17. גם וגם

בשיעור צי קונג אומר לי דיויד: אני שומע את הוויכוח בתוך היד שלך:  לעשות  ולעשות מול לנוח ולא לעשות דבר. אחרי השיעור, אני חושבת על שתי הלידות שהיו השבוע.

בלידה  אחת האשה רק רצתה חושך וכל שנדרש היה לא  להפריע, לא לעשות.  בשניה, היינו ארבע נשים מלוות והיה דווקא הרבה מה לעשות.

בשתי הלידות השונות והדומות היה ברור שסביבת בית חולים היתה מזיקה אם היינו נקלעות אליה וכמה טוב טוב שהיינו בבית – השקט, האינטימיות, התמיכה מאנשים מוכרים ואהובים, ההקשבה למה צריך או מה נכון עכשיו. בשתי הלידות, הנשים החזקות בטירוף עשו עבודה מדהימה עם עצמן. בשתי הלידות התינוקות שיתפו פעולה והרגישו טוב ואף נולדו עם שאגת חיים מדהימה.

השוני אצלי, מעבר לעובדה שכל אשה היא שונה ולכן גם הלידה נראית אחרת, היה ביחס אל היד שלי ובקבלה שלה. בלידה הראשונה לא נזקקתי לה כמעט כלל אלא כדי רק לקבל בעדינות את התינוק והיא היתה שם, פשוט מונחת על המיטה בעת הצורך. בלידה השניה הפעולה הכל כך נדרשת ותומכת באשה היתה ללחוץ חזק על שני צידי האגן של האשה : פעולה שלא יכולתי לעשות.  עפרית והאמא השניה עשו זאת בצורה מופלאה ולי היו כנראה תפקידים אחרים. מה שעכשיו מעניין עבורי זה לראות ולקבל את ההבדלים ואת המציאות המשתנה והמתחלפת ואת היחס שלי אליה.

אני חושבת על הוויכוח בתוך היד הימנית שלי, שתיאר דיויד. אני חושבת על שינוי המציאות שאני רוצה שיקרה כאן בתחום הלידות. איך אצליח באמת לקבל את הגם וגם שלי? את הצד הרוצה לפעול ולשנות את העולם ולגרום לכך שיהיו פה מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים ואת הצד הרוצה להרפות, לנוח, להתבונן ולתת למציאות לזרום לבד?. ברור לי שבלי הגם וגם הללו אין תנועה. בלי הרפיה אין כווץ. בלי מנוחה אין התקדמות.

******

כמו שהמנוחה בין הצירים חשובה והכרחית לא פחות  ממה שקורה בציר כך גם בחיי היומיום , אני חושבת בקול בזמן הכנת ארוחת צהרים. העשייה חשובה והכרחית אך גם האי עשייה. "אמא את משווה כל דבר ללידה", צוחקים הילדים שלי. נכון אני עונה. לידה זו הזדמנות דרמטית עבורנו לראות דברים.

הלידה,  מכל סוג שהוא, יכולה להאיר עבורנו רבדים שונים ואין בהם טובים או רעים. הלידה  היא חלק מהדרך שלנו וחלק מהדרך של התינוקות שלנו. היא נקודה דרמטית ביותר אבל סה"כ היא חלק מרצף. רצף החיים שלנו.  גם בה יכולים לבוא לידי ביטוי "גם וגמים". גם בה יכולים להיות עבורנו ודאויות וחידות.

הכאב והפגיעות יכולים לשכון בתוכנו לצד הכח והעצמה. הזיכרונות יכולים לשכון בתוכנו לצד המתנה של ההווה והנוכחות. חם לנו ותוך רגע קר לנו. רוצות מגע ורגע אחר כך הוא מפריע. אנחנו יכולות להיות סופר חזקות וסופר חלשות וכל זה בעת ובעונה אחת. ככה זה בלידה. ואולי ככה זה תמיד.

אוקי אז אני רוצה בכל ליבי שהמציאות תשתנה אבל אני רוצה גם לזכור שההרפיה והמנוחה הם חלק מהמסע שלי כמו הדחיפה, הפעולה וההובלה. האם הם יכולים לחיות ביחד בלי לריב ובלי להתווכח ביניהם? האם הוויכוח בתוך היד שלי יכול להפוך לשיחה שבה כל פעם חלק אחד פשוט בולט יותר? דיויד  בכלל אמר שאני צריכה לומר ליד שלי שאני מובילה ולא היא, אבל על זה אני צריכה לחשוב עוד.

16. המיילדת הרוסיה שלי

"כל אשה שבוחרת לטפל בנשים בשדה הלידה  עושה זאת מתוך מקום של טראומה אישית. האחריות שלנו, נשות הטיפול, היא לרפא את עצמנו ולא להביא את הטראומות האישיות שלנו אל האשה, אל הלידה, אל הטיפול. אבל לא כדאי לנו לרפא את עצמינו לגמרי, כי אז לא נרצה לטפל יותר בנשים סביב לידה ונחפש משהו אחר".

אנסטסיה אלקסייבה המיילדת הרוסיה שפגשתי בסדנה באוקטובר הולכת איתי כל הזמן. ההשראה שהיא היתה עבורי, ההבנות של החיים אחרי הלידה, ההבנות על מה זה טיפול בנשים אחרי לידה, ועל הקשר שלי לכל ההוויה הזו, קרו בזכותה. הציטוט למעלה הוא שלה.

המצב שבו אני הולכת בדרך אוספת, לומדת, קוראת, חווה עוד ועוד ואז מתישהו הכל מתיישב ביחד מוכר לי. המצב שבו פתאום אחרי שנים אני מבינה משהו שהיה אצלי כל הזמן ולא הבנתי אותו כך או לא ראיתי אותו באותו אופן, דומה למצב בלידה שבו יש המון צירים ואין התקדמות (כאילו כמובן) ובבת אחת יש התקדמות מטורפת. זה מה שקרה לי כבר ביום הראשון בפגישה עם נסטיה.

אחותה של יאנה טסלר (שהפיקה את הסדנה) ,עו"ד  יוצאת דופן, שהשתתפה גם היא אתנו בסדנה – תמר , ראתה שאני נרגשת ושאלה אותי כבר ביום הראשון מה קורה. נכון, אני מאוד מתרגשת. ממה? שאלה. לא יודעת, עניתי לה, אולי אני מתחברת לנסטיה בגלל השורשים הרוסיים שלי? אולי השפה הרוסית שאני שומעת כאן כל הזמן (נסטיה לא יודעת אנגלית ולכן היא תורגמה על ידי מרגו לב שמיס באופן סימולטני) עושה לי משהו? ואולי אני פשוט מזהה בנסטיה משהו נוסף. אולי זה לא בהכרח המיילדת שבה אלא  המטפלת שיודעת כל כך הרבה על טיפול, כי היא יודעת כל כך הרבה על עצמה? אולי זו האשה שבה שעיניה חודרות וטובות ואני רוצה לשהות עוד ועוד במחיצתה? אולי אני מרגישה שהיא יכולה להיות קצת כמו אמא עבורי? ואולי פשוט, אני מזהה בה מישהי שאני רוצה להמשיך ללמוד ממנה עוד. כשהתחבקנו בבוקר השני, אמרתי לנסטיה שהבטן שלה כל כך רכה וטובה והחיבוק איתה מורגש לי בעיקר בה. יש אנשים שהחיבוק איתם מורגש בידיים, יש כאלו שבכתפיים ויש כאלו שבבית החזה. אצל נסטיה זה היה עבורי בבטן.

הסדנה עם נסטיה הזכירה לי כמה חשובה העבודה עם הגוף. טיפולי המגע שלימדה אותנו הזכירו לי שוב שאין תחליף למגע. אין תחליף לידיים. לעיתים אני כל כך שוקעת במילים שאני כנראה שוכחת את זה. בגלל זה, היה ברור לי שהמהפכה בחינוך לחיים של אחרי הלידה, המהפכה החברתית שאיתה יבינו כמה חשוב לתת לנשים לנוח ולהיתמך, תתחיל בטיפולי מגע.

הלידה מתרחשת בגוף. ההריון מתרחש בגוף. לכן, הטיפול בנשים אחרי לידה חייב לכלול גם הוא את ריפוי הגוף. אנחנו יכולות להתכונן ללידה שנים בשכל אבל בסופו של דבר היא מתרחשת בגוף. ההריון הוא לא וירטואלי אלא מתממש כל כולו בגוף וכך קורה גם אחר כך – ההתאוששות, ההחלמה, הריפוי הם של הגוף הנפש והנשמה.

בבת אחת ההבנות על הגוף הפרטי שלי – הגיל שלי, ההורמונים המשתנים, היד הכואבת, החוויות מהלידות הפרטיות שלי – הצטרפו להבנות האוניברסליות לגבי גופן של הנשים כולן ולכל התרבויות וההיסטוריה הנשית.

שוב אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי – אל תכנסי לסיבות מדוע קורים כאן דברים בצורה עקומה. מדוע אנחנו חיים במציאות שבה אשה אחרי לידה לא יודעת ולא מרגישה לעיתים אפילו שהיא צריכה לנוח, צריכה להיתמך. איך קורה ששבוע אחרי לידה נשים כבר מסתובבות בבית ובחוץ ומתפקדות כאילו לא הרגע ילדו. מדוע הנשים מצפות מעצמן לחזור כל כך מהר לעבודה או לג'ינס. מדוע המבט הגברי הוא המכתיב את דפוסי המציאות הכל כך אינטימית והמכוננת הזו. מדוע אין הכרה (אישית וחברתית) בגוף ובצרכים שלו? תשאלי את עצמך שוב מי את ואיפה את נכנסת כאן לתמונה.

אני חושבת על העיתוי של הסדנה בסתיו האחרון.

היינו בימים האחרונים של גיוס ההמונים שלנו. אני נזכרת בערב שלפני היום האחרון בסדנה, שבו הצעתי לקחת את נסטיה ותמר לטיול בעיר העתיקה של יפו ובשוק הפשפשים. ממש במקרה, איך שהגענו שלושתינו ליפו קבלתי הודעת וצאפ שגיוס ההמונים של זכותי ללדת הצליח והסכום ששמנו לנו למטרה גויס כולו. הייתי שקועה כולי בטלפון. צוות הנשים של זכותי לא ידע את נפשו מרוב שמחה והיינו צריכות להחליט ממש בדחיפות האם להעלות את הסכום ולהמשיך לגייס . ביפו נשבה רוח נפלאה ולאורך הנמל סיפרתי לנסטיה בעזרת תמר שתרגמה את שתינו מה קורה ולמה אני כל כך עסוקה בטלפון ולא מצליחה להיות איתן בנוכחות.

זה היה אחד מאותם רגעים שאצרו בתוכם שמחה, גאוה סיפוק והודיה. גייסנו את הסכום עבור התהליך המשפטי שיכול לשנות בארץ את מציאות הלידות. צוות זכותי היה באופוריה. לרגעים היה נראה שהפער ביני ובין נסטיה כל כך גדול ואי אפשר לגשר עליו ואיך אתחיל להסביר לה על המצב בארץ עם הלידות ושיש לי שותפה ושיש לנו בית יולדות כבר 6 שנים, שכרגע אין בו לידות ומאיפה בכלל. היא בכלל מעיר ליד מוסקבה  ואין לנו כל אפשרות לדבר בינינו ללא תיווך. כשהגענו לאוטו שלי פתחתי את הבגאג' להוציא משהו ואז היא ראתה את כל הציודים שלי ללידות.  מכיוון שהיא גם מיילדת בית היא חייכה והבינה.

אז, באותו ערב סתווי ביפו, לא שאלתי את עצמי מדוע הגעתי לסדנה הזו ומה אני עושה שם ומה המפגש עם נסטיה יהיה עבורי ולאן הוא יקח אותי. לא תארתי לי שנפסיק לקבל לידות בקיץ, או שעוד כמה ימים בבת אחת לא יהיו לי נוזלים בכתף והיד שלי תפסיק לזוז. חשבתי רק על מילותיה מהיום הראשון של הסדנה לגבי הטראומה והריפוי , על הדרך שעברתי ועד לאן ועד כמה. חשבתי על חברותי הדולות והמיילדות ונשות המקצוע האחרות בשדה הלידה שסביבי ופתאם הכל נראה פשוט ובהיר. תקשיבי לעצמך. השכל, הלב הגוף ומה שביניהם (הרחם?) ותמשיכי.

 

15. חכמת הגוף

היד ממשיכה לכאוב ולהגביל אותי. במקביל להבנות החדשות של צוות זכותי ללדת והתגבשות העתירה שלנו לבג"ץ , במקביל לעובדה שאנו יוצאות לשנת שבתון מהלידות, במקביל לתכנון ואיסוף הצוות שיעבוד אתנו על "עד הביתא", כואבת לי היד. בעיקר בלילה.

באביב אהיה בת 49. נולדתי בליל הסדר וכמעט כל שנה, החודש שלפני יום ההולדת הוא חודש של חשבון נפש עבורי. כנראה חלק מהיעוד שלי הוא להבטיח לעצמי כל שנה מחדש שאצא שוב לחירות, שאעבור שוב במיצר שעומד לפני וכאשר אצא ממנו אהיה יותר חזקה ויותר מקבלת את עצמי.

49 זה גם 7 כפול 7 . האנטרופוסופים רואים בשנים החולפות כפולות של שביעיונים וזה מאוד מסקרן אותי. מה זה אומר?  האם סוף השביעיון השביעי קשור למה שקרה עם היד? ובכלל- האם כל דבר דרמטי שקורה לי בגוף אומר לי משהו?

אני נמצאת בעיצומו של גיל המעבר. קראתי שהוא נפרס מגיל 42 עד גיל 55 ואני ממש באמצע. קוראת על סמפטומים של הגיל המופלא הזה ולוקחת צמחים ושיקויים שונים. אני יודעת שאני נכנסת לאט לגיל שחיכיתי לו: גיל התבונה. הגיל הזה של הנשים החכמות. השינויים ההורמונאליים באים בצורות שונות ומגוונות ואני מנסה לאתר אותם בין שאר הסימנים החדשים בגוף.

אני מבינה שעכשיו זה הזמן שלי להשקיע בגוף. שנים דחיתי את זה אבל היד לא מרפה. במשך השנים התחברתי הרבה יותר לכל מיני סוגים של עבודה פנימית וזנחתי את עבודת הגוף. את כל מה שידעתי בשכל: הגוף הוא חשוב, הוא המיכל שלי, הוא זה שאמור להכיל אותי ואסור להזניח אותו – לא הפנמתי על עצמי. היה לי מאוד קל להשקיע בתזונה  ובטיפולים "שעשו" לי בגוף – דיקור, פלדנקרייז, עיסויים. הם עזרו לי ותמכו בי והיה לי תענוג לקבל אותם. אבל האקטיביות של הגוף שלי, כלומר המילים הגסות עבורי – ספורט ופעילות גופנית – המשיכו להיות זרות . שלש שנים אני אומרת לעופר ולחברותי – אני חייבת להתחיל ללכת, אני חייבת להזיז את הגוף, אני חייבת זה אני חייבת זה ולא עושה. ואז הגיע היד החכמה שלי, שאני מודה לה בכל ליבי, ואמרה לי: עד כאן. זה  בסדר שאת ועפרית מפסיקות לקבל לידות אבל צריך גם להתחיל לזוז. אין מנוס. אוי גוף יקר ונפלא שלי. כמה אני מודה לך.

כשהתחילו להגיע ההבנות מהגוף הגיעה גם המציאות. כשישבתי והסתפרתי אצל קרן היא אמרה לי פתאום – מישהי מדהימה בשם תמר ארז פותחת קבוצת צ'י קונג בזכרון רוצה להצטרף? כבר באותו השבוע התחלתי. ומה עם לצאת להליכות? כן, תכריחי את עצמך לא נורא, אמרתי לעצמי. ועשיתי. היום, אחרי חודשיים מאז שהתחלתי אני הולכת כמעט כל יום .

ההליכות בטבע, באחד המקומות היפים בתבל (איפה שאני גרה) הפכו לחלק שגרתי מחיי וביחד עם הצ'י קונג הכניסו יצירתיות ומצב רוח טוב. אני מבינה ומרגישה שהשינויים מתחילים לתת את אותותיהם ואני שמחה לפגוש כל אות ואות ויודעת שזו רק ההתחלה.

הכאבים ביד, הטלטלה מול משרד הבריאות והלידות, "עד הביתא", ההחלטות, התהיות, אני מתחילה סוף סוף לטפל בנשים בארויגו , בקרוב ממש נגיש את העתירה שלנו לבג"ץ ומי יודע מה עוד מחכה לנו – כל זה מפעים אותי ומרגש אותי ומחזיר אותי לנקודה שהכל כנראה באמת לטובה וקורה כי הוא צריך לקרות. תמיד הרגשתי את זה בלידות. ממש חזק בגוף. בלידות יש לי מין ודאות כזו שלא הייתי צריכה "לעבוד" עליה. זה היה שם. זה היה ועדיין עוגן .  כעת , בזכות השנה המטלטלת שמאחורי , אני מרגישה שהתחושה הזו מתרחבת אצלי לעוד תחומי חיים ואולי אצליח להרגיש אותה ולעגן אותה בגוף אפילו רוב הזמן. בזכות היד , בהפוך על הפוך, אני מרגישה שזה אפשרי וזה קורה.

******

נזכרתי השבוע בפיסקה שפותחת את הרומן "בין שתי ערים" של דיקנס : "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

היד מזכירה לי שבכל מה שקורה אפשר למצוא גם וגם ואנחנו בוחרות מה לקחת לעצמינו. ההחלטה להפוך את המקרה הפרטי שלי ושל עפרית – ממיילדות שסגרו להן את מרכז הלידה שלהן – למהלך ציבורי ותקדימי שיכול לשנות את מציאות הלידות בארץ היא בחירה. עם כל העליות והמורדות שבדרך שתינו שלמות איתה וכל יום שעובר מחזק את הבחירה שלנו.

ועם כל זה, אני מתפללת שבלילה הנוכחי שמגיע היד לא תכאב ואוכל לישון טוב, וגם – שיבחרו עבורנו שופטים טובים לצוות העליון שיקרא את העתירה שלנו.

 

14. עד הביתא

מזמן מזמן, כשעוד עבדתי במכללת עלמא, שנים לפני שהייתי אמא ומיילדת, הכרתי את המלה הארמית "ביתא". כשאמרו לי שיש מלה אחת הכוללת בתוכה גם אשה וגם בית נפעמתי. ואו מדהים חשבתי לעצמי . זה גאוני . כל כך יפה וכל כך מזמין לפרשנויות. מה זה אומר עלינו הנשים, מה חשבו על כך הגברים שהמציאו ודאי את השפה , מה אנו רוצות / יכולות לקחת מכך לעצמינו ועוד. ידעתי שלא ירחק היום והמלה הזו תיהפך לחלק מחיי.

******

באוקטובר נכחתי בסדנה על טיפול בנשים אחרי לידה של  מיילדת ממוסקבה בשם אנסטסיה אלקסייבה . את אנסטסיה (ששם החיבה השגור שלה הוא נסטיה) הביאה לארץ אשה מופלאה  אחרת – יאנה טסלר. ממש עם סיום הסדנה נבע בי רעיון להקים שרות לנשים אחרי לידה. שרות שבו נגיע לאשה הביתה ונטפל בה במגע, בבית שלה. במיטה שלה. נגיע אליה עד הביתא. עד מהרה עפרית ואני הפכנו את הרעיון המופשט הזה לשרות מובנה ומקורקע. "תקשיבו, זו ממש מהפכה" וגם- "אין אשה שזה לא יתאים לה",  אמרו לנו הנשים הראשונות שסיפרנו להן על השרות החדש.

החברה הישראלית עוד לא הפנימה כמה חשוב לתמוך באשה אחרי הלידה ואנחנו, הנשים עצמן, מממשות לעיתים בגופינו ובמחשבותינו את חוסר ההבנה הבסיסי הזה. "אחרי הלידה אשה היא כמו בית נטוש" אומרת לי יעל ריין, מומחית בטיפול באיור וודה שעשתה את ההתמחות שלה בטיפול בנשים אחרי הלידה. "אחרי הלידה" אומרת נסטיה, "איברי הבטן לא יודעים לאן לחזור וצריך ממש להנחות אותם כי החלל שנוצר הוא כל כך גדול…".  אני חושבת עלי ועל הלידות שלי, ועל התקופות של אחרי הלידות שלי. אני חושבת על כל מאות הנשים שליוויתי אחרי הלידה ואני חושבת שאני מבינה משהו ממה שהם מתכוונות אליו.

******

מכאן המחשבות על המשך תמיכה בנשים אחרי לידה מיד עולות ומתנחלות  ומבקשות מקום. התפקיד שלי ושל עפרית לא מסתכם רק בלהיות מיילדות – ללוות נשים בלידה, אלא אולי הוא כולל גם חינוך למה שצריך לקרות פה אחרי הלידה? אבל איך נלמד נשים שהן צריכות לנוח? שהן צריכות לשכב? שהן צריכות מגע? הלא זה כל כך רחוק ממה שקורה בארץ וממה שנשים מצפות מעצמן. לפעמים אנחנו בעצמנו "שוכחות" מה טוב לנו. שוב מכה בי הפער הזה. כמו בלידה. הפער בין מה שטוב לאשה, מה שנכון לגוף ובין המציאות והחיים. כרגיל, אני מאמינה, שחשוב לדבר על זה ולכתוב על זה אבל זה לא מספיק. צריך גם לעשות משהו.

או קי , תתקרקעי, ותחזרי לכאן ועכשיו אני אומרת לעצמי וכמו תמיד, מה שעוזר לי  (מהמחשבות של היאוש וחוסר האונים כשאני חושבת על הפער הו הפער בין הרצוי למצוי ) זה להיזכר ב"בקטן". אני מיילדת, למדתי וחוויתי  במשך שנים טיפולים שונים הנוגעים בעולם ה"נשים אחרי לידה", התחום הזה אינו זר לי כלל, יש לי תשוקה עזה להיות נוכחת בו עוד ועוד ואני מתחילה לעשות זאת. השאר כבר יקרה מעצמו. הלא בכל התרבויות, אני מזכירה לעצמי, ידעו זאת ודאגו לטיפול בנשים אחרי הלידה. החכמה קיימת והיא חובקת כל והיא כאן. צריך רק לשזור אותה מחדש ולהפיץ אותה. להוריד אותה עוד קצת לקרקע.

ואיך לא? השרות החדש של בית יולדות שאנו הולכות לתת לעולם, בעזרת צוות של 17 נשים מופלאות הפזורות גאוגרפית ברחבי הארץ – יקרא: "עד הביתא".

 

 

13. החיים אחרי הלידה

בדיוק בשבוע שבו נפרדתי מהבלוג שלי (לתקופה לא ברורה) קרו שלושה דברים משמעותיים: הייתי בסדנה של מיילדת ממוסקבה (אנסטסיה אלקסייבה) שלימדה טיפולים בנשים בתקופה של אחרי הלידה, סיימנו את פרויקט גיוס ההמונים של זכותי ללדת  וגם- יד ימין שלי החלה ממש לכאוב. לא עברו שבוע שבועיים והגעתי למצב שבו התנועה ביד הפכה ממש מאתגרת וכאילו בן רגע הפכה כמעט בלתי אפשרית.

******

מהר מאוד, כמו שקורים אצלי בדרך כלל תהליכים (לטוב ולרע) הבנתי שאני נדרשת לעצירה. הגוף החכם והאהוב שלי ודאי יודע משהו שאני לא הבנתי. אני עדיין מבררת איתו מה יש שם עבורי, בעומק, אבל התשובה הראשונה שקיבלתי בעודי מנסה לשאול אותו היתה – תבדקי מה קורה עם הלידות. מה קורה בינך ובין הלידות. את כבר מיילדת הרבה שנים ובבית יולדות עוד מעט 7 שנים. תעצרי. תבדקי.

מכיוון שאני לא לבד ב"עסק" הזה, שוחחתי על כך עם עפרית. בדקנו מבפנים ומבחוץ והסתכלנו בגובה העיניים על מה שאנו עוברות – כל אחת לחוד וגם ביחד. די מהר הבנו והחלטנו. אנחנו לוקחות לעצמנו פסק זמן מהלידות. החל מאוגוסט אנחנו  יוצאות לשנת שבתון מלידות הבית.

מיד הרגשתי, כמעט בעת ובעונה אחת, גם הקלה וגם את כובד האחריות של ההחלטה. אני יודעת שאני מיילדת וזו השליחות שלי ואולי הייעוד שלי. אני עדיין אוהבת את השהייה בלידות כמעט יותר מכל דבר אחר. אני אוהבת להיות נוכחת ליד אשה בלידה וההרגשה של אוטוטו תינוק נולד היא המקום הבטוח שלי. אז איך זה יכול להיות שחשתי הקלה כל כך גדולה?

******

התשובות לכך הן כנראה מאוד פשוטות וקשורות לכל מה שקרה בשנה האחרונה מאז ה"מכתב" (מופיע בפרק הראשון של הבלוג שלי) שקיבלנו, שתוכנו השפיע ישירות על העבודה שלנו ועל חיי היומיום שלנו. זכותי ללדת הפכה לחלק אינהרנטי מהחשיבה היומיומית שלי. העבודה הציבורית תופסת מקום של ממש, הדיונים, הפגישות השאלות של "איך ליצור כאן מציאות חדשה של לידות מחוץ לבתי החולים – מה יש לעשות, מה ניתן לשפר ואיך – כדי ליצור מציאות של חופש אמיתי לנשים בלידה" , נמצאים איתי ואתנו כל הזמן. החשיפה האישית שלי, היציאה אל העולם, ועוד.

אין ספק שגם המעבר ללידות בית במקום לידות בבית יולדות עשה את שלו. במקום לקחת 5-8 לידות בחודש ירדנו ל3 לידות בחודש כדי לצמצם את האפשרות ששתי לידות יקרו בבת אחת. הסטרס שפוקד אותי כשאני בקיבוץ רבדים ולפתע נראה שאולי מתחילה לידה בכפר יונה הוא בלתי נסבל עבורי. ההתחייבות לנשים והאחריות הנגזרת מכך לא נתנו לי מנוח. בבית יולדות, בגלל שהיו לנו שני חדרי לידה, תמיד ידענו שאם עוד אשה "מתחילה" היא מוזמנת לחדר הנוסף. וכעת, בשהייה בכל רחבי האיזור הגאוגרפי ביני (בת שלמה) ובין עפרית (גדרה) אנחנו נדרשות לפתרונות שונים לגמרי. אנחנו עובדות לפי המודל של שתי מיילדות בלידה ולא מוכנות לוותר עליו – עובדה שנמצאה הרבה יותר מורכבת בלידות בית …   נכון שיש לנו שתי מילדות מגבות נפלאות שאנחנו אוהבות וסומכות עליהן הכי בעולם – שירה ופוואני – אבל אם גם הן בלידה שלהן? ההבנה שאנו רוצות לחזור לעבוד בבית יולדות התחזקה. התגמשנו והתרחבנו אבל…

שוב הבנו (אפילו יותר מתמיד) שאנו רוצות לפעול להקמת מרכזי לידה בקהילה עם צוות של מיילדות – צוות שיוכל לסמוך על עצמו, צוות שיוכל לעבוד בכוננות מתחלפת, צוות נשים שיכיר כולו את היולדות והן תכרנה אותו ולא כל הזמן כל המיילדות תהינה בכוננות. הבנו יותר ויותר בזכות החודשים המופלאים האלו שעברו עלינו, שהכוננות של 24/7 לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן עבורנו. כדי להיות בנוכחות מלאה בלידות, כדי להביא את שיא המקצועיות , המיילדות חייבות לשמור ממש טוב על עצמן וזה אומר – גם – לא להיות בכוננות כל הזמן. להכניס לתוך חיי השיגרה את ההפסקות. את האתנחתות. את הרווחים בין המילים שבלעדיהם, קשה להבין מה נאמר.

******

אז מה? מאוגוסט לא לוקחים לידות?? לאט לאט התחלנו להגיד את המלים הללו. לבני משפחתנו תחילה, לחברות, לנשים שאתנו בצוות של זכותי. לאט לאט המציאות הזו הפכה אמיתית יותר ויותר ונתנה לנו אפשרות להתבונן שוב בצורה אחרת וחדשה (מרחוק, מגבוה אבל  גם ממש מקרוב) על החיים שלנו.

12. הד סטרט או איך נקים בארץ מרכזי לידה עצמאיים

שבוע אחרון להד סטרט. אני מותשת. החודשיים האחרונים של הפרויקט המדהים הזה, הכתיבה והחשיפה בבלוג השבועי שלי, היציאה החוצה אל העולם – גובה מחיר. אני מודעת לכך שיש לדברים הללו השפעה אדירה עלי ובקרוב אקח לעצמי זמן התכנסות והתמלאות מחדש. בניגוד למה שאומר הוייז בדרך כלל כשהמסלול שבחרתי לא נראה לו (חשבי מסלול מחדש) אני חושבת על איך אתמלא בתוך המסלול שיצרתי ונוצר מאז סגירת האפשרות לקבל לידות בבית יולדות  והקמת זכותי ללדת, ומה אני צריכה לעצמי.

* * * * * * * *

נשות צוות הניהול של זכותי ללדת הציעו כבר בתחילת הדרך שנרים קמפיין הד סטארט, כדי לממן את המהלכים המשפטיים ומי יודע מה עוד. עולה השאלה האם עדיף הד סטארט או הקמת עמותה שתשמש בית לכספים ותתנהל בצורה מסודרת . אנחנו לא ממש יודעות מה עדיף אבל בשביל זה יש צוות. חושבות חושבות מתלבטות מתלבטות ומחליטות. קמפיין הד סטארט של הכל או כלום.

תוך כדי ההסברים של נעמה על מה זה הד סטארט בישראל ואיך זה עובד, אני נזכרת שוב בהיסטוריה הפרטית שלי עם נושא מרכזי הלידה.

 

אחרי שעבדתי שנה בלניאדו, החלטתי עם עצמי שכדי שאקים מרכז לידה הוא חייב להיות שירות שניתן בחינם. מכיוון שעבדתי בעבר במלכ"ר (מרכז ללא כוונות רווח) ידעתי שזה אומר שצריך לגייס כספים מתורמים ולשם כך צריך להקים עמותה. נפגשתי עם מישל, שהיתה אחראית על גיוס הכספים של "עלמא" המלכ"ר שעבדתי בו, והיא הסבירה לי עוד ועוד איך זה עובד. ואו, זה לא פשוט. ארגנתי פגישה בבית, והזמנתי נשים מתחומים נושקים ללידה וגם מיילדות כדי לחשוב ביחד על מרכזי לידה, עמותות, מלכרי"ם וכו'. בקיצור- איך אפשר להקים בישראל מרכז לידה. הפגישה היתה סוחפת סוערת מעניינת אבל לא הגענו למסקנות חותכות. לא ידעתי איך להתקדם. הזמן עבר, אספתי מידע על מרכזי לידה בחו"ל אבל לא הצלחתי לפצח את הסיפור של המימון, כאן אצלנו בארץ הקודש.

 

כשפגשתי את עפרית, כמה שנים אחר כך, היא אמרה לי שוב ושוב – שינוי מתחיל בעזרת אלו שיש להם. אז מה, הקשתי, רק נשים שיכולות לשלם יוכלו ללדת אצלנו? כן. כך יוכל לקרות השינוי אמרה עפרית. נאסוף נתונים, נעבוד, נבסס את המודל ואז יהיה פתח לשינוי.

נאלצתי להיפרד מהמודל הסוציאליסטי שלי, שבו אפתח מרכז לידה עם שרות חינמי או סמלי  ולהסכים עם עפרית. פתחנו את בית יולדות: השקענו הון פרטי, גבינו כסף על לידות, עבדנו, ביססנו, שינינו,  למדנו, התעמקנו, צברנו נסיון ולפני שבועיים נפגשנו עם חברת הכנסת תמר זנדברג.

 

"כדי שנוכל לחשוב על חוק חדש שיוכל לעשות שינוי אמיתי", אמרה תמר, "צריך לחשוב איך מייצרים דרך שבה המדינה תוכל להעביר כספים לנושא הלידה ושהוא יהיה ממומן. צריך לשבור משהו בסיסי באופן בו הדברים מתנהלים היום." נשמתי לרווחה . הרגשתי שנסגר מעגל.

 

את יודעת, אומרת לי נעמה כשהיא ממשיכה להסביר לי מה זה "הד סטרט", הקמפיין יוכל להוות תמיכה אדירה בשווק של השינוי בישראל לקראת מציאות חדשה של לידות מחוץ לבית חולים. בלי קשר לגיוס הכסף, בזכות ההד סטרט נוכל להגיע לקהלים גדולים וחדשים וזה בפני עצמו דבר גדול! אנשים רבים מאוד יחשפו וישמעו על לידות בית, על מרכזי לידה . אוקי, אנחנו מחליטות להעלות את הנושא בפני צוות הניהול של זכותי ללדת ודי מהר מחליטות ביחד שהולכים על זה.

 

היום, כמה ימים לפני סוף הקמפיין, לאחר שכבר הצלחנו לגייס את מה שהצבנו לעצמנו, אני כותבת את השורות הללו ומרגישה גם מותשת וגם נפעמת. שוב מרגישה על בשרי מה זה גובה ממני ומה זה נותן לי. שוב מרגישה כמה כח יש לחבורת אימהות צעירות, נחושות אמיצות חכמות ויצירתיות שרוצות שינוי ומוכנות לעבוד בשבילו. אני מבינה כמה הדיוק העצמי של לתת ולקבל חשוב, ובעצם, כשעובדים בצוות הוא ממש אפשרי. ושוב, אני מחזירה את עצמי לעצמי, ויודעת שיש לי כאן אחריות והיא בראש ובראשונה עלי.

 

* * * * * * *

 

אני נזכרת בימים שחיפשתי מרכזי לידה בגוגל וישר גלשתי לתמונות הצוות של הנשים במרכז. אני מחברת בעיני ראשי  – את צוות המיילדות העתידי של בית יולדות ושל המרכזים הרבים שיקומו כאן, הדולות, יועצות ההנקה ונשים נוספות שבחרו ויבחרו לעבוד במקצועות הלידה שימצאו את מקומן בינהן – עם צוות הנשים המופלא שיצר מציאות חדשה שנקראת זכותי ללדת. כמה מאפשרת צורת העבודה הזו.

הסרטון המאתגר והמדהים שהופק ונוצר באהבה גדולה על ידי טל, רוני, עינב, רבקה, איה, מור נועה ורבות אחרות. המיילדות המקסימות שהבינו את הפוטנציאל לשינוי שקורה ממש עכשיו ויודעות בתוך תוכן שהוא אפשרי ובאו לצילומים – מיכל, זיוה, כרמל, אולגה, וליאור. נשים בהריון שהגיעו בסוף יולי בשיא החום בחודשי הריון מתקדמים ולבשו שמלות אדומות ארוכות וחבשו כיסויי ראש לבנים מוזרים ואמרו שוב ושוב את אותם טקסטים ועמדו על הרגליים שעות. צוות הניהול של פרויקט ההד סטרט ששום דבר לא היה קורה בלעדיהן: מור, דפנה, ליאור, נועה, סיון ודינה. כל הנשים שסביבנו שהתנדבו לשלוח וצאפים, שיתפו בפייס, שלחו מיילים, תרמו תשורות מכל הסוגים והמינים וכמובן כל התורמות והתורמים שאת שמותיהם לא הכרתי קודם. מרגישה אחווה אדירה והודיה גדולה.

 

זו חוויה שתישאר איתי כל החיים. אני מרגישה עם העייפות הגופנית שעפרית ואני זכינו במשהו כל כך מיוחד. אנחנו מלוות נשים והן מלוות אותנו במסע אל החופש ואל הלידה. מסע אל הלידה של כולנו. לא חשוב מה ישתנה במציאות החיים והלידות במדינת ישראל, משהו כבר השתנה אצלנו.

עם כתיבת השורות האחרונות אני מבינה שאצא לפגרה קטנה מכתיבת הבלוג. אחזור בקרוב, תוך חודש חודשיים ואמשיך לספר חוויות מהמסע. חוויות של מיילדות שסגרו להן את הבית , פתחו להן פתח אל העולם, והן הסכימו ויצאו אליו.

11. דין

כשהבנו שאנו צריכות להיוועץ בעורכי דין לא חשבנו שנהפוך למומחיות בתחום המשפטי הקשור ללידות בית או מרכזי לידה. חוק פקודת המיילדת, תקנות בריאות העם, הפכו לאט לאט לחלק מחיינו.

"דין" הוא כינוי לכלל הנורמות המשפטיות החלות במערכת משפטית מסוימת, או לגבי שאלה משפטית מסוימת – כך כתוב במילון האינטרנטי –מילוג. גם החיפוש בקונקורדנציה אחר המילה דין לא העלה משהו קונקרטי יותר מדי. לפעמים מקבלים דין מידי שמים, לפעמים על ידי פשוטי העם ולעיתים על ידי שופט.

במקרה שלנו, עדיין לא ברור מידי מי נקבל את הדין או מה הוא יהיה . זה שאנו בטוחות בצדקת דרכנו לא מספיק.

התחלנו את הדרך המשפטית שלנו בעולם הלידות בארץ תשעה חודשים לאחר ההקמה.

 

מאי 2012 ל"ג בעומר. החלטתי לא ללכת למדורה של בית ספר קשת ובמקום זה אני יושבת בבית בשקט,  ועוברת על מיילים. אני נתקלת במייל שנשלח לכל מיילדות הבית ממיכל בונשטיין יו"ר אמה"י ומבינה שיצא חוזר מנכ"ל חדש ממשרד הבריאות ללידות בית. אני קוראת שורה שורה וכאשר מגיעה לשורה האחרונה בדף הראשון עוברת עלי צמרמורת ונעשה לי חם בכל הגוף. אני קוראת:

"חל איסור על הפעלת מקום הנועד לקבל לידות שאינו מוסד רפואי מורשה".

אחרי שחזרה הנשימה אני מתקשרת לעפרית . היא לא עונה כי היא נמצאת במדורה עם אמרי, בנה הצעיר. המחשבות מתרוצצות בראשי ולא נותנות מנוח. מאיפה צץ המשפט הזה?? לפני שבוע, בטיוטא לחוזר, הוא לא היה!

למחרת, עפרית ואני מתייעצות עם עורכת דין , ידידה שלנו שאומרת לנו: חוזר מנכ"ל הוא לא חוק. אלו הן הנחיות מקצועיות. החוק שאתן עובדות תחתיו הוא "חוק פקודת המיילדת" והוא אינו מדבר כלל על מקום הלידה. יש לכן תווך גדול של תחום אפור. יש פה שאלה בכלל האם המשפט הזה הוכנס לחוזר בסמכות. הנחיות מקצועיות לא אמורות לכלול דבר לגבי מקום הלידה. הן אמורות לציין מי יכולה ללדת בבית ומי לא, מתן תרופות, ציוד וכו. בחוק פקודת המיילדת לא מוזכר דבר וחצי דבר הקשור במקום הלידה.

אוקי, נכנסת נשימה. אבל בכל זאת.

 

אפשר לומר, שמאז אותו יום לא היינו רגועות לגמרי בכל הנושא של הסדרת העניינים מול משרד הבריאות. מצד שני, המשכנו לעבוד, התחלנו לאסוף נתונים לגבי הלידות והתהליכים בבית יולדות וידענו שיש בידינו אוצר: מודל שעובד ועובד נפלא. הרגשנו אחראיות ובטוחות בדרכנו. לאורך השנים, הוזמנו לשיחות כאלו ואחרות במשרד הבריאות והיה ברור לכולם שאנו ממשיכות לעבוד ושזה אכן תחום אפור: לידת בית בבית המיילדת (עפרית) ולא בבית היולדת. ידענו שיום יבוא ונאלץ להתמודד עם המשפט הזה ( "חל איסור…"), שלא הבנו כיצד הוכנס לחוזר מנכ"ל בפתאומיות. מאז עברנו כברת דרך בחיפוש אחר עורכי הדין שלנו . נפגשנו עם לא מעט אנשי מקצוע בתחום וחיפשנו גם כאן את הדבר המדויק לנו, כמה שניתן. בדקנו, התייעצנו, ושוב חיפשנו. עשינו סיבוב גדול ולפני שנתיים מצאנו אותם. הבנו, שכדי להתמודד עם פקידי משרד הבריאות אנו צריכות לדבר בשפה שלהם ובחרנו משרד גדול ומוכר, שמדבר בשפה של הגדולים. שני האנשים שישבו מולנו – גרי וגלי, היו גם חכמים ומקצועיים, גם נחמדים וגם יכלו להתחבר למהות של מה שהבאנו וזה לא היה מובן מאליו.

 

במהלך הזה, בעבודה מול עורכי הדין שלנו שייצגו אותנו לאורך הדרך הבנו שני דברים: 1. עדיף לסגור דברים לא בדרך משפטית אלא לדבר ולהגיע לשיתוף פעולה אנושי, וזה מה שניסינו לעשות בשנתיים האחרונות. 2. החוק או התקנות או כל טקסט משפטי אחר, הוא טקסט שנתון לפרשנות בדיוק כמו שיר של ראשון ואחרון המשוררים.

 

היום אנו מבינות שלנהל מרכז לידה בישראל זה גם להבין קצת בדינים ומשפטים. מסתבר שמשרד הבריאות של 2017 לא הסתפק בהכנסה של הערה לחוזר מנכ"ל. במרץ האחרון הובהר לנו על ידם שאנו צריכות להוציא רישיון של בית חולים כדי להמשיך לקבל לידות בבית יולדות. אנחנו לא רוצות להיות בית חולים חזרנו ואמרנו, והפקידים בשלהם: אתם מפעילות בית חולים ללא רישיון. אם תמשיכו לקבל לידות בבית יולדות, יישלל רישיונכם.

 

אוקי. הבנו. לצעוק גוואלד על האבסורד שמתחולל נגד עינינו לא יעזור. אנחנו מיילדות ולא עורכות דינים ומשפטים. כדי להצליח ולשנות את המציאות היומיומית של הלידות במדינת ישראל לא מספיק להקים מרכז לידה. לא מספיק להקים חומה ומגדל. לא מספיק להבין בגוף, להבין בלידה, לבוא מתוך אהבה לנשים לתהליכים, לא מספיק לחוש תחושה עזה של שליחות. צריך כנראה עורכי דין מעולים ויצירתיים. במקביל, אנו מבינות שהעובדה שאנו לא יכולות לקבל לידות בבית יולדות היא סמלית ולא קשורה רק אלינו. אנחנו מתחילות להבין שהסיפור כאן הוא הרבה יותר גדול – הוא קשור לשליטה גברית, לתרבות שמקדשת רופאים, קשור לפוליטיקה ולכלכלה של בתי החולים, קשור לאובדן של עוד ועוד פיסות מחופש הבחירה שלנו כאן בארץ . אנחנו גם מבינות שבזכות המקרה הפרטי של בית יולדות יש כאן הזדמנות נדירה לשיפור אדיר ממדים בתרבות הלידות בארץ ובאפשרויות הגלומות בחיבור ללידה. חיבור זה, לא היה יכול כנראה לקרות אם היינו ממשיכות לעבוד כרגיל ומשרד הבריאות לא היה מתערב. אם יהיה תהליך משפטי כלשהו ותהליך חוקתי, הוא ישפיע על איך יראו הלידות שלנו כאן בארץ למשך הרבה מאוד שנים וזה יהיה לטובת כולנו.

10. סטז' בבית יולדות

 

העבודה מול הפייסבוק לא לגמרי חדשה לנו אבל ההבנה של המדיה הזו הולכת ומתעצמת. נשות צוות הניהול של זכותי ללדת, ועימן סיוון מצטרפת חדשה שפעילה מאוד בקבוצת נשים קוראות ללדת, מסבירות לנו שוב ושוב את האפשרויות הגלומות ברשתות החברתיות. אחרי יום לידות הבית ב6/6 אין ספק שאנו מבינות זאת היטב. האפשרות להגיע לקהל כל כך רחב היא מאוד אפשרית היום. הפוסטים המועלים בעמוד של זכותי ללדת מגיעים לנשים וגברים שלא היו חשופים עד כה לחומרים של לידות בית כמו מחקרים או מודלים מרחבי העולם. האפשרות להגיע לאנשים רבים אומרת שנגיע גם לרבים שאינם חובבים לידות בית או ליתר דיוק – אנשים שבטוחים שכל מי שרוצה ללדת בבית מסכנת את התינוק שלה ואת עצמה ורוצים להתריע על כך כמה שאפשר. הדילמה האם לענות לכל המתנגדים או מתי לענות ואיך לענות קיימת ונשות צוות זכותי ללדת מצליחות לעשות זאת. הן מתמרנות ברחבי הפייסבוק בצורה מעוררת השתאות ומלהטטות בתשובות ובניסוחים נעימים, שקטים ובטוחים בעצמם. לפעמים, הכוחות המקומיים לא מספיקים ואנחנו נדרשות לעזרה נוספת ואז אני נזכרת בשיחה שלי עם תמרי מלפני כמה חודשים. כשדיברנו וסיפרתי לה מה קורה, תמרי, ממקום מושבה המרוחק – אי ליד סיאטל – אמרה לי שתשמח לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לעזור.

תמרי

את תמרי פגשנו לראשונה בקיץ לפני שלש שנים. כחצי שנה קודם לכן היא התקשרה והציגה את עצמה כסטודנטית למיילדות, שלומדת בסיאטל מסלול 5 שנתי ישיר לתואר שני שבסופו תהיה מיילדת בית / מרכזי לידה עצמאיים. זהו כנראה המסלול היחיד בעולם שמאפשר תאר שני והסמכה בלידות בית ביחד. תמרי שואלת בשיחת הטלפון האם תוכל לעשות אצלינו, בבית יולדות סטג' של שלושה חודשים שייחשב לה כחלק מהלימודים. הוריה גרים בישראל והיא רוצה לשלב חופשה ולימודים ומצאה את בית יולדות בגוגל.

התלבטנו. להכניס מישהי לתוך האינטימיות של בית יולדות היה משהו שכבר הכרנו בעבר וידענו שזה מורכב. ללמד מיילדות זה אומר להשקיע הרבה אנרגיה, ללא תמורה כספית, ולא בטוח שכרגע אנחנו בנויות לזה, חשבנו. מצד שני- ללמד זו אחת התשוקות שלנו. להקים דור של מיילדות זוהי שאיפה בלתי מדוברת שלנו ויש מצב שאנו יכולות להתחיל. בזכות תמרי.

לאחר שקיבלנו מהאוניברסיטה של תמרי את כל האישורים הדרושים (וזה לא היה פשוט לעבור תהליך כזה עם אוניברסיטה אמריקאית) תמרי הגיעה אלינו ועברנו שלושה חודשי למידה אינטנסיבית משותפת. תמרי הצטרפה לכל פגישות לווי ההריון וכל הלידות. בסוף המסלול פיללנו ליום בו היא תחזור לגור בישראל ותוכל להתחיל לעבוד אתנו כמיילדת.

בינתיים , השנים עברו ותמרי מסיימת את הלימודים ומתחילה לעבוד כמיילדת בית בסיאטל. כשאנחנו וצוות זכותי חושבות על כח עזר פייסבוקי לזכותי ללדת – נשים שידעו לענות תשובות טובות ומלומדות בפייס אני פונה לתמרי. תמרי מתגייסת בשמחה ומיד עונה לרופאים, לפרמדיקים ותמיד התשובות שלה הן סוג של עבודת דוקטורט: תוצאות מחקר כזה או אחר אף פעם לא יבואו "סתם" . תמיד עם פרשנות עמוקה ומדויקת ואף פעם לא תתפסו אותה על חוסר דיוק.

בית ספר למיילדות

הקשר המחודש עם תמרי מעלה בי ובעפרית את הרעיונות הישנים / חדשים לגבי בית ספר למיילדות. תכלס, אין בארץ איפה ללמוד מיילדות בית בצורה מסודרת. אם מיילדת מחליטה שזה היעוד שלה ורוצה מההתחלה להיות מיילדת בית ואם מיילדת שעבדה בבית חולים רוצה לעשות שינוי- אין "מקום" או  קורס מסודר שיודע לתת לה את מה שהיא צריכה, לפחות לתחילת הדרך.

כאשר אנו מספרות לצוות זכותי ללדת על הרעיונות שלנו שהחלו לבצבץ לפני שנים לגבי הקמת בית ספר למיילדות הן שמחות ואומרות כי זה צריך להיות חלק מהמהלך לשינוי. "נכון שיש פה בארץ לא מעט פחד ממיסוד ומערכתיות אבל אין ברירה". אומרת רוני. "אם רוצים הכרה של הממסד צריך לעשות זאת כמו שצריך ולהקים תכנית להכשרת מיילדות, מוסיפה סיון".

המחשבות והרעיונות שלנו לגבי אופן הלימוד והתכנים מתחילות להרקם ולהכתב. יותר ויותר מיילדות שאנו פוגשות אומרות לנו שהיו רוצות תמיכה ביציאה מבית חולים או מקום שאליו יוכלו לפנות כדי להתחיל. נשים שנמצאות בתהליך למידה בבית ספר לאחיות או בקורס מיילדות שמות בסימן שאלה את ההנחייה שצריך לעבוד כמה שנים בבית חולים כדי להיות מיילדת בית. "למה צריך ללכת לעבוד בבית חולים ואחר כך לבוא עם כל הפחד הנרכש הזה להתחיל ללמוד להיות מיילדת בית?" שואלת אותי נטלי כשהיא מתקשרת לספר לי על הדרך שלה. היא קראה על המאבק שלנו בפייסבוק ורוצה להצטרף, להיות מיילדת בית. אלו הם שאלות טובות וחשובות , אני עונה, ומקווה שיבוא יום שבו מציאות חיינו תהיה מציאות שבה כל אשה שרוצה ללמוד מיילדות כדי להיות מיילדת בית, תוכל להרים טלפון ולהרשם לסטג'.

9. איך התחלתן

למה את מתכוונת איך התחלנו? אני שואלת את המיילדת באיכילוב בזמן משמרת לילה, שבה אני נמצאת עם זוג שהתחיל את הלידה שם. לעיתים המציאות בוחרת לנו את המצב הזה, שבו אנו נמצאות עם זוג שתכנן ללדת בבית, היו אתנו בפגישות רבות של לווי הריון, אבל מסיבות שונות הלידה החלה בבית חולים. כל שהות כזו בחדר לידה מביאה עימה הזדמנות לעוד הבנות על המקצוע שלי, אפשרות לראות את הדברים קצת מבחוץ.

בהרבה מבתי החולים, לצוות המיילדות בחדר לידה כתובה המלה "מיילדת" על גב החולצה. כל פעם שהמיילדת בחדר מסתובבת לצג המחשב או למוניטור ואני רואה את המלה הזו אני חושבת לעצמי עליה. כחובבת מלים אני שואלת את עצמי גם שאלות על מהות המלה ועל מה שעומד מאחוריה או מי שעומדת מאחוריה. כרגע, בחדר לידה בבית החולים אני חושבת שהמיילדת שכאן ואני בעצם עושות עבודה דומה אבל גם מאוד שונה. היומיום כל כך שונה- הדגשים, הקשר, האינטימיות, השעות, הכוננות, האחריות. גם המושג "חדר לידה" מביא איתו שאלות: אפשר להגביל את הלידה לחדר? מה זה אומר חדר מיוחד ללידה ועוד.

איך התחלתן, כלומר, איך את ועפרית חשבתן לצאת מבית חולים? איך לא פחדת? עם מי התייעצת, איך ידעתן מה זה אומר לעשות לווי הריון בכלל. רגע רגע רגע… אלו הן המון שאלות, אני עונה ומנסה להיזכר בעצמי אי שם בהתחלה. איך התחלנו.

הכי קל לי למקם את ההתחלה בפגישה הראשונה עם עפרית בבית הקפה בארלוזרוב. אבל אולי ההתחלה היתה בעצם ביום הראשון שלי בלניאדו? ביום הראשון בלניאדו (או אולי היה זה ביום השני) הבנתי שלא בשביל העבודה הזו עשיתי דרך כל כך ארוכה. אחרי שבוע התקשרתי לדבי, שהיתה אחראית קורס מיילדות שלוותה אותי ושאלתי אותה האם מישהו הקים בארץ פעם מרכז לידה עצמאי. עזבי, היא אמרה, זה מסובך נורא, בעייתי מבחינת הנהלים ועוד ועוד. מה את צריכה את כל הבג'רס הזה. כנסי לעבודה בחדר לידה ותלמדי אותה. גם החברות הפרטיות שלי אמרו לי – קודם תעבדי קצת ואחר כך תתחילי לפנטז. הקשבתי לדבי ולחברות שלי. בשנה הראשונה בלניאדו כמעט כל משמרת אמרתי לעצמי עוד קצת עוד קצת ואחר כך בהדרגה, זה נהיה יותר קל. יש משהו קל בלהישאב לתוך מערכת וגם – היה לי המון המון מה ללמוד.

ארבע שנים אחר כך פגשתי את עפרית. מסתבר ששתינו חושבות מחשבות דומות על דרך המיילדות שהיינו רוצות ללכת בה וגם החיבור ביננו היה מיידי. התחלנו לבדוק מודלים של מרכזי לידה בעולם ואז באחת הלידות בחדר לידה, פגשתי את מרסי הנפלאה משדות ים. החלטנו להקים מרכז לידה בשדות ים (!) גייסנו בקלות רבה  6 מיילדות חברות ואפילו ביקשנו ממיכל שתהיה אחראית על הכשרת המיילדות ללידות בית. תכלס, לא היה לנו מושג מה זה מרכז לידה, מה זה אומר עבודת צוות במרכז לידה, מה זה אומר מבחינה כלכלית , מה זה לווי הריון ועוד דברים רבים. הפגישות בשדות ים היו כיפיות אבל בוסריות מאוד. גיששנו באפלה. הייתי בהריון עם נעמי ובמשך חצי שנה נפגשנו בחצר הפרטית (מרכז היולי) של מרסי וחשבנו על תכנים רבים וחשובים הקשורים להקמת מרכז לידה. בסופו של דבר ילדתי והדברים די התמסמסו. הבנתי שהקיבוץ לא ממהר לקחת על עצמו דבר כל כך הזוי ולא אחראי כמו מרכז לידה . מי יודע מי יתבע אותנו ועל מה , אמר מנהל הקהילה שוב ושוב וגם אני לא הייתי כנראה בשלה מספיק.

הקשר עם עפרית במהלך חופשת הלידה שלי התהדק והמחשבות על הקמת מרכז לידה עתידי נשארו בינתיים באויר. הלידה של נעמי בבית עם מאיה ועפרית המיילדות ועם המשפחה שלי מסביב, חיזקה אצלי בגוף ובתאים את מה שידעתי כנראה קודם. חזרתי אחרי חצי שנה לעבודה בלניאדו ולקח לנו עוד שנה וחצי לדייק יותר ויותר את המהלך. הבנו שאין בארץ מודל כפי שאנו רוצות להקים וזו תהיה למידה כמעט מאפס. בסופו של דבר, כשנפלה ההחלטה, עדיין לא הבנו ממש מה זה אומר. הרגשנו, שקצת כמו בחומה ומגדל – צריך להקים, לקבוע מציאות בשטח, ואז לאט לאט גם אנחנו וגם המערכת (מדינת ישראל והנשים החיות בה) נסתגל נבין נלמד ו"זה" יהפוך לשיגרה.

 

הרבה דברים, אני אומרת למיילדת מאיכילוב, הבנו תוך כדי. הסכמנו לקפוץ למים בסגנון של נעשה ונשמע. נתחיל ונראה. כל החומר שקראנו, כל השנים מאחורינו בחדר לידה, הסיורים הוירטואלים במרכזי לידה דרך גוגל, השיחות האינסופיות היו חשובות, אבל עדיין, כשאנו מסתכלות אחורנית היום אנחנו מבינות כמה לא ידענו ואיזה כיף שלא חששנו מזה.

אז מה בכל זאת היה שם היא מקשה? מה הביא אתכן להחלטה? זה לא הולך ברגל לעזוב חדר לידה, תנאים סוציאלים, בטחון שיש עוד אנשים מסביב  ולהקים מרכז עצמאי. אין בטחון כלכלי. לא פחדת שיקרו דברים?

לא, לא פחדתי אני עונה לה. ידעתי שאם יקרו דברים אני אהיה שם באחריות מלאה. מה שהוביל אותנו כנראה היה שסמכנו אחת על השניה , סמכנו על הדרך ועל תהליך הלידה. ידענו שאנחנו מקימות במרחב אפשרות טובה לנשים, טובה לתינוקות, טובה ללידה. זה היה פשוט.

8. אם היית יולדת בבית חולים זה לא היה קורה

 

שבועיים אחרי יום לידות הבית אני נמצאת בחנות בגדים עם שתי בנותיי ומקבלת טלפון מעופר: דפנה התקשרה אלי לשאול אם הכל בסדר כי פחדה להתקשר אליך. מה קרה?? אני שואלת. התפרסם עכשיו בוינט שתינוק מת בלידת בית בדרום תל אביב.

הלב פשוטו כמשמעו יורד לתחתונים. הדופק מואץ. הלסת נשמטת לי. אני מחווירה.  אמא מה קרה? שואלת נעמי. הכל בסדר אני עונה ויודעת שלא. הכל לא בסדר. שום דבר לא בסדר.

ממשיכה את הקניות עם הבנות בחוסר חשק. מדמיינת את ההורים של התינוק, את המיילדת. אני לא יודעת מיהם אבל זה לא משנה. יש לי בחילה קלה ולא בא לי להיות בשום מקום. המחשבות עדיין לא מגיעות רק הצער, העצב בגוף. כאילו אין לי טונוס בשרירים. אני נזכרת בהיסטוריה הפרטית שלי כמיילדת, בשתי יולדות שליוויתי בתקופה שעבדתי בלניאדו והגיעו למיון בתחילת לידה בלי דופק עוברי. אני נזכרת ברגשות האשמה שלי, שלהן. אני נזכרת כמה מאתגר עבורי היה להבין שאשמה היא לא רלוונטית ומזיקה בפני עצמה. אם לא הייתי עושה כך, אם הייתי עושה כך. אני מתפללת בתוכי שההורים והמיילדת לא ירגישו אשמים. זה דבר כל כך מיותר האשמה הזו אבל אני מכירה את המציאות בה אני חיה ויודעת שגם זה יהיה חלק ממנה, במיוחד לצערי, כשמדובר בלידת בית.

בערב אני מגיעה הביתה והמוות הזה, שכביכול לא קשור אלי, כל כך קשור אלי ולא נותן מנוח. נשות צוות זכותי ללדת מתלבטות אם להגיב על מה שנאמר בתקשורת, ואם כן מה להגיד. בינתיים מחליטות שלא.

לפני השינה עפרית אומרת לי שאולי תהיה לידה הלילה ואכן זה קורה. לפני עלות השחר אני נוסעת לרחובות ומקווה מאוד שהאשה, שברגעים אלו יולדת, לא שמעה כלום על מה שהיה בדרום תל אביב ולא דואגת.

בנסיעה הלילית אני שומעת את קרולינה ששרה "את לא לבד" וחושבת על המיילדת שהיתה שם. ברגעים כאלו אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין מה עובר עלינו, מיילדות הבית ברחבי העולם כולו ויש בינינו מן אחווה סמויה כזו שעוברת כמו גלי רדיו ללא מלים. אני יודעת. אני מבינה מה עובר עלייך. את לא לבד. אנחנו מוכנות להיות שם, גם ברגעים המלחיצים כי באנו לעולם עם יעוד. אנחנו פה כי אנחנו כל כך מאמינות בדרך הזו.

אני זוכרת שכאשר עבדתי בבית חולים כשקרה משהו רע לא היה ברור של מי האחריות. ההורים שמגיעים לחדר לידה לעיתים מוסרים את האחריות כולה לצוות המטפל והוא לוקח אותה. בתוך הצוות לא ברור האם המיילדת היא אחראית? אחראית המשמרת? אחות אחראית חדר לידה? הרופא שנכנס לרגע ובדק? הרופא האחראי על חדר לידה? אולי מנהל בית החולים? בלידת בית זה ברור. האחריות היא בידי ההורים והמיילדות. זה צריך להיות חלק מהשיח. זוהי אחריות משותפת ולכן גם הסמכות כמובן. לנו המיילדות יש ידע מקצועי שבא מתוך הספרות, מתוך הניסיון שלנו, מתוך מה שלמדנו וחווינו. לנשים יש את הידע הלא יסולה מפז על עצמן. גם אם הוא רק ברמת ניצוץ הוא יתגלה. הידע הזה חשוב לא פחות מהידע המקצועי שלי. אני חושבת ששיח הידע ושיח האחריות והסמכות צריך להיות  על השולחן. מה המחיר של לקיחת אחריות ומה המחיר של מסירת אחריות.

כשאני מגיעה לדירה בבניין הגבוה הדלת קצת פתוחה כי מחכים לי. שקט. מיד אני רואה את עפרית נינוחה ומחייכת ומחפשת בעיני את האשה היולדת. אני מוצאת אותה על הספה האפורה והנוחה בסלון, ובין הידיים והשדיים שלה מבצבץ ראש קטן ויונק. "לא דמיינתי לעצמי שזה יכול לקרות כל כך מהר ובכזו פשטות היא אומרת לי". והנה גם מגיח מן המטבח האב המאושר שפניו קורנות. פעמים רבות, בייחוד אם הלידה הראשונה היתה מאוד ארוכה, נשים בלידה שניה מסרבות להאמין שזה יכול לקרות אחרת. ממש מהר. לידה שניה, היא לרוב הלידה המהירה יותר מבין הלידות, אנו אומרות ולכן מפצירות – גם אם רק נדמה לך שמשהו מתחיל תהי בקשר. אנחנו פה בשבילך בלילות בשבתות בחגים אז – כל תחושה חדשה או ספק – תתקשרי. כשאנחנו עוזבות את הדירה אחרי כמה שעות (בינתיים התעוררה הבת הגדולה וגם היא הצטרפה לחגיגה בסלון) הגוף שלי מלא בקבלה. כמה קל זה יכול להיות וכמה קשה. כמה פשוט וכמה מורכב. כמה שמח וכמה עצוב.

יום המחרת מלא כולו בתקשורת אלימה ומאשימה שמתעסקת בלידה בדרום תל אביב. אני מתפללת שההורים של התינוק שמת לא קוראים עיתון או נכנסים למחשב. מנהל חדר לידה באיכילוב אומר שאם הלידה היתה בבית חולים זה לא היה קורה. הדמגוגיה עולה על גדותיה ואנחנו לא מאמינות לסמיכות המקרים. איך יכול להיות שאחרי אופוריה כל כך גדולה כמו שהיתה לפני שבועיים כשכל הארץ חגגה את יום לידות הבית הבן לאומי קורה אסון כזה. אנחנו מחליטות ביחד עם צוות זכותי ללדת לא להשתתף בחגיגת התקשורת ולא להגיב כרגע. גם זה יגיע. עכשיו זה הזמן של ההורים להתאבל. עכשיו זה הזמן של המיילדת להחליט אם להמשיך הלאה. אני חושבת עליה כהז. התפקיד הזה, שבחרנו לנו, להיות מיילדות בית הוא לא מובן מאליו. ההתמסרות, הכוננות, האחריות. כמה לא מובן מאליו וכמה קל להחליט שדי.

העובדה שיש מדינות רבות בעולם בהן לידות בית הן אפשריות, מוכרות, מוסדרות איננה מחלחלת מספיק בארץ. כאן אצלנו לידת בית עדיין נתפסת כמעשה הזוי ו"אלטרנטיבי" ברוב המעגלים. חצי אחוז – אחוז מבין כל הלידות שקורות כאן בשנה. אני יודעת שיעבור הרבה זמן עד שהמציאות הזו תשתנה וזו תהיה בחירה לגיטימית וממומנת על ידי המדינה. יעבור זמן עד שכל אשה שרוצה ללדת בבית תספר את זה להורים שלה והם יאמרו לה: איזה יופי! כל הכבוד! אנחנו גאים בך!

בינתיים המציאות שלנו היא כזו שאם אנו בוחרים לקחת אחריות ולעשות מעשה שאינו חלק מדרך המלך, אלא מעשה שונה או פחות מקובל שלעיתים צופן בחובו את המלה לא ( לא למול / לא לחסן / לא לשלוח לבית  ספר רגיל / לא ללדת בבית חולים ) אנו יודעים שיאשימו אותנו אם משהו יקרה והכי קשה זה אם נאשים את עצמנו. כאשר משהו קורה לא טוב בבית חולים לא יגידו להוריו שהם אשמים, בגלל הסיבה הפשוטה שהם עשו את מה שכולם עושים. ילדו בבי"ח. לכן, יגידו להם – דברים כאלו קורים. אל העצב והצער העמוק שהוא נחלתם של כל ההורים שאיבדו ילד לא תתלווה תחושת אשמה ברוב המקרים האלו. ההבנה שאנו בני אדם והמוות הוא חלק מחיינו קשה מאוד ומטלטלת תמיד. גם אם לא נוסיף את האשמה לתוך האבל יהיה קשה מנשוא .

כאשר אנחנו בוחרים לקחת אחריות אנחנו אמורים לדעת שלאחריות יש מחיר במקרה שדברים לא קורים כפי שציפינו. בנושאי בריאות יש לכך משמעות גדולה. האחריות שלנו לא אומרת שהכל בידינו ובשליטתנו. לידה היא תהליך שטומן בחובו לא מעט חוסר ודאות. לעיתים הסיבות לדברים שקורים לא ידועות לנו ולא יהיו ידועות לנו לטוב ולרע. אנחנו יכולות לבחור לקחת אחריות על עצמנו ולהחליט לחיות חיים מיטיבים ובריאים אבל תמיד חלק מההחלטות שלנו יכולות להביא לתוצאות שונות. אנחנו יכולות לעשות הכי טוב שאנחנו יכולות. ולכל אחת מאתנו יש הכי טוב אחר. אם בחרתי לקחת אחריות ולחסן את בני והוא נפטר מהחיסון לא יאשימו אותי. למה? כי עשיתי מה שמקובל על ידי הרוב וגם על ידי הסמכות העליונה – משרד הבריאות. אם בחרתי לא לחסן ובני ימות ממחלה שיש לה חיסון יאשימו אותי. למה? כי בחרתי אחרת. כאשר הייתי אחות בטיפת חלב ורציתי להסביר להורים על תופעות לואי של חיסון מסוים (זו היתה חובתי) אמרו לי רוב ההורים שאינם מעוניינים לשמוע את ההסבר. נושא האחריות כלל לא עלה.

לידת בית היא תוצאה של מחשבה חופשית, בחירה ולקיחת אחריות. לא פגשתי מעולם הורים שילדו בבית סתם כך כי זה מה שעושים כולם או כי לא הספיקו לחשוב על כך. זוגות רבים מתלבטים בסוגיה של כן או לא לידת בית. אני מעריכה מאוד את כל המתלבטים שבוחרים בסופו של דבר ללדת בבית חולים. אני מעריכה את העצירה, את החשיבה, את ההבנה שאנו חופשיים להחליט על עצמנו ועל ילדינו ובטח על האופן שבו הם יגיעו לעולם הזה. אני לא חושבת שיש תשובה נכונה על איך או איפה ללדת. אני חושבת שההבנה שהורות היא הזדמנות נוספת ללקיחת אחריות על דרך (שמן הסתם יכולה להשתנות כל הזמן) היא הדבר. הבירור עם עצמי מה נכון לי מה אני צריכה כרגע ומה אני עושה לשם כך הוא המשמעותי. זה אומר לקחת אחריות על עצמי ועל חיי וזו ברכה. אני מתפללת שיגיעו ימים בהם לא נצטרך לערבב בין לקיחת אחריות ואשמה. ימים בהם נוכל ללדת בבית בטבעיות בחופשיות ובפשטות.

7. רצף

בשנים האחרונות זכינו ללוות את אותה אשה יותר מפעם אחת בהריון ובלידה . זוהי תמיד התרגשות גדולה. כשבית יולדות היה קיים כבר יותר משנה שנתיים זה פשוט החל להתאפשר. ככה זה. נשים נכנסות כנראה להריון שוב ושוב ולאט לאט חווינו את הפלא הזה יותר ויותר.

פתאום מלים כמו רצף והכרות החלו לקבל משמעות נוספת. להתחיל שוב לווי של אשה שאנו מכירות מהלידה שלה אתנו פעם קודמת, זה משהו אחר. אחרי שעוברים  ביחד חוויה אינטימית כמו לידה הלווי יכול לקבל פנים שונות ואחרות לגמרי ממה שהיה פעם קודמת. לא משנה אם הלידה היתה בבית יולדות או בבית חולים, אם נגמרה כמו בסרט המדומיין או אף מעבר לזה וגם אם נגמרה כחוויה הפוכה בסופו של דבר , מהמצופה. לידה לעיתים קרובות היא חווית קצה מאוד מאתגרת בכל הרבדים ולכן טומנת בחובה את האפשרות להיות  גם מעצימה וגם טראומתית. אנחנו רוצות בכל לבנו להיות עם האשה בכל המצבים שהקשת הזו מאפשרת: גם לצד התפתחות האישית שלה, גם לצד הלמידה העצמית שלה, גם לצד הקבלה של מי שהיא ומה שהיה וגם לצד האכזבה אם היתה. בעולם אידאלי היינו מבקשות שכולנו נקבל את עצמנו עם כל מה שקורה לנו בשוויון נפש ונאהב נאהב את עצמנו אבל זה לא תמיד כל כך פשוט. ההריון הבא הוא הזדמנות גם לנו וגם לאשה לעצירה והתבוננות (על מה שהיה ומה שהווה עכשיו) והוא יכול להביא אתו משהו נוסף לתוך פגישות הלווי ולו רק בגלל המסע הקודם המשותף.

כשסיגל מתקשרת לספר לנו שהיא בהריון שלישי (את שתי בניה הקודמים ילדה גם בבית יולדות) אני לא יודעת מה לומר. עברו כבר חודשיים מאז קבלת המכתב ממשרד הבריאות. ואני יודעת שהיא גרה מאוד רחוק מבית חולים ותשובה כמו – נבוא להיות אתך בבית בלידה בביתך לא אפשרית. מסתבר שסיגל שמעה כבר על מה שקורה אבל זה לא כל כך מטריד אותה בשלב הזה. נסתדר, נמצא כבר מקום קרוב אליכן היא אומרת . אני כבר בשבוע 8 ורוצה לקבוע פגישה ראשונה.

הימים סוערים. נשות צוות הניהול של זכותי ללדת  עדיין נהנות מאדי האנרגיה החיובית של ה 6/6 ועכשיו השאלה היא במה להשקיע מאמץ במה פחות, לעשות סדרי עדיפויות. כולנו חייבות לנוח ולנשום אחרי המאמץ האדיר שהושקע כדי שיום לידות הבית יהיה כל כך מורגש. עפרית ואני מנסות להיות נוכחות עם עצמנו בתהליכי הלווי של הנשים שלנו, כמו גם לקחת חלק בתהליך המדהים שקורה לנגד עיננו בזכותי ללדת.

הבאנרים ששימרית הכינה ליום לידות הבית ממשיכים להיות מופצים ברשת. רבקה ויניב שהפיקו וצילמו שני ימי צילום בבית יולדות, שבהם נשים מספרות על חווית הלידה שלהן מחפשים עורך נוסף לשאר הסרטונים (יצאו בינתיים שניים) ועוד רבה הדרך. אנחנו רואות אל מול עינינו עוד ועוד נשים שלא מוכנות להסכים עם המציאות שמשתנה לרעתן ורוצות לפעול. רוצות ומוכנות לעשות מעשה. זה מדהים וממלא אותנו אנרגיה חיובית עוד ועוד.

מליצמן עדיין לא שמענו כלום.

סיגל מגיעה לבית יולדות לפגישה ראשונה בשבוע עשר. "ואו עצוב. מרגישים שאין פה לידות. הבית נראה אחרת…" היא אומרת מיד בכניסה. לא עשינו שום שינוי אבל אנחנו יודעות שזה נכון. אנרגיה של לידות היא אנרגיה מורגשת. לא מעט פעמים היו מגיעות נשים לפגישה של לווי הריון והיו אומרות: "מה ? היתה פה לידה אתמול? מריחים עדיין משהו באויר…"

אז נכון שאחרי כל לידה ולידה אנחנו מנקות היטב ומטהרות את הבית עם מרווה, עוברות על כל המרחב כולו, וזה לכשעצמו משאיר ריח מיוחד, אבל יש גם ריח נוסף והוא הריח של הלידה. לא ברור לי אף פעם אם זה ריח של מי שפיר, דם , ורניקס או כביסה ( ריח שהוא ערבוב של הכל ביחד? ) או – פשוט ריח של אנרגיה שעומד באויר.  זה ריח  מורגש.

עם השנים חשבנו והבנו דברים שונים ומשונים לגבי העבודה בבית יולדות, דברים שלא היינו כלל מודעות אליהן בהתחלה, וכעת, לא תמיד קל לנו להסביר אותם. ההרגשה וההרפיה בגוף, הפשטות, הנינוחות, האמון ההדדי – של לשבת עם אשה שבאה ללדת אתנו פעם שניה או שלישית היא סוג כזה של חוויה. אנחנו מיילדות שזוכות ללוות נשים בהריונות, בהפלות, בלידות, בדיכאונות שלאחר הלידה. חלמנו על זה מזמן אבל לא ידענו מה זה אומר או איך זה מרגיש בגוף והיום אנחנו יודעות.

סיגל ואני מתישבות על ספת הטורקיז שלנו. אני מוזגת תה שנחלט מהלימונית שבחצר . "כמה התגעגעתי לתה כאן", היא אומרת. התמרים הטעימים מקיבוץ סמר גם הם על השולחן. סיגל מראה לי תמונות של הבנים, מספרת קצת על מה קורה בעבודה ואנחנו מתחילות "רשמית" פגישה ראשונה של לווי היריון שלישי, ביחד.

6/6

שבועיים לפני התאריך המיועד, אומרות לי  מיכל ורוני, יאללה נתחיל! מה נתחיל? אני שואלת. כולן עובדות כמו משוגעות כבר חודש! אבל אז הבנתי למה הכוונה כשאומרים: נתחיל הכי חזק ואז נגביר. שבועיים לפני – זה הזמן להתכוונן שוב ובמלוא הכח. המטרה – ב6/6 תאריך שמצויין ברחבי העולם כיום לידות הבית הבן לאומי – למלא את הפייסבוק בסיפורי לידת בית ובאותו הזמן לתייג ולשלוח סיפורים להמון אנשי ציבור, אנשי משרד הבריאות וכל מי שנראה רלוונטי. למדתי מילה חדשה: לתזמר. זה יהיה מהלך מתוזמר.

אני מרגישה בהצפה תמידית בשבועות האחרונים. קבוצת הוצאפ של צוות הניהול של זכותי גורמת לי להיות מחוברת לטלפון שלי יותר מתמיד וזה קשה לי. מסתבר שלא רק לי. "אי אפשר לדבר אתך בלי הפרעות", מתלונן עופר. הראש שלך כל הזמן פוזל לעבר הנייד אומר אילן. מה יהיה? אני לא רגילה לסוג כזה של לחץ. אני מחליטה להשתיק את כל הודעות הוצאפ שלי. מדי פעם אלך ואסתכל על הטלפון (מה שמסתבר להיות מורכב ולא פשוט גם) כדי שלפחות שאר בני הבית לא יהיו מוטרדים כל דקה. אבל משהו השתנה בכל זאת. הדריכות שלי והקשר לעשייה כל כך מרובה ובתחומים חדשים עושים את שלהם.

החיים בתור מיילדת בית בכוננות תמידית לימדו אותי לחיות עם הטלפון בצמידות ולימדו אותי להתרגל לאלרט היומיומי של הכוננות. עכשיו נוסף לזה עוד משהו. הטלפונים מהעיתונאים מתרבים והשבוע, שבועיים לפני ה6/6 יש עליית מדרגה. נשות זכותי שאחראיות על הקשר עם התקשורת נתנו עבודה.

הסרטון הראשון של יניב מוכן ומועלה לעמוד הפייס של זכותי ללדת. הילה מדברת שם על הלידה בצורה בהירה ופשוטה. הפוסט שאמור לעלות לפני הסרטון דורש עבודה רבה והמתח באויר מורגש.

מתקשרים מגלי צה"ל מהתכנית של מנחם הורביץ. מתקשרים מתכניות בוקר. מתקשרת נעם מידיעות אחרונות ורויטל מוואלה. ואו. אני צריכה להיות מפוקסת. התחקירן הנחמד מגל"ץ (שאפילו חשב שאשתו תלד  בבית גם אבל ברגע האחרון הם התחרטו), אמר שיתקשרו אלי לראיין אותי ביום ראשון ברבע לאחת בצהרים. אוקי אני אומרת לו וחושבת לעצמי שיום ראשון זה על הפנים. זה יום שאני אחראית על ההסעה חזור מבית ספר למושב ואין מי שיחליף אותי. במקרה של לידה אני שולחת את נעמי וחברה יערי לצהרון אבל ראיון של חמש דקות ברדיו לא מצדיק את זה. אני נוסעת לבית הספר לפני הזמן, מחכה באוטו בצל למפיקה שתתקשר ומקווה שזה יסתדר לפני  שמגיעים הילדים באחת ורבע. כל הגוף שלי במתח. אף פעם לא דיברתי ברדיו. רוני מכינה אותי על מה להתמקד בראיון ואומרת לי – זה יהיה לך פשוט. את יודעת לדבר. אני מתחילה להזיע למרות המזגן ולמרות שאני עומדת בצל. השעה כבר אחת וחמישה ועדיין לא התקשרו. באחת ורבע אני מבינה שכנראה זה כבר לא יקרה. עופר מסמס לי איך היה. לא התקשרו אני אומרת. הילדים נכנסים לאוטו ואנחנו נוסעים הביתה. אני מרגישה גם אכזבה וגם הקלה במקביל. כשאנחנו מגיעים הביתה אני מתחילה להכין צהרים כי בגלל המתח מהראיון ועוד דברים אחרים לא הכנתי כלום לאכול. בשעה שתיים מצלצל הטלפון. הי אני המפיקה, מצטערת שלא התקשרנו קודם, היתה תקלה טכנית והחלטנו להתקשר עכשיו, להקליט אותך היום ולשדר מחר. אוקי? אההה אויייי  אני באמצע הכנות לארוחת צהרים , האוכל על האש ויש לי ילדים רעבים. בסדר אוקי. שמה טיימר לאורז נכנסת לחדר השינה שלי וסוגרת את הדלת. שלום תמי, זה מנחם הורביץ. הבנתי שסגרו את מרכז הלידה שלכן.

למחרת התפרסמה כתבה בידיעות אחרונות שהגיע לציבור גדול והחשיפה של הכתבה בוינט היתה גדולה. הבנו שחשיפה כזו לנושא לידות הבית בארץ עוד לא היתה. ההתרגשות לקראת ה6/6 בעיצומה. נעמה ודינה ושאר נשות זכותי ללדת מארגנות אירועים ברחבי הארץ, יוצרות קשר עם נשים נוספות שיארגנו אירועים נוספים ומסתבר שמפה לשם מתארגנים אירועים נוספים ללא ידיעתנו. איזה כיף. מדהים. הכח של המדיה בימינו מתגלה במלוא עצמתו. הפייסבוק הזה, שיש לי אליו קשר אמביוולנטי עושה עבודה. ההכנות ממשיכות: איך לתזכר נשים בפייס לכתוב ולשלוח את סיפור הלידה, איך לגרום גם לנשים שלא ילדו בבית להזדהות ולעשות מעשה, איך לעשות שגם מי שכבר כתבה סיפור לידה לא תשכח לפרסמו (חשוב לתזמר!) וגם – איך לגרום למי שלא ילדה בבית ולא תלד בבית לעולם להבין שכל הדבר הזה קשור גם אליה. איך לגרום לנשים בכל מקום לחוש בנימים הכי עמוקים שלהן שזה קשור לחופש הבחירה על גופנו, לאחריות שלנו על עצמנו ולכך שאנו לא מוכנות שיקחו לנו את הזכות הכל כך בסיסית הזו- איפה ואיך ללדת.

ואז זה קורה – מאות סיפורי לידה מציפים את הפייסבוק ביום אחד. מלים מלים ועוד מלים המתארות לידות, מתארות כאב, מתארות תמיכה, מתארות אכזבה, מתארות קשיים, מתארות התעלויות והעצמה ועוד ועוד ועוד. תמונות של לידות מציפות את הפייסבוק : תינוקות על אמהות, תינוקות רכים שאך נולדו בידי אמותיהן, תינוקות בוכים וצוחקים ואמהות יפות יפות יפות. המלים שוטפות את הרשת כמו מים. לאן שלא הסתכלת באותו יום נתקלת בסיפור לידה.

אחר הצהרים נסעתי להשתתף באירוע במתחם ארבע אמהות בפרדס חנה. חשבתי לעצמי – זה המקום הכי קרוב אלי הביתה שהתארגן בו אירוע – אז למה לא. לא הכרתי עדיין את המקום. קראתי בפייסבוק ששני אבנר רונית וליהי ידברו. התרגשתי נורא. הייתי גאה. הצעתי לפואני להצטרף אלי לנסיעה ולקחנו את שירה בתי על תקן צלמת ונסענו. כשהגענו הרגשתי כל כך חגיגית. פגשתי את אורי האהובה , את שיר, דסי , רות , דלית וגם את איה עידן ונגה שילדו אצלנו לא מזמן והייתי מוצפת ברגשות של אהבה. הלב שלי עלה על גדותיו. קורה פה משהו מדהים חשבתי לעצמי. אחרי כמה דקות של נחיתה ניגשה אלי נטע ממארגנות המקום והאירוע ואמרה לי "שלום עפרית נעים להיפגש. רונית לא הגיעה, תרצי להשתתף במקומה בפאנל?" הי נעים מאוד גם לי אמרתי. אין בעיה בשמחה. אני תמי.

בחדר קטן הצטופפו המון נשים ושיר ביקשה מכולנו לחשוב על חוויה של בחירה שקשורה עבורן בלידה. מי שתרצה, שתשתף. נשים סיפרו על חוויות של לידה ורגעים של בחירה. אחרי כשעה של הקשבה גם אני ביקשתי להגיד משהו וסיפרתי על רגע בחירה משמעותי שהיה לי כמיילדת. הייתי בבי"ח קפלן, אחרי העברה של תינוק שעשינו לו החייאה בבית יולדות. רגע הבחירה שלי הגיע כשההחייאה מאחורינו, התינוק בטוב, ואנחנו נמצאות אתו ועם הוריו בחדר לידה. הוא בסדר. אני יוצאת החוצה למסדרון ומתחילה לבכות. את בטוחה שאת צריכה את זה? אני שואלת את עצמי וממשיכה לבכות. אחרי כמה ימים התשובה שלי לעצמי היתה כן. אני ממשיכה להיות מילדת בית. זהו מקומי וזוהי דרכי. אני מספרת להן שב 26/6, בעוד שבועיים, התינוק הזה יהיה בן שנה. יש לי תמונה שלו קרוב אלי. מתוק וחייכן מטפס על סולם. הבחירה הזו , דוקא אחרי שנים של היותי מיילדת, היתה עבורי מאוד משמעותית.

אחר כך התארגן פאנל בחוץ ואנשים נשים תינוקות וילדים יפים ומתרגשים ישבו על מחצלות. פגשתי שם גם כמה מיילדות מקסימות מתל השומר ופוריה והתרגשתי מאוד. איזה כיף שהן באו. לאט לאט הצטרפו גם כרמל וסיון ועוד ועוד פנים מוכרות ואהובות. בפאנל דיברתי אחרי שני ואבנר ושירה שלי צילמה אותי בוידאו. מזל שלא ידעתי.

יום לידות הבית הבן לאומי 6/6/17 היה לא יאומן ואני מקווה שייזכר לעוד שנים רבות. כל כך הרבה טוב נשפך על הכל. היה נראה לרגע שהעולם כולו מוצף באור. סיפורי הלידה ברשת והאירועים ברחבי הארץ מילאו אותנו תחושה של התרוממות רוח. הבחירות של הנשים והבחירות של המיילדות הונחו על השולחן ומסתבר שאנחנו כולנו לא מוכנות לוותר עליהן.

%d בלוגרים אהבו את זה: