69. ביולוגיה

אבל את מיילדת! איך יכול להיות שרק עכשיו את מכירה לגמרי בחשיבותו של הגוף? זה העניין בלידה לא? מה, לא הבנת את זה עד היום? לא הבנת שהגוף הוא חוליה כל כך משמעותית בשרשרת?

בזמן האחרון, כל מי שאני מספרת לה על מה שקורה לי עם הגוף שלי מגיבה פחות או יותר כך והרצון לכתוב על כך התעורר בי היום בעקבות ההבנה שהכתיבה עצמה תביא עמה עוד רבדים שאוכל להתבונן בהם.

תמיד ידעתי שהגוף חשוב אבל.

תמיד נמשכתי יותר לפיתוח והכירות עמוקה עם עולמות הנפש והרוח.

הגוף היה עבורי מיכל או כלי שאמור להחזיק את השאר. ידעתי שגם זה דורש השקעה אבל. תמיד היה אבל.

סיפרתי לעצמי סיפורים. את משקיעה בתזונה ונותנת לגוף שלך דברים טובים, אף פעם לא היית ממש חולה, את אוהבת את איך שאת נראית, עדיף לחקור את הנפש, את הרוח, יותר מעניין, בקיצור – עדיף לך להשאר באזורי הנוחות שלך. להזיע? לפתח שרירים? ממש להשקיע בגוף עצמו? עד כאן.

בשנים האחרונות, עם ההבנה שהגוף הוא הרבה יותר ממיכל, התחלתי לשנות את התפיסות שיש לי עליו. הבנתי שאין בעצם הבדל בינו ובין הנפש במובן ששניהם שוכנים אחד בתוך השני. הבנתי גם שכדי להכיל את עולמות הרוח אני צריכה גוף (תאים, שרירים, עצמות, איברים) שיוכל להכיל עוד ועוד תודעה ומודעות.

זה היה קל.

יותר מאתגר עבורי היה לשנות את התפיסות שיש לי על ספורט. מה לעשות, אין דרך אחרת שמוכרת לי כדי לחזק ולהגמיש את הגוף.

לא סבלתי ספורט.

ספורט לא קשור אלי הייתי אומרת לעצמי. התעמלות פלדנקרייז, מחשבת הגוף, צ'יקונג, הליכות – זה נפלא, אבל זה לא ספורט. חשבתי שאתקל בקיר פנימי כאשר החלטתי לשנות את התפיסה שלי על ספורט ולהפתעתי זה לא היה קשה. די מהר הבנתי שסתם הכנסתי לעצמי דברים לראש ושבעצם ספורט ואפילו נעלי ספורט זה ממש אחלה. אבל מה באמת עזר לי להפנים את חשיבותו של הגוף? מחשבות על לידה, כמובן.

*

בלידה זה נורא ברור.

בלידה אין הבדל בין גוף נפש רוח. הכל אחד.

כשאנחנו יולדות אנחנו מקבלות הזדמנות להתאחד עם עצמנו.

כדי להתפתח, להתרחב, לצמוח – ללדת – איך שלא נקרא לזה, הגוף חייב לשחק תפקיד מפתח. ויותר מזה: אי אפשר באמת להתפתח ולהשאיר את הגוף מאחור. אי אפשר בעצם להשאיר אף חלק.

גם כשאנו יולדות דרך דופן הבטן וגם כשאנו יולדות דרך הנרתיק הגוף הוא שחקן ראשי. ברור שהוא לא יכול לעשות זאת לבד. תאי הגוף שלנו, שאוצרים זכרונות רבים, מחוברים היטב למה שעברנו ואולי גם למה שנעבור. הנשמה שלנו אבל גם הלב, הרחם ושאר האיברים סבוכים וקשורים זה בזה. הלידה, כמו הבריאה כולה, מבטאת את החיבוריות הזו.

*

השבוע, כשחשבתי על הגוף בהקשר ללידה ובהקשר למה שקורה לי בזמן האחרון והאסימונים שנופלים שמחתי שהנה הגיע הרגע ואני מתחילה לפתח לעצמי את הגוף. כן. ממש להשקיע בו.

ההבנה ששרירי הרגליים שלי רוצים טיפוח, שהידיים שלי רוצות להתחזק היתה ברורה. ההבנה שכדי לפתוח את הלב אני צריכה ורוצה לרווח את הצלעות ואת השרירים שביניהן העלתה בי חיוך. איך לא הבנתי את זה קודם שאלתי את עצמי. הבנתי, אבל כנראה שעוד לא באמת. הייתי צריכה להגיע לעכשיו כדי להתחיל ממש להתאמן, להזיע. לתת לגוף הפיזי את המקום הראוי לו.

*

חיפשתי אפליקציות ואתרים כדי לבחור מה מתאים לי והתחלתי עם שיעור שעובד על שרירי הליבה. אהבתי את הצליל ואת המשמעות ואמרתי לעצמי שזה מקום טוב להתחיל בו.

*

היה קשה. התאמצתי, הזעתי. חלק מהתרגילים פשוט לא יכולתי לבצע ואפילו הייתה לי קצת בחילה, אבל.

הרגשתי שכל התאים שלי בתוך האיברים שמחים.

איזה כיף שאת אתנו, הם אמרו לי.

ואני עניתי לכל אחד מהם:

תודה לכל מה שאתם בשבילי. תודה על הסבלנות שלכם. תודה על הגדילה, על התחלופה, על מה שנספג. תודה על החדש. תודה על התהליכים כולם.

תא משלי, ועוד תא משלי. כולכם איתי.

תא משלי. תא משלי.

תמי שלי.

2 Comments on “69. ביולוגיה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    התרגשתי לקרוא תמי, עשית לי חשק לאתגר את עצמי יותר בתרגולי היוגה שאני עושה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: