5. לידות בית

תוך כדי ההערכות המטורפת של צוות זכותי ללדת לקראת יום לידות הבית הבן לאומי, התגייסות נוספת של יולדות שלנו שבאו לימי חשיבה בבית יולדות והרחבת המעגלים של העשייה, יש לידות. אפריל מאי יוני היו חודשים שבהם הבנו שוב כמה נח ופשוט היה לנו כל הסיפור הזה של לידות במרכז הלידה שלנו בית יולדות.

אוקי. אז לידות בית זה לא סיפור אמרנו לעצמנו. מה העניין? רק תפאורה שונה לא? אז זהו. מסתבר שלא. עפרית ואני רגילות למרחב שלנו, רגילות לציוד שלנו, רגילות למטבח שלנו. אנחנו רגילות לעובדה שהאשה מגיעה אלינו ואנו מארחות אותה. רגילות לעובדה שלי ברור מהו אורך הנסיעה ומתי אני מגיעה (בדרך כלל). אנחנו רגילות לכך שאם האשה מגיעה בשלב מאוד התחלתי ולא צריכה אותנו עדיין, עפרית עולה הביתה ואני הולכת לנוח בחדר השני. רגילות לעובדה שהבריכה עומדת מנופחת ומוכנה בחדר, רגילות לשידת המגירות עם הציוד שלנו, למיקום בלוני החמצן בקיצור, רגילות לעובדה שהאשה מביאה את מה שהיא צריכה ולא אנחנו .

אין בעיה, אנחנו אומרות לעצמנו. נתגמש. זה עוד שיעור מני רבים בלהתגמש ולקבל את המציאות. הלידה השניה שהיתה לנו (אחרי זו ביפו מהפוסט הראשון) היתה בקומה שלישית ללא מעלית בתל אביב. אחרי הלידה, אמרתי לעפרית שזה כמו להקים הפקה ולפרק הפקה. לחפש חניה, לסחוב, לסדר, להרים, להוריד, לנפח, לרוקן. ממש לבנות תפאורה סאונד ותאורה ואז לפרק. עבודה שכלל לא היינו מורגלות בה.

להתארח, לישון על ספות של אנשים אחרים אם הלידה ארוכה ולאכול איתם במטבח שלהם זו חוויה אחרת. נתרגל, אנחנו אומרות לעצמנו – סה"כ לידה זו לידה ויש משהו כיפי בלחוות את הלידה עם האשה בבית שלה, במקום הכי אינטימי שלה. לענת, עוד יולדת מתל אביב שאמורה ללדת באותו חודש דווקא לא היה כל כך ברור האם היא רוצה את האינטמיות של הבית והשכנים שלה (ששומעים הכל) ובסופו של דבר לאחר התלבטות רבה החליטה ללדת בבית חולים במרכז לידה טבעי. למרות המורכבות החדשה רוב היולדות שלנו מחליטות להמשיך אתנו את הלווי וללדת בבית שלהן. לחלקן זו היתה החלטה מאוד מאתגרת ולא מובנת מאליה. מראש העדיפו ללדת במרכז לידה עצמאי שאינו בבית חולים אבל גם לא רצו ללדת בביתן וההחלטה מהווה עבורן אתגר. סויטצ' בראש. נשים מהדרום שגרות רחוק מבית חולים ממשיכות לחפש מקום חלופי ללידה ופונות לחברות או בני משפחה ואפילו מתחילות לחפש דרך הפייסבוק הצעות אירוח.

יום למחרת הלידה בקומה השלישית היה יום צילום בבית יולדות. נחמה המקסימה, כתבת ערוץ אחד, התקשרה בבוקר לתאם סופית את שעת ההגעה. אפשר להקדים ל 12:00? היא שואלת. כן, אין בעיה, אני עונה. עד שנחמה הגיעה עם צוות הצילום קיבלנו טלפון מהיולדת הבאה בתור שמשהו מתחיל. נחמה, אני אומרת לה כשהם מגיעים, יש מצב שמתחילה לידה בירושלים ונצטרך לנסוע בקרוב. מצד שני, יכול להיות שזה יתגבר רק בערב או בלילה והצילומים כבר יהיו מאחורינו, אבל אין לדעת. נחמה מחווירה. אוי מה יהיה. לא נצליח לארגן עוד יום צילום לפני ליל הסדר ואני רוצה לשדר את הכתבה ביומן במוצ"ש. אז יאללה בואו נתחיל אנחנו אומרות. תראו מה זה להיות מיילדת בית. קשה לעשות תכניות.

הצילומים עוברים בכיף. גם נחמה ילדה בעבר בבית והיא סופר משלנו. מיכל מצוות זכותי מגיעה בהפתעה והחגיגה בעיצומה. הצלם והסאונדמן בני החמישים פלוס לא מבינים מה הקטע של משרד הבריאות. זה חסר כל הגיון הם אומרים. המקום פה מושלם ללידות.

הצילומים מסתיימים, אנחנו נפגשות עם עוד נשים לפגישות של לווי הריון ואני נוסעת הביתה לבת שלמה לאחר התלבטות. השעה 19:00, הלידה בירושלים קרובה לגדרה כחצי שעה אבל  לוקחת את הזמן שלה. יש צירים פה ושם. חלק מורגשים וחלק לא. הזוג הצעיר מתרגש ונהנה מעצם החוויה ואין טעם לבוא אליהם בשלב הזה. זה רק יפריע. בשעות הערב הצירים נחלשים ואנחנו מחליטות כאמור שאני חוזרת הביתה – מקסימום אגיע לבת שלמה ואעשה אחורה פנה לירושלים. כשאני מגיעה הביתה אני מוצאת בית ריק. לולו הכלבה וגורי החתולה מחכות לי אבל עופר שירה אילן ונעמי בפסטיבל הג'גלינג בסחנה כבר מאתמול. כשתכננו את חופשת הפסח תכננו שהם ייסעו בלעדי ולי יהיו ארבעה – חמישה ימים של שקט לבד בבית.

כשאני נכנסת הביתה  אני מלאה עזוז. עדיין מרגישה את שאריות האדרנלין מהלידה של אתמול בתל אביב בקומה השלישית וכמובן מלאה מאוד בחווית הצילומים של היום. אף פעם לא הייתי בטלויזיה ובטח שלא במרכז כתבה של 7 דקות ביומן. "מה קרה לך, אל תתרגשי, אף אחד כמעט לא רואה "מבט" היום . אין כמעט רייטינג ", אומרת לי דפנה חברתי  כדי להרגיע אותי ואני כמעט שמחה שהכתבה תהיה דווקא במבט… עדיין לא בשלה ליותר מזה כנראה.

אחרי ניסיונות להשקיט את האדרנלין המפעם בי אני נכנסת לישון. השעה 22:30 והספר שלי קורא לי. לאט לאט אני שמה לב שעיני נעצמות ומתמסרת בתענוג נעים לשינה. הטלפון שנמצא לידי על המדף מעיר אותי. אני רואה שזו עפרית וכבר מבינה שצריך לצאת לירושלים. בדרך כלל היא היתה מחכה לי ולזוג בבית יולדות ועכשיו היא מעמיסה את האוטו ויוצאת גם. אני מצחצחת שיניים, מתלבשת, שמה מקינטה על האש וכותבת את הכתובת בוויז. אני מדמיינת את כביש 6 באמצע הלילה ואוהבת את התחושה המוכרת : אני נוהגת, מוזיקה, משאיות מלפני ומאחורי ולידה באופק. השעה 00:00.  בדיוק ב- 01:30  אגיע אל היעד.

 

4. לפתוח

יניב ומרגריטה, שילדו בבית יולדות פעמיים והם אנשי קולנוע, התקשרו לבקש ללוות אותנו בתהליך הנוכחי עם המצלמה שלהם. הסכמנו. אנחנו מכירות אותם היטב וסומכות עליהם והאמת? פשוט אוהבות אותם. עם הבקשה שלהם, הבנו משהו. הבנו שכעת, עם כל השינוי המטורף שקרה וקורה נהיה הרבה יותר חשופות.

בפעמים הראשונות של הצילומים (בפגישות צוות הניהול, לווי הריון, פגישות חשיבה רחבות), הייתי אומרת ליניב "הצד הימני שלי נוראי, תשתדל לצלם אותי מהצד השמאלי…" אבל לאט לאט כבר לא שמתי לב לנוכחותו והמצלמה הפכה להיות חלק מהסלון שלנו. וגם הוא.

רחלי ובר שילדו אצלנו בעבר, התקשרו ואמרו שיש אפשרות לקשר ישיר עם שר הבריאות ליצמן וכדאי לכתוב לו מכתב אישי. במקביל לשאר ההתארגנויות וההערכות של זכותי ללדת הם עזרו לנו במשימה והכנו ביחד מכתב שפנה אל ליבו ומוחו של ליצמן והיינו מאוד שלמות איתו. המכתב נמסר לאיש הקשר ועמו תקוות גדולות שנמהלו בסקפטיות זהירה.

בינתיים אני פונה לתהילה (ששתי בנותיה נולדו בבית יולדות)  ומבקשת עזרה – יש מצב שאת מכינה לוגו לזכותי ללדת?

צוות ניהול זכותי ללדת התגבש והלך והבנו שרק אם נוכל לעבוד בעבודת צוות אמתית נצליח להזיז עולמות ולעשות שינוי. כולנו נשים חזקות ויודעות והמשימה של לעשות משהו ביחד היא לרוב משימה מורכבת.

אנחנו רוצות לעשות זאת בדרך נשית אמרנו. אבל מה זו בעצם הדרך הנשית הזו? גם אם הבנו מה היא לא – זה לא מספיק. אסוציאטיבית? רוחבית? עמוקה? חושבת, מקבלת, סבלנית? לא לינארית? כל פעם אם יש סטייה מהדרך מחזירה אותנו עפרית ל"סנטר" – נמשיך בדרך ונדייק אותה. ההבנה כי הדרך ואופן הפעולה חשובים לא פחות מהמטרה (לנרמל את לידות הבית, לפתוח מרכזי לידה עצמאיים) היתה חשובה ומשמעותית. המיקוד והמרכוז , שוב ושוב , לדברים שחשובים לנו עזרו ועדיין עוזרים. אנחנו רוצות טוב ועושות טוב וזה צריך להיעשות בדרך טובה ומיטיבה. הולכות, מרימות אבנים, עושות טעויות וממשיכות. כמו אשה בלידה שמזכירה לעצמה: למה אני פה, מה חשוב לי, מה נכון לי ושוב נכנסת נשימה.

עפרית ואני ידענו שנמשיך לתמוך אחת בשניה כמו שלמדנו חמש וחצי שנים. נדע להאיר ולהעיר אם יש צורך. נקבל  את הקצב השונה של כל אחת, את הסגנונות השונים בעבודה . הבנו, שמה שלמדנו בעבודה הזוגית המשותפת אחת עם השניה מחלחל החוצה ויכול להועיל גם כאן- לצוות הרחב. אנו רוצות שינוי חברתי ושינוי כזה מחייב גם שפה אחרת. בעד ולא נגד, תהליך לשינוי ולא מאבק.

עוד הבנו שכל אשה בצוות "זכותי" פועלת בצורה אורגנית עם חייה – פעם היא שמה במקום ראשון את משפחתה וילדיה ופעם את פעילותיה החברתיות, פעם את הזוגיות וכך הלאה. אין צורך להעדיף משהו ולשים אותו ראשון. אין צורך לבחור. כולנו עושות מה שאנו יכולות כמה שאנו יכולות איפה ומתי שאנו יכולות. יש כאלו שעובדות בלילות ויש כאלו בימים, יש כאלו שדד ליין עושה להן את זה וכאלו שדד ליין משתק אותן , יש כאלו שעושות כל פעם דבר אחד וכאלו שאוהבות במקביל. כאלו שקבוצות וצאפ מדרבנות אותן לעשיה וכאלו שזה משתק אותן. בקיצור , השוני בינינו צץ ועלה בהרבה הזדמנויות והיינו צריכות ללמוד להכיל אותו. והיתה ה מ ו ן עבודה.

הפלא הזה של נשים עם תינוקות וילדים שמתגייסות לעבודה כל כך מטורפת לא מובן מאליו. תוך כדי הנקות, כביסות, כלים, נסיון להתפרנס ועוד כביסות – אינטנסיביות של החיים – נרקמת פה מלאכת מחשבת שמה שמשותף לה היא התשוקה לשינוי. התשוקה לכך שנשים יהיו חופשיות ברמות הכי עמוקות.

צוות הניהול היה עסוק בלהוציא את האסטרטגיה שנבנתה בפגישה הראשונה אל הפועל. עובדים על התיזמור של סיפורי הלידה ברשת ב6/6, על שליחת מכתבים למשרד הבריאות בהמונים, מקימים דף פייס וקבוצת זכותי ללדת, מתחילים לתרגם מאמרים , מוציאים באנרים, מקיימים ימי חשיבה עם נשים נוספות בבית יולדות ואז לאט לאט זה קורה: עיתונאים עיתונאיות, כתבים כתבות החלו להתקשר ולשאול אם נרצה להתראיין, אם נסכים להצטלם. הבנה נוספת נחתה – עפרית ותמי יקרות, אם חשבתן עד היום שהתמונות באתר שלכן היו חושפניות, תתרגלו יפה לשלב הבא: "ידיעות אחרונות". הבנו שהחשיפה היא הכרחית. אם תרצו להוציא את הרעיון שלכן החוצה לעולם – זה הכרחי. אם תרצו להגשים את הייעוד שלכן – זה הכרחי. אם תרצו שנשים רבות בישראל יוכלו להתחבר לגופן, ללמוד על עצמן, לבחור בחירה שמתאימה להן על אמת – זה הכרחי, ואם תרצו לבוא לידי ביטוי עם מלוא התוכן שיש לכן להביא אל העולם – זו ההזדמנות.

תהילה חוזרת אלי נרגשת ואומרת: בטח שאכין לוגו. תחשבי טוב, יש לך תינוקת בת חודשיים ופעוטה בת שנה וחודשיים… תסתדרי? תמצאי לזה זמן? ברור. היא עונה.

בשיחת טלפון עם אדר, אני מספרת לה שיש מי שמכינה לוגו אבל זה ייקח זמן. אל תאיצו בה, יש לה שתי בנות קטנטנות – אני מבקשת. כמו נחש קטן מזדחל לו רגש "הלא נעים" שלי ואדר שמה לב ואומרת לי: תמי, כל אחת ואחד שמתנדב ומתגייס לעשות מעשה מרגיש זכות גדולה. עשיתם בשבילנו כל כך הרבה וזו ההזדמנות שלנו להחזיר. וחוץ מזה – זה הרבה יותר גדול מזה. זה שינוי שאנו גאות להיות חלק ממנו.

3. זכותי ללדת

 

במהלך ההכנות לשימוע, סימסתי לרוני (שילדה אתנו בעבר והיא כיום ממובילות "אפס הפרדה") שיכול להיות שקורה משהו לא טוב. זה היה לפני פסח אז כתבתי לה "מכת חושך" וביקשתי ממנה עצה לגבי מרכיב מסוים בהתכוננות שלנו. בדיוק כשיצאתי מבית המרקחת היא שלחה לי הודעה ושאלה אם יש חדש. לא הייתי מסוגלת לענות לה. לשגית (המנהלת אדמיניסטרטיבית שלנו), שחיכתה גם היא לשמוע מאתנו, גם לא יכולתי להתקשר. שיחת הועידה עם גלי העו"ד ועפרית, באוטו, בנסיעה הביתה , הדהדה לי כמו צלצול באוזן שלא מניח – "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות…." הרגשתי שהדמעות תקועות לי בגרון ובכל רגע יפרצו החוצה. אולי אפילו חיכיתי לזה – להרגיש שחרור, אבל זה עוד לא הגיע. כמה דקות נסיעה מבית המרקחת אחרי שסגרנו את שיחת הטלפון אני בבית. שירי חברתי מהמושב באה לקחת את בתה ששיחקה עם נעמי שלי, וכששאלה מה קורה הדמעות החלו לבצבץ אבל נשארו בעין. למחרת בבוקר, כשהגעתי לבית יולדות חכתה כבר אלמוג , שצריכה ללדת באוגוסט,  וסיפרנו לה שהלידה לא תוכל להיות בבית יולדות. סוף סוף הדמעות החלו את דרכן החוצה. כששגית הגיעה בהמשך הבוקר זה התגבר.

עפרית ואני שגית ואלמוג יושבות בסלון, מנסות להבין מכל הכוונים מה עושים ואיך ממשיכים. אלמוג שהגיעה לפגישה שגרתית של לווי הריון מצאה את עצמה אתנו בצורה אחרת וחדשה. בג"ץ, חברי כנסת, מאבק –  היו מלים שנזרקו לאוויר. אחרי כמה ימים, אחרי שסיפרנו באופן אישי לכל הנשים האמורות ללדת אתנו מה קורה, פרסמנו הודעה בפייסבוק: קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות בבית יולדות. בנוסף, שלחנו הודעה במייל לכל הנשים שליווינו מאז ההקמה שהכותרת שלה היתה : "יציאת מצרים".

ימי האביב, ימי טרום פסח, היו מטורפים. הודעות רבות בטלפון הנייד של תמיכה מהיולדות שלנו, טלפונים רבים ותומכים, מיילים של נשים המומות וכואבות ומחבקות. קיבלנו גם לא מעט בקשות להצטרפות לעשייה. אדר: אין לך מושג מה חבורת נשים שרצו ללדת בלי אפידורל מסוגלות לעשות! אני בפנים. מיכל: מה שלא תעשו אני אתכם. בעשייה! נעמה: כל דבר שצריך אני מוכנה לעשות! דינה: מה זאת אומרת? אנחנו מכשפות! באה אליכן ונכשף אותם ביחד! אלמוג: אני בפנים ברור. כמעט כולן אמרו את אותו הדבר: זה הולך להיות מאבק של כולנו. מאבק של נשים. לא נסכים להתנהגות הזו יותר. לא נמסור את החופש שלנו יותר. לא נסכים להתערבות הזו שנכנסת לנו לתוך הגוף הפרטי והנשמה. עד כאן.

היום, במבט לאחור כשאני נזכרת בשבוע ההוא, ברגשות הסוערים שהציפו אותי, בדמעות, במשפחה שלי שראתה אמא במצב קצה, אני נזכרת גם בתחושה של משק כנפי ההיסטוריה שריחפה מעל. כשאילן בני שאל אותי על הדמעות הבנתי שהן כבר לא אותן דמעות של הימים הראשונים. הן התחלפו. בימים הראשונים הן זלגו מעצב, כעס ואולי עוד דברים שלא זיהיתי , אבל עכשיו הן אחרות אמרתי לו. עכשיו הן דמעות שזולגות מרוב אהבה. כל פעם שראיתי על צג הטלפון או המחשב שם של אשה שליווינו שהתקשרה או שלחה הודעה בנייד או מייל – התחלתי לבכות. וכל פעם ששמעתי קול כזה – גם. הזיכרונות המשותפים, רגעי האינטימיות, הקושי, השמחה, ההתרגשות, כאילו פרצו החוצה בצורת דמעות כי בלב כבר כנראה לא היה מספיק מקום. ההתרחבות הזו קרתה לאט לאט. באותו שבוע, כמות האהבה שעפרית ואני קיבלנו מהנשים שליווינו היתה כה עצומה עד שלעיתים הרגשתי קושי בנשימה. החוויה בגוף שאומרת לי- המשהו הזה שקרה פה בחמש וחצי השנים האחרונות לא יכול להעלם. הוא כבר כל כך חזק במציאות ובעולם שהעת הזו ומה שקרה עכשיו עם משרד הבריאות, לא הגיעה סתם. למה שקרה עכשיו יש כנראה סיבה טובה אחת לפחות. אולי עכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן לעשות שינוי אמיתי. לידות בית זה לא טרנד, זה לא לעשירים, זה לא לנשים מסוג מסוים. אולי הגיע הזמן שכל אשה תוכל להקשיב לקול הפנימי שלה שאומר – אני אחראית על גופי ועל התינוק שלי ואני יכולה באמת לבחור, מתוך האפשרויות הקיימות, מה נכון לי ומה מתאים לי. כדי שנשים בישראל יוכלו באמת לבחור צריך שכל החברה שלנו תדע שללדת בבית או במרכז לידה זה טוב בריא  ו א פ ש ר י. צריך שיהיו מרכזי לידה בכל עיר, צריך שהמדינה תסבסד זאת כמו את הלידות בבית חולים. אולי כדי שכל זה יקרה צריך טלטלה אמיתית.

גלי עורכת הדין נוסעת עוד רגע לשלושה שבועות לחופשה משפחתית ולכן למחרת בבוקר קבלת המכתב ניהלנו שיחת ועידה אתה ועם גרי, עורך הדין הנוסף.  גרי הסביר לנו על הסיכויים בבג"ץ, איך עובדת מערכת המשפט בישראל ומדוע אין מה למהר אלא לחשוב בשיקול דעת על דרכי הפעולה. הצעד הנכון מבחינה משפטית כרגע הוא להגיש "ערר" לליצמן כדי שאם נחליט בסופו של דבר לגשת לבג"ץ נעשה את זה נכון. בינתיים החלטנו שנחכה לגלי שתחזור מהחופשה ואז נתחיל לעבוד על הערר. גרי המליץ שכדאי להתחיל לחשוב על אסטרטגיה ודרכי פעולה נוספות.

ביום שלישי, שבוע ימים אחרי קבלת המכתב התכנסנו בבית יולדות לחשוב מה עושים. הצטרפו אלינו גם שי ואלי- גברים שנשותיהן ילדו בבית יולדות והם מומחים לקמפיינים. רוני הציע אסטרטגיה. אלמוג הסבירה על מטרות ויעדים בעולם השמניזם. מיכל הקשיבה וסיכמה הכל. דינה מיקדה ב6/6 וסיפרה שיש כזה דבר- יום לידות הבית הבן לאומי…

ואנחנו? התמלאנו אופטימיות. (וגם קצת נאמנו על לידות , השקפת עולם ותהליכים שלוקחים זמן….)

איך נקרא למהלך שלנו? שאלו הנשים המופלאות. צריך שם עם 2-3 מלים מקסימום. משהו כללי, שנשמע זורם, משהו עם המלה לידה. משהו פשוט, קל. רוני אמרה שלפני זמן מה חשבה עם טל לבנון על צרוף המלים:  "זכותי ללדת".

2. המכתב

ביום שני 27.3.17 אחה"צ, הלכתי לבית המרקחת האהוב עלי לקנות כפפות, אלכוהול, סבונים ושמן שקדים. ידעתי שבכל רגע גלי, עורכת הדין שלנו שמלווה אותנו כבר שנתיים, תתקשר לבשר לי מה החלטת הרופאה המחוזית בעניינינו.

יום קודם לכן, יום ראשון בשמונה בבוקר התייצבנו ברמלה (משרד הבריאות מחוז מרכז) ל"השמיע" את קולנו וטענותינו , ביחד עם גלי, מתמחה נוסף מהמשרד שלה וכמה קלסרים עבים, אחרי שהוזמנו לשימוע הזה ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים. נכון נכון- ביום חמישי אחה"צ הודיעו לנו מטעם משרד בריאות, שביום ראשון בשמונה בוקר אנחנו צריכות להיות ברמלה. אם לא נגיע נקבל מכתב סגירה מיידי. שעות רבות במהלך סוף השבוע ישבה גלי עם יארה המתמחה במשרדן בתל אביב וטיכסו עצה לגבי השימוע. למדו שוב את החומר, חרשו שוב את התקדימים, החוק, פקודת בריאות העם ועוד, והחליטו מה יהיה קו ההגנה שלנו ואיך נציג אותו. עפרית ואני הצטרפנו אליהן לשעתיים בודדות בשישי בצהרים לאחר מפגש של "אספת הורים" בבית יולדות, מעגל נשים שלווינו אותן בלידה. קראנו ביחד, דיברנו על שירה ועל אמהות, שיתפנו, צחקנו, נעצבנו – בעיקר נתנו לעצמינו להיות מיילדות ואמהות מחבקות ומחובקות. אח"כ נסענו לבניין הגבוה מול בית המשפט בתל אביב לפגוש את עורכי הדין.

16:00 , יום שישי לאחר הפגישה, אני יוצאת מחניית הבניין הגבוה, ושמה בוייז את כתובתם של הזוג שילדו אצלנו ביום שלישי. היום יום שישי, אני חושבת לעצמי, בקושי שלושה ימים אחרי הלידה שלהם, אני נוסעת לביקור בית והולכת לספר להם שאולי הלידה שלהם היתה האחרונה אצלנו. לפחות כרגע. מה פתאום, את צריכה למצוא את כל האופטימיות שבך עולה עוד קול. אין מצב שיסגרו, תזכרי מה שאמרת תמיד לעפרית.

אני מגיעה לישוב, מוצאת את הבית ופוגשת אשה מדהימה ויפה שנחה במיטה, עם התינוק היפיפה שלה ובן זוג מקסים, מרוגש כולו. אחרי המפגש הראשוני אני מספרת להם מה קורה עם משרד הבריאות ועל חוסר הוודאות. אני מרגישה מיד איך אנחנו הופכים ישות אחת של הבנה והזדהות. הם איתי, אני איתם. ואז עזרה בהנקה, לקיחת דם ל- PKU, שאלות, תשובות ודברים שאני כל כך אוהבת לעשות. אני אוהבת לבוא לאנשים הביתה אחרי לידה משותפת. זוהי אינטימיות חדשה שנוצרה ועלתה מדרגה. אני אוהבת לתמוך באימהות והאבות בשעות האלו, בימים האלו. אני אוהבת להקשיב להם ואוהבת להיות שם בשבילם. המון פעמים כשאני יוצאת מביקור בית של אחרי לידה אני מתקשרת לעפרית ואומרת לה: אני מתה על זה. אני מתה על מה שאנחנו עושות.

אבל הפעם נכנס לתמונה בשקט ובזחילה על הגחון ספק. ספק שעלה והשתלט עלי וכמו כתם שחור התחיל להתנחל אצלי ולתפוס מקום. האם כל זה יוכל להמשך?

כשנפרדנו , הם אמרו לי משפט שאשמע כל כך הרבה בזמן הקרוב: אתן עושות עבודה כל כך טובה וחשובה . זה חייב להמשך. בניתן משהו גדול, יצרתן עולם. תגידו מה צריך לעשות ואנחנו שם.

במשך השנים הבנו, שכדי להחזיק את העולם "שלנו" (נשים, לידות, שירה, מעגל של ביחד) אנחנו צריכות להיות מאוד בעולם "בחוץ". בעצם, כדי לאפשר לנשים בחירה, כדי לאפשר לנשים ללדת בחופשיות, באינטימיות , כדי לאפשר בריאות ליולדות ותינוקות, אנחנו צריכות להיות חכמות ולבחור את צעדינו בקפידה. במדינה שבה לידות בית לא מקובלות על הממסד, בחברה שבה הפחד מושרש מגיל צעיר, בחברה שבה רוב הנשים חוששות מלספר להוריהן על הבחירה שלהן בלידת בית, אנחנו צריכות להבין שלא מספיק להיות צודקות.

באותו יום ראשון, לאחר סוף שבע רווי במתח , במחוז מרכז ברמלה, בשימוע, שטחה עו"ד גלי את טענותיה המנומקות אבל לא היה מי שיקשיב. נראה היה שהעניין הוסדר מראש. "אתן צריכות להוציא רישיון של בית חולים כדי להמשיך לפעול", היתה טענת משרד הבריאות. בכל זאת, לאחר סיום השימוע: "נחשוב ונשלח לכן מכתב עם החלטה מסודרת ומנומקת", אמרה רופאת המחוז.

הייתה טיפ טיפה תקווה. אולי הרשמנו אותה כל כך והיא תיתן לנו להמשיך? אולי הרמה האישית תגבר על הרמה המערכתית?  אולי היא תסכים לבקשה העיקרית שלנו – שיתוף פעולה למען הקמת מרכזי לידה בישראל? אולי תסכים לחשוב אתנו ביחד על הקמה מקצועית של צוות חשיבה משותף?

אך לא. באותו רגע בבית מרקחת, התקשרה גלי ואמרה שהגיע המכתב. "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות. אבל הם לא סוגרים אתכן…."

הרוקח הנחמד שמכיר אותי שנים נבהל קצת כי ראה שהתחלתי לבכות.

1. לסגור

עפרית ואני פתחנו את בית יולדות בספטמבר 2011. במהלך השנים שבהם בית יולדות היה קיים היתה עולה מדי פעם השאלה – מה יהיה אם משרד הבריאות יחליט לסגור אותנו. כמעט כל שיחה כזו , בינינו, הסתיימה בהבנה שאף אחד לא יכול לסגור בן אדם. אף אחד לא יכול לסגור אותנו כי זה פשוט לא אפשרי. אנחנו נשים, אנחנו נושמות, קיימות, יוצרות ולכן זה לא בר מימוש הסגירה הדמיונית הזו. "מה שהקמנו פה לא קשור לקירות ולרהיטים. זהו מעשה רוחני כפי שהוא מעשה הכי מקורקע בעולם" , היה משפט שאהבתי לחזור ולהגיד.

בסוף מרץ האחרון, שנת 2017, קיבלנו ממשרד הבריאות מכתב. המכתב לא הורה על סגירת בית יולדות שלנו, אבל הורה לנו להפסיק לקבל בו לידות.

אין בעיה, אמרה רופאת המחוז, תמשיכו לעשות את כל שאר הפעילויות הנחמדות שאתן עושות שם: לווי הריון, התאמות דיאפרגמה, פגישות שונות עם נשים וגברים ותינוקות, אבל לא לידות. יותר בטוח / בריא לאשה ללדת בביתה מאשר במקום שנועד לשם כך. קומת קרקע, כניסה מותאמת לאמבולנס, ציוד מונח במקום ולא מטלטל במכונית, מטבח ושני חדרים מאובזרים ללידה – לא. בית פרטי- כן.

ואו. אשקרה זה קורה. שתינו, עפרית ואני, כל אחת מגיבה בדרכה, מהמקום הפרטי שלה, בהתאם להיסטוריה הפרטית שלה והעולם שלה.

שתינו בשוק, בהלם, בעצב, בכעס. מרגישות שעדיין זה לא נתפס ממש.

עורכי הדין שלנו יעצו לנו שבמקביל למחשבה על פיתוח אסטרטגיה לפעולה אכן נפסיק בשלב זה לקבל לידות בבית יולדות.

אבל מה יהיה עם הנשים שאמורות ללדת השבוע?? היום? מחר? מה יהיה איתן? איך נבשר להן זאת? מה נעשה??? ברור שהן יוכלו ללדת בביתן (מזל שהנשים שמועד הלידה שלהן היה ממש קרוב היו כאלו שגרו במרחק סביר מבית חולים) אבל האם ירצו ללדת בביתן? האם בני הזוג שלהן ירצו? אי אפשר להתקשר אליהן ולהפיל פצצה שכזו. אנחנו לא עוזבות אתכן בשום אופן נגיד להן, אבל יכולות לבוא להיות מיילדות בבית שלכן בלידה. לא פה. לא בבית יולדות.

החלטנו שאני נוסעת באותו יום ליפו, לבשר לאשה שהיתה בשבוע 41 ולבן זוגה את הבשורה. בנוסף לאתגר של סוף ההריון שבו נמצאת כל אשה, יתווסף לה עכשיו עוד משהו. הודאות של מקום הלידה שהיתה כל כך מוצקה אצלה, תשתנה גם היא. למחרת היום הזמנו אלינו את הזוג הבא. האשה בשבוע 38 וגם היא, תכלס, יכולה ללדת כל יום. במקביל התחלנו להתקשר לנשים שמועד הלידה שלהן היה רחוק יותר והן יכלו להסס בצורה יותר "נינוחה". אשה אחת שגרה ממש רחוק מבי"ח והייתה בשבוע 35 החלה מסע של "לחפש לעצמה את הבית החלופי ללידה" ועוד ועוד. נשים אחדות החליטו שהאפשרות ללדת בביתן לא טובה עבורן ובחרו להיפרד מאתנו. נשים אחדות החליטו ללדת בביתן למרות ההתלבטות הראשונית ואחרות היו עדיין צריכות למצוא מקום לידה חלופי כי ביתן לא התאים מסיבות שונות ללידה. לא מעט נשים החליטו להמשיך להתלבט.

כך נפתחה לה תקופה מיוחדת מאוד שבה בילינו בלידות בית עם נשים שהתגמשו מאוד, נשים שבאמצע הדרך (או בסופה) נודע להן שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. ממש. ממש כך. אמנם העובדה שהמיילדות שלהן איתן חשובה, אבל מסתבר שגם התפאורה, המרחב, הסביבה. העובדה שהמקום שסיפק להן עד עכשיו עוגן בלב הסערה ההריונית לא יוכל להיות שם עבורן בלידה הקרובה מאוד ערערה.

בשבוע שעבר, הייתה הלידה הראשונה של אשה שכאשר פנתה אלינו (התקשרה יום אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות) סיפרנו לה בקצרה מה קרה ואמרנו שנשמח ללוות אותה בביתה.

אילו ארבעה חודשים עברנו! נראה כאילו כל השנים שבהם פעל בית יולדות והיה חי ונושם וחולה ושמח וצוחק ומתרגש- הכינו אותנו לקראתם.

%d בלוגרים אהבו את זה: