השבוע יצא לי לפגוש שתי נשים אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בקשר. את שתיהן ליוויתי בהריון הקודם. שתיהן הפכו לאמהות לפני שנתיים שלוש וכל אחת מהן התקשרה אלי מסיבה שונה לחלוטין. שתיהן רצו תמיכה.
הראשונה, שבועיים אחרי לידה, לא מרגישה חיבור לתינוק ומלאה בייסורי מצפון כעס ואשמה. השניה, שבוע לפני ניתוח הסרת רחם וחצוצרות, כועסת על עצמה כשהיא מזילה דמעה או כשהיא מגלה סימני חולשה.
שתיהן רגילות לא להיות טובות לעצמן.
*
שתי השיחות הללו, הביאו אותי למחשבות על כעס פנימי, ביקורתיות עצמית ואשמה.
כמה קל לנו להפנות אנרגיה שלילית לתוכנו וכמה לעיתים זהו הדבר הראשון שעולה ברגעי משבר או קושי. השלילי כל כך מוכר ולא דורש שום תשומת לב מיוחדת. הוא פשוט עולה. כמה קל לנו לכעוס על עצמנו, לשפוט את עצמנו.
שתי השיחות היו קשורות לאִמָּהוּת על שלל גווניה – רחם, תינוקות, ביטוי עצמי, יצירה, הנקה, תלות, הזדהות, השרדות, קורבנות. כמה ימים אחרי, כששמתי לב לקשר בין שתי השיחות הפניתי את המבט פנימה, לאִמָּהוּת שלי.
בזמן האחרון היא מאותגרת שוב ושוב ואני מנסה להבין מה עושים עם זה.
*
בכל גיל של הילדים האִמָּהוּת הזו מביאה איתה שאלות חדשות ומקומות שעדיין לא ביקרתי בהן בתוך עצמי.
הילדים שלי הם כמו פרחים. יפים, עדינים, שונים זה מזה. יש להם כוחות צמיחה אדירים משל עצמם שטבועים בהם ומה אני בשבילם? אדמה? מים? אור? סופת גשמים, שרב? אולי קצת מכל דבר?
כמה אני מזדהה איתם? עם עצמי כאמם? מה הם מסמלים עבורי? האם אני רוצה לבוא לידי ביטוי דרכם?
הילדים, יותר מכל מושאי אהבתי צריכים את הניקיון הפנימי שלי כדי להמשיך לצמוח בבריאות. ככל שאוכל להיות יותר אני הם יוכלו להיות יותר הם.
*
לפעמים אני שואלת את עצמי כמה זה אפשרי. כולנו גרים באותו בית, החיכוך היומיומי גדול. כל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו והקשר בינינו הוא הקשר הכי מורכב שיש בין אנשים – קשר בין הורים וילדים. התקשורת לפעמים זורמת ומקרבת ולפעמים תוקפנית ומרחיקה. זה מרגיש כמו מעבדה.
עופר ואני כהורים רוצים לתקן. אנחנו רוצים לגדל את הפרחים שלנו אחרת מאיך שגידלו אותנו. אנחנו רוצים ורוצים ורוצים. כל כך הרבה תקוות רצונות שאיפות. עבורנו, עבורם.
*
אני אומרת לעצמי שוב ושוב שהילדים שלנו הם לא ההצלחות שלנו ולא האכזבות שלנו. הם לא מראה שלנו. אני מנסה להפנים, כל פעם בעוד רמה, שככל שניטיב להיות עצמינו ולבוא לידי ביטוי כמי שאנו בעולם כך ייטיב גם להם.
זה מאתגר.
וזה דורש כנות עצמית.
מה זו אמהות עבורי? מה זה הצלחה / כישלון באמהות ואם בכלל יש דבר כזה ומי אמר. מה אני חושבת לגבי מה "אומר" שאני אמא טובה. אולי בכלל כדאי שאבדוק את ה"אמיתות" האלו ופשוט אשים לב כמה תפיסות והנחות יש לי על הדבר הזה שנקרא אמא.
שוב הבנתי שהמפתח הוא אצלי. האחריות שלי הפעם היא להפתח ולערער את התפיסות שלי. יכול להיות שהמהות שהיא אני תתגלה לי עוד אם אתחיל לעשות את זה.
אני נזכרת בערך של שיתוף הפעולה שאני כל כך מחוברת אליו ומתעודדת. אולי באמת זהו אחד הערכים המשמעותיים ביותר עבורי מחוץ ובתוך המשפחה. גם כאן, כולנו שזורים אחד בשני וכל התפתחות של האחד תוביל בהכרח גם להתפתחות של האחר.
*
היום זה היום הראשון של שנת 2020. אני מפנה את המבט פנימה, נזכרת בשתי השיחות המשמעותיות שהיו לי עם שתי הנשים שפנו אלי השבוע ומבטיחה לעצמי להיות טובה אלי השנה הזו. טובה יותר מכל מה שהיתי לעצמי אי פעם – בלי הלקאה עצמית על מה שהיה אלא מתוך מאור פנים אמיתי.
כשאני מרגישה את שריר החיוך מתחיל בפעולה עדינה שמורגשת רק בצד הפנימי של הלחי אני מוסיפה ואומרת לעצמי: תודה.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה