מקום על האדמה

ביום שני 27.3.17 אחה"צ, הלכתי לבית המרקחת האהוב עלי לקנות כפפות, אלכוהול, סבונים ושמן שקדים. ידעתי שבכל רגע גלי, עורכת הדין שלנו שמלווה אותנו כבר שנתיים, תתקשר לבשר לי מה החלטת הרופאה המחוזית בעניינינו.

יום קודם לכן, יום ראשון בשמונה בבוקר התייצבנו ברמלה (משרד הבריאות מחוז מרכז) ל"השמיע" את קולנו וטענותינו , ביחד עם גלי, מתמחה נוסף מהמשרד שלה וכמה קלסרים עבים, אחרי שהוזמנו לשימוע הזה ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים. נכון נכון- ביום חמישי אחה"צ הודיעו לנו מטעם משרד בריאות, שביום ראשון בשמונה בוקר אנחנו צריכות להיות ברמלה. אם לא נגיע נקבל מכתב סגירה מיידי. שעות רבות במהלך סוף השבוע ישבה גלי עם יארה המתמחה במשרדן בתל אביב וטיכסו עצה לגבי השימוע. למדו שוב את החומר, חרשו שוב את התקדימים, החוק, פקודת בריאות העם ועוד, והחליטו מה יהיה קו ההגנה שלנו ואיך נציג אותו. עפרית ואני הצטרפנו אליהן לשעתיים בודדות בשישי בצהרים לאחר מפגש של "אספת הורים" בבית יולדות, מעגל נשים שלווינו אותן בלידה. קראנו ביחד, דיברנו על שירה ועל אמהות, שיתפנו, צחקנו, נעצבנו – בעיקר נתנו לעצמינו להיות מיילדות ואמהות מחבקות ומחובקות. אח"כ נסענו לבניין הגבוה מול בית המשפט בתל אביב לפגוש את עורכי הדין.

16:00 , יום שישי לאחר הפגישה, אני יוצאת מחניית הבניין הגבוה, ושמה בוייז את כתובתם של הזוג שילדו אצלנו ביום שלישי. היום יום שישי, אני חושבת לעצמי, בקושי שלושה ימים אחרי הלידה שלהם, אני נוסעת לביקור בית והולכת לספר להם שאולי הלידה שלהם היתה האחרונה אצלנו. לפחות כרגע. מה פתאום, את צריכה למצוא את כל האופטימיות שבך עולה עוד קול. אין מצב שיסגרו, תזכרי מה שאמרת תמיד לעפרית.

אני מגיעה לישוב, מוצאת את הבית ופוגשת אשה מדהימה ויפה שנחה במיטה, עם התינוק היפיפה שלה ובן זוג מקסים, מרוגש כולו. אחרי המפגש הראשוני אני מספרת להם מה קורה עם משרד הבריאות ועל חוסר הוודאות. אני מרגישה מיד איך אנחנו הופכים ישות אחת של הבנה והזדהות. הם איתי, אני איתם. ואז עזרה בהנקה, לקיחת דם ל- PKU, שאלות, תשובות ודברים שאני כל כך אוהבת לעשות. אני אוהבת לבוא לאנשים הביתה אחרי לידה משותפת. זוהי אינטימיות חדשה שנוצרה ועלתה מדרגה. אני אוהבת לתמוך באימהות והאבות בשעות האלו, בימים האלו. אני אוהבת להקשיב להם ואוהבת להיות שם בשבילם. המון פעמים כשאני יוצאת מביקור בית של אחרי לידה אני מתקשרת לעפרית ואומרת לה: אני מתה על זה. אני מתה על מה שאנחנו עושות.

אבל הפעם נכנס לתמונה בשקט ובזחילה על הגחון ספק. ספק שעלה והשתלט עלי וכמו כתם שחור התחיל להתנחל אצלי ולתפוס מקום. האם כל זה יוכל להמשך?

כשנפרדנו , הם אמרו לי משפט שאשמע כל כך הרבה בזמן הקרוב: אתן עושות עבודה כל כך טובה וחשובה . זה חייב להמשך. בניתן משהו גדול, יצרתן עולם. תגידו מה צריך לעשות ואנחנו שם.

במשך השנים הבנו, שכדי להחזיק את העולם "שלנו" (נשים, לידות, שירה, מעגל של ביחד) אנחנו צריכות להיות מאוד בעולם "בחוץ". בעצם, כדי לאפשר לנשים בחירה, כדי לאפשר לנשים ללדת בחופשיות, באינטימיות , כדי לאפשר בריאות ליולדות ותינוקות, אנחנו צריכות להיות חכמות ולבחור את צעדינו בקפידה. במדינה שבה לידות בית לא מקובלות על הממסד, בחברה שבה הפחד מושרש מגיל צעיר, בחברה שבה רוב הנשים חוששות מלספר להוריהן על הבחירה שלהן בלידת בית, אנחנו צריכות להבין שלא מספיק להיות צודקות.

באותו יום ראשון, לאחר סוף שבע רווי במתח , במחוז מרכז ברמלה, בשימוע, שטחה עו"ד גלי את טענותיה המנומקות אבל לא היה מי שיקשיב. נראה היה שהעניין הוסדר מראש. "אתן צריכות להוציא רישיון של בית חולים כדי להמשיך לפעול", היתה טענת משרד הבריאות. בכל זאת, לאחר סיום השימוע: "נחשוב ונשלח לכן מכתב עם החלטה מסודרת ומנומקת", אמרה רופאת המחוז.

הייתה טיפ טיפה תקווה. אולי הרשמנו אותה כל כך והיא תיתן לנו להמשיך? אולי הרמה האישית תגבר על הרמה המערכתית?  אולי היא תסכים לבקשה העיקרית שלנו – שיתוף פעולה למען הקמת מרכזי לידה בישראל? אולי תסכים לחשוב אתנו ביחד על הקמה מקצועית של צוות חשיבה משותף?

אך לא. באותו רגע בבית מרקחת, התקשרה גלי ואמרה שהגיע המכתב. "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות. אבל הם לא סוגרים אתכן…."

הרוקח הנחמד שמכיר אותי שנים נבהל קצת כי ראה שהתחלתי לבכות.

עפרית ואני פתחנו את בית יולדות בספטמבר 2011. במהלך השנים שבהם בית יולדות היה קיים היתה עולה מדי פעם השאלה – מה יהיה אם משרד הבריאות יחליט לסגור אותנו. כמעט כל שיחה כזו , בינינו, הסתיימה בהבנה שאף אחד לא יכול לסגור בן אדם. אף אחד לא יכול לסגור אותנו כי זה פשוט לא אפשרי. אנחנו נשים, אנחנו נושמות, קיימות, יוצרות ולכן זה לא בר מימוש הסגירה הדמיונית הזו. "מה שהקמנו פה לא קשור לקירות ולרהיטים. זהו מעשה רוחני כפי שהוא מעשה הכי מקורקע בעולם" , היה משפט שאהבתי לחזור ולהגיד.

בסוף מרץ האחרון, שנת 2017, קיבלנו ממשרד הבריאות מכתב. המכתב לא הורה על סגירת בית יולדות שלנו, אבל הורה לנו להפסיק לקבל בו לידות.

אין בעיה, אמרה רופאת המחוז, תמשיכו לעשות את כל שאר הפעילויות הנחמדות שאתן עושות שם: לווי הריון, התאמות דיאפרגמה, פגישות שונות עם נשים וגברים ותינוקות, אבל לא לידות. יותר בטוח / בריא לאשה ללדת בביתה מאשר במקום שנועד לשם כך. קומת קרקע, כניסה מותאמת לאמבולנס, ציוד מונח במקום ולא מטלטל במכונית, מטבח ושני חדרים מאובזרים ללידה – לא. בית פרטי- כן.

ואו. אשקרה זה קורה. שתינו, עפרית ואני, כל אחת מגיבה בדרכה, מהמקום הפרטי שלה, בהתאם להיסטוריה הפרטית שלה והעולם שלה.

שתינו בשוק, בהלם, בעצב, בכעס. מרגישות שעדיין זה לא נתפס ממש.

עורכי הדין שלנו יעצו לנו שבמקביל למחשבה על פיתוח אסטרטגיה לפעולה אכן נפסיק בשלב זה לקבל לידות בבית יולדות.

אבל מה יהיה עם הנשים שאמורות ללדת השבוע?? היום? מחר? מה יהיה איתן? איך נבשר להן זאת? מה נעשה??? ברור שהן יוכלו ללדת בביתן (מזל שהנשים שמועד הלידה שלהן היה ממש קרוב היו כאלו שגרו במרחק סביר מבית חולים) אבל האם ירצו ללדת בביתן? האם בני הזוג שלהן ירצו? אי אפשר להתקשר אליהן ולהפיל פצצה שכזו. אנחנו לא עוזבות אתכן בשום אופן נגיד להן, אבל יכולות לבוא להיות מיילדות בבית שלכן בלידה. לא פה. לא בבית יולדות.

החלטנו שאני נוסעת באותו יום ליפו, לבשר לאשה שהיתה בשבוע 41 ולבן זוגה את הבשורה. בנוסף לאתגר של סוף ההריון שבו נמצאת כל אשה, יתווסף לה עכשיו עוד משהו. הודאות של מקום הלידה שהיתה כל כך מוצקה אצלה, תשתנה גם היא. למחרת היום הזמנו אלינו את הזוג הבא. האשה בשבוע 38 וגם היא, תכלס, יכולה ללדת כל יום. במקביל התחלנו להתקשר לנשים שמועד הלידה שלהן היה רחוק יותר והן יכלו להסס בצורה יותר "נינוחה". אשה אחת שגרה ממש רחוק מבי"ח והייתה בשבוע 35 החלה מסע של "לחפש לעצמה את הבית החלופי ללידה" ועוד ועוד. נשים אחדות החליטו שהאפשרות ללדת בביתן לא טובה עבורן ובחרו להיפרד מאתנו. נשים אחדות החליטו ללדת בביתן למרות ההתלבטות הראשונית ואחרות היו עדיין צריכות למצוא מקום לידה חלופי כי ביתן לא התאים מסיבות שונות ללידה. לא מעט נשים החליטו להמשיך להתלבט.

כך נפתחה לה תקופה מיוחדת מאוד שבה בילינו בלידות בית עם נשים שהתגמשו מאוד, נשים שבאמצע הדרך (או בסופה) נודע להן שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. ממש. ממש כך. אמנם העובדה שהמיילדות שלהן איתן חשובה, אבל מסתבר שגם התפאורה, המרחב, הסביבה. העובדה שהמקום שסיפק להן עד עכשיו עוגן בלב הסערה ההריונית לא יוכל להיות שם עבורן בלידה הקרובה מאוד ערערה.

בשבוע שעבר, הייתה הלידה הראשונה של אשה שכאשר פנתה אלינו (התקשרה יום אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות) סיפרנו לה בקצרה מה קרה ואמרנו שנשמח ללוות אותה בביתה.

אילו ארבעה חודשים עברנו! נראה כאילו כל השנים שבהם פעל בית יולדות והיה חי ונושם וחולה ושמח וצוחק ומתרגש- הכינו אותנו לקראתם.