59. נזק

כתבתי את הפוסט הזה לבלוג לפני שבועיים והוא שכב לו סתם כך, במחשב, מחכה לרגע המתאים. שלשום היו בחירות והיה נראה לי לא קשור לפרסם אותו אבל היום ( כמה טוב שהבוקר בא תמיד ), הוא פתאום נראה לי קשור. אולי כי הוא מדבר על האחריות האישית שלנו ודרכה לאחריות כוללת? אולי כי הוא מזכיר לי פרספקטיבה ושדברים נראים אחרת לאחר זמן?

*

יש סיפור קשה שהולך איתי מימי עבודתי כמיילדת בבי"ח לניאדו. השבוע הוא צץ בעקבות שיחה עם שתי חברות.

*

עבדתי משמרת ערב והייתי ממונה על שלושה חדרי לידה. כשנכנסתי לחדר 1 ראיתי אשה צעירה שוכבת במיטה ואמה עומדת לידה. האשה, "היולדת", שכבה עם הרדמה אפידוראלית. כשהתחלנו לדבר הבנתי שהיא מאוד חוששת. זוהי לידתה הראשונה. הרגשתי שהיא מתקשה לסמוך עלי. אולי בגלל שהייתי צעירה יחסית למיילדת במשמרת הקודמת ואולי בגלל משהו אחר. אני זוכרת שהתאמצתי מאוד למצוא חן בעיניה. חשבתי שהאפשרות שלה להיות בטוב תלויה בי. את רוב המשמרת העברתי בחדר. אמה והיא היו שתיהן צעירות מאוד. שעות הצהרים הפכו לשעות ערב והלידה התקדמה. דיברנו על הא ודא והשעות עברו בנעימים. בסביבות השעה תשע האשה החלה להרגיש לחץ והתינוק התקדם בנרתיק ללא כל קושי. האפידורל עבד טוב. היא היתה נינוחה. בעלה עמד מחוץ לדלת ומדי פעם אמה דיווחה לו על ההתקדמות. החדר היה חשוך ונעים. שלוש נשים ותינוק. שקט. התרגשות באויר. הכנתי בעדינות את העגלה עם חבילת הלידה בצד. כשהראש החל לבצבץ והתקרב לכיתור נפתחה הדלת באחת. נכנס לחדר רופא והדליק את האורות.

קפאתי. ידעתי מה הולך לקרות ולא אמרתי דבר.

זו לידה ראשונה תעשי לה אפי הוא אמר בקול רם ובתקיפות. יכולתי לשמוע בקולו התרגשות.

מבטי רפרף על האשה השוכבת. רגלי נתקעו באדמה. מילים לא באו אל פי. אינני זוכרת היכן היו ידי. הלסת נשמטה. הדמעות החלו לעלות במעלה הגרון.

הראש כבר ממש כאן אמרתי לו בשקט אחרי שניות ארוכות.

אם את לא חותכת עכשיו אני עושה את זה.

באותו רגע, אולי בגלל הרמת הקול והדלת הפתוחה ואולי בגלל תחושת בטן נכנסה אחראית המשמרת. היא הסתכלה לתוך עיני ומיד קראה את הסיטואציה. בגלל הבזק המבטים שהוחלפו בינינו הדמעות החלו לבצבץ מעיני אחת אחרי השניה והפכו לזרם. היא אמרה לו משהו לגבי זה שאולי אין צורך באפיזיוטומיה, שהניטור תקין והראש מתקדם יפה אבל הוא התעקש. זזתי הצידה. ברגע שהוא הבין ששתינו לא מעוניינות לעשות כדברו הוא לקח מספריים וחתך.

שוב רפרף מבטי על האשה. לא יכולתי להסתכל בעיניה. לא רציתי שהיא תראה שאני בוכה ואולי גם לא רציתי לראות אותה. כשנחו עליה עיני לרגע קצר היה נראה לי שהיא כבר לא שם.

*

לקראת סוף המשמרת ביקשתי לדבר אתו. ישבנו בחדר 8 שהיה ריק ואמרתי לו שאני חושבת שהוא עשה נזק. מבחינתי הוא הפר את שבועת הרופאים.

*

הלידה הזו כאמור עדיין מלווה אותי. לאורך השנים שעברו ניסיתי להבין מה חוויתי שם. למדתי על פאיט פלאייט ופריז והבנתי שקפאתי וזו תגובה לחלוטין מובנת ומקובלת וסלחתי לעצמי, הבנתי למה בכיתי, הבנתי מה לקחתי על עצמי ועוד ועוד. הלידה הזו גרמה לי להבין מה זו טראומה משנית של אנשי צוות, פתחה לי פתח נוסף לעצמי ולחוויות שחוויתי בחיי, לאובדן שליטה וללקיחת אחריות.

*

בשיחה השבוע סיפרה אחת מחברותי על מקרה שבו היא הרגישה שעשתה נזק לאשה בזמן שלוותה אותה בלידה. כששאלתי עוד על המלה נזק ולמה היא מתכוונת היא אמרה לי: את לא מקשיבה לי. אני חוויתי שעשיתי נזק וזה מה שחשוב כאן.

אחרי הפגישה נסעתי הביתה וכבר בדרך ניסיתי להבין מה היה שם. למה לא הקשבתי ומה המלה הזו מעוררת בי. נזכרתי בסיפור לעיל.

*

"את נתפסת למילה" עפרית אומרת לי לא פעם. נכון, אני מרגישה שהמלים עוזרות לי להבין עוד, לדייק עוד את הרגשתי או עוזרת לי להבין את מה שנאמר לי. הפעם נתפסתי חזק על המלה נזק. בבית חשבתי על זה עוד.

הבנתי ש"נזק" הוא בעיני המתבונן ואין סוף אנשים ייתנו אין סוף פרשנויות למלה הזו. הרופא מהסיפור למשל, היה בטוח שלחתוך פרינאום שלם ויפה אינו "נזק" ושאם אני לא אעשה אפי יהיה "נזק" גדול יותר.

בשדה הלידה, לצד הפרשנויות הפילוסופיות או הפרשנות הרפואית של כל מקרה ומקרה ל"מהו נזק", וכמיילדת שלקחה על עצמה לחנוך נשים נוספות אני מחוייבת בעיני עצמי לדון במושגים הנוספים שעלו מן הסיפור: אחריות ואשמה. מדוע חשוב להפריד ולהבדיל ביניהן ואיך עושים זאת. לפתע, המלה נזק הפכה עבורי לפחות רלבנטית.

*

אחריות אישית היא נר לרגלי בבחירות היומיומיות ה"קטנות" ממש כמו בבחירות ה"גדולות". היה מי שאמר או אמרה שאלהים נמצא בפרטים הקטנים ולכן התרגול היומיומי כאן הוא משמעותי. רק מתוך אחריות אישית אני יכולה לחשוב על אחריות כוללת. בזכות הלמידה ארוכת השנים שלי אותי ואותה אני יודעת כי ככל שאני בוחרת לקחת אחריות, לא מתוך עול אלא מתוך בחירה חופשית, מודעות, שמחה והוקרת תודה, האשמה העצמית נעשית מיותרת. כשהיא עולה, אני מבינה לליבי כי הרי כך חונכתי. שיח האשמה היה נוכח בתוכי עד מאוד. כמה טוב שהיום, אינני זקוקה לו יותר.

כשעולה אשמה אני לוקחת אחריות ומתבוננת עליה. אני מנסה להבין מדוע היא הגיע כרגע, מה אני "מרוויחה" מכך, מהו ההרגל או הדפוס או האירוע שגרם לה לצוץ.

*

*

כשנלווה נשים בשדה הלידה יקרו בהכרח גם דברים "לא טובים" ואולי גם "נזק". ההכרה במה שעולה אצלינו בעקבות הפחד מדבר שכזה שעלול לקרות וגם בחוויות שאנו סוחבות אחרי מקרים כאלו, היא חשובה וראשונה במעלה כשאנו באות לרפא את עצמינו וכשאנו מוכנות לצאת למסע משותף עם אשה אחרת.

אני מבינה שמה שגרם לי לא להקשיב לחברתי, השבוע, הוא המקום הפנימי שלי שרוצה שתהיה פה מציאות אחרת. מציאות שבה המלה אשמה לא תהיה קיימת. לכן, האינסטינקט שלי היה לנסות לתקן ולא להקשיב. האחריות שלי על הדבר, בבחינה לאחור, היא למידה: בפעם הבאה ששיחה כזו תתרחש אנסה לקחת עוד כמה נשימות ואתן לחברה שלי להיות במקום שלה, לא אמהר כל כך לנסות להזיז אותה ממנו.

שיחה כזו היתה יכולה פעם להסתיים כשאני ממוקדת וחופרת בטעות שלי. הלקאה עצמית או אשמה היו חברות קבועות שלי. השבוע הרגשתי שיש לי בחירה והחלטתי שזו הזדמנות לקחת אחריות. בררתי עם עצמי מה היה שם, למה לא הקשבתי, מה אשתדל לעשות אחרת בפעם הבאה, מה אני יכולה ללמוד מחברתי החכמה שיש לה כל כך הרבה ניסיון והיא מהווה עבורי השראה. דיברתי עם עפרית וחשבנו איך להעביר את הנושא בהכשרת לווי ההריון שלנו. בנוסף הזכרתי לעצמי שאני מוכנה לטעות. שוב ושוב.

זה כמו במקרים אחרים בשדה הלידה או בחיים בכלל אמרתי לה ולי.

הבחירה שלנו היא האם לקחת אחריות, ללמוד עוד מהמקרה על עצמינו ועל העולם או האם להרגיש אשמות. במקרה של שיחה עם חברות זה יחסית קל. האשמה היא לא כבדה כל כך. בסיפור של הלידה ההיא היה לי יותר קשה.

*

הרבה שנים הסיפור של הלידה ההיא, בלניאדו, הסתובב לי בגוף. בתאים. הוא נדד מהלב לראש וחזרה. לפעמים הוא הגיע כדי להוכיח לי כמה אני צודקת, וכמה אחרים טועים. לפעמים הוא עלה כדי להזכיר לי כמה אלימות יש בשדה הלידה וכמה נזק מיותר נעשה לנשים ומדוע אני ממשיכה לפעול לטובת הכלל. לפעמים הוא עלה כדי לשחרר כעס או כאב. כל פעם היתה סיבה אחרת. בפעם הזו, השבוע, כשהוא עלה אל מול המלה נזק אני רואה דרכו את ההזדמנויות שהיו לי לקחת אחריות על מהלך חיי ועל הבחירות שלי.

בחדר לידה, באותו הלילה, הרגשתי אשמה וקורבנות. היה לי קשה מנשוא שלא הגנתי על האשה. שקפאתי. שעה לאחר מכן בחרתי לשבת מול הרופא ולהגיד לו את דעתי על האירוע. כמה ימים אחר כך כתבתי מכתב למנהל המחלקה ובו תארתי לפרטים את מה שקרה. כמה שנים אחר כך בחרתי להבין ולעבד את החוויה שחוויתי שם, בחדר. כמה שנים אחר כך בחרתי להקים מרכז לידה עצמאי. בחרתי לעבוד בסביבה שמכבדת נשים, שרואה בלידה אירוע קדוש ומכונן. כמה שנים אחר כך בחרתי לפעול למען הקמת מרכזי לידה בישראל, והיום, כמה שנים אחר כך… אני בוחרת לכתוב על כך.

משאלת הלב שלי היא שכנשות מקצוע, כאמהות, כנשים חופשיות ננסה להיות ממוקדות יותר באחריות ופחות באשמה. היום אני מרגישה כמה האחריות מחלצת אותי למעלה, כמה היא בעדי ובעד העולם, וכמה האשמה מורידה אותי, לא בעדי או בעד אף אחד אחר והלוואי שבקרוב יעבור זמנה. אני מרגישה בתוכי שזה כמו מרד. אולי המרד הגדול.

2 Comments on “59. נזק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: