62. תשוקה

אני שייכת לאלו שקשה להן לקום בבוקר. גם בתקופות של שיגרה ושעון מעורר כהרגל יומיומי קשה לי לקום. לעיתים רחוקות אני מתעוררת ביקיצה טבעית. השבוע, עם "ההתחלה של החיים החדשים" אחרי הקורונה אני מרגישה תחושות דומות. רוצה ולא רוצה. נח לי מאוד ככה, כמו שהיה עד כה. בלי חזייה, עם בגדי בית, בלי הסעות, בלי סדר יום. כמו תחושת הנעימות של הכירבול והחמימות של המיטה שלי לפני ההחלטה: יאללה לקום.

במקביל לרצון להמשיך להתכרבל עם הקורונה אני רוצה להתחדש, לזוז, מחפשת תנועה מתאימה ובא לי לצחצח שיניים, להתקלח, להתרענן.

אני מרגישה שהרצון שלי והתשוקה לעשייה שכבו זמן מה במיטה רדומים ואולי הקורונה היתה רק תירוץ.

*

הבהייה היא בדרך כלל חברה נפלאה שלי. היא מביאה לי משהו אחר כשאני מתעוררת ממנה. אני אוהבת לצלול אליה בלי מטרה אבל לעיתים אני שוקעת ואז כמו אליס נופלת ולא ברור אם אי פעם אעלה למעלה שוב.

השבוע דיברתי עם הילדים על זה שלפעמים "לא לעשות כלום" מביא לעוד כלום ועוד חשק לא לעשות כלום. זה מצב של גם וגם שבפני עצמו מעניין ומסתורי. מה יש בתוך הכלום הזה. המצב הזה ששהינו בו, העצירה הזו, כל כך שונה מהזרימה השוצפת והגועשת של החיים שאני לא בטוחה שבא לי לצאת ממנו, אבל אולי בעצם כן? השבוע הרגשתי איך כמה פעמים אני נכנסת לתוך הלופ הזה. קצת כמו התעוררות בבוקר וגם קצת כמו התעוררות מתקופה של "אחרי לידה".

משכב לידה, או התקופה של אחרי הלידה נמצאת בתוך זמן אחר. זהו זמן מעגלי ולא לינארי. היומיום מורכב בעיקר מפעולות גוף של האמא והתינוק שלה, צרכי הגוף הבסיסיים תופסים מקום של כבוד. הזמן סובב סביב אוכל, שינה, עשיית צרכים. ועוד יום כזה עובר ועוד יום. אני זוכרת, שבחופשת הלידה האחרונה שלי (לפני אחת עשרה שנים),  שאלתי יום אחד את עפרית, האם אי פעם אחזור להתעניין שוב בלידות או בהקמת מרכז לידה.

לפני הלידה הייתי חדורת מוטיבציה להקים מרכז לידה בשדות ים והתשוקה לעשות טוב ולשנות את פני הלידה בארץ בערה בי. הייתי חולמת על זה בלילה, נפגשת עם נשים ומיילדות ביום וידעתי בתוכי שיום אחד זה יקרה.

אחרי הלידה, בתוך היומיום הפשוט והתובעני לא האמנתי שהתשוקה שבערה בי קודם תחזור אי פעם להתקיים בי. ידעתי כל כך טוב מה זה אומר עבורי תשוקה בוערת לעשייה, איך מרגיש רצון חזק, איך מרגישה תחושה של ביטוי עצמי ואיך מרגיש מנוע בתוך הגוף ולכן, ידעתי שאני רחוקה מזה שנות אור. פקפקתי באפשרות שזה יחזור ולא כל כך היה אכפת לי, גם אם לא.

זה קצת מה שקרה לי בקורונה. סרגתי, ראיתי סדרות וסרטים (בעיקר מרוול), צללתי לעולמות של טובים ורעים, מלחמות גלקסיה, כמעט לא קראתי, הרבה בהיתי והייתי פשוט בבית. חמש נפשות גם ביחד וגם לחוד, מעבירים זמן.

זה הרגיש מאוד פשוט נח ונעים. קל. לא הרגשתי שום צורך למשהו אחר. עם הזמן, הביטוי עין הסערה שכתבתי עליו בתחילת הקורונה הפך להיות אגם צלול. הרגשתי איך אני נכנסת לתוך משהו בלי שם שנמצא בתוכי ומסביבי והכל היה מעגלי.

*

כשעבר עוד זמן הרגשתי את אובדן החשק לעשייה מקצועית או אפילו לחווית השמחה הפועמת בי עם הכתיבה. לא ראיתי צורך לחפש חזרה את התשוקה הפנימית שלי. הרצון גם הוא נמנם לו היכן שהוא. אחרי כמה שבועות של קורונה התחילו להתעורר השאלות – ממש כמו שקרה לי בחופשת הלידה האחרונה – האם זה אי פעם ישוב.

בשלב כלשהו, קיבלתי עצה מאשה חכמה שאמרה לי: התשוקה בתוכך. את מכירה אותה. את יודעת איך היא מרגישה. גם היא – בתוכך, כמו כל החלקים האחרים. אם תרצי, תחליטי להתממשק אליה.

הבנתי שגם כאן יש לי בחירה. שרביט הקסמים בידי ואני צריכה להזכר במילת המפתח ולהניף אותו. החלטתי שאני לא מחכה לתשוקה שתגיע. אני לא מחכה לרגע השראה או מוזה שתדליק אותי. אני מניפה את השרביט.

*

היום, עדיין בשלבי הקימה מהשינה, אני מבינה שהשעון מצלצל. הנודניק כבר צלצל כמה פעמים ואני עדיין במיטה. רוצה לקום ולא רוצה לקום. מצאתי מחדש את התשוקה שלי, וזה היה כיף גדול. הבנתי והרגשתי שהכל בסדר אבל בא לי עדיין להתמהמה.

להתמהמה – איזו מילה נפלאה.

אני אומרת אותה בקול רם וחושבת עליה במהלך היום. חולקת את ההתפעמות ממנה עם שתי נשים שפגשתי בקליניקה. אשה שבאה להתאמת דיאפרגמה אומרת לי שהיא פוחדת מהמפגש המחודש עם הנרתיק אחרי הלידה ואני מציעה לה: בואי נתמהמה. אשה בלווי הריון שואלת מדוע הלידה לא מגיעה ואני עונה: היא מתמהמהת. אני מחייכת בתוכי. איזו מילה.

מי המציא אותה? מהיכן היא הגיעה אלינו? אני רוצה לומר אותה שוב ושוב מהבוקר עד הערב ולשוט איתה על גלי האגם שלי. אני יודעת שאי שם נמצא החוף. אני יודעת שאי שם מחכה משהו ואני לא יודעת מה. אני יודעת שאני רוצה עוד כמה פעמים שהנודניק בשעון יצלצל ורק אז אקום. אני רואה את קרני האור מבעד לשלבים והם נכנסים לתוכי ברכות מלטפת.

אני יודעת שגם אם אתמהמה בוא אבוא.

2 Comments on “62. תשוקה

  1. מדהימה!
    כל כך הזדהתי עם התאורים שלך על זמן הקורונה
    ועם התמהמהות לצאת מהמקצב הזה וזיהיתי זאת מאוד גם עלי ילדי המופלאים שהזמן הזה היטיב וחיבר אותם מאוד פנימה, להקשיב, ולגלות עולמות. שלהם.
    האיכות הזו של השקט, ה להיות, להקשיב, לחפש בלי כיוון חד ומטרה מסומנת מאפשר לשכבות נסתרות להתגלות ולהחשף בקצב שלהן.
    מתגעגעת אליך
    תודה על הכתיבה שלך
    מרגשת ומחברת ללב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: