53. שליה (2)

כל החודש האחרון אני נדרשת לשחרר תוצאות ולהפרד מציפיות. בניגוד לשחרור של דברים מהעבר שבזה יש לי נסיון, אני נדרשת לשחרר קדימה וזה יותר מאתגר אותי.

אני יודעת שזה אפשרי בזכות הלידות.

שם, במרחב המוגן שלי, המציאות הזו, בה אני עושה את שלי ויודעת שאני לא קשורה לתוצאה תמיד היתה המציאות.

אני יודעת לקחת אחריות, יודעת לעשות מה שצריך אבל בכל הקשור ללידה – יודעת שפלא הבריאה עושה את שלו והרבה מהתהליך הזה לא קשור אלי.

משהו בתאים שלי יודע איך זה מרגיש ולכן אני יודעת, סמוכה ובטוחה, ללא צל של ספק שזה יכול לקרות לי גם באזורי החיים האחרים.

*

הפעם הראשונה ששמתי את ידי על ראש של תינוק שתיכף יוולד זכורה לי היטב.

סימה, המדריכה המקסימה והאוהבת שלי בקורס מיילדות אמרה לי – בואי תמילה שימי ידיים. בבת אחת, כל האינטנסיביות של הקורס, של לימודי הסיעוד, של לילות ללא שינה עם ילדי הקטנים – נעלמה.

נגעתי בראש והשקט מילא את גופי.

עמדתי שם. בנוכחות פשוטה ובהירה וסימה שאלה האם זו פעם ראשונה שלי.

*

בשנים הבאות הבנתי שאין לי צורך לגעת בראש כדי לחוש את השקט הזה, הפנימי. זה קורה לי בתוך מרחב של לידה בלאו הכי. אולי לכן, ההפרעות הלא הכרחיות ללידה, שחוויתי בתוך כתלי בית חולים כמיילדת, היו כל כך צורמות עבורי.

*

כשניסיתי להבין את פשר השקט שנסוך בי, את פשר השחרור מכבלי התוצאה, הבנתי שבלידה מתגלה לי סוד הבטחון הקיומי: התינוק יוצא. אין דרך אחרת. משהו בוודאות הזו כנראה שחרר אותי מאיך זה יקרה או מה יהיה. היציאה של התינוק יכולה להיות צבועה באלפי גוונים אבל אולי בגלל הוודאות שזה חייב לקרות נסוך בי שקט.

ידעתי שהחלק של הפלא או הנס של הלידה / הבריאה – לא בידי.

*

שנים אני מנסה להעתיק את ההוויה הזו מהלידות שנכחתי בהן למציאות האחרת של חיי, אבל היא חמקמקה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא ובחודש האחרון היא היתה ממש קשה להשגה.

ואז,

כמו כמיהה לאהבה שחלפה

כמו כמיהה לאדם שהיה ואיננו

כמו כמיהה למילה מדויקת שלא קיימת

אני כמהה לתחושת הגוף בתוך השקט.

הזכרון התאי, הפנימי, העמוק של השקט הזה שאי אפשר לזייף אותו – קורא לי ומעיר אותי.

*

האם אני יכולה לדעת בזמן נתון, לגבי מקרה מסוים, מהי האחריות שלי ומהי האחריות של הבריאה? וכמו בלידה, להרגיש איך כוחות היקום והטבע עושים את שלהם?

*

אתמול, ביום כיפור, נזכרתי במה שכתבתי לפני חודש על השליה.

לפעמים הכתיבה שלי מקדימה אותי וכמו נביאה היא מבינה דברים לפני.

לפני חודש כתבתי על שליה שנאחזת ברחם ולא משחררת ולכן הלידה לא יכולה להסתיים. כשמשהו עמוק ברחם מסרב להרפות, השליה לא יכולה להנתק והפיזיולוגיה הפשוטה והפלאית  כל כך לא יכולה להתקיים. הלידה לא יכולה להתגלם במלואה.

*

אז מה אחריותי ובשליטתי ומה לא? איך אדע? אולי כמו במילה שליה זה פיפטי פיפטי: שלי / ליה' ואולי בכל מקרה לגופו משתנים האחוזים.

כמו שיש ימים בהם אני מרגישה שהקיץ נאחז בציפורניים ומסרב להרפות לטובת הסתיו, כך החזקתי אני, בחודש האחרון, בכמה תוצאות שסרבתי לשחרר, עד שחיי הפכו מיוסרים.

ביום ראשון, מתוך קושי גדול התקשרתי לגלו מורתי האהובה והבנתי במהלך השיחה ואחריה כמה לידה היא משאב עבורי. הלידה היא לא משאב תאורטי.

הבנתי שני דברים. הראשון הוא שאני בעיצומו של תהליך לידה בעצמי, והשני הוא שהלידה היא משאב חי קיים ונושם שנמצא בי ובעצם יכולה להיות משאב עבור כל אדם שנולד.

כולנו יצאנו מחושך לאור. אנחנו מכירים ויודעים את הדרך.

2 Comments on “53. שליה (2)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: