כשהייתי בת חמש פתחו בקצה הרחוב שבו גרתי בתל אביב גן ילדים "עירוני" חדש. הגן היה בן שתי קומות ואנחנו, הגדולים בני ובנות החמש, קיבלנו את הקומה העליונה. מתחתינו השתכנו ילדי ה"טרום חובה". עד מהרה הפך שם הגן ל"גן נורית" על שם הגננת האהובה.
אחד המשחקים שנחרטו היטב בזכרוני מאותה תקופה הוא "טוק טוק מי אני ומה שמי".
הייתי שמה את ראשי על ברכי נורית הגננת, ומחכה בהתרגשות, בעיניים עצומות, שמישהו מהילדים יבוא ויקיש בעדינות על גבי ויגיד: טוק טו מי אני ומה שמי. עלי, היה לנחש מי הוא הילד או הילדה שהקישו.
אני זוכרת את הדקות הארוכות. כמה אהבתי אותן. ראשי מונח על ברכי נורית הגננת. אני זוכרת את הריחות והמרקמים של חצאיותיה השונות ואת ההרגשה שאני רוצה שהזמן יעצור מלכת.
עם השנים, בתקופות של צמתים, תקופות של שאלה או עצירה, כשהמבט נפתח והאוזן קולטת את רחשי הסביבה אבל אני קשובה פנימה, עולה הזכרון של המשחק אבל בהיפוך תפקידים.
בתקופות כאלו אני נוקשת בעדינות על ליבי ושואלת את עצמי: טוק טוק מי אני ומה שמי.
*
השבוע, במכולת של המושב, שאלה אותי תמר, הנערה החמודה שעמדה ליד הקופה אם אני עדיין מיילדת.
מכיוון שהמילה הזו היא כידוע גם שם פועל אמרתי מיד – לא. אחרי כמה שניות אמרתי שוב – בעצם… כן.. בטח. אני עדיין מיילדת.
שם העצם או תיאור המקצוע התערבלו לי עם שם הפועל והפעולה ובדרך הביתה הגיתי בכך ושאלתי את עצמי האם אני עדיין מיילדת גם כשאני לא מיילדת.
ככל שעבר היום והתקרב לסיומו חשבתי על הדרך שלי אל המיילדות, מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי, על הבניית הזהות שלי, ממה היא מורכבת, וגם על פירוקה. פתאום הבנתי שאני בונה ומפרקת בונה ומפרקת ובעצם אני כל הדברים ביחד. הפירוק הכרחי כנראה כמו הבנייה.
*
*
פעם פעם, בגיל עשרים וקצת למדתי ספרות ושירה. אהבתי את המילים והייתי קוראת מסורה. אחרי הלידה של בתי הבכורה התחלתי ללמוד סיעוד כדי להיות מיילדת. עזבתי באחת את עולם המילים – נטישה חד צדדית וחדה. התמסרתי לחלוטין לעולמות הגוף והלידה. צללתי לים החדש והשארתי הכל מאחור.
כששהיתי בעולם הלידה כמעט שכחתי שאני אוהבת מילים ובעיקר את דיוקן בשירה עד ש…
עד שעלה הרעיון לארגן ערבים של קריאת שירה בנושא אמהות הריון ולידה, בבית יולדות.
*
בשלב מסוים בבית יולדות, נראה לי שאחרי שעבדנו משהו כמו שלש שנים, הרגשנו שאנו מתגעגעות ורוצות לראות את הנשים שליווינו ואין לנו מסגרת מתאימה להפגש איתן.
מה דעתך, שאלתי את עפרית, שנזמין את הנשים שליווינו וגם אלו שעדיין נמצאות כאן בליווי לקראת לידה למפגש של קריאת שירה? עפרית שמחה מיד על ההצעה. פתחנו יומן, בחרנו תאריך ושלחנו מייל לנשים עם הכותרת "אספת הורים". סיפרנו להן על הרעיון וכתבנו שאנו מתגעגעות וזו תהיה אחת הדרכים שלנו לשמור איתן על קשר. זה יהיה מפגש של נשים בלבד פשוט כי המקום קטן, ענינו לכמה אבות שהתלוננו בצדק.
המפגש הראשון היה מרגש ונפלא ונפתחה מסורת. מדי שלושה ארבעה חודשים היינו נפגשות. היינו יושבות בסלון של בית יולדות עם נשים שרצו גם לקרוא שירה, גם לדבר על עצמן כאמהות ובעיקר להפגש. להיות שוב ביחד. היינו קוראות טקסט של משוררת ישראלית מפעם או מהיום ומדברות על עצמינו דרך הטקסט.
ואני? נזכרתי לאט לאט בשירה ובאהבתי אליה והבנתי שהיא בעצם חוט דק אל נשמתי. בזכות המפגשים הללו הבנתי שאני יכולה להיות גם מיילדת וגם קוראת ואין בינהן סתירה.
הגוף החל להתרגל לחזרה של המילים אל חיי. התשוקה למילים ולדיוק שלהן הזדחלה פנימה שוב והתמקמה מחדש.
*
*
עם סגירת בית יולדות משהו נוסף קרה לי ולמילים. משהו נוסף וחדש נפתח בי.
פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאהבתי למילים לא מתבטאת רק בקריאה ובפרשנות אלא גם בכתיבה, ומתוך כוונה מוצהרת מול עצמי ומול העולם, ובעידוד עפרית ועופר , התחלתי להוציא את המילים מתוכי בבלוג הזה.
המילים יצאו בהתחלה בחשש ובהיסוס אבל עם הזמן הן מצאו דרך לנביעה חדשה, שלא היתה מוכרת לי, עד שלעיתים אני מרגישה שהן מגלות לי דברים ויודעות לפני.
*
*
והיום, בשעת העצירה, בצומת החדשה שנגלתה מול עיני אני שואלת שוב טוק טוק מי אני.
אמא? מיילדת? כותבת? קוראת? ואולי אני בכלל צריכה להיות מורה וללמד…. ונזכרת בלידות.
לידה עבורי היא לא קשה או ארוכה, יפה או קצרה, עם כאב או בלי כאב, על הבטן או על הגב.
נכחתי בלידות שאי אפשר היה כמעט לשים לב ליציאת התינוק בגלל שהתהליך היה כל כך רך ושקט. נכחתי בלידות שנדרשו בהן מאמצים כבירים ואתגרים על אנושיים כדי שהתינוק יוולד.
בזכות השונות והרב גוניות האין סופית הבנתי משהו. הבנתי שלידה היא תהליך מעבר מקודש של האמא והתינוק. תהליך מעבר משם לכאן, מלפני לאחרי.
כן. זו המהות של הלידה ללא קשר אם ה"מעבר" היה וגינאלי או יוצא דופן (הבטן) או כזה או כזה או כזה. אני מתפללת שיבוא יום וכל התינוקות יבואו לעולם בהרגשה שזוהי המציאות סביבם בעת לידתם – שזוהי ההבנה של ההורים שלהם וזוהי ההבנה והכוונה של הצוות התומך בהם בשעת לידתם.
וכשאני עומדת בקופת חנות הספרים וליבי מתחיל לדפוק במהירות כשהמוכרת מביאה לי את הספר שהזמנתי, וכשתוך כדי הכתיבה מתגלה לי דבר מה מרגש, או כשאני פוגשת ברחוב כך סתם במקרה אשה שליווינו בלידה וליבי עולה על גדותיו, וכשאני מטיילת ביער בשקט, וכשאני נמצאת ברגע קסום עם אחד מילדי או שותקת עם עופר בסוף יום ולא צריכה יותר כלום… אני נזכרת בלידה ובקדושה ובתהליך הגילוי שהן היו עבורי ושומעת שני קולות.
קול אחד אומר לי שאני לא צריכה יותר לבחור. אני כל הדברים ביחד. גם מיילדת, גם אמא, גם בת זוג, גם קוראת, גם כותבת ועוד. הקול הזה אומר לי בקול רם ובגאוה : את גם וגם וגם וגם .
הקול השני, מקשיב בנחת לגם וגם, נזכר בלידות ועונה בשקט וענווה לראשון: את לא זה ולא זה ולא זה. וגם לא זה.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה