44. פרידה

הייתי נוכחת בהמון לידות אבל אף פעם לא נכחתי בשעת מוות.
לאורך השנים החולפות הרגשתי שיש הרבה משותף ללידה ולמוות.
משהו דרמטי קורה בכניסה וביציאה שלנו מהעולם.
אנחנו עוברים פאזה.
מכיסוי לגילוי או מגילוי לכיסוי.

*

אבא, כשעמדנו לידך בשעתך האחרונה וצפיתי בך, בנשימות האחרונות שלך, הרגשתי בליבי את הדימיון וראיתי בעיני את השוני.

*

גם בשעת לידה וגם בשעת מוות מורגש חוסר הודאות  – מאין באנו ולאן אנו הולכים.

*

עמדנו לידך, יוסי יעלי אמא ואני, החזקנו לך את הידיים ואמרנו לך דברי אהבה.
אני חושבת שאם היית מבקש לא היית יכול לחלום על פרישה כל כך רכה ונתמכת מהעולם הזה. זה היה כל כך עדין.
ראינו איך אתה מנסה בכל כח לנשום, איך אתה נאחז בכל נשימה ונשימה ואיך אתה מרפה ועוזב ונושם בפעם האחרונה.
היינו איתך.

יעלי אמרה לך אבוש אתה יכול לשחרר ויוסי אמר שוב ושוב שהוא אוהב אותך.
אמא ליטפה אותך ונישקה אותך ליטפה ונישקה.
ואני?
כל מה שיכולתי לומר לך בשעה הזו שוב ושוב היה אבא, הכל בסדר.

 

 

(דברים שאמרתי בהלוויה של אבי ביום שישי שעבר 15/3/2019)

43. אביב

אני הולכת בשדות הפתוחים. המחשבות מתרוצצות בראש כרגיל, אבל בזכות  הטבע המתגשם על פני האדמה בעונה הנוכחית, אני משתאה לנוכח היופי האדיר המתפרץ ויש בי שקט.

אני מבינה עוד ועוד שזה לא מובן מאליו: הטבע הזה, השמים האלו, אני בתוכם.

תחושת ההודיה והשמחה, ככה בפשטות, נכנסת פנימה.

יש משהו בהליכה שהוא בין עשייה להוויה. לא פעולה יצרנית אבל גם לא בהייה. משהו בין לבין.

חווית ההליכה או ה"טיול" כמו ששירה קוראת לזה,  מאפשרת לי מצד אחד להיות משוחררת ומצד שני מאוד מרוכזת ומפוקסת.

אם הולך לצידי אדם נוסף רוב הדברים שהוא ישמע מפי יהיו משפטים כמו איזה מדהים! איזה צבע! איזה פרח! בשבת האחרונה, שירה שהלכה איתי, אמרה לבסוף: אמא, טוב, הבנו.

*

בזמן ההליכה בטבע אני יודעת שהכל בסדר.

*

השבוע זכיתי לביקור של עפרית ולקחתי גם אותה לטיול. רציתי להראות לה מה קורה פה וכמה יפה. הרגשתי גאווה כמו ילדה קטנה שרוצה להראות לחברתה כמה יפה הבית וכמה יפה העולם, במיוחד באביב.

חגגנו את הטבע והפריחה וגם את הפרידה הטובה שלנו. הפרידה מבית יולדות ואחת מהשניה במובן העסקי. הפרידה כבר מאחורינו אבל עדיין מאוד נוכחת בחיינו.

דיברנו על לידות, על מסקנות שלנו מהדרך המשותפת, על השינויים, האתגרים וההזדמנויות שנתנו לנו ועל היום יום.

הרגשתי חיבור במובן הפשוט של המילה. לעפרית, לשדות הפתוחים, ליופי, לעצמי.

*

אני רגישה לתחושת החיבור הזו אבל לפעמים שמה לב אליה רק בדיעבד. לעיתים היא מתעוררת אצלי אל מול חוויה הפוכה: פער בין מה שנאמר למה שקורה, חוסר אמת, חוסר קשר, חוסר חיבור.

גם חוויות של חיבור פשוט וגם חוויות של פער עמוק מזכירות לי שוב ושוב למה אני אוהבת להיות בלידות.

*

בלידות אין פער או לפחות ברובן.

לידה טורפת את הקלפים. כמו האביב. יום שמש יום גשם יום לא ברור.

מצבי רוח משתנים ובולטים בעצמתם.

בלידה מה שיש זה מה שיש.

הלידה גורמת לנו או מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו.

זה בולט לעין.

אין פער.

לפעמים זה משמח, לפעמים מעצבן. לפעמים לא נרצה לראות מה שיש מרוב פחד אבל זה עדיין יהיה שם, ולפעמים מה שנגלה יפתיע אותנו.

"הדבר הזה", ההוויה הפנימית שיוצאת החוצה בלידה,  לא אומרת עלינו אם אנחנו טובות או רעות או אם הצלחנו או נכשלנו. ההוויה הזו היא חלק עמוק שלנו שמתגלה בלידה או בא לידי ביטוי.

"הדבר הזה" מאפשר לנו להבין עוד על עצמינו.

*

הכח והעצמה של הגוף, השליטה של הלידה עלינו עם כל מה שבא אתה מאפשרת נוכחות מלאה ולכן אין כמעט או אין בכלל חוויה של פער.

אולי זה הכאב שתובע את מרב תשומת הלב ואולי משהו אחר.

*

כאשה יולדת אני יכולה להיות אני. יש לי חופש להיות אני.  לפעמים אני לא יודעת עד אז מי אני, לפעמים גם אחרי לא אדע אבל יש נצנוץ שאם אראה או אפגוש  בו – אדע עלי עוד.

*

כמיילדת, אהבתי להיות נוכחת בחוויה שבה ה"פער" בתוכי וה"פער" באשה היולדת עצמה מצטמצם כמעט לאפס ולעיתים נעלם לגמרי. מתאפשרת קירבה אמתית ופשוטה.

אהבתי לבוא ולהיות כמו שאני. אהבתי שהיא כמו שהיא ואת העובדה שאני אוהבת אותה כפי שהיא.

*

ולמה אני נזכרת בכל זה בטיולי האביב שלי?

אולי בגלל היופי.

אולי בגלל הפשטות של החיבור לטבע.

אולי בגלל שהכל כל כך בשיאו אבל אין פירות אלא "רק" פרחים.

ואולי בגלל שנולדתי באביב?

לא חם לי לא קר לי, ממש עוד רגע אני בת חמישים וקרובה מאי פעם למי שאני.

42. שמיטה

כבר חודש לא כתבתי.

אני רוצה להגיד לך כתיבה שלי : כתיבה טובה, כתיבה טובה, כמו שאומרים – כלבה טובה, כלבה טובה.

את מראה לי. את כמעט תמיד מראה לי משהו שאני לא רואה לבד.

כבר חודש לא באת אלי ולא קראתי לך. אני לא ממהרת. ידעתי שגם אם לא תבואי הכל בסדר.

הלא בינינו, תמיד כשאת באה, נראה לי שזו הפעם האחרונה. כבר כמה ימים ששמתי לב להעדרך הממושך.

שמתי לב שהיה לי חודש עמוס ואולי אפילו עמוס מדי. לא היה לך מקום. את לא יכולה לבוא אלי אם אין לי מקום לעצמי.

המקום הזה, שבו את מופיעה הוא כנראה רווח, הפסקה, מרחב שנפתח בין לבין. המקום הזה הוא לא אַיִן אלא הוא אני.

המקום הזה הוא אולי ההפך מאַיִן.

המקום המלא שלי, אולי היסוד הקבוע שלי? מתגלה לפני בעיקר ברווח, בהפסקה, במרחב של בין לבין. שם אני חופשיה.

ואת, הכתיבה שלי, הכתיבה הטובה שלי, כמה את חופשיה וכמה אני סומכת עלייך. שוב הראית לי אותי כשלא באת. שוב סמכת עלי שאמצא את השקט שאמצא את הרווח. שאמצא את המקום שהוא בין לבין. ושוב מחדש, ממש הרגע, אני מבינה בזכותך שהוא הגיע.

*

*

ובאתנחתא הזו עולה לי זכרון הלידות, ואני חושבת על השמיטה הגדולה של אחרי ועל השמיטות הקטנות תוך כדי.

ההפסקות בין הצירים, החיוך, המנוחות הקטנות והראש שנשמט לפתע כי "כמעט נרדמתי", זכרון של בן זוג מנמנם על ספה, כלב וחתול ישנים ומראה שמיטת האיברים של אמא שרק ילדה לעומת ההתגייסות של תינוק שרק נולד.

*

אני נזכרת בזמן הפשוט הזה שכביכול לא קורה בו הרבה. זמן ההרפיה, זמן ההפסקה, זמן השמיטה.

*

ואני יודעת כמה לא פשוט למח שלנו להורות לנו להרפות וכמה חכם הגוף שלומד בדרכו שלו.

ואני נזכרת שלכל ציר בלידה יש את אחרי הציר. ואני נזכרת שאי אפשר לכווץ אם אין הרפיה לפני,  ואני נזכרת שהשמיטה שלי באה אחרי שבע שנות עבודה ונתינה ואולי בעצם אחרי הרבה יותר.

*

*

החודש הזה אכן היה עמוס בדברים רבים ומאתגרים. למדתי מהכתיבה הטובה שלי שעבורי זה היה קצת יותר מדי אבל גם שזו תנועת החיים ואני אוהבת אותה.

העשייה היא נפלאה וחשובה. היא בוראת עולמות, מכניסה תכן חדש,  מזיזה אותי, מאפשרת לי להתרחב.

והעצירה? השמיטה? מאפשרת לי להבין כל זאת, מכניסה יצירתיות לחיי ומאפשרת את התנועה הבאה.

כמו בלידה.

41. האם לידה היא הליך רפואי

ביום ראשון בערב התבשרנו שכבוד נשיאת בית המשפט העליון קיבלה את בקשתינו לדיון מורחב. מאז אותו רגע, אני חושבת הרבה על סוגית הלידה כהליך טבעי או רפואי ועולות לי מחשבות מכיוונים שונים ולא מעט דימויים.

*

באותו ערב, מור, מצוות זכותי ללדת, נכנסה כמעט במקרה לאתר של בית המשפט העליון וראתה לראשונה את תשובת הנשיאה לבקשה שלנו לדיון מורחב. אני הייתי עסוקה בפעילות עומק שיגרתית – הסעות ילדי לזכרון וחזרה.  כשמור התקשרה לבשר לי בעודי באוטו ואני שומעת אותה בדיבורית כמעט בוכה מרוב אושר, אני קולטת שאני בשוק והבשורה לא ממש חודרת אלי. התקשרתי מיד לבשר לעורכי הדין שגם הם עוד לא ידעו ומשהו בי היה קפוא. נראה לי שלא ממש האמנתי.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי לשירה בתי, קראנו ביחד את המכתב שצולם מתוך האתר של העליון ושכב לו מונח בוצאפ של צוות זכותי ללדת. הקראתי לשירה בקול והרגשתי שמשהו קורה לי, בעיקר בגוף.

"נשים קוראות ללדת, תמי טסלר עפרית פק – נגד- מדינת ישראל, משרד הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות…" שמתי לב שהדופק טיפה עולה ויש לי מין רעידות ברגליים ואני צריכה לשבת.

*

חיכינו חודשים לתשובה הזו. הרגשתי שמרדימים אותנו. קצת כמו לקבל פטידין בלידה. הזמן עובר, מנמנמים, ובכל ציר נזכרים שמשהו קורה. עברו חודשים על חודשים והתשובה המתמהמהת עוד ועוד גרמה לנו כצוות לתהות לאן להמשיך. הבנו שאנו צריכות אנרגיה חדשה ומרעננת שתכנס לתוך התהליך הארוך שאנו מובילות וקבענו פגישה בתל אביב אליה הזמנו את מי שרוצה להיות עוד קצת בתוך, עוד קצת בעבודה הזו של לנסות להניע את הסיפור הזה שנקרא מרכזי לידה עצמאיים בישראל.

הפגישה היתה נפלאה. יצאנו ממנה מחוזקות עם עוד נשים שהצטרפו אלינו לעשייה והנה הגיעה הבשורה ביום ראשון האחרון. תזמון מושלם. אנחנו מרגישות מוכנות למה שיבוא ואתנו עוד חבורת נשים אמיצות עם רוח חדשה ורעננה.

*

*

אחרי ההפסד בבג"ץ, התלבטנו מאוד ולבסוף החלטנו לא לוותר על הסיכוי הקטן לדיון מורחב. כך, הרגשנו, נדע שעשינו הכל מבחינה משפטית. הפכנו את כל האבנים. גם אם הסיכוי הוא ממש קלוש וזה נדיר שנעתרים לבקשות מסוג כזה, נעשה זאת, אמרנו לעצמינו ואחר כך גם לעולם.

גייסנו תוך יומיים את הסכום הדרוש לשם כך והלכנו על זה. עורכי הדין ניסחו שוב ושוב את הבקשה לנשיאת בית המשפט, עד שהיא היתה מדויקת ונסעה במונית עם שליח לעליון.

*

הבקשה שלנו לדיון מורחב עסקה בשאלה עמוקה וטכנית כאחד.

השאלה העמוקה, היא לגבי ההבנה האם לידה היא הליך רפואי ולכן צריכה להתקיים בתוך כתלי בית חולים, או הליך טבעי שלא חייב להתקיים בבית חולים ואולי אף בית החולים יכול להזיק לו.

השאלה הטכנית – משפטית היא לגבי פרשנות תקנות בריאות העם: האם בגלל שכתוב שם שבית חולים הוא מקום גם לביצוע ניתוחים, גם לפעילות כירורגיה קטנה וגם לקבלת נשים יולדות זה אומר שכל מקום שמקבל נשים יולדות חייב ברישיון של בית חולים.

*

מן הסתם, נראה לי, שהנשיאה חיות הבינה את המהות שעומדת בבסיס בקשתנו.

מהות האוטונומיה שלנו על גופנו והזכות לקחת אחריות. אני מניחה שהיא הבינה שהפרשנות המשפטית במקרה הזה, שעליה אמורים לדון השופטים, עומדת להשפיע בצורה גורפת ועמוקה ביותר על חייהם של בני האדם ובנות האדם שגרים בארץ ושיגורו כאן בעתיד, כי הלא הלידה מתחילה ונגמרת אבל ההשפעה שלה על חיינו לא נגמרת לעולם.

*

*

אז האם לידה היא הליך רפואי? אני שואלת את עצמי שוב. מיד עולה לי שאלה נוספת: האם החיים הם הליך רפואי? האם העובדה שמדי פעם יש מחלות ואסונות אומרת שהחיים שלנו "לא טבעיים" אלא הליך רפואי מורכב אחד גדול?

אני חושבת שהרפואה המערבית המודרנית היא נפלאה. כמעט תמיד אני שמחה שנולדתי בישראל. בכל פעם שיש איזו שהיא פתולוגיה סביבי שנזקקת לרפואה אני שמחה שאני כאן ולא באפריקה או אי שם בקווקז.

אבל האם מתוקף העובדה שנולדתי בישראל אני הופכת את חיי להליך רפואי? ברור שלא.

והלידה?

מצב קצה תאמרו, מצב שאין לדעת מה יקרה בו, ואני אומר: נכון.

זה מצב משברי שאנו האמהות וגם אנו התינוקות יכולות לצאת ממנו מחוזקות או שבורות אבל ללא ספק אחרות.

*

מה הייתי רוצה בעולם אוטופי? שלא נתעלם מכך.

שנדע שהלידה היא מצב קצה ושונה אבל עדיין מצב פיזיולוגי.

מצב שאנו לא יודעות מה יקרה לנו בו או איך נצא ממנו.

מצב שאנו יכולות לסמוך בו על הגוף שלנו ועל צוות מיילדות מקצועיות שנמצאות אתנו.

מצב שבו התמיכה בנו כנשים היא קריטית על רבדיה השונים.

מצב שבו המיילדות שנמצאות עם היולדות אמונות גם על הפתולוגיות שיכולות לקרות ויודעות מה לעשות, אם  – על ידי פעולות מצילות חיים מחוץ לבית חולים ואם – בהעברה לתוך בית החולים.

באופן אישי הייתי שמחה שבעולם האוטופי שלי יהיו מרכזי לידה של מיילדות עצמאיות מחוץ לבתי החולים בקרבה מקסימלית אליהם. אני רואה בעיני רוחי עבודה בשיתוף פעולה מלא עם הצוות שעובד בתוך חדר לידה.

*

אז האם לידה היא הליך רפואי בעיני? ברור שלא. האם החיים הם הליך רפואי בעיני? גם לא. והאם אני חיה בעולם האוטופי שציירתי לעצמי? גם לא, אבל אני מתפללת שרוב השופטים שישבו על כסאות הכבוד בדיון שלנו, יסכימו איתי.

אני מתפללת שלא יעסקו שוב בבטיחות או ברפואה מבוססת מחקר כי הכל כבר נאמר בדיונים ובכתבים הקודמים, אלא בפקודת בריאות העם ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. אני מתפללת שכל השופטים יקראו ויפנימו את דבריו של השופט גרוסקופף מפסק הדין הקודם.

אני פותחת שוב את התשובה הארוכה והמנומקת שלו בפסק הדין, קוראת בשקיקה את דבריו החכמים ולא מצליחה לעצור את התרגשותי שגואה וגואה וגואה. הפעם, לבדי בבית, מול מסך המחשב, אני מרגישה את הגוף כולו ואת הרחם ואת הלב ואת המח באיחוד וריחוף עד שמתחיל קצה של כאב ראש לזחול פנימה ולמרות כאב הראש אני שמחה שמחה שמחה.

******

 

מתוך דעת המיעוט של השופט עופר גרוסקופף : "בחירתה של יולדת כיצד ללדת קשורה בקשר הדוק לאוטונומיה של כל אישה על גופה, ועלינו לאפשר לה מרחב בחירה אופטימלי לעניין הליך הלידה, בכפוף כמובן למגבלות רפואיות מובַנות. מכל מקום,  ובכך כאמור די לדידי על מנת להכריע בעתירה שלפניי, אין משרד הבריאות יכול לקדם את עמדתו באמצעות מתן פרשנות שגויה לפקודת בריאות העם, הקוראת לתוכה דרישות רישוי שאינן כלולות בה."

40. הדרך בין לבין

לנסוע ללידה זו חוויה מיוחדת במינה. במקרה שלי, המרחק בין בת שלמה לגדרה הוא מאה ק"מ ולכן היה לי הרבה זמן לנסוע ללידות.  אם לא היו פקקים בכביש 6 הדרך היתה אורכת שעה בדיוק דור טו דור.

השעה האהובה עלי לנסיעה היתה לפנות בוקר. בנוסף לעובדה הפשוטה שהספקתי לישון לפני הלידה, הכביש היה די ריק ומשהו בזמן הזה של לפני עלות השחר או עם אור ראשון היה צלול ממלא ומטעין.

בכלל, הנסיעות כולן היו זמן של נשימה יתרה. הגוף לאט לאט (כמעט) שוכח מאיזה מנגינה בא ומתכוונן למיתרי לידה.

*

למה את נוסעת עד גדרה? כל כך הרבה זמן בכבישים! מה קרה לך? אין עבודה באיזור שלך?

*

לאורך השנים שמעתי הרבה שאלות שעסקו בנושא הזה. נכון, זה לא אקולוגי, מאתגר כלכלית, ולפעמים בגלל המרחק לא הגעתי בזמן ללידה.

אבל.

הסיבה שנסעתי והרחקתי עד גדרה, חציתי ועקפתי את כל גוש דן היתה פשוטה וקראו לה עפרית.

עם עפרית הבנתי שאני רוצה לעבוד בזוג כדי להקים מרכז לידה שבשלב מסוים יגדל לצוות של מיילדות. העובדה שעפרית גרה בגדרה והיה לה חלל של 120 מטר מתחת לבית היתה נתונה ועד מהרה זה החל להדהד בתוכי. העובדה שלא כל יום פוגשים נשמה תאומה ועוד מיילדת היתה ברורה וחבל היה להתעלם ממנה.

בעזרת מיכל חברתי שלא הבינה כלל את ההתלבטות שלי הבנתי שאם אני רוצה להגשים את ייעודי וחלומי, מאה הק"מ הללו לא צריכים להוות מכשלה. עפרית ואני נהפוך ביחד את החלל הזה למרכז הלידה שלנו.

*

*

בנוסף להקמה המשותפת של המיזם כולו ידענו שאנו רוצות להיות נוכחות שתינו בכל לידה. עם הזמן והשנים שחלפו קיבלנו עוד ועוד חיזוקים לכך.

כמו מחקרים שמוכיחים בדיעבד את מה שהאינטואיציה אמרה לנו מזמן, המהות והמשמעות של להיות שתיים בלידה נגלתה לפנינו עוד ועוד.

לפעמים הלידות היו ארוכות ארוכות והיינו מתחלפות – אחת ישנה בחדר הסמוך והשניה תומכת ביולדת ויכולה להיות עבורה במלואה.

לפעמים היינו מתייעצות אחת עם השניה כדי להחליט משהו חשוב לגבי מהלך הלידה.

לפעמים היה מצב חירום שהצריך פעולה של שתי מיילדות.

מבחינה מקצועית מיילדותית הרגשנו שזו מציאות אופטימלית בלידה מחוץ לבי"ח.

אבל בדרך כלל, ברוב הלידות, זה היה משהו פשוט יותר.

זה היה לדעת שיש פה, איתי, עוד מיילדת שאני סומכת עליה. עוד מישהי לחלוק איתה את האחריות. עוד מישהי שמחזיקה עבור היולדת את העובדה שאנחנו פה ביחד בשבילה. זה אפשר לנו לקחת חופשות מדי פעם ולהביא מיילדת נוספת במקום אחת מאתנו וכך האשה תמיד תכיר את מי שנמצאת איתה בלידה.

וגם….

בזמן לידת התינוק, בשעת החסד המיוחדת הזו, להיות שתיים זה עוד דבר.

זוהי הוויה משותפת שמאפשרת להוריד קצת את הגאוה ולהיות יותר צנועות.

אני חושבת שיציאתו של תינוק לאויר העולם מקדשת במשהו את המקום שבו זה קרה והאנשים הנמצאים באותו המרחב זוכים להיות חלק מהדבר הזה. ה"זכיה" הזו היא דבר נפלא ומרחיב לב שיש אומרות שניתן להתמכר אליו, אבל טמונה בה גם סכנת היוהרה.

העובדה שהיינו שתיים הפחיתה את הסיכון הזה כי הכל התחלק לעוד חלקים ולא הושם בידי אף אחת.

*

*

הדרך מהלידות חזרה הביתה היתה אחרת כמובן.

בדרך חזרה היה לי זמן להרהר במה שהיה, לצוף קצת, לעבור פזה או פשוט להודות על מה שקורה.

אם זו היתה לידה לילית והייתי חוזרת הביתה בבוקר הייתי מדברת עם עפרית (כדי שלא ארדם)  בדרך כלל עד מחלף בקעה. זה היה הזמן הקבוע שבו הקול של עפרית השתנה ושמעתי שהיא צוללת לשינה. אני הייתי ממשיכה את עשרים הדקות האחרונות לבד. שם החלה לחלחל בי ההרגשה של סוף הדרך, סוף זמן התווך בין הלידה לחיים הרגילים.

הפסיעה לתוך הבית עם אנרגיות של לידה היא משהו שקשה לי לתאר. אם הבית מלא זה יותר נוכח ואם הוא ריק זה פחות.

אוטוטו אפגוש את בני ביתי. לולו הכלבה תרוץ לקבל את פני ליד האוטו ולפעמים גם גורי וננה החתולות. הילדים ירצו לספר לי או לתת לי או להיות לידי או איתי.

אם אגיע ועופר כבר יצא לעבודה והילדים לבית הספר קרוב לוודאי שאכנס למקלחת ואז למיטה ואצלול לשינה עמוקה ומתוקה.

זמן הביניים הזה של הנסיעה והריחוף בין העולמות ייגמר. עולם הלידה יפנה את עצמו שוב לעולם המקביל שנקרא פשוט חיים.

39. מזג אויר

מאז שאני זוכרת את עצמי מזג האויר משפיע עלי מאוד.

אני נזכרת בטיולים בצופים, בתקופת בית הספר היסודי, בתור נקודת ההתחלה שבה התחלתי לחוש בזה. זו היתה נקודה בזמן שבה התחלתי לשים לב שמזג האויר החיצוני מתמזג עם מזג הרוח הפנימי שלי, בדרך כלל סביב חוויות קשות ולא נעימות.

בצפון הארץ, אם טיילנו במסלול שכלל כניסה לנחלים, בערך חצי שעה של הליכה אחר כך, היתה מתחילה לי שפשפת שעד מהרה היתה הופכת בלתי נסבלת ומחרבת את כל עולמי. תוך רגע שכחתי מהמים הצוננים ששחינו בהם. החום הכבד והשפשפת גרמו לכך שכל הטיול היה הופך לסיוט.

בטיולים בדרום סבלתי מהחום באופן יוצא דופן. לעיתים קרובות הייתי חשה בחילה או סחרחורת, נטיתי להתייבשויות וכאבי ראש וסבלתי. ממש סבלתי.

כנערה, חוף הים של תל אביב עירי היה מוקד משיכה לחברותי ולי אבל  אם היינו הולכות לחוף בשעות היום, בשמש, הבנתי מה יעשו לי אם ירצו אי פעם לענות אותי עינויים של ממש.

כשהייתי עם עופר בברזיל שלחו אותנו לטיול "חובה" בחבל ארץ ביצתי מהמם ביופיו שנקרא פנטנל אבל אני לבושתי מרוב חום לחות ויתושים לא נהנתי כלל.

*

עם השנים והגיל המתקדם לא חל שינוי ברגישות שלי למזג האויר אבל היכרותי עם עצמי מאפשרת לי או להדחיק (קמין בחורף מזגן בקיץ) או להתנהל כך שאני בוחרת מה יהיה לי טוב ונכון ולשם אני הולכת : ליער בקיץ ולמדבר או לשדות הפתוחים והשמשיים בחורף.

עם הנסיונות להבין מה נכון לגוף שלי בימים הקרים של החורף הנוכחי אני שוב נזכרת בלידות.

*

בלידה אי אפשר לברוח.

אין לאן.

אי אפשר להדחיק או לדחות למחר.

מזג האויר הפנימי מתערבב עם החיצוני ואין מנוס.

*

המשפטים ששמעתי לאורך השנים בלידות שנכחתי בהם מרחפים מעל ראשי ונראים בבירור ועם זאת מתחלפים כל הזמן. מערכת החושים של הגוף והנפש בשיא תפארתה.

חם לי. קר לי. תפתחו חלון. תסגרו חלון. תורידו לי את החולצה. אני קפואה. תביאו שמיכה. המים חמים מדי. קרים מידי . תדברו איתי. אל תדברו איתי. תיגעו בי. אל תיגעו בי. אני צריכה שקט. אני צריכה מוזיקה. עכשיו. לא נעים לי. מאוד נעים לי. כל כך חם לי!

איך יכול להיות שרגע אחד הייתי באופוריה ואחכ צנחתי? איך הכאב השתלט עלי כל כך? למה הרגשתי שאני רוצה למות? מחשבות זועה השתלטו עלי ואז בבת אחת הרגשתי שאני מוקפת באהבה, לא יכולתי להימלט מהגוף שלי – ידעתי שאני כלואה בו ועד שלא אלד זה לא ייגמר.

*

רובנו נכנעות בשלב מסוים לתחושות הגופניות ולעצמת הרגשות שהלידה מביאה איתה.

*

אני הייתי מאלו שהלידה לא עברה לידן והרגשתי גם הרגשתי את שלושת הלידות שלי. הרגשתי את הכאב, אבל גם את התמיכה והאהבה של מי שהיה איתי. קשה לי להזכר אם זה עזר לי באותם רגעים אבל אין לי ספק שהרגשת הקירבה שחשתי היא אחת מהתחושות הכי אינטימיות והכי מחברות שיש בין שני אנשים ואני מלאת הודיה על כך.

הרגעים הגופניים האינטימיים שאנו חולקים עם מישהו קרוב לנו לא מיוחדים כמובן רק ללידה.

הייחוד של הלידה נובע מתוך העובדה שזו לידה. זהו סיפור קצר יחסית שיש לו התחלה אמצע וסוף והקונטקסט מובן וידוע לנוכחים.

העובדה שאנו נמצאים בתוך לידה, בתוך בועה או קפסולה נפרדת, מאפשרת לנו להביט אחר כך על האירוע במשקפיים שמנטרלים כל אמת מידה של טוב או רע , נכון או לא נכון.

בלידה, החיבור העצמתי לכאב או לכל הוויה גופנית שמובילה או משתלטת על התהליך מאפשר לנו לחמול על עצמינו. זוהי חמלה שהלוואי והיינו מגייסות אותה עבורנו גם ברגעי חיים אחרים.

*

*

אני לוקחת לעצמי את החמלה מתוך הלידות ויוצאת אל מזג האויר.

היום כשאני מודעת להשפעה העמוקה של מזג האויר על מזג הרוח שלי, אני יכולה לקבל זאת באהבה, ולא בביקורתיות כלפי עצמי, כפי שקרה לי בגיל עשרים ואחת. אז, בפנטנל בברזיל, הייתי כל כך עסוקה בסבל שלי ואחר כך בשאלה למה כל כך סבלתי ( בעוד שכל האחרים שמו בצד את מיליוני היתושים ומאות העקיצות והצליחו להנות ) – שזה היה בעצם כמו לסבול פעמיים.

היום, אני מודה לגוף שלי שעוזר לי לנווט בנוף ומראה לי את הדרך, ולמזג האויר, שמצביע בפני על האפשרויות הרבות ועל הבחירה.

38. טוק טוק מי אני ומה שמי

כשהייתי בת חמש פתחו בקצה הרחוב שבו גרתי בתל אביב גן ילדים "עירוני" חדש. הגן היה בן שתי קומות ואנחנו, הגדולים בני ובנות החמש, קיבלנו את הקומה העליונה. מתחתינו השתכנו ילדי ה"טרום חובה". עד מהרה הפך שם הגן ל"גן נורית" על שם הגננת האהובה.

אחד המשחקים שנחרטו היטב בזכרוני מאותה תקופה הוא "טוק טוק מי אני ומה שמי".

הייתי שמה את ראשי על ברכי נורית הגננת, ומחכה בהתרגשות, בעיניים עצומות, שמישהו מהילדים יבוא ויקיש בעדינות על גבי ויגיד: טוק טו מי אני ומה שמי. עלי, היה לנחש מי הוא הילד או הילדה שהקישו.

אני זוכרת את הדקות הארוכות. כמה אהבתי אותן. ראשי מונח על ברכי נורית הגננת. אני זוכרת את הריחות והמרקמים של חצאיותיה השונות ואת ההרגשה שאני רוצה שהזמן יעצור מלכת.

עם השנים, בתקופות של צמתים, תקופות של שאלה או עצירה, כשהמבט נפתח והאוזן קולטת את רחשי הסביבה אבל אני קשובה פנימה, עולה הזכרון של המשחק אבל בהיפוך תפקידים.

בתקופות כאלו אני נוקשת בעדינות על ליבי ושואלת את עצמי: טוק טוק מי אני ומה שמי.

*

השבוע, במכולת של המושב, שאלה אותי תמר, הנערה החמודה שעמדה ליד הקופה אם אני עדיין מיילדת.

מכיוון שהמילה הזו היא כידוע גם שם פועל אמרתי מיד – לא. אחרי כמה שניות אמרתי שוב – בעצם… כן.. בטח. אני עדיין מיילדת.

שם העצם או תיאור המקצוע התערבלו לי עם שם הפועל והפעולה ובדרך הביתה הגיתי בכך ושאלתי את עצמי האם אני עדיין מיילדת גם כשאני לא מיילדת.

ככל שעבר היום והתקרב לסיומו חשבתי על הדרך שלי אל המיילדות, מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי, על  הבניית הזהות שלי, ממה היא מורכבת, וגם על פירוקה. פתאום הבנתי שאני בונה ומפרקת בונה ומפרקת ובעצם אני כל הדברים ביחד. הפירוק הכרחי כנראה כמו הבנייה.

*

*

פעם פעם, בגיל עשרים וקצת למדתי ספרות ושירה. אהבתי את המילים והייתי קוראת מסורה.  אחרי הלידה של בתי הבכורה התחלתי ללמוד סיעוד כדי להיות מיילדת. עזבתי באחת את עולם המילים – נטישה חד צדדית וחדה. התמסרתי לחלוטין לעולמות הגוף והלידה. צללתי לים החדש והשארתי הכל מאחור.

כששהיתי בעולם הלידה כמעט שכחתי שאני אוהבת מילים ובעיקר את דיוקן בשירה עד ש…

עד שעלה הרעיון לארגן ערבים של קריאת שירה בנושא אמהות הריון ולידה, בבית יולדות.

*

בשלב מסוים בבית יולדות, נראה לי שאחרי שעבדנו משהו כמו שלש שנים, הרגשנו שאנו מתגעגעות ורוצות לראות את הנשים שליווינו ואין לנו מסגרת מתאימה להפגש איתן.

מה דעתך, שאלתי את עפרית, שנזמין את הנשים שליווינו וגם אלו שעדיין נמצאות כאן בליווי לקראת לידה למפגש של קריאת שירה? עפרית שמחה מיד על ההצעה. פתחנו יומן, בחרנו תאריך ושלחנו מייל לנשים עם הכותרת "אספת הורים". סיפרנו להן על הרעיון וכתבנו שאנו מתגעגעות וזו תהיה אחת הדרכים שלנו לשמור איתן על קשר. זה יהיה מפגש של נשים בלבד פשוט כי המקום קטן, ענינו לכמה אבות שהתלוננו בצדק.

המפגש הראשון היה מרגש ונפלא ונפתחה מסורת. מדי שלושה ארבעה חודשים היינו נפגשות. היינו יושבות בסלון של בית יולדות עם נשים שרצו גם לקרוא שירה, גם לדבר על עצמן כאמהות ובעיקר להפגש. להיות שוב ביחד.  היינו קוראות טקסט של משוררת ישראלית מפעם או מהיום ומדברות על עצמינו דרך הטקסט.

ואני? נזכרתי לאט לאט בשירה ובאהבתי אליה והבנתי שהיא בעצם חוט דק אל נשמתי. בזכות המפגשים הללו הבנתי שאני יכולה להיות גם מיילדת וגם קוראת ואין בינהן סתירה.

הגוף החל להתרגל לחזרה של המילים אל חיי. התשוקה למילים ולדיוק שלהן הזדחלה פנימה שוב והתמקמה מחדש.

*

*

עם סגירת בית יולדות משהו נוסף קרה לי ולמילים. משהו נוסף וחדש נפתח בי.

פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאהבתי למילים לא מתבטאת רק בקריאה ובפרשנות אלא גם בכתיבה, ומתוך כוונה מוצהרת מול עצמי ומול העולם, ובעידוד עפרית ועופר , התחלתי להוציא את המילים מתוכי בבלוג הזה.

המילים יצאו בהתחלה בחשש ובהיסוס אבל עם הזמן הן מצאו דרך לנביעה חדשה, שלא היתה מוכרת לי, עד שלעיתים אני מרגישה שהן מגלות לי דברים ויודעות לפני.

*

*

והיום, בשעת העצירה, בצומת החדשה שנגלתה מול עיני אני שואלת שוב טוק טוק מי אני.

אמא? מיילדת? כותבת? קוראת? ואולי אני בכלל צריכה להיות מורה וללמד…. ונזכרת בלידות.

לידה עבורי היא לא קשה או ארוכה, יפה או קצרה, עם כאב או בלי כאב, על הבטן או על הגב.

נכחתי בלידות שאי אפשר היה כמעט לשים לב ליציאת התינוק בגלל שהתהליך היה כל כך רך ושקט. נכחתי בלידות שנדרשו בהן מאמצים כבירים ואתגרים על אנושיים כדי שהתינוק יוולד.

בזכות השונות והרב גוניות האין סופית הבנתי משהו. הבנתי שלידה היא תהליך מעבר מקודש של האמא והתינוק. תהליך מעבר משם לכאן, מלפני לאחרי.

כן. זו המהות של הלידה ללא קשר אם ה"מעבר" היה וגינאלי או יוצא דופן (הבטן) או כזה או כזה או כזה. אני מתפללת שיבוא יום וכל התינוקות יבואו לעולם בהרגשה שזוהי המציאות סביבם בעת לידתם –  שזוהי ההבנה של ההורים שלהם וזוהי ההבנה והכוונה של הצוות התומך בהם בשעת לידתם.

וכשאני עומדת בקופת חנות הספרים וליבי מתחיל לדפוק במהירות כשהמוכרת מביאה לי את הספר שהזמנתי, וכשתוך כדי הכתיבה מתגלה לי דבר מה מרגש, או כשאני פוגשת ברחוב כך סתם במקרה אשה שליווינו בלידה וליבי עולה על גדותיו, וכשאני מטיילת ביער בשקט, וכשאני נמצאת ברגע קסום עם אחד מילדי או שותקת עם עופר בסוף יום ולא צריכה יותר כלום… אני נזכרת בלידה ובקדושה ובתהליך הגילוי שהן היו עבורי ושומעת שני קולות.

קול אחד אומר לי שאני לא צריכה יותר לבחור. אני כל הדברים ביחד. גם מיילדת, גם אמא, גם בת זוג, גם קוראת, גם כותבת ועוד. הקול הזה אומר לי בקול רם ובגאוה : את גם וגם וגם וגם .

הקול השני, מקשיב בנחת לגם וגם, נזכר בלידות ועונה בשקט וענווה לראשון: את לא זה ולא זה ולא זה. וגם לא זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: