-
הרשמה
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
מאין באנו ולאן אנו הולכות: יומן לידות
מדי פעם, כשהעולם סביבי רועש וגועש אני מרגישה כמו צמח עדין בלב סופה. מצד אחד נטועה היטב באדמה וגמישה מספיק כדי שהרוח תעבור מעלי ומצד שני עוד רגע אתלש ממקומי. אני נוטעת את רגלי חזק באדמה, מדמיינת שורשים שמוזנים מכל טוב הארץ, זוקפת את ראשי פותחת את ליבי ומחכה. אני יודעת שבקרוב אמצא תשובה, והיא מגיעה אלי בשקט וברכות מפיה של רוית שאומרת לי בהודעת וצאפ מוקלטת: תהי טובה רכה וסבלנית… אליך.
פתאום המלחמה שהתחוללה בתוכי עד לפני רגע שוככת. פתאום המתיחה הפנימית באזור הטבור שליוותה אותי כל השבוע מפסיקה להציק.
*
פעם, כשהעולם סביבי היה גועש והעוולות היו מעוורות אותי וזורעות בי ייאוש הייתי שוקעת ומתמלאת אשמה.
שאני לא עושה מספיק שאני לא זה ולא זה ולא זה.
שאני עסוקה בטפל (לידות) ולא בעיקר (פוליטיקה ומלחמות גבולות וזהויות). היום אני מבינה שהאשמה ההיא היתה תכסיס נחמד שעלה מתוכי כדי שארגיש "בסדר". אם אני מרגישה אשמה זה אומר שאני בסדר, אני עם הטובים, הצדיקים, אלו שאכפת להם. זה כנראה היה חשוב ועזר לי לשרוד.
בשנים האחרונות, כשאני מוותרת על ההשרדת והקורבנות שחשבתי שהם חלק בלתי נפרד ממני, ויתרתי גם על התכסיס הזה ואינני נדרשת שוב לאשמה. אם היא עולה אני מתבוננת ומחייכת אליה ואומרת הי, מה שלומך, מזמן לא התראנו, מעניין שהגעת, את לא נחוצה יותר.
*
השבוע, בעודי נחשפת אט אט לטירוף ולאלימות מסביב התחלתי להרגיש שוב את השאלה בתוכי. השאלה הגיעה בצורות שונות ויכולתי בעזרתה לחדד עוד קצת לעצמי מה אני עושה פה.
השאלה – איך אני מגבירה את האור ולא משתפת פעולה עם החושך – החזירה אותי ללידות ואז עוד קצת לתוכי.
כמו בלידות, אני מישירה מבט פנימה ומחליטה לשים לב למילים שלי, למחשבות שלי, למה שעולה מתוכי.
אני מחליטה לא להסחף לייאוש ולראות את הטוב ואת היופי. לא לתת לדאגה להגדיר אותי ואת האהבה שבי. מכירה במה שעולה מתוכי. מנסה לזהות ולא להזדהות. אני יודעת ובטוחה שהלידה תקרה. אין שום אפשרות אחרת.
*
אני יודעת שהמציאות סביבי מושפעת ממה שקורה בתוכי ולכן ממשיכה לפגוש נשים, לטפל, ללמד.
בכל בוקר אני מוצאת אור ויופי מסביבי ואני יודעת שיש להם השפעה אדירה.
*
אתמול בערב הייתי בתערוכה של איריס ובן חברים אהובים. פגישתנו האחרונה בחטף היתה לפני הקורונה, בהפגנה נגד אסדת הלויתן. אתמול בערב עניני האסדה נראו לי שוליים לעומת מה שמתחולל בעולם ואצלנו.
כשראיתי אותם, ברגע אחד, בינות אנשים נשים ומסכות ליבי התמלא אהבה ונזכרתי כמה זה קל. כמה קל ופשוט הכל נהיה כשהלב מתמלא אהבה. כמה בקלות היא צובעת את הכל.
ציוריו של בן היו שחורים ולבנים וכדי הקרמיקה של איריס היו פראיים וצבעוניים.
כד אחד עמד בצד והיווה השראה לכל מה שסביבו. צורתו לא סמטרית וכאילו מעוכה והצבעים שלו מתגלים כל פעם מחדש, כאילו באו מעולם אחר. חדשים.
הוא עמד בפינה, נראה חשוך מרחוק אבל כשהתקרבתי נפעמתי.
הפרספקיטבה.
זוית הראיה שהשתנתה כשהקפתי אותו שוב ושוב יצרה מול עיני בכל פעם כד אחר. לא היו לי מילים. נסעתי הביתה עם התחושות ועם הרצון להכיל ולהבין עוד.
הבוקר הבנתי שהתמלאתי השראה.
כד מחרס. חברים אהובים. בתי אמא שלי ואחותה שהיו איתי. התחייבות יומיומית לעצמי לקחת אחריות, לפעול למעני ולמען הסביבה. מפגש משמעותי עם תלמידות שהיה בבוקר. סיפורי לידה ברשת. הידיעה שהכל שזור בכל. האפשרות להכיר תודה. תקווה.
מקום על האדמה 
❤
מרגש ויפהפה
אהבתיאהבתי