33. הסלסלה

הגוף שלי שוב מדבר אלי. בחלקים מהיום הוא קשה ומרגיש קצת מאובן. אני מבינה שמשהו קורה לי. דווקא עכשיו? כשאין לידות? ציפיתי להרגיש קלה ומשוחררת יותר ולא מאובנת יותר.
בשנה האחרונה התחלתי ללכת בשדות וביער של הר חורשן, התחלתי להתאמן בקבוצת צי קונג אבל הגוף פתאום התעורר אל הקשיון המוזר הזה ולכן זה מרגיש שאין תואם. אין קורלציה.
*
רוצה שנבדוק ביחד מה קורה? שואלת אותי חגית חברתי. כן בטח. ברור. אני אומרת.
אנחנו יושבות בחוץ, מתחת לעצים, מזג אויר סתוי: לא ברור אם חמסין או משהו אחר. חגית מפנה אותי פנימה, אל הגוף.
די מהר אני מרגישה עצב. מרגישה את הבכי עולה במעלה הגרון, מטפס בעליה, יודע שיש לו לאן. התחושה היא שהוא מחכה לפרוץ החוצה מהעיניים אבל לוקח לו את הזמן.
אני מרגישה את המתח הזה – בין ההשתהות לרצון לפרוץ. חגית רואה.

מה עולה, היא שואלת.
אני מרגישה שלא נתתי לעצמי מספיק זמן ומקום להיפרד מבית יולדות. מהר מדי רצתי אל – הכל לטובה, הכל ייפתח ויהיו פה הרבה מרכזי לידה, זכותי ללדת, מהר ממש התחלנו דרכים חדשות. מהר עברתי הלאה. ואז אני נזכרת במה שקרה בלילה כשחזרנו מחו"ל.

*

כשלא היינו בארץ, באוגוסט, עפרית גמרה לארוז את בית יולדות ולחלק את הדברים המשותפים שלנו שהספקנו לאגור לאורך השנים. שתי הכורסאות שהיו בסלון היו שייכות לחברה שלי מהמושב והיא נסעה לגדרה לקחת אותן בחזרה אליה, במהלך הימים הללו. באותה הזדמנות, עפרית העמיסה על האוטו הגדול שחיכה בחוץ עוד דברים שהיא חשבה שאשמח שיהיו אצלי – שטיחים, דברי תינוקות שאעביר לחנות יד 2 במושב, ספרים ו… את הסלסלה.
כך קרה ששירי חברתי המקסימה הגיעה אלי הביתה כשלא היינו בארץ ושמה את הכל אצלי בבית, מסודר יפה במסדרון , כדי שלא יפריע לבלגן שלנו כשנחזור.

כשנכנסנו הביתה אחרי הנחיתה, בשעה 01:30 בלילה, מתרגשים ושמחים, פתחתי את הדלת, הכנסתי מזוודה, רצתי לשירותים, ופתאום ראיתי את הכל. כך סתם מונח לו. במסדרון שלי בבית. ערמות של דברים שאמורים להיות בעצם במקום אחר. שטיחים, שמיכות, בגדים.
ראיתי גם את הסלסלה והתעלמתי אבל הרגשתי את הבכי מגיע.
המשכנו לפרוק ואז נעמקי ראתה את הסלסלה ונשבתה ביופיה. מיד שאלה אותי אם היא יכולה לקחת אותה ולשים בה דברים מהחדר שלה. בטח אמרתי, ואז זה פרץ.
התייפחתי כמה דקות ונרגעתי. כולם היו מרוגשים מהחזרה הביתה ובעניינים שלהם ולא שמו לב.

אילן שאל אם זה בסדר שהוא ינגן בפסנתר… כי ממש מאוחר, ואמרנו כן בטח.
התגעגעת אליו? שאלתי.
את בוכה? הוא שאל.

תוך דקות ספורות נעמקי הגיעה עם הסלסלה מלאה בבובות ומשחקים ואז זה יצא ביותר חזק. מה קרה אמא? למה את בוכה? היא שאלה.
זו הסלסלה של הלידות. ניסיתי להסביר לה. יעלי הביאה לנו אותה כשפתחנו את בית יולדות ובגלל שהיא מרובעת ויש לה חלוקה פנימית כזו, שמנו בה באופן טבעי את הדופלר, הג'ל, מד לחץ הדם, טישו… והיא עמדה באופן קבוע על השידה בחדר לידה הגדול.

לקח לי כמה ימים ולאט לאט התרגלתי לראות את הסלסלה בחדר של נעמקי אבל עדיין זה שם. עמוק בפנים. גם היום, אחרי חודשיים, כשאני נכנסת לחדר , המבט לא יכול לעבור חלק ולעשות כאילו זאת לא היא אלא סתם סלסלה שמונחת בחדר הילדים עם בובות וקישקושים.

*

השבוע, כשישבנו חגית ואני בחוץ ונזכרתי ב"סיפור" הזה הבנתי שאולי לא מספיק נפרדתי ולא מספיק נתתי לעצב שלי מקום.
במהלך השיחה עם חגית ותשומת הלב לגוף, עלו דברים שקשורים לבית יולדות אבל קשורים כמובן גם לחיים שלי באופן כללי והרבה דברים התחברו לתמונה גדולה יותר.

זה החושך שמאיים לגבור על האור? היא שואלת בעדינות.
כנראה… גם. אני עונה בשקט.

ואז, אנחנו נותנות הכרה להרבה דברים שהיו ונגמרו. הכרה לסיומה של תקופה, שאצרה בתוכה עבורי כל כך הרבה.
עולים "דברים" טובים ו"דברים" קשים ואני לאט מבינה עוד, ולאט מוציאה עוד. אני מבינה שזה הזמן שלי לתת לדברים לעלות ולהיות איתם בקשר עוד קצת, כמה שצריך.

3 Comments on “33. הסלסלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: