מאין באנו ולאן אנו הולכות: יומן לידות
לפני כמה שבועות שאלו אותי הילדים אם אני רוצה לשחק איתם חורף קיץ. זה בעצם ארץ עיר עם מילים אחרות, הם אמרו לי כשראו שלא הבנתי איזה משחק זה.
מרוב ששיחקנו ארץ עיר כבר היה משעמם כי ידענו פלוס מינוס את התשובות, למרות שהוספנו כבר מזמן עוד רובריקות כמו סלב, ספר סרט ועוד.
ישבתי לשחק איתם.
כל מה שנכתב במשבצות בראש הדף השתנה.
נעמי אמרה א' ובכל אות שעצרנו בה לא מצאתי אף מילה ואם מצאתי זה היה בערך כזה.
חיפוש המלים התבניתי כל כך של ארץ עיר חי צומח דומם ילד ילדה מאכל מקצוע אישיות נאחז במוחי וממש הקשה עלי לפנות מקום לריענון המושלם שהיה אמור להביא חדש. רציתי אותו, שמחתי בו, אבל התבנית עצמה היתה ממש חזקה וכמו נאחזה בי בכל כוחה. די מהר ביקשתי לשחק שוב כי רציתי להשתנות. רציתי להכניס חדש, לתת לו מקום.
ידעתי שלהתמדה בתהליך כזה אין תחליף.
שם המשחק שלנו עכשיו הוא חורף קיץ. ההרגשה ששינינו משהו מהותי ובזכותו התחדשנו היא נעימה ושותפה לכולנו. המילים בראש הדף הן עתה: חורף קיץ בוקר לילה מותג תחבורה גוף לבוש נגינה בילוי.
*
הערעור על ההבנות והתבניות הישנות בתוכנו הוא מאתגר.
*
בקרוב מאוד נגיע לבית המשפט העליון עם הסוגיה הבוהקת והמזוקקת – האם לידה היא הליך רפואי. כשעולה לי התשובה "ברור שלא" אני מיד עוצרת ושואלת את עצמי האמנם, למי זה ברור ומה יש שם בעצם בבפנוכו של הדבר.
*
לידה היא הזדמנות לשינוי תאי. שינוי DNA. שינוי של מבנים עמוקים.
זה לא קשור לצורה בה ילדתי או נולדתי, בית, בית חולים, מרכז לידה טבעי נרתיקי או קיסרי. זה קשור לזה שזה פשוט שם. בתהליך עצמו טמון פוטנציאל לשינוי עמוק והוא מחכה להתגלות.
ברגע שאני מבינה/ מאמינה/ מתמסרת לכך שלידה (ללדת ולהיוולד) היא חלק ממה שהגוף שלנו נועד/ יכול לעשות אני יכולה לקבל את העובדה שכל תוצאה היא התוצאה הרצויה. כלומר – אם יש לי אפשרות ללדת באופן שמכבד אותי כאדם, כאשה, ומכבד את התהליך הטבעי הזה יהיה לי יותר קל לקבל את התוצאה גם אם היא שונה מאוד ממה שקיוויתי או תכננתי. ה"אופן" הזה הוא העובדה שגם אני וגם מי שנמצא איתי וסובב אותי ומטפל בי מתייחס לזה כאל אקסיומה.
עזרה רפואית כשהיא ניתנת מתוך אמונה והבנת התהליך הטבעי שהשתבש מתקבלת אחרת מ"עזרה" רפואית מיותרת שלא היה בה צורך.
אם נשכיל כחברה לאמץ את הגישה שלידה היא חלק מתפקודי הגוף ולעיתים זקוקה לעזרה, לא נצטרך להיות במקום של ריב או ויכוח – איזו גישה צודקת ואיזו גישה היא הנכונה.
האבסורד בלקחת תהליך טבעי ולהפוך אותו ל"הליך רפואי" רק כי לעיתים הוא זקוק לעזרה רפואית מונח כאן לפנינו בשיא השקיפות שלו.
*
איננו רוצות לנצח.
זו לא מלחמה או מאבק.
אנחנו רוצות להטמיע עוד ועוד את המסר הזה.
כמו גשם שיורד ולאט לאט נספג באדמה.
הוא לא מנצח את הקיץ. הוא לא מביס את השמש.
*
בימים של שינוי עמוק שבהם כל הכדור המדהים שלנו משתנה ואולי אף מדינתנו הקטנה, ההבנה שלידה היא הזדמנות לשינוי עמוק, שינוי תאי – חשובה מאוד.
זה יכול לקרות (רוחנית/ אנרגטית/ נפשית/ פיזית) אם נתן ללידה את המגיע לה:
מרחב בטוח.
מקום שבו כל התומכים בה כתהליך של מהות, מבינים גם את המשמעות הטמונה בה.
מקום בו כל התומכים באשה, בתינוק, במשפחה כולה, יודעים ומאמינים בכל ליבם שכל אחד ואחת מאתנו ראוי להיוולד באהבה.
כמה נכון, ושוב כתבת כה יפה, מרגש, נוגע ומחובר טוב לאדמה ולמים
אהבתיאהבתי
וואו כל משפט פה מלא עצמה. איזה זיכוך של תהליך. מחזיר אותי לכמה נקודות אחורה בזמן שבו בחרתי בכן כמורות דרך ♡
אהבתיאהבתי