60. בעין הסערה

חודש מרץ אלפיים ועשרים ייזכר כנראה בישראל בתור חודש הקורונה הראשון. אני לא יודעת כמה כאלו עוד יהיו אבל כבר שבוע אני מאוד מתרגשת ולא יודעת על מה לשים את האצבע. הבוקר התעוררתי עם רצון לכתוב על ההתרגשות הזו והתשובות התקבלו מתוך המלים והמשפטים עצמם. מתוך הכתיבה.

*

אני מיילדת. כמעט שלש שנים אני כותבת על לידה. לידה כמהות ולידה כמציאות.

אני יודעת להיות בזמן כזה. זמן שבו הכל יכול להראות כאילו עוד רגע מתים.

אני יודעת שיש צירים קשים מנשוא ולפעמים הכאב בלידה הוא לא רק בציר ולא רק פיזי. אני יודעת להחזיק את כל התהליך כי בסוף יולדים והסוף הזה הוא כמובן רק התחלה.

הגוף שלי מכיר את ההוויה הזו.

*

סיפרתי כאן בעבר שכשהייתי בהתנסות בקורס מיילדות בבי"ח מאיר, התחלתי לבכות בלידות. המדריכה שלי סימה, חשבה בהתחלה שזה מהתרגשות. מהר מאוד הסתבר לי שזה לא זה והתחלתי לחפש. הבכי הזה היה התחלת המסלול שבו אני פוסעת גם היום – המסלול אל עצמי. לאורך השנים היו לי הבנות שונות לגבי המקור שלו, לגבי הסיבה שממנה הוא נבע ובזכות הקורונה נוספה עליהן הבנה חדשה.

*

בלידות פגשתי שקט.

פגשתי הוויה שלא הכרתי. הוויה שהיתה חדשה לי.

בלידות הרגשתי בטחון קיומי.

פגשתי ודאות.

היא היתה דומה לודאות של האהבה הזוגית או האהבה לילד אבל היה בה גם משהו אחר. היא היתה פנימית ולא תלויה בשום גורם חיצוני.

בלידות, התאים שלי חשו בפער בין המציאות המוכרת שבחוץ לבין זכרון אחר שהתעורר. זכרון של משהו מאוד רחוק ועם זאת מאוד קרוב.

*

עם השנים דבקתי בלידות, במיילדות.

ברגע שנכנסתי לחדר או בית שבו התרחשה לידה פשט בגופי שקט.

התחושה הפיזית הזו של השקט הנעים כל כך, חשבתי, שייכת למציאות שלי בתוך "לידות" ותמיד קיוויתי למצוא אותה בתוכי גם כשאני בחוץ, לא בלידה.

בזכות העובדה שידעתי איך מרגיש השקט הזה, איך מרגישה הוויה נטולת פחד, ידעתי שיש דבר כזה והוא אכן אפשרי.

*

*

ימי הקורונה הביאו אותי חזרה הביתה.

האיסור על ריבוי נסיעות, ריבוי מפגשים, בחירה מדוקדקת של מי לפגוש ולמה החזירה אותי פנימה. זה "פנימה" שנבע פשוט מלהיות בבית. כולנו כאן. עופר שירה אילן נעמי ואני.

אנחנו מבשלים משחקים ישנים קמים רואים סרטים וסדרות. מדי פעם המציאות החיצונית מבליחה פנימה. מדי פעם אני יוצאת לקליניקה או לחברה או להליכה בגבעות או ביער. מישהו מתקשר לשיחת זום. הודעות וצאפ. עופר עובד מהבית. אילן לומד.

אנחנו נמצאים ביחד וטוב לנו. אנחנו נותנים מקום לחששות שעולים אבל מחליטים ביחד איפה לשים את המשקל.

*

הבוקר,  נזכרתי ששמעתי פעם את הביטוי  עין הסערה בהקשר ללידה.

ישנו שלב, אחרי שצוואר הרחם נפתח לגמרי והראש עדיין לא לוחץ מדי או לא יורד לתוך הנרתיק,  שבו יש ריסטרט.

הגוף מסתגל למציאות החדשה ואין צירים.

זה יכול לקרות או לא לקרות. זה יכול לקחת דקות או שעות.

כשזה קורה זה כמו פלא.

איך יכול להיות שהלידה שהיתה פה הרגע בעוצמה מטורפת נפסקה?

איך זה שפתאום אני נרדמת, או נחה או שאני פשוט רגועה? איך זה שאין כאב?

יכול להיות שעוד רגע הכל יתחיל שוב ויכול להיות שעוד הרבה רגעים.

ואנחנו לא יודעות במה או במי זה תלוי.

*

בשלב הזה אני מרגישה עכשיו.

שקט.

נעים.

הידיעה שמתחולל שינוי מטורף שאולי ייקח את האנושות למקום חדש לגמרי מורגשת בכל נימי גופי.

ההבנה שיש פה לידה של תינוק שלא ברור איך יראה מתבהרת.

ואני בבית.

בעין הסערה.

*

ובלידה הזו?

גם כאן אין לאף אחד מאתנו מושג איך יהיה או יראה התינוק. איך יראה העולם אחרי הקורונה. אני יודעת שזה תינוק חי ובועט וכעת הוא עובר דרכנו.

לנו, כאנושות, ניתנה הבחירה מה לעשות איתו. שוב עולה השאלה שאני הכי אוהבת – האם אנו מוכנים לקחת אחריות על הבחירה הזו: לחשוב על הסביבה בה יגדל, על הערכים שלנו כהורים, על משמעות החיים כאן בכדור הארץ ובכלל.

האחריות שלי היא עלי ועל הכלל. הקורונה מבהירה לנו שהכלל הזה הוא פשוט כולנו. בני ובנות האדם באשר הם. אחריות במה אנו מזינים את עצמינו, אחריות על התודעה שלנו כי היא זו שתשפיע יותר מכל על החיים שלנו, גם אחרי הלידה הזו.

*

ואני בבית. השקט שפגשתי בלידות נמצא עכשיו בתוכי. אולי בגלל זה אני מתרגשת בימים האחרונים. אולי גם הדמעות ההן, בחדר לידה בבי"ח מאיר היו קשורות אליו. אולי הן עלו מתוך פגישה עם זכרון קדמון של שקט. שקט ששמח להפגש איתי. אולי הזכרון הזה, שהתעורר משינה ארוכה, נשם לרווחה והתחיל לזרום לכל עבר מרוב שמחה.

 

 

 

 

3 Comments on “60. בעין הסערה

  1. כמה יפה כתבת, השקט וההתרגשות עוברים מהמילים והשקט עובר בינהן, בבחירה של המשפטים הבודדים ובעריכה של הכתיבה והריווח והפיסוק, תודה יקרה ואהובה

    Liked by 1 person

  2. תמי כתבת מקסים. תודה.
    מדהימות הלידות שאת חווה, התובנות, הזכות להרגיש ולגלות אותן, והיכולת שלך דרך המילים לאפשר לנו להרגיש ולגעת בעצמינו.
    אינסוף, כמו האהבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: