70. משבר*

השבוע נפגשתי עם אשה שילדה בבית לפני שנים והיתה לה לידה מאוד טראומטית.

שוב ושוב אני פוגשת סיפורים קשים סביב לידות ומבינה שאנחנו מתאכזבות מהגוף שלנו, מהנפש שלנו.

*

אנחנו מתהלכות עם תפיסות רבות שאומרות "אם – אז" ולכן הדרך אל האכזבה ואל תחושת הכישלון יכולה להיות מאוד קצרה.

התחושות האלו הן אמיתיות וכואבות בייחוד כי אנו מפנות אותן כלפי עצמינו. ואולי, זו ברירת המחדל? אולי אנחנו פשוט רגילות לעשות את זה?

*

אם אני מאמינה בגוף שלי אבל לא "הצלחתי" ללדת כפי שרציתי זה אומר שהגוף שלי אכזב אותי, בגד בי.

אם אני יודעת שאני יודעת ללדת והתינוק שלי יודע להיוולד ובסופו של תהליך עברתי ניתוח קיסרי זה אומר שטעיתי.

אם אני מאמינה בתהליכים הטבעיים של הגוף והטבע אבל לא מצליחה להכנס להריון וצריכה את עזרת הטכנולוגיה זה אומר שאולי אני טועה והגוף שלי לא יודע מה לעשות. הוא מאכזב אותי שוב ושוב.

אם לא הצלחתי להניק זה אומר שהתינוק שלי לא קיבל התחלה ראויה ולנצח ארגיש אשמה.

אם אני סומכת על עצמי אבל לא מצליחה לפתח לידה ונזקקת להתערבות חיצונית זה אומר שנכשלתי. אין על מי לסמוך.

מכירות?

השיחה שאני מנהלת בתוכי וגם עם לא מעט נשים על מה זה לסמוך על הגוף מהדהדת בי לאחרונה אולי כי פוסט שכתבתי בפייסבוק לפני ארבע שנים זכה לתחייה מחודשת, ואולי כי הקורונה מאתגרת תפיסות שלי שאומרות – אני סומכת על מה שקורה, לומדת ממה שמובא לפתחי, מאמינה שהעולם בעדי.

לגבי הלידה, בא לי יותר מכל, שנפרק את כל ה"אם – אז" הרבים שאנו כל כך מכירות, וגם שנפתח ביחד את השאלה – מה זאת אומרת לסמוך על הגוף, לסמוך על התהליך.

הפואנטה היא לעשות את זה בלי לכפכף את עצמינו ועם לתת לעצמינו להרגיש את כל מה שאנו מרגישות. קודם לתת מקום לרגשות ואז לבדוק איך להתקדם משם.

*

אני מדמיינת אריזת מתנה שהשאלה הזו שוכבת בתוכה וכל אחת מאתנו פותחת לאט את הסרט ואת העטיפה ומסתכלת מחדש על השאלה.

אז מה זה אומר עבורי לסמוך על הגוף? לסמוך עלי?

עבורי, התשובה היא שאני יודעת שהגוף יודע. אני יודעת שהידיעה הקיימת בו היא לא תמיד מובנת לי, לא תמיד מגושרת אלי. אני יודעת שאם קורה לו משהו (או לא קורה משהו) יש לכך סיבה, גם אם לא תמיד ברורה.

אם נותחתי בלידה, אם דיממתי המון, אם השליה שלי ננעצה, אם קרה משהו לתינוק שלי – יש לכך סיבה אבל זה לא לוקח מהגוף שלי את הידיעה ואת החכמה. להפך. אולי עכשיו, בזכות האמונה המחודשת שלי בו, אני יכולה לעצור, לשים לרגע בצד את הסביבה החיצונית, לקחת אחריות ולשאול אותי שאלות… עלי.

לפני שאתחיל לשאול אעשה הסכם עם עצמי שאני טובה אלי. אם עולים לי דברים קשים כמו האשמה עצמית, כישלון או אכזבה – אני מכירה בהם, אבל מנסה להכיר עוד חלקים ולחפש עוד תשובות. גם אם לא אגיע לפתרונות מניחים את הדעת לא נורא. לקחתי לי זמן להתבונן אחרת על הגוף ועל החכמה שלו ואולי אזכה מחדש בעצמי.

אפשרי לבטוח בגוף שלנו גם אם לא קורה מה שרצינו או תכננו?

אולי זה דומה למצב של אהבה ללא תנאי.

אם מישהו מהילדים שלי יעשה דבר ממש לא ראוי בעיני אפסיק לאהוב אותו? לא – אני יכולה לבחור בו מחדש ולדעת שאני אוהבת אותו והוא חשוב לי בלי קשר לכלום. ממש כך.

ואם אני אעשה טעות חמורה – לא אסלח לעצמי? אשתדל לזכור שתמיד יש לי בחירה – לסלוח לעצמי ולצאת לחופשי.

ואיך הקורונה משתלבת בכל זה?

אולי יותר מתמיד יש זמן לעצור ולהרהר במה שקורה כאן. לבחון דברים מחדש. לפרק אמיתות ישנות שכבר לא משרתות אותנו.

אני מאחלת לנו בשנה הזו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהיות טובות לעצמינו, וכשנקום מכיסא הלידה הזה, נעמוד שוב על הרגליים ונהיה חזקות וחכמות יותר מאי פעם.

*משבר = כיסא לידה

2 Comments on “70. משבר*

  1. ❤❤❤ תמוש גם הפעם זה מאד יפה וחכם. ואני רוצה שעדי תכיר אותך ושאת תכירי את עדי. הגיע הזמן

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: