14. עד הביתא

מזמן מזמן, כשעוד עבדתי במכללת עלמא, שנים לפני שהייתי אמא ומיילדת, הכרתי את המלה הארמית "ביתא". כשאמרו לי שיש מלה אחת הכוללת בתוכה גם אשה וגם בית נפעמתי. ואו מדהים חשבתי לעצמי . זה גאוני . כל כך יפה וכל כך מזמין לפרשנויות. מה זה אומר עלינו הנשים, מה חשבו על כך הגברים שהמציאו ודאי את השפה , מה אנו רוצות / יכולות לקחת מכך לעצמינו ועוד. ידעתי שלא ירחק היום והמלה הזו תיהפך לחלק מחיי.

******

באוקטובר נכחתי בסדנה על טיפול בנשים אחרי לידה של  מיילדת ממוסקבה בשם אנסטסיה אלקסייבה . את אנסטסיה (ששם החיבה השגור שלה הוא נסטיה) הביאה לארץ אשה מופלאה  אחרת – יאנה טסלר. ממש עם סיום הסדנה נבע בי רעיון להקים שרות לנשים אחרי לידה. שרות שבו נגיע לאשה הביתה ונטפל בה במגע, בבית שלה. במיטה שלה. נגיע אליה עד הביתא. עד מהרה עפרית ואני הפכנו את הרעיון המופשט הזה לשרות מובנה ומקורקע. "תקשיבו, זו ממש מהפכה" וגם- "אין אשה שזה לא יתאים לה",  אמרו לנו הנשים הראשונות שסיפרנו להן על השרות החדש.

החברה הישראלית עוד לא הפנימה כמה חשוב לתמוך באשה אחרי הלידה ואנחנו, הנשים עצמן, מממשות לעיתים בגופינו ובמחשבותינו את חוסר ההבנה הבסיסי הזה. "אחרי הלידה אשה היא כמו בית נטוש" אומרת לי יעל ריין, מומחית בטיפול באיור וודה שעשתה את ההתמחות שלה בטיפול בנשים אחרי הלידה. "אחרי הלידה" אומרת נסטיה, "איברי הבטן לא יודעים לאן לחזור וצריך ממש להנחות אותם כי החלל שנוצר הוא כל כך גדול…".  אני חושבת עלי ועל הלידות שלי, ועל התקופות של אחרי הלידות שלי. אני חושבת על כל מאות הנשים שליוויתי אחרי הלידה ואני חושבת שאני מבינה משהו ממה שהם מתכוונות אליו.

******

מכאן המחשבות על המשך תמיכה בנשים אחרי לידה מיד עולות ומתנחלות  ומבקשות מקום. התפקיד שלי ושל עפרית לא מסתכם רק בלהיות מיילדות – ללוות נשים בלידה, אלא אולי הוא כולל גם חינוך למה שצריך לקרות פה אחרי הלידה? אבל איך נלמד נשים שהן צריכות לנוח? שהן צריכות לשכב? שהן צריכות מגע? הלא זה כל כך רחוק ממה שקורה בארץ וממה שנשים מצפות מעצמן. לפעמים אנחנו בעצמנו "שוכחות" מה טוב לנו. שוב מכה בי הפער הזה. כמו בלידה. הפער בין מה שטוב לאשה, מה שנכון לגוף ובין המציאות והחיים. כרגיל, אני מאמינה, שחשוב לדבר על זה ולכתוב על זה אבל זה לא מספיק. צריך גם לעשות משהו.

או קי , תתקרקעי, ותחזרי לכאן ועכשיו אני אומרת לעצמי וכמו תמיד, מה שעוזר לי  (מהמחשבות של היאוש וחוסר האונים כשאני חושבת על הפער הו הפער בין הרצוי למצוי ) זה להיזכר ב"בקטן". אני מיילדת, למדתי וחוויתי  במשך שנים טיפולים שונים הנוגעים בעולם ה"נשים אחרי לידה", התחום הזה אינו זר לי כלל, יש לי תשוקה עזה להיות נוכחת בו עוד ועוד ואני מתחילה לעשות זאת. השאר כבר יקרה מעצמו. הלא בכל התרבויות, אני מזכירה לעצמי, ידעו זאת ודאגו לטיפול בנשים אחרי הלידה. החכמה קיימת והיא חובקת כל והיא כאן. צריך רק לשזור אותה מחדש ולהפיץ אותה. להוריד אותה עוד קצת לקרקע.

ואיך לא? השרות החדש של בית יולדות שאנו הולכות לתת לעולם, בעזרת צוות של 17 נשים מופלאות הפזורות גאוגרפית ברחבי הארץ – יקרא: "עד הביתא".

 

 

13. החיים אחרי הלידה

בדיוק בשבוע שבו נפרדתי מהבלוג שלי (לתקופה לא ברורה) קרו שלושה דברים משמעותיים: הייתי בסדנה של מיילדת ממוסקבה (אנסטסיה אלקסייבה) שלימדה טיפולים בנשים בתקופה של אחרי הלידה, סיימנו את פרויקט גיוס ההמונים של זכותי ללדת  וגם- יד ימין שלי החלה ממש לכאוב. לא עברו שבוע שבועיים והגעתי למצב שבו התנועה ביד הפכה ממש מאתגרת וכאילו בן רגע הפכה כמעט בלתי אפשרית.

******

מהר מאוד, כמו שקורים אצלי בדרך כלל תהליכים (לטוב ולרע) הבנתי שאני נדרשת לעצירה. הגוף החכם והאהוב שלי ודאי יודע משהו שאני לא הבנתי. אני עדיין מבררת איתו מה יש שם עבורי, בעומק, אבל התשובה הראשונה שקיבלתי בעודי מנסה לשאול אותו היתה – תבדקי מה קורה עם הלידות. מה קורה בינך ובין הלידות. את כבר מיילדת הרבה שנים ובבית יולדות עוד מעט 7 שנים. תעצרי. תבדקי.

מכיוון שאני לא לבד ב"עסק" הזה, שוחחתי על כך עם עפרית. בדקנו מבפנים ומבחוץ והסתכלנו בגובה העיניים על מה שאנו עוברות – כל אחת לחוד וגם ביחד. די מהר הבנו והחלטנו. אנחנו לוקחות לעצמנו פסק זמן מהלידות. החל מאוגוסט אנחנו  יוצאות לשנת שבתון מלידות הבית.

מיד הרגשתי, כמעט בעת ובעונה אחת, גם הקלה וגם את כובד האחריות של ההחלטה. אני יודעת שאני מיילדת וזו השליחות שלי ואולי הייעוד שלי. אני עדיין אוהבת את השהייה בלידות כמעט יותר מכל דבר אחר. אני אוהבת להיות נוכחת ליד אשה בלידה וההרגשה של אוטוטו תינוק נולד היא המקום הבטוח שלי. אז איך זה יכול להיות שחשתי הקלה כל כך גדולה?

******

התשובות לכך הן כנראה מאוד פשוטות וקשורות לכל מה שקרה בשנה האחרונה מאז ה"מכתב" (מופיע בפרק הראשון של הבלוג שלי) שקיבלנו, שתוכנו השפיע ישירות על העבודה שלנו ועל חיי היומיום שלנו. זכותי ללדת הפכה לחלק אינהרנטי מהחשיבה היומיומית שלי. העבודה הציבורית תופסת מקום של ממש, הדיונים, הפגישות השאלות של "איך ליצור כאן מציאות חדשה של לידות מחוץ לבתי החולים – מה יש לעשות, מה ניתן לשפר ואיך – כדי ליצור מציאות של חופש אמיתי לנשים בלידה" , נמצאים איתי ואתנו כל הזמן. החשיפה האישית שלי, היציאה אל העולם, ועוד.

אין ספק שגם המעבר ללידות בית במקום לידות בבית יולדות עשה את שלו. במקום לקחת 5-8 לידות בחודש ירדנו ל3 לידות בחודש כדי לצמצם את האפשרות ששתי לידות יקרו בבת אחת. הסטרס שפוקד אותי כשאני בקיבוץ רבדים ולפתע נראה שאולי מתחילה לידה בכפר יונה הוא בלתי נסבל עבורי. ההתחייבות לנשים והאחריות הנגזרת מכך לא נתנו לי מנוח. בבית יולדות, בגלל שהיו לנו שני חדרי לידה, תמיד ידענו שאם עוד אשה "מתחילה" היא מוזמנת לחדר הנוסף. וכעת, בשהייה בכל רחבי האיזור הגאוגרפי ביני (בת שלמה) ובין עפרית (גדרה) אנחנו נדרשות לפתרונות שונים לגמרי. אנחנו עובדות לפי המודל של שתי מיילדות בלידה ולא מוכנות לוותר עליו – עובדה שנמצאה הרבה יותר מורכבת בלידות בית …   נכון שיש לנו שתי מילדות מגבות נפלאות שאנחנו אוהבות וסומכות עליהן הכי בעולם – שירה ופוואני – אבל אם גם הן בלידה שלהן? ההבנה שאנו רוצות לחזור לעבוד בבית יולדות התחזקה. התגמשנו והתרחבנו אבל…

שוב הבנו (אפילו יותר מתמיד) שאנו רוצות לפעול להקמת מרכזי לידה בקהילה עם צוות של מיילדות – צוות שיוכל לסמוך על עצמו, צוות שיוכל לעבוד בכוננות מתחלפת, צוות נשים שיכיר כולו את היולדות והן תכרנה אותו ולא כל הזמן כל המיילדות תהינה בכוננות. הבנו יותר ויותר בזכות החודשים המופלאים האלו שעברו עלינו, שהכוננות של 24/7 לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן עבורנו. כדי להיות בנוכחות מלאה בלידות, כדי להביא את שיא המקצועיות , המיילדות חייבות לשמור ממש טוב על עצמן וזה אומר – גם – לא להיות בכוננות כל הזמן. להכניס לתוך חיי השיגרה את ההפסקות. את האתנחתות. את הרווחים בין המילים שבלעדיהם, קשה להבין מה נאמר.

******

אז מה? מאוגוסט לא לוקחים לידות?? לאט לאט התחלנו להגיד את המלים הללו. לבני משפחתנו תחילה, לחברות, לנשים שאתנו בצוות של זכותי. לאט לאט המציאות הזו הפכה אמיתית יותר ויותר ונתנה לנו אפשרות להתבונן שוב בצורה אחרת וחדשה (מרחוק, מגבוה אבל  גם ממש מקרוב) על החיים שלנו.

12. הד סטרט או איך נקים בארץ מרכזי לידה עצמאיים

שבוע אחרון להד סטרט. אני מותשת. החודשיים האחרונים של הפרויקט המדהים הזה, הכתיבה והחשיפה בבלוג השבועי שלי, היציאה החוצה אל העולם – גובה מחיר. אני מודעת לכך שיש לדברים הללו השפעה אדירה עלי ובקרוב אקח לעצמי זמן התכנסות והתמלאות מחדש. בניגוד למה שאומר הוייז בדרך כלל כשהמסלול שבחרתי לא נראה לו (חשבי מסלול מחדש) אני חושבת על איך אתמלא בתוך המסלול שיצרתי ונוצר מאז סגירת האפשרות לקבל לידות בבית יולדות  והקמת זכותי ללדת, ומה אני צריכה לעצמי.

* * * * * * * *

נשות צוות הניהול של זכותי ללדת הציעו כבר בתחילת הדרך שנרים קמפיין הד סטארט, כדי לממן את המהלכים המשפטיים ומי יודע מה עוד. עולה השאלה האם עדיף הד סטארט או הקמת עמותה שתשמש בית לכספים ותתנהל בצורה מסודרת . אנחנו לא ממש יודעות מה עדיף אבל בשביל זה יש צוות. חושבות חושבות מתלבטות מתלבטות ומחליטות. קמפיין הד סטארט של הכל או כלום.

תוך כדי ההסברים של נעמה על מה זה הד סטארט בישראל ואיך זה עובד, אני נזכרת שוב בהיסטוריה הפרטית שלי עם נושא מרכזי הלידה.

 

אחרי שעבדתי שנה בלניאדו, החלטתי עם עצמי שכדי שאקים מרכז לידה הוא חייב להיות שירות שניתן בחינם. מכיוון שעבדתי בעבר במלכ"ר (מרכז ללא כוונות רווח) ידעתי שזה אומר שצריך לגייס כספים מתורמים ולשם כך צריך להקים עמותה. נפגשתי עם מישל, שהיתה אחראית על גיוס הכספים של "עלמא" המלכ"ר שעבדתי בו, והיא הסבירה לי עוד ועוד איך זה עובד. ואו, זה לא פשוט. ארגנתי פגישה בבית, והזמנתי נשים מתחומים נושקים ללידה וגם מיילדות כדי לחשוב ביחד על מרכזי לידה, עמותות, מלכרי"ם וכו'. בקיצור- איך אפשר להקים בישראל מרכז לידה. הפגישה היתה סוחפת סוערת מעניינת אבל לא הגענו למסקנות חותכות. לא ידעתי איך להתקדם. הזמן עבר, אספתי מידע על מרכזי לידה בחו"ל אבל לא הצלחתי לפצח את הסיפור של המימון, כאן אצלנו בארץ הקודש.

 

כשפגשתי את עפרית, כמה שנים אחר כך, היא אמרה לי שוב ושוב – שינוי מתחיל בעזרת אלו שיש להם. אז מה, הקשתי, רק נשים שיכולות לשלם יוכלו ללדת אצלנו? כן. כך יוכל לקרות השינוי אמרה עפרית. נאסוף נתונים, נעבוד, נבסס את המודל ואז יהיה פתח לשינוי.

נאלצתי להיפרד מהמודל הסוציאליסטי שלי, שבו אפתח מרכז לידה עם שרות חינמי או סמלי  ולהסכים עם עפרית. פתחנו את בית יולדות: השקענו הון פרטי, גבינו כסף על לידות, עבדנו, ביססנו, שינינו,  למדנו, התעמקנו, צברנו נסיון ולפני שבועיים נפגשנו עם חברת הכנסת תמר זנדברג.

 

"כדי שנוכל לחשוב על חוק חדש שיוכל לעשות שינוי אמיתי", אמרה תמר, "צריך לחשוב איך מייצרים דרך שבה המדינה תוכל להעביר כספים לנושא הלידה ושהוא יהיה ממומן. צריך לשבור משהו בסיסי באופן בו הדברים מתנהלים היום." נשמתי לרווחה . הרגשתי שנסגר מעגל.

 

את יודעת, אומרת לי נעמה כשהיא ממשיכה להסביר לי מה זה "הד סטרט", הקמפיין יוכל להוות תמיכה אדירה בשווק של השינוי בישראל לקראת מציאות חדשה של לידות מחוץ לבית חולים. בלי קשר לגיוס הכסף, בזכות ההד סטרט נוכל להגיע לקהלים גדולים וחדשים וזה בפני עצמו דבר גדול! אנשים רבים מאוד יחשפו וישמעו על לידות בית, על מרכזי לידה . אוקי, אנחנו מחליטות להעלות את הנושא בפני צוות הניהול של זכותי ללדת ודי מהר מחליטות ביחד שהולכים על זה.

 

היום, כמה ימים לפני סוף הקמפיין, לאחר שכבר הצלחנו לגייס את מה שהצבנו לעצמנו, אני כותבת את השורות הללו ומרגישה גם מותשת וגם נפעמת. שוב מרגישה על בשרי מה זה גובה ממני ומה זה נותן לי. שוב מרגישה כמה כח יש לחבורת אימהות צעירות, נחושות אמיצות חכמות ויצירתיות שרוצות שינוי ומוכנות לעבוד בשבילו. אני מבינה כמה הדיוק העצמי של לתת ולקבל חשוב, ובעצם, כשעובדים בצוות הוא ממש אפשרי. ושוב, אני מחזירה את עצמי לעצמי, ויודעת שיש לי כאן אחריות והיא בראש ובראשונה עלי.

 

* * * * * * *

 

אני נזכרת בימים שחיפשתי מרכזי לידה בגוגל וישר גלשתי לתמונות הצוות של הנשים במרכז. אני מחברת בעיני ראשי  – את צוות המיילדות העתידי של בית יולדות ושל המרכזים הרבים שיקומו כאן, הדולות, יועצות ההנקה ונשים נוספות שבחרו ויבחרו לעבוד במקצועות הלידה שימצאו את מקומן בינהן – עם צוות הנשים המופלא שיצר מציאות חדשה שנקראת זכותי ללדת. כמה מאפשרת צורת העבודה הזו.

הסרטון המאתגר והמדהים שהופק ונוצר באהבה גדולה על ידי טל, רוני, עינב, רבקה, איה, מור נועה ורבות אחרות. המיילדות המקסימות שהבינו את הפוטנציאל לשינוי שקורה ממש עכשיו ויודעות בתוך תוכן שהוא אפשרי ובאו לצילומים – מיכל, זיוה, כרמל, אולגה, וליאור. נשים בהריון שהגיעו בסוף יולי בשיא החום בחודשי הריון מתקדמים ולבשו שמלות אדומות ארוכות וחבשו כיסויי ראש לבנים מוזרים ואמרו שוב ושוב את אותם טקסטים ועמדו על הרגליים שעות. צוות הניהול של פרויקט ההד סטרט ששום דבר לא היה קורה בלעדיהן: מור, דפנה, ליאור, נועה, סיון ודינה. כל הנשים שסביבנו שהתנדבו לשלוח וצאפים, שיתפו בפייס, שלחו מיילים, תרמו תשורות מכל הסוגים והמינים וכמובן כל התורמות והתורמים שאת שמותיהם לא הכרתי קודם. מרגישה אחווה אדירה והודיה גדולה.

 

זו חוויה שתישאר איתי כל החיים. אני מרגישה עם העייפות הגופנית שעפרית ואני זכינו במשהו כל כך מיוחד. אנחנו מלוות נשים והן מלוות אותנו במסע אל החופש ואל הלידה. מסע אל הלידה של כולנו. לא חשוב מה ישתנה במציאות החיים והלידות במדינת ישראל, משהו כבר השתנה אצלנו.

עם כתיבת השורות האחרונות אני מבינה שאצא לפגרה קטנה מכתיבת הבלוג. אחזור בקרוב, תוך חודש חודשיים ואמשיך לספר חוויות מהמסע. חוויות של מיילדות שסגרו להן את הבית , פתחו להן פתח אל העולם, והן הסכימו ויצאו אליו.

11. דין

כשהבנו שאנו צריכות להיוועץ בעורכי דין לא חשבנו שנהפוך למומחיות בתחום המשפטי הקשור ללידות בית או מרכזי לידה. חוק פקודת המיילדת, תקנות בריאות העם, הפכו לאט לאט לחלק מחיינו.

"דין" הוא כינוי לכלל הנורמות המשפטיות החלות במערכת משפטית מסוימת, או לגבי שאלה משפטית מסוימת – כך כתוב במילון האינטרנטי –מילוג. גם החיפוש בקונקורדנציה אחר המילה דין לא העלה משהו קונקרטי יותר מדי. לפעמים מקבלים דין מידי שמים, לפעמים על ידי פשוטי העם ולעיתים על ידי שופט.

במקרה שלנו, עדיין לא ברור מידי מי נקבל את הדין או מה הוא יהיה . זה שאנו בטוחות בצדקת דרכנו לא מספיק.

התחלנו את הדרך המשפטית שלנו בעולם הלידות בארץ תשעה חודשים לאחר ההקמה.

 

מאי 2012 ל"ג בעומר. החלטתי לא ללכת למדורה של בית ספר קשת ובמקום זה אני יושבת בבית בשקט,  ועוברת על מיילים. אני נתקלת במייל שנשלח לכל מיילדות הבית ממיכל בונשטיין יו"ר אמה"י ומבינה שיצא חוזר מנכ"ל חדש ממשרד הבריאות ללידות בית. אני קוראת שורה שורה וכאשר מגיעה לשורה האחרונה בדף הראשון עוברת עלי צמרמורת ונעשה לי חם בכל הגוף. אני קוראת:

"חל איסור על הפעלת מקום הנועד לקבל לידות שאינו מוסד רפואי מורשה".

אחרי שחזרה הנשימה אני מתקשרת לעפרית . היא לא עונה כי היא נמצאת במדורה עם אמרי, בנה הצעיר. המחשבות מתרוצצות בראשי ולא נותנות מנוח. מאיפה צץ המשפט הזה?? לפני שבוע, בטיוטא לחוזר, הוא לא היה!

למחרת, עפרית ואני מתייעצות עם עורכת דין , ידידה שלנו שאומרת לנו: חוזר מנכ"ל הוא לא חוק. אלו הן הנחיות מקצועיות. החוק שאתן עובדות תחתיו הוא "חוק פקודת המיילדת" והוא אינו מדבר כלל על מקום הלידה. יש לכן תווך גדול של תחום אפור. יש פה שאלה בכלל האם המשפט הזה הוכנס לחוזר בסמכות. הנחיות מקצועיות לא אמורות לכלול דבר לגבי מקום הלידה. הן אמורות לציין מי יכולה ללדת בבית ומי לא, מתן תרופות, ציוד וכו. בחוק פקודת המיילדת לא מוזכר דבר וחצי דבר הקשור במקום הלידה.

אוקי, נכנסת נשימה. אבל בכל זאת.

 

אפשר לומר, שמאז אותו יום לא היינו רגועות לגמרי בכל הנושא של הסדרת העניינים מול משרד הבריאות. מצד שני, המשכנו לעבוד, התחלנו לאסוף נתונים לגבי הלידות והתהליכים בבית יולדות וידענו שיש בידינו אוצר: מודל שעובד ועובד נפלא. הרגשנו אחראיות ובטוחות בדרכנו. לאורך השנים, הוזמנו לשיחות כאלו ואחרות במשרד הבריאות והיה ברור לכולם שאנו ממשיכות לעבוד ושזה אכן תחום אפור: לידת בית בבית המיילדת (עפרית) ולא בבית היולדת. ידענו שיום יבוא ונאלץ להתמודד עם המשפט הזה ( "חל איסור…"), שלא הבנו כיצד הוכנס לחוזר מנכ"ל בפתאומיות. מאז עברנו כברת דרך בחיפוש אחר עורכי הדין שלנו . נפגשנו עם לא מעט אנשי מקצוע בתחום וחיפשנו גם כאן את הדבר המדויק לנו, כמה שניתן. בדקנו, התייעצנו, ושוב חיפשנו. עשינו סיבוב גדול ולפני שנתיים מצאנו אותם. הבנו, שכדי להתמודד עם פקידי משרד הבריאות אנו צריכות לדבר בשפה שלהם ובחרנו משרד גדול ומוכר, שמדבר בשפה של הגדולים. שני האנשים שישבו מולנו – גרי וגלי, היו גם חכמים ומקצועיים, גם נחמדים וגם יכלו להתחבר למהות של מה שהבאנו וזה לא היה מובן מאליו.

 

במהלך הזה, בעבודה מול עורכי הדין שלנו שייצגו אותנו לאורך הדרך הבנו שני דברים: 1. עדיף לסגור דברים לא בדרך משפטית אלא לדבר ולהגיע לשיתוף פעולה אנושי, וזה מה שניסינו לעשות בשנתיים האחרונות. 2. החוק או התקנות או כל טקסט משפטי אחר, הוא טקסט שנתון לפרשנות בדיוק כמו שיר של ראשון ואחרון המשוררים.

 

היום אנו מבינות שלנהל מרכז לידה בישראל זה גם להבין קצת בדינים ומשפטים. מסתבר שמשרד הבריאות של 2017 לא הסתפק בהכנסה של הערה לחוזר מנכ"ל. במרץ האחרון הובהר לנו על ידם שאנו צריכות להוציא רישיון של בית חולים כדי להמשיך לקבל לידות בבית יולדות. אנחנו לא רוצות להיות בית חולים חזרנו ואמרנו, והפקידים בשלהם: אתם מפעילות בית חולים ללא רישיון. אם תמשיכו לקבל לידות בבית יולדות, יישלל רישיונכם.

 

אוקי. הבנו. לצעוק גוואלד על האבסורד שמתחולל נגד עינינו לא יעזור. אנחנו מיילדות ולא עורכות דינים ומשפטים. כדי להצליח ולשנות את המציאות היומיומית של הלידות במדינת ישראל לא מספיק להקים מרכז לידה. לא מספיק להקים חומה ומגדל. לא מספיק להבין בגוף, להבין בלידה, לבוא מתוך אהבה לנשים לתהליכים, לא מספיק לחוש תחושה עזה של שליחות. צריך כנראה עורכי דין מעולים ויצירתיים. במקביל, אנו מבינות שהעובדה שאנו לא יכולות לקבל לידות בבית יולדות היא סמלית ולא קשורה רק אלינו. אנחנו מתחילות להבין שהסיפור כאן הוא הרבה יותר גדול – הוא קשור לשליטה גברית, לתרבות שמקדשת רופאים, קשור לפוליטיקה ולכלכלה של בתי החולים, קשור לאובדן של עוד ועוד פיסות מחופש הבחירה שלנו כאן בארץ . אנחנו גם מבינות שבזכות המקרה הפרטי של בית יולדות יש כאן הזדמנות נדירה לשיפור אדיר ממדים בתרבות הלידות בארץ ובאפשרויות הגלומות בחיבור ללידה. חיבור זה, לא היה יכול כנראה לקרות אם היינו ממשיכות לעבוד כרגיל ומשרד הבריאות לא היה מתערב. אם יהיה תהליך משפטי כלשהו ותהליך חוקתי, הוא ישפיע על איך יראו הלידות שלנו כאן בארץ למשך הרבה מאוד שנים וזה יהיה לטובת כולנו.

10. סטז' בבית יולדות

 

העבודה מול הפייסבוק לא לגמרי חדשה לנו אבל ההבנה של המדיה הזו הולכת ומתעצמת. נשות צוות הניהול של זכותי ללדת, ועימן סיוון מצטרפת חדשה שפעילה מאוד בקבוצת נשים קוראות ללדת, מסבירות לנו שוב ושוב את האפשרויות הגלומות ברשתות החברתיות. אחרי יום לידות הבית ב6/6 אין ספק שאנו מבינות זאת היטב. האפשרות להגיע לקהל כל כך רחב היא מאוד אפשרית היום. הפוסטים המועלים בעמוד של זכותי ללדת מגיעים לנשים וגברים שלא היו חשופים עד כה לחומרים של לידות בית כמו מחקרים או מודלים מרחבי העולם. האפשרות להגיע לאנשים רבים אומרת שנגיע גם לרבים שאינם חובבים לידות בית או ליתר דיוק – אנשים שבטוחים שכל מי שרוצה ללדת בבית מסכנת את התינוק שלה ואת עצמה ורוצים להתריע על כך כמה שאפשר. הדילמה האם לענות לכל המתנגדים או מתי לענות ואיך לענות קיימת ונשות צוות זכותי ללדת מצליחות לעשות זאת. הן מתמרנות ברחבי הפייסבוק בצורה מעוררת השתאות ומלהטטות בתשובות ובניסוחים נעימים, שקטים ובטוחים בעצמם. לפעמים, הכוחות המקומיים לא מספיקים ואנחנו נדרשות לעזרה נוספת ואז אני נזכרת בשיחה שלי עם תמרי מלפני כמה חודשים. כשדיברנו וסיפרתי לה מה קורה, תמרי, ממקום מושבה המרוחק – אי ליד סיאטל – אמרה לי שתשמח לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לעזור.

תמרי

את תמרי פגשנו לראשונה בקיץ לפני שלש שנים. כחצי שנה קודם לכן היא התקשרה והציגה את עצמה כסטודנטית למיילדות, שלומדת בסיאטל מסלול 5 שנתי ישיר לתואר שני שבסופו תהיה מיילדת בית / מרכזי לידה עצמאיים. זהו כנראה המסלול היחיד בעולם שמאפשר תאר שני והסמכה בלידות בית ביחד. תמרי שואלת בשיחת הטלפון האם תוכל לעשות אצלינו, בבית יולדות סטג' של שלושה חודשים שייחשב לה כחלק מהלימודים. הוריה גרים בישראל והיא רוצה לשלב חופשה ולימודים ומצאה את בית יולדות בגוגל.

התלבטנו. להכניס מישהי לתוך האינטימיות של בית יולדות היה משהו שכבר הכרנו בעבר וידענו שזה מורכב. ללמד מיילדות זה אומר להשקיע הרבה אנרגיה, ללא תמורה כספית, ולא בטוח שכרגע אנחנו בנויות לזה, חשבנו. מצד שני- ללמד זו אחת התשוקות שלנו. להקים דור של מיילדות זוהי שאיפה בלתי מדוברת שלנו ויש מצב שאנו יכולות להתחיל. בזכות תמרי.

לאחר שקיבלנו מהאוניברסיטה של תמרי את כל האישורים הדרושים (וזה לא היה פשוט לעבור תהליך כזה עם אוניברסיטה אמריקאית) תמרי הגיעה אלינו ועברנו שלושה חודשי למידה אינטנסיבית משותפת. תמרי הצטרפה לכל פגישות לווי ההריון וכל הלידות. בסוף המסלול פיללנו ליום בו היא תחזור לגור בישראל ותוכל להתחיל לעבוד אתנו כמיילדת.

בינתיים , השנים עברו ותמרי מסיימת את הלימודים ומתחילה לעבוד כמיילדת בית בסיאטל. כשאנחנו וצוות זכותי חושבות על כח עזר פייסבוקי לזכותי ללדת – נשים שידעו לענות תשובות טובות ומלומדות בפייס אני פונה לתמרי. תמרי מתגייסת בשמחה ומיד עונה לרופאים, לפרמדיקים ותמיד התשובות שלה הן סוג של עבודת דוקטורט: תוצאות מחקר כזה או אחר אף פעם לא יבואו "סתם" . תמיד עם פרשנות עמוקה ומדויקת ואף פעם לא תתפסו אותה על חוסר דיוק.

בית ספר למיילדות

הקשר המחודש עם תמרי מעלה בי ובעפרית את הרעיונות הישנים / חדשים לגבי בית ספר למיילדות. תכלס, אין בארץ איפה ללמוד מיילדות בית בצורה מסודרת. אם מיילדת מחליטה שזה היעוד שלה ורוצה מההתחלה להיות מיילדת בית ואם מיילדת שעבדה בבית חולים רוצה לעשות שינוי- אין "מקום" או  קורס מסודר שיודע לתת לה את מה שהיא צריכה, לפחות לתחילת הדרך.

כאשר אנו מספרות לצוות זכותי ללדת על הרעיונות שלנו שהחלו לבצבץ לפני שנים לגבי הקמת בית ספר למיילדות הן שמחות ואומרות כי זה צריך להיות חלק מהמהלך לשינוי. "נכון שיש פה בארץ לא מעט פחד ממיסוד ומערכתיות אבל אין ברירה". אומרת רוני. "אם רוצים הכרה של הממסד צריך לעשות זאת כמו שצריך ולהקים תכנית להכשרת מיילדות, מוסיפה סיון".

המחשבות והרעיונות שלנו לגבי אופן הלימוד והתכנים מתחילות להרקם ולהכתב. יותר ויותר מיילדות שאנו פוגשות אומרות לנו שהיו רוצות תמיכה ביציאה מבית חולים או מקום שאליו יוכלו לפנות כדי להתחיל. נשים שנמצאות בתהליך למידה בבית ספר לאחיות או בקורס מיילדות שמות בסימן שאלה את ההנחייה שצריך לעבוד כמה שנים בבית חולים כדי להיות מיילדת בית. "למה צריך ללכת לעבוד בבית חולים ואחר כך לבוא עם כל הפחד הנרכש הזה להתחיל ללמוד להיות מיילדת בית?" שואלת אותי נטלי כשהיא מתקשרת לספר לי על הדרך שלה. היא קראה על המאבק שלנו בפייסבוק ורוצה להצטרף, להיות מיילדת בית. אלו הם שאלות טובות וחשובות , אני עונה, ומקווה שיבוא יום שבו מציאות חיינו תהיה מציאות שבה כל אשה שרוצה ללמוד מיילדות כדי להיות מיילדת בית, תוכל להרים טלפון ולהרשם לסטג'.

9. איך התחלתן

למה את מתכוונת איך התחלנו? אני שואלת את המיילדת באיכילוב בזמן משמרת לילה, שבה אני נמצאת עם זוג שהתחיל את הלידה שם. לעיתים המציאות בוחרת לנו את המצב הזה, שבו אנו נמצאות עם זוג שתכנן ללדת בבית, היו אתנו בפגישות רבות של לווי הריון, אבל מסיבות שונות הלידה החלה בבית חולים. כל שהות כזו בחדר לידה מביאה עימה הזדמנות לעוד הבנות על המקצוע שלי, אפשרות לראות את הדברים קצת מבחוץ.

בהרבה מבתי החולים, לצוות המיילדות בחדר לידה כתובה המלה "מיילדת" על גב החולצה. כל פעם שהמיילדת בחדר מסתובבת לצג המחשב או למוניטור ואני רואה את המלה הזו אני חושבת לעצמי עליה. כחובבת מלים אני שואלת את עצמי גם שאלות על מהות המלה ועל מה שעומד מאחוריה או מי שעומדת מאחוריה. כרגע, בחדר לידה בבית החולים אני חושבת שהמיילדת שכאן ואני בעצם עושות עבודה דומה אבל גם מאוד שונה. היומיום כל כך שונה- הדגשים, הקשר, האינטימיות, השעות, הכוננות, האחריות. גם המושג "חדר לידה" מביא איתו שאלות: אפשר להגביל את הלידה לחדר? מה זה אומר חדר מיוחד ללידה ועוד.

איך התחלתן, כלומר, איך את ועפרית חשבתן לצאת מבית חולים? איך לא פחדת? עם מי התייעצת, איך ידעתן מה זה אומר לעשות לווי הריון בכלל. רגע רגע רגע… אלו הן המון שאלות, אני עונה ומנסה להיזכר בעצמי אי שם בהתחלה. איך התחלנו.

הכי קל לי למקם את ההתחלה בפגישה הראשונה עם עפרית בבית הקפה בארלוזרוב. אבל אולי ההתחלה היתה בעצם ביום הראשון שלי בלניאדו? ביום הראשון בלניאדו (או אולי היה זה ביום השני) הבנתי שלא בשביל העבודה הזו עשיתי דרך כל כך ארוכה. אחרי שבוע התקשרתי לדבי, שהיתה אחראית קורס מיילדות שלוותה אותי ושאלתי אותה האם מישהו הקים בארץ פעם מרכז לידה עצמאי. עזבי, היא אמרה, זה מסובך נורא, בעייתי מבחינת הנהלים ועוד ועוד. מה את צריכה את כל הבג'רס הזה. כנסי לעבודה בחדר לידה ותלמדי אותה. גם החברות הפרטיות שלי אמרו לי – קודם תעבדי קצת ואחר כך תתחילי לפנטז. הקשבתי לדבי ולחברות שלי. בשנה הראשונה בלניאדו כמעט כל משמרת אמרתי לעצמי עוד קצת עוד קצת ואחר כך בהדרגה, זה נהיה יותר קל. יש משהו קל בלהישאב לתוך מערכת וגם – היה לי המון המון מה ללמוד.

ארבע שנים אחר כך פגשתי את עפרית. מסתבר ששתינו חושבות מחשבות דומות על דרך המיילדות שהיינו רוצות ללכת בה וגם החיבור ביננו היה מיידי. התחלנו לבדוק מודלים של מרכזי לידה בעולם ואז באחת הלידות בחדר לידה, פגשתי את מרסי הנפלאה משדות ים. החלטנו להקים מרכז לידה בשדות ים (!) גייסנו בקלות רבה  6 מיילדות חברות ואפילו ביקשנו ממיכל שתהיה אחראית על הכשרת המיילדות ללידות בית. תכלס, לא היה לנו מושג מה זה מרכז לידה, מה זה אומר עבודת צוות במרכז לידה, מה זה אומר מבחינה כלכלית , מה זה לווי הריון ועוד דברים רבים. הפגישות בשדות ים היו כיפיות אבל בוסריות מאוד. גיששנו באפלה. הייתי בהריון עם נעמי ובמשך חצי שנה נפגשנו בחצר הפרטית (מרכז היולי) של מרסי וחשבנו על תכנים רבים וחשובים הקשורים להקמת מרכז לידה. בסופו של דבר ילדתי והדברים די התמסמסו. הבנתי שהקיבוץ לא ממהר לקחת על עצמו דבר כל כך הזוי ולא אחראי כמו מרכז לידה . מי יודע מי יתבע אותנו ועל מה , אמר מנהל הקהילה שוב ושוב וגם אני לא הייתי כנראה בשלה מספיק.

הקשר עם עפרית במהלך חופשת הלידה שלי התהדק והמחשבות על הקמת מרכז לידה עתידי נשארו בינתיים באויר. הלידה של נעמי בבית עם מאיה ועפרית המיילדות ועם המשפחה שלי מסביב, חיזקה אצלי בגוף ובתאים את מה שידעתי כנראה קודם. חזרתי אחרי חצי שנה לעבודה בלניאדו ולקח לנו עוד שנה וחצי לדייק יותר ויותר את המהלך. הבנו שאין בארץ מודל כפי שאנו רוצות להקים וזו תהיה למידה כמעט מאפס. בסופו של דבר, כשנפלה ההחלטה, עדיין לא הבנו ממש מה זה אומר. הרגשנו, שקצת כמו בחומה ומגדל – צריך להקים, לקבוע מציאות בשטח, ואז לאט לאט גם אנחנו וגם המערכת (מדינת ישראל והנשים החיות בה) נסתגל נבין נלמד ו"זה" יהפוך לשיגרה.

 

הרבה דברים, אני אומרת למיילדת מאיכילוב, הבנו תוך כדי. הסכמנו לקפוץ למים בסגנון של נעשה ונשמע. נתחיל ונראה. כל החומר שקראנו, כל השנים מאחורינו בחדר לידה, הסיורים הוירטואלים במרכזי לידה דרך גוגל, השיחות האינסופיות היו חשובות, אבל עדיין, כשאנו מסתכלות אחורנית היום אנחנו מבינות כמה לא ידענו ואיזה כיף שלא חששנו מזה.

אז מה בכל זאת היה שם היא מקשה? מה הביא אתכן להחלטה? זה לא הולך ברגל לעזוב חדר לידה, תנאים סוציאלים, בטחון שיש עוד אנשים מסביב  ולהקים מרכז עצמאי. אין בטחון כלכלי. לא פחדת שיקרו דברים?

לא, לא פחדתי אני עונה לה. ידעתי שאם יקרו דברים אני אהיה שם באחריות מלאה. מה שהוביל אותנו כנראה היה שסמכנו אחת על השניה , סמכנו על הדרך ועל תהליך הלידה. ידענו שאנחנו מקימות במרחב אפשרות טובה לנשים, טובה לתינוקות, טובה ללידה. זה היה פשוט.

8. אם היית יולדת בבית חולים זה לא היה קורה

 

שבועיים אחרי יום לידות הבית אני נמצאת בחנות בגדים עם שתי בנותיי ומקבלת טלפון מעופר: דפנה התקשרה אלי לשאול אם הכל בסדר כי פחדה להתקשר אליך. מה קרה?? אני שואלת. התפרסם עכשיו בוינט שתינוק מת בלידת בית בדרום תל אביב.

הלב פשוטו כמשמעו יורד לתחתונים. הדופק מואץ. הלסת נשמטת לי. אני מחווירה.  אמא מה קרה? שואלת נעמי. הכל בסדר אני עונה ויודעת שלא. הכל לא בסדר. שום דבר לא בסדר.

ממשיכה את הקניות עם הבנות בחוסר חשק. מדמיינת את ההורים של התינוק, את המיילדת. אני לא יודעת מיהם אבל זה לא משנה. יש לי בחילה קלה ולא בא לי להיות בשום מקום. המחשבות עדיין לא מגיעות רק הצער, העצב בגוף. כאילו אין לי טונוס בשרירים. אני נזכרת בהיסטוריה הפרטית שלי כמיילדת, בשתי יולדות שליוויתי בתקופה שעבדתי בלניאדו והגיעו למיון בתחילת לידה בלי דופק עוברי. אני נזכרת ברגשות האשמה שלי, שלהן. אני נזכרת כמה מאתגר עבורי היה להבין שאשמה היא לא רלוונטית ומזיקה בפני עצמה. אם לא הייתי עושה כך, אם הייתי עושה כך. אני מתפללת בתוכי שההורים והמיילדת לא ירגישו אשמים. זה דבר כל כך מיותר האשמה הזו אבל אני מכירה את המציאות בה אני חיה ויודעת שגם זה יהיה חלק ממנה, במיוחד לצערי, כשמדובר בלידת בית.

בערב אני מגיעה הביתה והמוות הזה, שכביכול לא קשור אלי, כל כך קשור אלי ולא נותן מנוח. נשות צוות זכותי ללדת מתלבטות אם להגיב על מה שנאמר בתקשורת, ואם כן מה להגיד. בינתיים מחליטות שלא.

לפני השינה עפרית אומרת לי שאולי תהיה לידה הלילה ואכן זה קורה. לפני עלות השחר אני נוסעת לרחובות ומקווה מאוד שהאשה, שברגעים אלו יולדת, לא שמעה כלום על מה שהיה בדרום תל אביב ולא דואגת.

בנסיעה הלילית אני שומעת את קרולינה ששרה "את לא לבד" וחושבת על המיילדת שהיתה שם. ברגעים כאלו אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין מה עובר עלינו, מיילדות הבית ברחבי העולם כולו ויש בינינו מן אחווה סמויה כזו שעוברת כמו גלי רדיו ללא מלים. אני יודעת. אני מבינה מה עובר עלייך. את לא לבד. אנחנו מוכנות להיות שם, גם ברגעים המלחיצים כי באנו לעולם עם יעוד. אנחנו פה כי אנחנו כל כך מאמינות בדרך הזו.

אני זוכרת שכאשר עבדתי בבית חולים כשקרה משהו רע לא היה ברור של מי האחריות. ההורים שמגיעים לחדר לידה לעיתים מוסרים את האחריות כולה לצוות המטפל והוא לוקח אותה. בתוך הצוות לא ברור האם המיילדת היא אחראית? אחראית המשמרת? אחות אחראית חדר לידה? הרופא שנכנס לרגע ובדק? הרופא האחראי על חדר לידה? אולי מנהל בית החולים? בלידת בית זה ברור. האחריות היא בידי ההורים והמיילדות. זה צריך להיות חלק מהשיח. זוהי אחריות משותפת ולכן גם הסמכות כמובן. לנו המיילדות יש ידע מקצועי שבא מתוך הספרות, מתוך הניסיון שלנו, מתוך מה שלמדנו וחווינו. לנשים יש את הידע הלא יסולה מפז על עצמן. גם אם הוא רק ברמת ניצוץ הוא יתגלה. הידע הזה חשוב לא פחות מהידע המקצועי שלי. אני חושבת ששיח הידע ושיח האחריות והסמכות צריך להיות  על השולחן. מה המחיר של לקיחת אחריות ומה המחיר של מסירת אחריות.

כשאני מגיעה לדירה בבניין הגבוה הדלת קצת פתוחה כי מחכים לי. שקט. מיד אני רואה את עפרית נינוחה ומחייכת ומחפשת בעיני את האשה היולדת. אני מוצאת אותה על הספה האפורה והנוחה בסלון, ובין הידיים והשדיים שלה מבצבץ ראש קטן ויונק. "לא דמיינתי לעצמי שזה יכול לקרות כל כך מהר ובכזו פשטות היא אומרת לי". והנה גם מגיח מן המטבח האב המאושר שפניו קורנות. פעמים רבות, בייחוד אם הלידה הראשונה היתה מאוד ארוכה, נשים בלידה שניה מסרבות להאמין שזה יכול לקרות אחרת. ממש מהר. לידה שניה, היא לרוב הלידה המהירה יותר מבין הלידות, אנו אומרות ולכן מפצירות – גם אם רק נדמה לך שמשהו מתחיל תהי בקשר. אנחנו פה בשבילך בלילות בשבתות בחגים אז – כל תחושה חדשה או ספק – תתקשרי. כשאנחנו עוזבות את הדירה אחרי כמה שעות (בינתיים התעוררה הבת הגדולה וגם היא הצטרפה לחגיגה בסלון) הגוף שלי מלא בקבלה. כמה קל זה יכול להיות וכמה קשה. כמה פשוט וכמה מורכב. כמה שמח וכמה עצוב.

יום המחרת מלא כולו בתקשורת אלימה ומאשימה שמתעסקת בלידה בדרום תל אביב. אני מתפללת שההורים של התינוק שמת לא קוראים עיתון או נכנסים למחשב. מנהל חדר לידה באיכילוב אומר שאם הלידה היתה בבית חולים זה לא היה קורה. הדמגוגיה עולה על גדותיה ואנחנו לא מאמינות לסמיכות המקרים. איך יכול להיות שאחרי אופוריה כל כך גדולה כמו שהיתה לפני שבועיים כשכל הארץ חגגה את יום לידות הבית הבן לאומי קורה אסון כזה. אנחנו מחליטות ביחד עם צוות זכותי ללדת לא להשתתף בחגיגת התקשורת ולא להגיב כרגע. גם זה יגיע. עכשיו זה הזמן של ההורים להתאבל. עכשיו זה הזמן של המיילדת להחליט אם להמשיך הלאה. אני חושבת עליה כהז. התפקיד הזה, שבחרנו לנו, להיות מיילדות בית הוא לא מובן מאליו. ההתמסרות, הכוננות, האחריות. כמה לא מובן מאליו וכמה קל להחליט שדי.

העובדה שיש מדינות רבות בעולם בהן לידות בית הן אפשריות, מוכרות, מוסדרות איננה מחלחלת מספיק בארץ. כאן אצלנו לידת בית עדיין נתפסת כמעשה הזוי ו"אלטרנטיבי" ברוב המעגלים. חצי אחוז – אחוז מבין כל הלידות שקורות כאן בשנה. אני יודעת שיעבור הרבה זמן עד שהמציאות הזו תשתנה וזו תהיה בחירה לגיטימית וממומנת על ידי המדינה. יעבור זמן עד שכל אשה שרוצה ללדת בבית תספר את זה להורים שלה והם יאמרו לה: איזה יופי! כל הכבוד! אנחנו גאים בך!

בינתיים המציאות שלנו היא כזו שאם אנו בוחרים לקחת אחריות ולעשות מעשה שאינו חלק מדרך המלך, אלא מעשה שונה או פחות מקובל שלעיתים צופן בחובו את המלה לא ( לא למול / לא לחסן / לא לשלוח לבית  ספר רגיל / לא ללדת בבית חולים ) אנו יודעים שיאשימו אותנו אם משהו יקרה והכי קשה זה אם נאשים את עצמנו. כאשר משהו קורה לא טוב בבית חולים לא יגידו להוריו שהם אשמים, בגלל הסיבה הפשוטה שהם עשו את מה שכולם עושים. ילדו בבי"ח. לכן, יגידו להם – דברים כאלו קורים. אל העצב והצער העמוק שהוא נחלתם של כל ההורים שאיבדו ילד לא תתלווה תחושת אשמה ברוב המקרים האלו. ההבנה שאנו בני אדם והמוות הוא חלק מחיינו קשה מאוד ומטלטלת תמיד. גם אם לא נוסיף את האשמה לתוך האבל יהיה קשה מנשוא .

כאשר אנחנו בוחרים לקחת אחריות אנחנו אמורים לדעת שלאחריות יש מחיר במקרה שדברים לא קורים כפי שציפינו. בנושאי בריאות יש לכך משמעות גדולה. האחריות שלנו לא אומרת שהכל בידינו ובשליטתנו. לידה היא תהליך שטומן בחובו לא מעט חוסר ודאות. לעיתים הסיבות לדברים שקורים לא ידועות לנו ולא יהיו ידועות לנו לטוב ולרע. אנחנו יכולות לבחור לקחת אחריות על עצמנו ולהחליט לחיות חיים מיטיבים ובריאים אבל תמיד חלק מההחלטות שלנו יכולות להביא לתוצאות שונות. אנחנו יכולות לעשות הכי טוב שאנחנו יכולות. ולכל אחת מאתנו יש הכי טוב אחר. אם בחרתי לקחת אחריות ולחסן את בני והוא נפטר מהחיסון לא יאשימו אותי. למה? כי עשיתי מה שמקובל על ידי הרוב וגם על ידי הסמכות העליונה – משרד הבריאות. אם בחרתי לא לחסן ובני ימות ממחלה שיש לה חיסון יאשימו אותי. למה? כי בחרתי אחרת. כאשר הייתי אחות בטיפת חלב ורציתי להסביר להורים על תופעות לואי של חיסון מסוים (זו היתה חובתי) אמרו לי רוב ההורים שאינם מעוניינים לשמוע את ההסבר. נושא האחריות כלל לא עלה.

לידת בית היא תוצאה של מחשבה חופשית, בחירה ולקיחת אחריות. לא פגשתי מעולם הורים שילדו בבית סתם כך כי זה מה שעושים כולם או כי לא הספיקו לחשוב על כך. זוגות רבים מתלבטים בסוגיה של כן או לא לידת בית. אני מעריכה מאוד את כל המתלבטים שבוחרים בסופו של דבר ללדת בבית חולים. אני מעריכה את העצירה, את החשיבה, את ההבנה שאנו חופשיים להחליט על עצמנו ועל ילדינו ובטח על האופן שבו הם יגיעו לעולם הזה. אני לא חושבת שיש תשובה נכונה על איך או איפה ללדת. אני חושבת שההבנה שהורות היא הזדמנות נוספת ללקיחת אחריות על דרך (שמן הסתם יכולה להשתנות כל הזמן) היא הדבר. הבירור עם עצמי מה נכון לי מה אני צריכה כרגע ומה אני עושה לשם כך הוא המשמעותי. זה אומר לקחת אחריות על עצמי ועל חיי וזו ברכה. אני מתפללת שיגיעו ימים בהם לא נצטרך לערבב בין לקיחת אחריות ואשמה. ימים בהם נוכל ללדת בבית בטבעיות בחופשיות ובפשטות.

%d בלוגרים אהבו את זה: