46. אחריות

עברו שנתיים מאז שרעדה האדמה תחתי. שנתיים מאז שעפרית ואני קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות במרכז הלידה שהקמנו ואהבנו ורצינו שימשיך להביא עוד הרבה אור ואהבה לעולם.

אחרי כמה חודשים מאותה טלטלה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרצון לכתיבה שבער בי בהתחלה נבע מתוך תשוקה לתיעוד. רציתי לתעד את מה שקרה מיד עם קבלת המכתב – את מה שקרה החל מאותו יום ואילך. הרגשתי שזו תקופה חשובה. חשבתי שזו צומת דרכים משמעותית ושכדאי לעצור רגע ולכתוב עליה. רציתי לתאר בזמן אמת את מה שאנו עוברות, את מה שאנו עושות, איך קמה "זכותי ללדת". רציתי שהכתיבה עצמה תהיה עדות. בנוסף, התחלתי להבין שהכתיבה היא דרך חדשה אל עצמי והשילוב הזה – ביני ובין התיעוד עצמו ריגש אותי.

כשחלף הזמן והמשכתי לכתוב גיליתי את ההנאה הגלומה בכך. עם הזמן רציתי לתעד את מה שעפרית ואני יצרנו במהלך השנים שבהן פעל בית יולדות. רציתי שכל העולם ידע מה עשינו, איך עבדנו, איזה מודל יצרנו ואיזה נס מתגלם בלידה. רציתי להוציא החוצה את הידע שרכשנו על לידות ועל הגוף. ה"פתח אל העולם" משמו של הבלוג הובן לי עוד ועוד. ידעתי שיש לי תפקיד והוא לכתוב על מה שהיה.

לאט לאט שמתי לב שהבלוג הפך להיות משהו נוסף. הוא הפך להיות משהו פרטי ואינטימי שאמנם נושא בחובו את עולם הלידות – העולם שאני כל כך מחוברת אליו – אבל הן כבר מהוות עבורי גשר לדברים נוספים.

הרצון לתעד, הרצון שידעו, שכח. בד בבד עלו הרהורים על מהות הלידה ומהות החיים  ובעיקר צצו עוד ועוד הבנות על עצמי. החיבור ביני ובין עולמות הגוף והלידה, ביני ובין המילים החל לתפוס מקום בחקירה העצמית שלי והוא עניין אותי יותר ויותר. הבנתי שהכתיבה היא זו שאפשרה לי ותמכה בי במקום הזה. הבלוג אפשר לי להרחיב את החקירה הפנימית.

*

*

במשך השנים שאלתי את עצמי ושאלו אותי  אחרים מדוע רציתי להיות מיילדת.

לא ידעתי את התשובה המלאה . ידעתי חלקים ממנה, והיא כללה בדרך כלל יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

העובדה שלפני היותי מיילדת עסקתי במדעי הרוח ורק אחר כך פניתי ללימודי הסיעוד, תפשה הרבה מהמרחב בין השאלות לתשובות. העובדה שזה קרה אחרי הלידה הראשונה שלי היתה ברורה. אבל.

מה היה שם? הקשבה לשכל? ללב? לרצון? לרגש עז? לרחם? עד היום אינני יודעת בוודאות אבל אני יודעת שהיתה הקשבה.

אני יודעת שאולי לראשונה הרגשתי מחויבות עזה ללכת אחר "הדבר הזה" שגרם לי להבין / לחשוב / להחליט / לרצות – להיות מיילדת.

העובדה ששנים הלכתי אחרי הדבר הזה בלי לשאול שאלות ובלי להתחשב כמעט בדברים "החיצוניים" היתה ברורה לי ולסביבתי. הדבר הזה, שנמצא בתוכי, קרא לי ואני הקשבתי. הוא קרא לי ללמוד מיילדות, הוא קרא לי לצאת מבית חולים ולעבור להיות מיילדת בית, הוא קרא לי ללדת בבית בעצמי, ואמר בתוקף ועם זאת בעדינות גדולה שהגיע העת להקים את בית יולדות. מאז עברו הרבה מים בנהר ואני מרגישה עדיין מחויבת – לא למיילדות דווקא, אלא לקול הפנימי הזה שלפעמים הוא חזק ולפעמים הוא כל כך חלש ונשמע אך בקושי, עד שאני צריכה כמעט לחפש אותו.

בזכות המיילדות הכרתי אותו עוד ועוד.

*

כשהגעתי להתנסות הראשונה בקורס מיילדות בבית החולים "מאיר" לא ידעתי כמה שם בית החולים יהיה משמעותי עבורי.

לבשתי את המדים הסגולים עם הכתובת "חדר לידה" על הגב והייתי גאה. קניתי קפקפי בירקנשטוק לבנים וציירתי עליהם פרחים צבעוניים והייתי מוכנה. הנה אני מגשימה חלום.

המציאות טפחה על פני ותוך ימים מספר שמתי לב שאני בוכה אחרי כל לידה.

סימה המדריכה הקשובה והטובה שלי בחדר לידה אמרה לי שאני בטח מתרגשת וזה קורה הרבה. חלפו עוד כמה משמרות והבנתי שזה לא זה. הדמעות ירדו ושטפו אותי בכל פעם. הדמעות היקרות היו אלו שהובילו אותי למטפלת שעזרה לי עם השנים להבין מה יש שם, מי אני, ומה זה בעצם "הדבר הזה" שהקשבתי לו. הבכי הוביל אותי והלכתי אחריו. זו היתה צעקה רמה שהיה קל לפגוש אותה ולהקשיב לה.

במקרים אחרים, כאמור, הקול היה חלש כל כך ולא יכולתי או לא רציתי לשמוע אותו ובטח לא להקשיב לו. פעם אחת הוא היה חכם וגייס לעזרתו את המציאות החיצונית ואת הגוף שלי עד שכמעט לא יכולתי להזיז את יד ימין ורק אז הקשבתי לו והפסקתי לקבל לידות.

*

*

השלב המשמעותי ביותר בעבודה עם עפרית בבית יולדות, היה השלב שבו הבנו שבגלל שאנו מטפלות בנשים בנקודת זמן כל כך רגישה בחייהן – בהריון בלידה ובתקופה שאחרי הלידה – אנו מחויבות קודם כל לעצמינו. ככל שניטיב להכיר את עצמינו, את הדפוסים שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את הפצעים שלנו, ככל שניטיב לרפא את עצמינו – כך נוכל להיות מאירות יותר בדרך של הנשים שפגשנו, כך נוכל להיות מיילדות מקצועיות יותר.

ככל שנקבל ונשקיע בעצמנו נוכל להמשיך לתת בנדיבות. הבנו שאין סתירה בין השניים ואף יותר מכך – זו מערכת יחסים מופלאה, וכשהיא מאוזנת היא מאפשרת הכלה גדולה יותר והתרחבות הדדית.

*

האדמה שרעדה תחתינו באביב לפני שנתיים אפשרה תנועה חדשה והתרחבות נוספת.

התנועה הזו, הביאה לכך שהשיח על לידות בית ומרכזי לידה גדל והתרחב עד כדי כך ששבעה שופטי בית המשפט העליון עומדים לדון בקרוב במהות הלידה.

הסוגיה המאלפת והמרגשת "האם לידה היא הליך רפואי או הליך טבעי" מקפלת לתוכה את נושא החירות בצורה שלא היתה קיימת לעולם בשדה המשפטי – תרבותי – פילוסופי – לא רק אצלנו בארץ אלא בעולם כולו.

השאלה הזו של הלידה כמהות של חירות בסיסית, מהות של חירות שנמצאת עמוק בתוכנו ואמורה לבוא לידי ביטוי בזמן שבו אנו נולדות ובזמן שבו אנו יולדות, היתה מונחת שם כנראה, גם אצלי, עמוק בתוך הרחם, ורטטה בעדינות בזמן הלידה הראשונה שלי.

שאלת החירות שמתגלמת בלידה נשאלה מתוכי ורצתה תשומת לב כשבחרתי להיות מיילדת ואולי היא זו שקראה אלי – בואי, תורי את עולמות הלידה, תורי את עצמך.

 

 

45. פחד

את יודעת, היא אמרה לי אחרי הלידה, פחדתי למות. ברגע ששמת את חיתולי הטטרה הלבנים על הרדיאטור נזכרתי שאצלנו בכפר לקראת מוות, היו פורשים סדינים לבנים והכל התערבב לי. חשבתי שהנה אני מתה. יכול להיות שבגלל זה לקח כל כך הרבה זמן אחר כך עד שילדתי?

*

השיח על הפחדים הוא חלק בלתי נפרד כמעט מכל הכנה ללידה ומלווי הריון וחלק נכבד מתהליכים של התפתחות אישית, בדיקה עצמית והגשמה.

בעקבות העובדה שבחרתי להיות מיילדת נחשפתי לא מעט לפחדים של נשים אחרות ולפחדים שלי עצמי. במהלך השנים של היותי מיילדת בית פחדתי בעיקר משני דברים – להיות עייפה עקב חוסר שינה וששתי לידות או יותר יתרחשו במקביל. עם כל פחד התמודדתי בצורה שונה וגם אם שני הפחדים הללו תפסו עם הזמן פחות מקום הם עדיין קיימים וכשהם עולים זו הזדמנות טובה עבורי להתבוננות.

*

*

היום בהליכת הבוקר הבנתי שאני מפחדת.

בדרך כלל כשעולה בי פחד אני מתבוננת בו ומנסה להבין מה הוא בא לשרת אצלי ועם מה הוא מתכתב כרגע.

אני נמצאת בתווך בין יום ההולדת הלועזי שלי לבין יום ההולדת העברי שלי. אני מרגישה ויודעת שזהו זמן עוצמתי עבורי.

התאריך העברי שבו נולדתי הוא ליל הסדר – ט"ו בניסן. לכן, בכל שנה בתקופה הזו אני בודקת עם עצמי מהי המשמעות של היציאה מעבדות לחירות עבורי בשנה הנוכחית – זו שחלפה וזו שנמצאת בשער.

בקונטקסט של יציאת מצריים המייצר של ים סוף מדומה לעיתים לתעלת לידה – צר ומאתגר כשמעבר לו יש חיים חדשים. המייצר הזה גם הוא, מהווה הזדמנות להתבוננות. דרך מה אני עוברת השנה. דרך מה אני נדרשת לעבור היום.

והנה, בהליכת הבוקר, את מקום המחשבות הללו תפס הפחד. הרגשתי שמול כל היופי האביבי, מזג האוויר המקסים, יום ההולדת שלי – הפחד מתחיל לגעוש ולעלות. הבנתי מיד שהוא קשור לבחירות הקרבות ולעובדה שאני פוחדת לאבד את החופש שלי.

*

*

אני פוחדת לאבד חופש פנימי עמוק לחשוב לכתוב לעשות ולהיות מי שאני. אני פוחדת שלא יהיה חופש לילדי.

הדוגמה הכי פשוטה וקרובה שעולה לי בהקשר הזה היא החופש ללדת.

החופש ללדת בבית יכול להישלל מאתנו בקלות רבה, כמו שנשלל החופש ללדת במרכזי לידה במחי יד בלי הרבה הסברים מלומדים. הוא יכול להישלל בקלות כמו שנשלל חופש מאנשים ונשים רבות שחיים פה – למשל החופש לנדוד ממקום למקום והחופש לבריאות.

*

החופש ללדת בבית הוא לא "חופש זוטר" שקשור "רק" לזכות ולאוטונומיה שלנו על גופנו. הוא קשור למשל גם לחופש על מקורות הידע ולחופש להיות מי שאני.

אני בעד שהמדינה שלנו תיקח אחריות ואף תתווה מדיניות. אני לא בעד צדיק באמונתו יחיה ושכל אחד יעשה מה שבא לו, כי אז חוקי הג'ונגל ישלטו, העשירים יתעשרו העניים יהיו יותר עניים ועוד. אני בעד חוקים של עזרה הדדית מדינית. אני חושבת שמשרד הבריאות צריך לפעול לרווחת האזרחים והתושבים כי זו אחריותו. אבל.

החופש ללדת בבית כשהוא נשלל או יישלל מטעם דעות, ערכים או תחושות בטן של מי שנמצא בשלטון יכול להסביר לנו בקלות את המנגנון.

ברגע שיש שקיפות שאומרת אסור ללדת בבית או במרכזי לידה עצמאיים כי אני, הרופאה הראשית של מדינת ישראל, פוחדת, או – אני, כרופאה הראשית של מדינת ישראל מביאה רק את הניסיון האישי שלי וזה קובע מדיניות זה דבר אחד, אבל אם אני כרופאה הראשית טוענת חד משמעית שללדת בבית זה לא בטוח ומסוכן אוביקטיבית , זו כבר מניפולציה. מניפולציה שמנצלת את הכח שלי – כח פוליטי – להגיד מה בטוח ומה לא, מה נכון ומה לא. אני מתעלמת מרפואה מבוססת מחקר שאני מחוייבת לה.

*

אני בעד חופש של ידע. החופש לבחון איזה ידע ניתן לנו ועל ידי מי. מה נכון לי כרגע מתוך ההיצע הנוכחי שהוא חופשי בפני. אני בעד החופש להטיל ספק והחופש לבחור מתוך אמונה שלמה. אני בעד חופש הביטוי. אני פוחדת שכל אלו יילקחו ממני.

ואני שמה לב שאני פוחדת עכשיו יותר ואולי אף מפחידה את עצמי בעצמי תוך כדי הכתיבה.

אני פוחדת מכך שנושא לידות הבית או מרכזי הלידה יהיו דוגמה שולית למה שיכול להתחולל כאן. אני רוצה לחיות במדינה שלוקחת אחריות על אזרחיה ובמדינה שאזרחיה לוקחים אחריות אישית. אני בעד שלא תהיה סתירה בין השניים.

ואולי הפחד בא להגן עלי? להנחות אותי לפעולה?

*

*

אני מביטה פנימה ומבינה שהפחד עולה היום כי המון יופי נמצא סביבי. אני מחליטה החלטה שכלית לא לפעול מתוך מקום של פחד ואולי אף לתת לו פייט.

קראתי השבוע ספר שירה שהעצים את היופי שבתוכי, בכיתי מהתרגשות כשקיבלתי תיק ששירה תפרה לי ודברים שאילן ונעמי כתבו לי. הרגשתי שאני שמחה להיות בת חמישים ואוהבת את החיים ואת החופש שלי. אני מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה.

הרגשתי השבוע שלקראת ליל הסדר הקרב אני מגיעה אחרי שנה שבה ניקיתי טוב טוב ועוד היד נטויה.

*

והפחד? מה יהיה עם הפחד הזה שמרגיש כמעט כמו סכנת חיים אבל הוא לא.

התחושה הכל כך מורגשת של פחד שמשתלט עלי מכיוון מסוים מדגישה לי שוב שאני צריכה להמשיך להסתכל גם לכוון השני: לכיוון של היופי שהוא חלק מחיי, לכיוון העשייה שלי, לטוב שאני מביאה לעולם.

ומה באמת יקרה בעולם או פה? אני לא יודעת.

אני מקווה שאוכל להמשיך לכתוב בחופשיות, להסתכל לכל הכיוונים ופנימה, להמשיך להיות וגם  שיהיה טוב מסביב.

44. פרידה

הייתי נוכחת בהמון לידות אבל אף פעם לא נכחתי בשעת מוות.
לאורך השנים החולפות הרגשתי שיש הרבה משותף ללידה ולמוות.
משהו דרמטי קורה בכניסה וביציאה שלנו מהעולם.
אנחנו עוברים פאזה.
מכיסוי לגילוי או מגילוי לכיסוי.

*

אבא, כשעמדנו לידך בשעתך האחרונה וצפיתי בך, בנשימות האחרונות שלך, הרגשתי בליבי את הדימיון וראיתי בעיני את השוני.

*

גם בשעת לידה וגם בשעת מוות מורגש חוסר הודאות  – מאין באנו ולאן אנו הולכים.

*

עמדנו לידך, יוסי יעלי אמא ואני, החזקנו לך את הידיים ואמרנו לך דברי אהבה.
אני חושבת שאם היית מבקש לא היית יכול לחלום על פרישה כל כך רכה ונתמכת מהעולם הזה. זה היה כל כך עדין.
ראינו איך אתה מנסה בכל כח לנשום, איך אתה נאחז בכל נשימה ונשימה ואיך אתה מרפה ועוזב ונושם בפעם האחרונה.
היינו איתך.

יעלי אמרה לך אבוש אתה יכול לשחרר ויוסי אמר שוב ושוב שהוא אוהב אותך.
אמא ליטפה אותך ונישקה אותך ליטפה ונישקה.
ואני?
כל מה שיכולתי לומר לך בשעה הזו שוב ושוב היה אבא, הכל בסדר.

 

 

(דברים שאמרתי בהלוויה של אבי ביום שישי שעבר 15/3/2019)

43. אביב

אני הולכת בשדות הפתוחים. המחשבות מתרוצצות בראש כרגיל, אבל בזכות  הטבע המתגשם על פני האדמה בעונה הנוכחית, אני משתאה לנוכח היופי האדיר המתפרץ ויש בי שקט.

אני מבינה עוד ועוד שזה לא מובן מאליו: הטבע הזה, השמים האלו, אני בתוכם.

תחושת ההודיה והשמחה, ככה בפשטות, נכנסת פנימה.

יש משהו בהליכה שהוא בין עשייה להוויה. לא פעולה יצרנית אבל גם לא בהייה. משהו בין לבין.

חווית ההליכה או ה"טיול" כמו ששירה קוראת לזה,  מאפשרת לי מצד אחד להיות משוחררת ומצד שני מאוד מרוכזת ומפוקסת.

אם הולך לצידי אדם נוסף רוב הדברים שהוא ישמע מפי יהיו משפטים כמו איזה מדהים! איזה צבע! איזה פרח! בשבת האחרונה, שירה שהלכה איתי, אמרה לבסוף: אמא, טוב, הבנו.

*

בזמן ההליכה בטבע אני יודעת שהכל בסדר.

*

השבוע זכיתי לביקור של עפרית ולקחתי גם אותה לטיול. רציתי להראות לה מה קורה פה וכמה יפה. הרגשתי גאווה כמו ילדה קטנה שרוצה להראות לחברתה כמה יפה הבית וכמה יפה העולם, במיוחד באביב.

חגגנו את הטבע והפריחה וגם את הפרידה הטובה שלנו. הפרידה מבית יולדות ואחת מהשניה במובן העסקי. הפרידה כבר מאחורינו אבל עדיין מאוד נוכחת בחיינו.

דיברנו על לידות, על מסקנות שלנו מהדרך המשותפת, על השינויים, האתגרים וההזדמנויות שנתנו לנו ועל היום יום.

הרגשתי חיבור במובן הפשוט של המילה. לעפרית, לשדות הפתוחים, ליופי, לעצמי.

*

אני רגישה לתחושת החיבור הזו אבל לפעמים שמה לב אליה רק בדיעבד. לעיתים היא מתעוררת אצלי אל מול חוויה הפוכה: פער בין מה שנאמר למה שקורה, חוסר אמת, חוסר קשר, חוסר חיבור.

גם חוויות של חיבור פשוט וגם חוויות של פער עמוק מזכירות לי שוב ושוב למה אני אוהבת להיות בלידות.

*

בלידות אין פער או לפחות ברובן.

לידה טורפת את הקלפים. כמו האביב. יום שמש יום גשם יום לא ברור.

מצבי רוח משתנים ובולטים בעצמתם.

בלידה מה שיש זה מה שיש.

הלידה גורמת לנו או מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו.

זה בולט לעין.

אין פער.

לפעמים זה משמח, לפעמים מעצבן. לפעמים לא נרצה לראות מה שיש מרוב פחד אבל זה עדיין יהיה שם, ולפעמים מה שנגלה יפתיע אותנו.

"הדבר הזה", ההוויה הפנימית שיוצאת החוצה בלידה,  לא אומרת עלינו אם אנחנו טובות או רעות או אם הצלחנו או נכשלנו. ההוויה הזו היא חלק עמוק שלנו שמתגלה בלידה או בא לידי ביטוי.

"הדבר הזה" מאפשר לנו להבין עוד על עצמינו.

*

הכח והעצמה של הגוף, השליטה של הלידה עלינו עם כל מה שבא אתה מאפשרת נוכחות מלאה ולכן אין כמעט או אין בכלל חוויה של פער.

אולי זה הכאב שתובע את מרב תשומת הלב ואולי משהו אחר.

*

כאשה יולדת אני יכולה להיות אני. יש לי חופש להיות אני.  לפעמים אני לא יודעת עד אז מי אני, לפעמים גם אחרי לא אדע אבל יש נצנוץ שאם אראה או אפגוש  בו – אדע עלי עוד.

*

כמיילדת, אהבתי להיות נוכחת בחוויה שבה ה"פער" בתוכי וה"פער" באשה היולדת עצמה מצטמצם כמעט לאפס ולעיתים נעלם לגמרי. מתאפשרת קירבה אמתית ופשוטה.

אהבתי לבוא ולהיות כמו שאני. אהבתי שהיא כמו שהיא ואת העובדה שאני אוהבת אותה כפי שהיא.

*

ולמה אני נזכרת בכל זה בטיולי האביב שלי?

אולי בגלל היופי.

אולי בגלל הפשטות של החיבור לטבע.

אולי בגלל שהכל כל כך בשיאו אבל אין פירות אלא "רק" פרחים.

ואולי בגלל שנולדתי באביב?

לא חם לי לא קר לי, ממש עוד רגע אני בת חמישים וקרובה מאי פעם למי שאני.

42. שמיטה

כבר חודש לא כתבתי.

אני רוצה להגיד לך כתיבה שלי : כתיבה טובה, כתיבה טובה, כמו שאומרים – כלבה טובה, כלבה טובה.

את מראה לי. את כמעט תמיד מראה לי משהו שאני לא רואה לבד.

כבר חודש לא באת אלי ולא קראתי לך. אני לא ממהרת. ידעתי שגם אם לא תבואי הכל בסדר.

הלא בינינו, תמיד כשאת באה, נראה לי שזו הפעם האחרונה. כבר כמה ימים ששמתי לב להעדרך הממושך.

שמתי לב שהיה לי חודש עמוס ואולי אפילו עמוס מדי. לא היה לך מקום. את לא יכולה לבוא אלי אם אין לי מקום לעצמי.

המקום הזה, שבו את מופיעה הוא כנראה רווח, הפסקה, מרחב שנפתח בין לבין. המקום הזה הוא לא אַיִן אלא הוא אני.

המקום הזה הוא אולי ההפך מאַיִן.

המקום המלא שלי, אולי היסוד הקבוע שלי? מתגלה לפני בעיקר ברווח, בהפסקה, במרחב של בין לבין. שם אני חופשיה.

ואת, הכתיבה שלי, הכתיבה הטובה שלי, כמה את חופשיה וכמה אני סומכת עלייך. שוב הראית לי אותי כשלא באת. שוב סמכת עלי שאמצא את השקט שאמצא את הרווח. שאמצא את המקום שהוא בין לבין. ושוב מחדש, ממש הרגע, אני מבינה בזכותך שהוא הגיע.

*

*

ובאתנחתא הזו עולה לי זכרון הלידות, ואני חושבת על השמיטה הגדולה של אחרי ועל השמיטות הקטנות תוך כדי.

ההפסקות בין הצירים, החיוך, המנוחות הקטנות והראש שנשמט לפתע כי "כמעט נרדמתי", זכרון של בן זוג מנמנם על ספה, כלב וחתול ישנים ומראה שמיטת האיברים של אמא שרק ילדה לעומת ההתגייסות של תינוק שרק נולד.

*

אני נזכרת בזמן הפשוט הזה שכביכול לא קורה בו הרבה. זמן ההרפיה, זמן ההפסקה, זמן השמיטה.

*

ואני יודעת כמה לא פשוט למח שלנו להורות לנו להרפות וכמה חכם הגוף שלומד בדרכו שלו.

ואני נזכרת שלכל ציר בלידה יש את אחרי הציר. ואני נזכרת שאי אפשר לכווץ אם אין הרפיה לפני,  ואני נזכרת שהשמיטה שלי באה אחרי שבע שנות עבודה ונתינה ואולי בעצם אחרי הרבה יותר.

*

*

החודש הזה אכן היה עמוס בדברים רבים ומאתגרים. למדתי מהכתיבה הטובה שלי שעבורי זה היה קצת יותר מדי אבל גם שזו תנועת החיים ואני אוהבת אותה.

העשייה היא נפלאה וחשובה. היא בוראת עולמות, מכניסה תכן חדש,  מזיזה אותי, מאפשרת לי להתרחב.

והעצירה? השמיטה? מאפשרת לי להבין כל זאת, מכניסה יצירתיות לחיי ומאפשרת את התנועה הבאה.

כמו בלידה.

41. האם לידה היא הליך רפואי

ביום ראשון בערב התבשרנו שכבוד נשיאת בית המשפט העליון קיבלה את בקשתינו לדיון מורחב. מאז אותו רגע, אני חושבת הרבה על סוגית הלידה כהליך טבעי או רפואי ועולות לי מחשבות מכיוונים שונים ולא מעט דימויים.

*

באותו ערב, מור, מצוות זכותי ללדת, נכנסה כמעט במקרה לאתר של בית המשפט העליון וראתה לראשונה את תשובת הנשיאה לבקשה שלנו לדיון מורחב. אני הייתי עסוקה בפעילות עומק שיגרתית – הסעות ילדי לזכרון וחזרה.  כשמור התקשרה לבשר לי בעודי באוטו ואני שומעת אותה בדיבורית כמעט בוכה מרוב אושר, אני קולטת שאני בשוק והבשורה לא ממש חודרת אלי. התקשרתי מיד לבשר לעורכי הדין שגם הם עוד לא ידעו ומשהו בי היה קפוא. נראה לי שלא ממש האמנתי.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי לשירה בתי, קראנו ביחד את המכתב שצולם מתוך האתר של העליון ושכב לו מונח בוצאפ של צוות זכותי ללדת. הקראתי לשירה בקול והרגשתי שמשהו קורה לי, בעיקר בגוף.

"נשים קוראות ללדת, תמי טסלר עפרית פק – נגד- מדינת ישראל, משרד הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות…" שמתי לב שהדופק טיפה עולה ויש לי מין רעידות ברגליים ואני צריכה לשבת.

*

חיכינו חודשים לתשובה הזו. הרגשתי שמרדימים אותנו. קצת כמו לקבל פטידין בלידה. הזמן עובר, מנמנמים, ובכל ציר נזכרים שמשהו קורה. עברו חודשים על חודשים והתשובה המתמהמהת עוד ועוד גרמה לנו כצוות לתהות לאן להמשיך. הבנו שאנו צריכות אנרגיה חדשה ומרעננת שתכנס לתוך התהליך הארוך שאנו מובילות וקבענו פגישה בתל אביב אליה הזמנו את מי שרוצה להיות עוד קצת בתוך, עוד קצת בעבודה הזו של לנסות להניע את הסיפור הזה שנקרא מרכזי לידה עצמאיים בישראל.

הפגישה היתה נפלאה. יצאנו ממנה מחוזקות עם עוד נשים שהצטרפו אלינו לעשייה והנה הגיעה הבשורה ביום ראשון האחרון. תזמון מושלם. אנחנו מרגישות מוכנות למה שיבוא ואתנו עוד חבורת נשים אמיצות עם רוח חדשה ורעננה.

*

*

אחרי ההפסד בבג"ץ, התלבטנו מאוד ולבסוף החלטנו לא לוותר על הסיכוי הקטן לדיון מורחב. כך, הרגשנו, נדע שעשינו הכל מבחינה משפטית. הפכנו את כל האבנים. גם אם הסיכוי הוא ממש קלוש וזה נדיר שנעתרים לבקשות מסוג כזה, נעשה זאת, אמרנו לעצמינו ואחר כך גם לעולם.

גייסנו תוך יומיים את הסכום הדרוש לשם כך והלכנו על זה. עורכי הדין ניסחו שוב ושוב את הבקשה לנשיאת בית המשפט, עד שהיא היתה מדויקת ונסעה במונית עם שליח לעליון.

*

הבקשה שלנו לדיון מורחב עסקה בשאלה עמוקה וטכנית כאחד.

השאלה העמוקה, היא לגבי ההבנה האם לידה היא הליך רפואי ולכן צריכה להתקיים בתוך כתלי בית חולים, או הליך טבעי שלא חייב להתקיים בבית חולים ואולי אף בית החולים יכול להזיק לו.

השאלה הטכנית – משפטית היא לגבי פרשנות תקנות בריאות העם: האם בגלל שכתוב שם שבית חולים הוא מקום גם לביצוע ניתוחים, גם לפעילות כירורגיה קטנה וגם לקבלת נשים יולדות זה אומר שכל מקום שמקבל נשים יולדות חייב ברישיון של בית חולים.

*

מן הסתם, נראה לי, שהנשיאה חיות הבינה את המהות שעומדת בבסיס בקשתנו.

מהות האוטונומיה שלנו על גופנו והזכות לקחת אחריות. אני מניחה שהיא הבינה שהפרשנות המשפטית במקרה הזה, שעליה אמורים לדון השופטים, עומדת להשפיע בצורה גורפת ועמוקה ביותר על חייהם של בני האדם ובנות האדם שגרים בארץ ושיגורו כאן בעתיד, כי הלא הלידה מתחילה ונגמרת אבל ההשפעה שלה על חיינו לא נגמרת לעולם.

*

*

אז האם לידה היא הליך רפואי? אני שואלת את עצמי שוב. מיד עולה לי שאלה נוספת: האם החיים הם הליך רפואי? האם העובדה שמדי פעם יש מחלות ואסונות אומרת שהחיים שלנו "לא טבעיים" אלא הליך רפואי מורכב אחד גדול?

אני חושבת שהרפואה המערבית המודרנית היא נפלאה. כמעט תמיד אני שמחה שנולדתי בישראל. בכל פעם שיש איזו שהיא פתולוגיה סביבי שנזקקת לרפואה אני שמחה שאני כאן ולא באפריקה או אי שם בקווקז.

אבל האם מתוקף העובדה שנולדתי בישראל אני הופכת את חיי להליך רפואי? ברור שלא.

והלידה?

מצב קצה תאמרו, מצב שאין לדעת מה יקרה בו, ואני אומר: נכון.

זה מצב משברי שאנו האמהות וגם אנו התינוקות יכולות לצאת ממנו מחוזקות או שבורות אבל ללא ספק אחרות.

*

מה הייתי רוצה בעולם אוטופי? שלא נתעלם מכך.

שנדע שהלידה היא מצב קצה ושונה אבל עדיין מצב פיזיולוגי.

מצב שאנו לא יודעות מה יקרה לנו בו או איך נצא ממנו.

מצב שאנו יכולות לסמוך בו על הגוף שלנו ועל צוות מיילדות מקצועיות שנמצאות אתנו.

מצב שבו התמיכה בנו כנשים היא קריטית על רבדיה השונים.

מצב שבו המיילדות שנמצאות עם היולדות אמונות גם על הפתולוגיות שיכולות לקרות ויודעות מה לעשות, אם  – על ידי פעולות מצילות חיים מחוץ לבית חולים ואם – בהעברה לתוך בית החולים.

באופן אישי הייתי שמחה שבעולם האוטופי שלי יהיו מרכזי לידה של מיילדות עצמאיות מחוץ לבתי החולים בקרבה מקסימלית אליהם. אני רואה בעיני רוחי עבודה בשיתוף פעולה מלא עם הצוות שעובד בתוך חדר לידה.

*

אז האם לידה היא הליך רפואי בעיני? ברור שלא. האם החיים הם הליך רפואי בעיני? גם לא. והאם אני חיה בעולם האוטופי שציירתי לעצמי? גם לא, אבל אני מתפללת שרוב השופטים שישבו על כסאות הכבוד בדיון שלנו, יסכימו איתי.

אני מתפללת שלא יעסקו שוב בבטיחות או ברפואה מבוססת מחקר כי הכל כבר נאמר בדיונים ובכתבים הקודמים, אלא בפקודת בריאות העם ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. אני מתפללת שכל השופטים יקראו ויפנימו את דבריו של השופט גרוסקופף מפסק הדין הקודם.

אני פותחת שוב את התשובה הארוכה והמנומקת שלו בפסק הדין, קוראת בשקיקה את דבריו החכמים ולא מצליחה לעצור את התרגשותי שגואה וגואה וגואה. הפעם, לבדי בבית, מול מסך המחשב, אני מרגישה את הגוף כולו ואת הרחם ואת הלב ואת המח באיחוד וריחוף עד שמתחיל קצה של כאב ראש לזחול פנימה ולמרות כאב הראש אני שמחה שמחה שמחה.

******

 

מתוך דעת המיעוט של השופט עופר גרוסקופף : "בחירתה של יולדת כיצד ללדת קשורה בקשר הדוק לאוטונומיה של כל אישה על גופה, ועלינו לאפשר לה מרחב בחירה אופטימלי לעניין הליך הלידה, בכפוף כמובן למגבלות רפואיות מובַנות. מכל מקום,  ובכך כאמור די לדידי על מנת להכריע בעתירה שלפניי, אין משרד הבריאות יכול לקדם את עמדתו באמצעות מתן פרשנות שגויה לפקודת בריאות העם, הקוראת לתוכה דרישות רישוי שאינן כלולות בה."

40. הדרך בין לבין

לנסוע ללידה זו חוויה מיוחדת במינה. במקרה שלי, המרחק בין בת שלמה לגדרה הוא מאה ק"מ ולכן היה לי הרבה זמן לנסוע ללידות.  אם לא היו פקקים בכביש 6 הדרך היתה אורכת שעה בדיוק דור טו דור.

השעה האהובה עלי לנסיעה היתה לפנות בוקר. בנוסף לעובדה הפשוטה שהספקתי לישון לפני הלידה, הכביש היה די ריק ומשהו בזמן הזה של לפני עלות השחר או עם אור ראשון היה צלול ממלא ומטעין.

בכלל, הנסיעות כולן היו זמן של נשימה יתרה. הגוף לאט לאט (כמעט) שוכח מאיזה מנגינה בא ומתכוונן למיתרי לידה.

*

למה את נוסעת עד גדרה? כל כך הרבה זמן בכבישים! מה קרה לך? אין עבודה באיזור שלך?

*

לאורך השנים שמעתי הרבה שאלות שעסקו בנושא הזה. נכון, זה לא אקולוגי, מאתגר כלכלית, ולפעמים בגלל המרחק לא הגעתי בזמן ללידה.

אבל.

הסיבה שנסעתי והרחקתי עד גדרה, חציתי ועקפתי את כל גוש דן היתה פשוטה וקראו לה עפרית.

עם עפרית הבנתי שאני רוצה לעבוד בזוג כדי להקים מרכז לידה שבשלב מסוים יגדל לצוות של מיילדות. העובדה שעפרית גרה בגדרה והיה לה חלל של 120 מטר מתחת לבית היתה נתונה ועד מהרה זה החל להדהד בתוכי. העובדה שלא כל יום פוגשים נשמה תאומה ועוד מיילדת היתה ברורה וחבל היה להתעלם ממנה.

בעזרת מיכל חברתי שלא הבינה כלל את ההתלבטות שלי הבנתי שאם אני רוצה להגשים את ייעודי וחלומי, מאה הק"מ הללו לא צריכים להוות מכשלה. עפרית ואני נהפוך ביחד את החלל הזה למרכז הלידה שלנו.

*

*

בנוסף להקמה המשותפת של המיזם כולו ידענו שאנו רוצות להיות נוכחות שתינו בכל לידה. עם הזמן והשנים שחלפו קיבלנו עוד ועוד חיזוקים לכך.

כמו מחקרים שמוכיחים בדיעבד את מה שהאינטואיציה אמרה לנו מזמן, המהות והמשמעות של להיות שתיים בלידה נגלתה לפנינו עוד ועוד.

לפעמים הלידות היו ארוכות ארוכות והיינו מתחלפות – אחת ישנה בחדר הסמוך והשניה תומכת ביולדת ויכולה להיות עבורה במלואה.

לפעמים היינו מתייעצות אחת עם השניה כדי להחליט משהו חשוב לגבי מהלך הלידה.

לפעמים היה מצב חירום שהצריך פעולה של שתי מיילדות.

מבחינה מקצועית מיילדותית הרגשנו שזו מציאות אופטימלית בלידה מחוץ לבי"ח.

אבל בדרך כלל, ברוב הלידות, זה היה משהו פשוט יותר.

זה היה לדעת שיש פה, איתי, עוד מיילדת שאני סומכת עליה. עוד מישהי לחלוק איתה את האחריות. עוד מישהי שמחזיקה עבור היולדת את העובדה שאנחנו פה ביחד בשבילה. זה אפשר לנו לקחת חופשות מדי פעם ולהביא מיילדת נוספת במקום אחת מאתנו וכך האשה תמיד תכיר את מי שנמצאת איתה בלידה.

וגם….

בזמן לידת התינוק, בשעת החסד המיוחדת הזו, להיות שתיים זה עוד דבר.

זוהי הוויה משותפת שמאפשרת להוריד קצת את הגאוה ולהיות יותר צנועות.

אני חושבת שיציאתו של תינוק לאויר העולם מקדשת במשהו את המקום שבו זה קרה והאנשים הנמצאים באותו המרחב זוכים להיות חלק מהדבר הזה. ה"זכיה" הזו היא דבר נפלא ומרחיב לב שיש אומרות שניתן להתמכר אליו, אבל טמונה בה גם סכנת היוהרה.

העובדה שהיינו שתיים הפחיתה את הסיכון הזה כי הכל התחלק לעוד חלקים ולא הושם בידי אף אחת.

*

*

הדרך מהלידות חזרה הביתה היתה אחרת כמובן.

בדרך חזרה היה לי זמן להרהר במה שהיה, לצוף קצת, לעבור פזה או פשוט להודות על מה שקורה.

אם זו היתה לידה לילית והייתי חוזרת הביתה בבוקר הייתי מדברת עם עפרית (כדי שלא ארדם)  בדרך כלל עד מחלף בקעה. זה היה הזמן הקבוע שבו הקול של עפרית השתנה ושמעתי שהיא צוללת לשינה. אני הייתי ממשיכה את עשרים הדקות האחרונות לבד. שם החלה לחלחל בי ההרגשה של סוף הדרך, סוף זמן התווך בין הלידה לחיים הרגילים.

הפסיעה לתוך הבית עם אנרגיות של לידה היא משהו שקשה לי לתאר. אם הבית מלא זה יותר נוכח ואם הוא ריק זה פחות.

אוטוטו אפגוש את בני ביתי. לולו הכלבה תרוץ לקבל את פני ליד האוטו ולפעמים גם גורי וננה החתולות. הילדים ירצו לספר לי או לתת לי או להיות לידי או איתי.

אם אגיע ועופר כבר יצא לעבודה והילדים לבית הספר קרוב לוודאי שאכנס למקלחת ואז למיטה ואצלול לשינה עמוקה ומתוקה.

זמן הביניים הזה של הנסיעה והריחוף בין העולמות ייגמר. עולם הלידה יפנה את עצמו שוב לעולם המקביל שנקרא פשוט חיים.

%d בלוגרים אהבו את זה: