6/6

שבועיים לפני התאריך המיועד, אומרות לי  מיכל ורוני, יאללה נתחיל! מה נתחיל? אני שואלת. כולן עובדות כמו משוגעות כבר חודש! אבל אז הבנתי למה הכוונה כשאומרים: נתחיל הכי חזק ואז נגביר. שבועיים לפני – זה הזמן להתכוונן שוב ובמלוא הכח. המטרה – ב6/6 תאריך שמצויין ברחבי העולם כיום לידות הבית הבן לאומי – למלא את הפייסבוק בסיפורי לידת בית ובאותו הזמן לתייג ולשלוח סיפורים להמון אנשי ציבור, אנשי משרד הבריאות וכל מי שנראה רלוונטי. למדתי מילה חדשה: לתזמר. זה יהיה מהלך מתוזמר.

אני מרגישה בהצפה תמידית בשבועות האחרונים. קבוצת הוצאפ של צוות הניהול של זכותי גורמת לי להיות מחוברת לטלפון שלי יותר מתמיד וזה קשה לי. מסתבר שלא רק לי. "אי אפשר לדבר אתך בלי הפרעות", מתלונן עופר. הראש שלך כל הזמן פוזל לעבר הנייד אומר אילן. מה יהיה? אני לא רגילה לסוג כזה של לחץ. אני מחליטה להשתיק את כל הודעות הוצאפ שלי. מדי פעם אלך ואסתכל על הטלפון (מה שמסתבר להיות מורכב ולא פשוט גם) כדי שלפחות שאר בני הבית לא יהיו מוטרדים כל דקה. אבל משהו השתנה בכל זאת. הדריכות שלי והקשר לעשייה כל כך מרובה ובתחומים חדשים עושים את שלהם.

החיים בתור מיילדת בית בכוננות תמידית לימדו אותי לחיות עם הטלפון בצמידות ולימדו אותי להתרגל לאלרט היומיומי של הכוננות. עכשיו נוסף לזה עוד משהו. הטלפונים מהעיתונאים מתרבים והשבוע, שבועיים לפני ה6/6 יש עליית מדרגה. נשות זכותי שאחראיות על הקשר עם התקשורת נתנו עבודה.

הסרטון הראשון של יניב מוכן ומועלה לעמוד הפייס של זכותי ללדת. הילה מדברת שם על הלידה בצורה בהירה ופשוטה. הפוסט שאמור לעלות לפני הסרטון דורש עבודה רבה והמתח באויר מורגש.

מתקשרים מגלי צה"ל מהתכנית של מנחם הורביץ. מתקשרים מתכניות בוקר. מתקשרת נעם מידיעות אחרונות ורויטל מוואלה. ואו. אני צריכה להיות מפוקסת. התחקירן הנחמד מגל"ץ (שאפילו חשב שאשתו תלד  בבית גם אבל ברגע האחרון הם התחרטו), אמר שיתקשרו אלי לראיין אותי ביום ראשון ברבע לאחת בצהרים. אוקי אני אומרת לו וחושבת לעצמי שיום ראשון זה על הפנים. זה יום שאני אחראית על ההסעה חזור מבית ספר למושב ואין מי שיחליף אותי. במקרה של לידה אני שולחת את נעמי וחברה יערי לצהרון אבל ראיון של חמש דקות ברדיו לא מצדיק את זה. אני נוסעת לבית הספר לפני הזמן, מחכה באוטו בצל למפיקה שתתקשר ומקווה שזה יסתדר לפני  שמגיעים הילדים באחת ורבע. כל הגוף שלי במתח. אף פעם לא דיברתי ברדיו. רוני מכינה אותי על מה להתמקד בראיון ואומרת לי – זה יהיה לך פשוט. את יודעת לדבר. אני מתחילה להזיע למרות המזגן ולמרות שאני עומדת בצל. השעה כבר אחת וחמישה ועדיין לא התקשרו. באחת ורבע אני מבינה שכנראה זה כבר לא יקרה. עופר מסמס לי איך היה. לא התקשרו אני אומרת. הילדים נכנסים לאוטו ואנחנו נוסעים הביתה. אני מרגישה גם אכזבה וגם הקלה במקביל. כשאנחנו מגיעים הביתה אני מתחילה להכין צהרים כי בגלל המתח מהראיון ועוד דברים אחרים לא הכנתי כלום לאכול. בשעה שתיים מצלצל הטלפון. הי אני המפיקה, מצטערת שלא התקשרנו קודם, היתה תקלה טכנית והחלטנו להתקשר עכשיו, להקליט אותך היום ולשדר מחר. אוקי? אההה אויייי  אני באמצע הכנות לארוחת צהרים , האוכל על האש ויש לי ילדים רעבים. בסדר אוקי. שמה טיימר לאורז נכנסת לחדר השינה שלי וסוגרת את הדלת. שלום תמי, זה מנחם הורביץ. הבנתי שסגרו את מרכז הלידה שלכן.

למחרת התפרסמה כתבה בידיעות אחרונות שהגיע לציבור גדול והחשיפה של הכתבה בוינט היתה גדולה. הבנו שחשיפה כזו לנושא לידות הבית בארץ עוד לא היתה. ההתרגשות לקראת ה6/6 בעיצומה. נעמה ודינה ושאר נשות זכותי ללדת מארגנות אירועים ברחבי הארץ, יוצרות קשר עם נשים נוספות שיארגנו אירועים נוספים ומסתבר שמפה לשם מתארגנים אירועים נוספים ללא ידיעתנו. איזה כיף. מדהים. הכח של המדיה בימינו מתגלה במלוא עצמתו. הפייסבוק הזה, שיש לי אליו קשר אמביוולנטי עושה עבודה. ההכנות ממשיכות: איך לתזכר נשים בפייס לכתוב ולשלוח את סיפור הלידה, איך לגרום גם לנשים שלא ילדו בבית להזדהות ולעשות מעשה, איך לעשות שגם מי שכבר כתבה סיפור לידה לא תשכח לפרסמו (חשוב לתזמר!) וגם – איך לגרום למי שלא ילדה בבית ולא תלד בבית לעולם להבין שכל הדבר הזה קשור גם אליה. איך לגרום לנשים בכל מקום לחוש בנימים הכי עמוקים שלהן שזה קשור לחופש הבחירה על גופנו, לאחריות שלנו על עצמנו ולכך שאנו לא מוכנות שיקחו לנו את הזכות הכל כך בסיסית הזו- איפה ואיך ללדת.

ואז זה קורה – מאות סיפורי לידה מציפים את הפייסבוק ביום אחד. מלים מלים ועוד מלים המתארות לידות, מתארות כאב, מתארות תמיכה, מתארות אכזבה, מתארות קשיים, מתארות התעלויות והעצמה ועוד ועוד ועוד. תמונות של לידות מציפות את הפייסבוק : תינוקות על אמהות, תינוקות רכים שאך נולדו בידי אמותיהן, תינוקות בוכים וצוחקים ואמהות יפות יפות יפות. המלים שוטפות את הרשת כמו מים. לאן שלא הסתכלת באותו יום נתקלת בסיפור לידה.

אחר הצהרים נסעתי להשתתף באירוע במתחם ארבע אמהות בפרדס חנה. חשבתי לעצמי – זה המקום הכי קרוב אלי הביתה שהתארגן בו אירוע – אז למה לא. לא הכרתי עדיין את המקום. קראתי בפייסבוק ששני אבנר רונית וליהי ידברו. התרגשתי נורא. הייתי גאה. הצעתי לפואני להצטרף אלי לנסיעה ולקחנו את שירה בתי על תקן צלמת ונסענו. כשהגענו הרגשתי כל כך חגיגית. פגשתי את אורי האהובה , את שיר, דסי , רות , דלית וגם את איה עידן ונגה שילדו אצלנו לא מזמן והייתי מוצפת ברגשות של אהבה. הלב שלי עלה על גדותיו. קורה פה משהו מדהים חשבתי לעצמי. אחרי כמה דקות של נחיתה ניגשה אלי נטע ממארגנות המקום והאירוע ואמרה לי "שלום עפרית נעים להיפגש. רונית לא הגיעה, תרצי להשתתף במקומה בפאנל?" הי נעים מאוד גם לי אמרתי. אין בעיה בשמחה. אני תמי.

בחדר קטן הצטופפו המון נשים ושיר ביקשה מכולנו לחשוב על חוויה של בחירה שקשורה עבורן בלידה. מי שתרצה, שתשתף. נשים סיפרו על חוויות של לידה ורגעים של בחירה. אחרי כשעה של הקשבה גם אני ביקשתי להגיד משהו וסיפרתי על רגע בחירה משמעותי שהיה לי כמיילדת. הייתי בבי"ח קפלן, אחרי העברה של תינוק שעשינו לו החייאה בבית יולדות. רגע הבחירה שלי הגיע כשההחייאה מאחורינו, התינוק בטוב, ואנחנו נמצאות אתו ועם הוריו בחדר לידה. הוא בסדר. אני יוצאת החוצה למסדרון ומתחילה לבכות. את בטוחה שאת צריכה את זה? אני שואלת את עצמי וממשיכה לבכות. אחרי כמה ימים התשובה שלי לעצמי היתה כן. אני ממשיכה להיות מילדת בית. זהו מקומי וזוהי דרכי. אני מספרת להן שב 26/6, בעוד שבועיים, התינוק הזה יהיה בן שנה. יש לי תמונה שלו קרוב אלי. מתוק וחייכן מטפס על סולם. הבחירה הזו , דוקא אחרי שנים של היותי מיילדת, היתה עבורי מאוד משמעותית.

אחר כך התארגן פאנל בחוץ ואנשים נשים תינוקות וילדים יפים ומתרגשים ישבו על מחצלות. פגשתי שם גם כמה מיילדות מקסימות מתל השומר ופוריה והתרגשתי מאוד. איזה כיף שהן באו. לאט לאט הצטרפו גם כרמל וסיון ועוד ועוד פנים מוכרות ואהובות. בפאנל דיברתי אחרי שני ואבנר ושירה שלי צילמה אותי בוידאו. מזל שלא ידעתי.

יום לידות הבית הבן לאומי 6/6/17 היה לא יאומן ואני מקווה שייזכר לעוד שנים רבות. כל כך הרבה טוב נשפך על הכל. היה נראה לרגע שהעולם כולו מוצף באור. סיפורי הלידה ברשת והאירועים ברחבי הארץ מילאו אותנו תחושה של התרוממות רוח. הבחירות של הנשים והבחירות של המיילדות הונחו על השולחן ומסתבר שאנחנו כולנו לא מוכנות לוותר עליהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: