54. געגוע

במשך השנים האחרונות קורה לי שכאשר אני פוגשת אשה והיא שומעת ממני או ממישהו אחר מהנוכחים שאני מיילדת, היא מספרת לי על הלידה שלה.

השבוע זה קרה לי שוב. פעמיים.

נראה כי לעיתים, החוויה הנצרבת בגוף ובתאים בלידה היא כל כך חזקה עד שכמו לָבָה שקטה בתוך הר געש היא רדומה ומחכה להזדמנות כדי לפרוץ החוצה.

ההזדמנות לספר על כך ולו על פרט קטן ולו לרגע אפילו לאשה זרה, חוצה כל קשר לסיטואציה ומביאה את הסיפור להתגלם שוב במציאות והפעם על ידי הדיבור.

לאחר הלידה החוויה עצמה הופכת להיות חוויה רוחנית ונפשית, נצרבת בתאים ועם זאת משתנה ללא הרף. היא דומה מאוד לחוויות גוף חזקות שקרו לפניה או יבואו אחריה אבל גם שונה מהן ויש לה את הפוטנציאל להיות העצמתית מכולן.

חוויות הגוף סביב ההריון הלידה – הניסיון להרות, הפלות, ההריון עצמו, הלידה, ראשית האמהות, ההנקה – מאפשרות לנו הנשים, להיות במקום של חיבור לעצמנו גם אם לעיתים הן קשות ומאתגרות פי כמה ממה שהכרנו עד שפגשנו בהן.

*

השבוע, פגשתי שתי נשים שסיפרו לי על הלידה שלהן. הראשונה היתה זרה, בת שבעים פלוס, שסיפרה לי על הלידה הראשונה שלה. השניה היתה דודה שלי בת השמונים, שסיפרה לי על אובדן התינוק שלה בזמן הלידה. הבטתי בעיני שתיהן וראיתי כמה החוויות נוכחות בהן בעת הסיפור. בעיני שתיהן ראיתי חיבור אותנטי לחוויה ההיא ולעצמן. הנוכחות שלהן בזמן הדיבור השתנתה.

עברו שנות דור. לדודה שלי כבר יש נינה. אולי הן סיפרו על הלידה כמה פעמים לאנשים אחרים לפני ואולי היתה זו הפעם הראשונה, אבל החוויה עצמה והדיבור עליה התלכדו לכדי ניצוץ משותף ולרגע, לזמן עצמו לא היה כל משמעות.

פתאום הבנתי שכאשר אנו מספרות או מדברות על הלידות שלנו אנחנו מתגעגעות.

אבל לְמָה ?

*

*

אני נזכרת בחווית ההנקה של נעמי בתי, מיד אחרי הלידה.

ברגע של החיבור לשד, מיד כשהיא יצרה את הואקום הראשוני, התעורר בי געגוע. חשבתי כי זהו  געגוע לאותה תחושה בדיוק שחוויתי עם שני ילדי הקודמים. היה זה געגוע שלא ידעתי שקיים בי ושבא על סיפוקו המיידי.

שירה היתה בת עשר ואילן בן שש וחצי. עבר זמן רב מאז שהנקתי. ברגע של החיבור הראשוני גופי פגש את התחושה המוכרת מפעם, והמוכרות הזו התפשטה בי בכל רמ"ח איברי ונשמתי. יכולתי להישען אחורנית ולנוח. הדרמה שהרגע התחוללה פה חלפה עברה. ילדתי.

הגוף היה שמח, מלא בגעגוע ועם זאת נוכח.

אבל  לְמָה בעצם התגעגעתי?

*

*

בעודי יושבת בחוף הים וכותבת את השורות האלו אני שומעת פעוט כבן שנה שנתיים צועק שוב ושוב את אותה המלה מחולקת לשלש הברות. אותו טון עוד פעם ועוד פעם. הוא צועק ואני לא מבינה מה הוא אומר.

*

בהתחלה, כשאני שמה לב לצעקות העזות שמתערבלות לבכי קורע לב אני חשה שמישהו מפריע לי ומוציא אותי מהריכוז ומהשקט שאני נמצאת בתוכו ומנסה להתעלם. אחרי כמה דקות אני מבינה שהשקט כבר איננו ואני מרפה מהכתיבה.

חולפות עוד דקות בודדות ואני מחליטה להרים את הראש, להסיט את המבט, להסתכל למרחק ולחפש את מקור ההפרעה בעיניים.

כשהחוויה מתלכדת ומה שאני שומעת באוזני הופך להיות גם מה שאני רואה בעיני אני מבינה על מה מדובר.

פעוט כבן שנה וחצי שנמצא בידי אמו על החוף סמוך לגלים  צועק שוב ושוב "הביתה".

אני מבינה שקיבלתי תשובה לפשר התהיה שלי בדבר החיבור והגעגוע.

*

חווית הלידה ( או הזכרון בגוף סביב הלידה ) מחברת אותנו עם מי שאנחנו והגעגוע שצף הוא געגוע ערפילי, מטושטש עוד יותר מגעגוע לאדם או למקום פיזי.

זהו געגוע הביתה.

אולי, כשאנחנו מחפשות את הדרך אל הבית הזה שוב ושוב הלידה מזכירה לנו שהוא בתוכנו.

 

 

One Comment on “54. געגוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: