67. בפתח הבית*

הסגר הנוסף הכניס אותי שוב הביתה, במובן העמוק של המילה. שמתי לב שיש זיקה הדוקה בין מה שקורה בחוץ – בעולם ובארץ, לבין מה שקורה אצלי בפנים.
הסמוי – כלומר, הקשר של המציאות הפנימית עם זו החיצונית – נגלה לי יותר ויותר והחיבורים שקופצים מול עיני יוצרים בי פליאה התרגשות וסקרנות.

*

כבר שנה וחצי עובדים אצלנו במושב על מערכת ביוב חדשה. השבוע, סללו מחדש את הכביש של הרחוב שלנו וכשמכונות הסלילה עברו לקצה הרחוב צעדתי על הכביש מהבית לכיוון הקליניקה שלי.
הלכתי על הכביש החדש והמכונות עדיין עבדו. הרגשתי פעם ראשונה מה זה אומר ללכת על כביש שנסלל בזה הרגע.
האדמה רעדה תחת רגלי.
לוחות טקטונים נעו וזזו.
המשכתי ללכת.
הרעד החזק בגוף ליווה אותי גם בהמשך היום.
כבר ברגע הראשון של ההליכה על הכביש הבנתי שזה קשור למה שעובר עלי.
בתוכי.
אני מחדשת ומתחדשת. אני משתנה. אני מוכנה. הזהות הישנה מושלת אט אט לטובת משהו חדש שאני עדיין לא יודעת מה הוא.

*

הסגר הזה מצטרף לסגר הראשון ויוצר עבורי שרשרת של ימים וחודשים שהביאו איתם הרבה חדש. אני צפה באגם שאין לי מילים לתאר אותו.

חוסר הודאות לגבי הדמוקרטיה שלנו, הכלכלה הרעועה, שאלת הבריאות הכללית ושאלות נוספות ועמוקות לגבי עתיד האנושות פוגשות את המציאות הפנימית שלי בכל רגע.

*

השבוע צבעתי בצבע די דרמטי את המטבח ובצבע עדין יותר קיר גדול בסלון. אלו הם צבעים ברורים וחלקים וההכנסה שלהם לתוך הבית עשתה פלאים. הכל התחדש.
אבל, יש אצלנו גם קיר נוסף בסלון שצבוע בצבע טיח שיצרתי מחול לפני כמה שנים.
כנראה בגלל שהיתה לי טעות במינונים של החומרים החול ממשיך כל הזמן למצוא את דרכו לריצפה.
בגלל שזה זה סוג של טיח לפעמים נופל גוש ולפעמים חלקיקים.
מדי פעם אני צובעת את המקומות החסרים ובגלל שקשה להגיע לאותו גוון ומירקם שוב ושוב יש כל מיני צבעים וכל מיני מירקמים. הקיר ממש לא אחיד ואתמול חידשתי גם אותו.
כשהסתכלתי על הקיר הזה ראיתי את עצמי. כל הצבעים והמירקמים – החוויות, הזכרונות, הדפוסים, התפיסות האמונות – כולם קיימים בי אבל אני ממשיכה להשתנות כל הזמן.
מדי פעם חלק נופל ומושל ממני, חלק נספג בתוכי וחלק הופך לצבע חדש.

וחשבתי על הכביש הנסלל ועל הקיר ועל קורונה ועל לידה.

כמה אנחנו מתערערות בלידה.
כמה רעד הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.
וכמה כאב עולה בנו.
וכמה הפתח שנפער בנו מלא פוטנציאל לשינוי והשתנות שלנו.
וכמה אנחנו יכולות לשקוע או לצמוח מזה.
וכמה היצירה הזו שמתפתחת אצלנו בתוך הרחם מסמלת יצירתיות אין סופית שהמבוע שלה קיים בתוכנו. כל הזמן.
וכמה לכל אחת מאתנו סיפור שונה ומיוחד.
וכמה אנחנו דומות.
וכמה הסיפור הזה על עצמנו שקיים בתוכנו יכול להשתנות כל הזמן.

וכמה הוא יכול לשנות את העבר.
וכמה הוא יכול לשנות את העתיד.
כי יש בו כפי שהוא מליון פוטנציאלים ואנחנו יכולות לבחור מה לקחת, מה להשיל וממה ליצור חדש.
ואיזה הזדמנות יש לעולם שלנו להיולד עכשיו מחדש.

וכמה זה כיף להסתכל על הקיר הזה, עם כל הצבעים, השקעים, החורים והטעויות ולדעת שהוא חלק מהבית שלנו.
חלק מאתנו. כמו שהוא. והוא ממשיך להשתנות וכשאני מחליטה אני שוב צובעת אותו.
וככה זה בתוכי וככה זה בעולם.

וכן. שלא נתבלבל. זה בידיים שלנו.
יש לנו יכולת אדירה להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית.
וכשאני הולכת על הכביש הסלול מחדש ברחוב שלי אני זוכרת את תחושת הרעד ההיא. אני יודעת שהיא מאפשרת לי בימים אלו ממש להכניס חדש שאני לא יודעת מהו.
ואני מוכנה אליו.
ואני יודעת שהדרך שלי סלולה.

  • מוקדש באהבה להדסה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: