37. ערב פתוח

כמה חודשים אחרי שפתחנו את בית יולדות הבנו שכדי שאנשים ונשים אי שם בעולם ובעיקר בארץ ידעו עלינו כדאי לעשות פעולות. יצרנו אתר ודף פייסבוק אבל זה לא היה מספיק. חוץ מהחברות שלנו, המשפחות והקהילה הקרובה של שתינו אף אחד בעצם לא ידע שקרה דבר בישראל וקם בגדרה מרכז לידה עצמאי. העובדה שעבורנו היתה מרעישת עולמות ומשנת חיים נבלעה באינטנסיביות של המציאות בישראל.
עיצבנו, בנינו, קנינו, ניקינו ואפילו ערכנו אירוע פתיחה אבל עד מהרה, הבנו, שבשביל שיהיו אצלנו לידות צריך שידעו עלינו ואנחנו צריכות לעשות משהו בנידון.
*
אולי נזמין נשים וזוגות לבוקר / ערב פתוח שבו נספר להן על בית יולדות, על המודל שלנו, על מה שאנו עושות? תוך כמה חודשים התהיה והרעיון הפכו לעובדה בשטח.
פרסמנו בפייסבוק "בוקר פתוח" בבית יולדות, והגיעו שתי נשים שמאוד שמחנו לפגוש. הן התענינו ושאלו ואנחנו ענינו וסיפרנו. לאט לאט הבוקר הפך לערב. לפעמים הגיעו שתיים שלש נשים לפעמים זוג או שניים לפני לידה ולפעמים קצת יותר. היינו יושבות איתם במעגל, בסלון של בית יולדות, סביב השולחן שבנתה עבורנו עם הזמן רעיה, ומדברות.
*
היום, כשאני נזכרת בתחושה שלנו סביב הערבים האלו אני נזכרת בעיקר בהתמדה ובסבלנות שלנו.
כן. אנחנו כאן. יבואו מעט, יבואו יותר, אולי לא יבואו כלל… אבל אנחנו פה. יש ספה וכורסאות נוחות, יש תה, יש תמרים מסוג ברהי שאהבנו במיוחד והם תמיד על השולחן.
הבנו שכדי להעביר את הרעיון שלנו לעולם וכדי לגרום לו להיות נוכח על המפה של הלידות בארץ אנחנו צריכות להיות גם בעשייה וגם בסבלנות. כל הזמן להמשיך להעביר מסר. אותו מסר. יש פה מרכז לידה. יש מיילדות, יש לווי הריון. יש הכרות משמעותית לפני הלידה וליווי אחרי הלידה. זה לא נמצא רק בארצות רחוקות אקזוטיות או מתקדמות יותר. זה כאן בגדרה.
והשמועה? לא עברה כאש בשדה קוצים. זה לקח הרבה זמן.
*
לפעמים היו באות נשים מהשכונה הקרובה ואומרות לנו: איך לא ידענו שאתן כאן? מה זה משהו סודי? צחקנו לעצמינו ואמרנו: מי שצריכה לדעת תדע ותגיע. אבל בעצם רצינו שכלן תדענה.
*
פעם שמענו שלקחו מיילדות מאיכילוב למרכז לידה באנגליה והתפלאנו שלא שאלנו אותנו אם אפשר לבוא אלינו. פעם מישהי הציגה בכנס גדול מודל של מרכז לידה בניו מקסיקו וחשבנו לעצמנו – חבל שלא הצגנו את בית יולדות.
הרגשנו שאנחנו בונות את המודל שלנו, את המיילדות שעבורנו היתה חדשה ושונה ממה שהכרנו בבית חולים ושיש צמאון אדיר של הנשים בארץ למודל כזה. ידענו שיש עוד המון למידה לפנינו ואנו מוכנות ללמוד ולהכיר את כל מה שיבוא כי ידענו שיש פה משהו טוב. חלמנו לנסוע למרכזי לידה אחרים בעולם , לפגוש מיילדות שעובדות במודלים דומים. קראנו, שוטטנו בגוגל וניסינו עוד ועוד להבין את הצרכים המקומיים.

הבנו שיצרנו מודל שונה מהמודל הקיים בארץ ללידות בית מחד ומהמודל הקיים במרכזי הלידה בתוך בתי החולים מאידך ולכן יקח זמן עד שיבינו איך "לאכול" את זה.

עברו כמה שנים עד שרוב הנשים שחיפשו לידה טבעית או לידה חוץ אשפוזית ידעו שקיים מרכז לידה בגדרה.
כן, ממש כמו בחו"ל, היינו אומרות בכל ערב פתוח: ליווי הריון שאפשר להתחיל אותו מתחילת ההריון, שתי מיילדות בלידה, והמשך לווי מקצועי גם אחרי הלידה.
הרצף, ההכרות, האחריות המשותפת. שוב ושוב היינו חוזרות ואומרות את אותן מילים, שמאחוריהן עולם ומלואו.
*
אז מה בעצם צריך כדי ללדת פה? במה זה שונה מלידת בית? ומה קורה אם משהו מסתבך?
בכל ערב פתוח היו שאלות שאי אפשר היה בלעדיהן. היו שאלות שממש חיכינו להן והיו שאלות שיצרו מתח, בנו עלילה. תמיד ידענו שעל כל הנושאים הקיימים נוכל לדבר תוך כדי התשובות לשאלות, ורצינו לדבר, רצינו שיקשיבו לנו. רצינו שמרכז הלידה שלנו יפרח ויבואו עוד ועוד ללדת בו. רצינו שהמודל שלנו יוכיח את עצמו ובמשרד הבריאות ישמחו ויאמרו איזה יופי. מקסים.
במשך כמעט ארבע שנים, מדי חודש פרסמנו בפייסבוק שיש ערב פתוח. היו מגיעות דולות, מיילדות, נשים בהריון ובני / בנות זוג ונשים שתכננו או חשבו על הריון. כל מי שרצתה לשמוע מה אנחנו עושות בבית יולדות או מה זה המקום הזה הגיעה. לפעמים ישבנו במעגל עם עשרים נשים / אנשים ולפעמים עם זוג אחד. עם הזמן שמעו עלינו יותר ויותר והערבים הפתוחים הפכו למסורת עד שהרגשנו שהרעיון הזה מיצה את עצמו ובעצם, אולי כבר לא היה בו צורך.
נשים ילדו, תינוקות נולדו, הורים רבים הצטרפו למעגל של בית יולדות ושמחנו במקום שלנו שהתאים למידתנו והתחלנו לדייק אותו יותר ויותר.
*
*
תוך כדי הכתיבה על הערבים הפתוחים אני מרגישה בגוף כמה זמן והתמדה, כמה אנרגיה וכמה סבלנות ומחשבה צריך כדי להוריד רעיון לקרקע.
אבל כנראה זה לא מספיק.
כשרעיון או זרע פוגש את הקרקע, גם אם הוא משובח וטוב נשאלת השאלה לגבי טיב הקרקע שהוא נטמן בה.
האם היא ערוכה לקבל את מה שנזרע או נשתל בה.
האם היא מתאימה.
האם יש מספיק אור ומספיק צל. האם יש מים.
במקרה שלנו, לא בטוח שהקרקע היתה בשלה או פורייה – גם מבחינת ציבור הנשים בארץ, גם מבחינת המערכות בקהילה ובתי החולים וגם מבחינת משרד הבריאות.
העובדה שבית יולדות עבד טוב במהלך שבע שנים והיה חי ופועם ובועט ממחישה שמרכז לידה עצמאי זו אפשרות טובה, אמתית ובריאה, שכדאי שתהיה כאן במרחב הציבורי של הלידות בארץ. העובדה שבית יולדות נסגר במחי יד וכבר עברה שנה וחצי, ועולם כמנהגו נוהג, מבהירה שאולי הקמנו אותו מוקדם מדי או מאוחר מדי.
הקרקע לא היתה מספיק פורייה כדי לקלוט אותו.
*
אני מנסה להרגיש שוב את הרצון והתשוקה ולקבל שוב אנרגיה ארוכת טווח , סבלנות ואורך רוח כי אני מבינה שעכשיו זה הזמן להשקיע בקרקע.
הזרע הנפלא שלנו נשמר בלבבות ואנחנו פה כדי לזרוע אותו שוב ברגע הנכון. אבל, כדי שהקרקע תהיה טובה והקומפוסט משובח צריך להמשיך לפעול.
צריך פועלים, פועלות, גננים, גננות, נשים שיודעות לעשות צל, נשים שיודעות מה כוון השמש, נשים שיודעות להתפלל ולהתכוון, כאלו שמוכנות להביא עלים יבשים, שאריות אוכל, וגם תולעים מסוגים שונים כדי לפרק את הקיים וליצור משהו חדש. כן. מכל וכל.
כדי שהקרקע שלנו תהיה טובה ופורייה לקבל את הזרע בבוא העת צריך להתאזר בסבלנות אבל גם לטפח אותה ולהשקיע בה. זה הזמן.

One Comment on “37. ערב פתוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: