52. שליה

כשהייתי בת עשרים ושבע חברה שלי היתה בהריון. היא היתה הראשונה. ההריון הזה היה גם עצמתי וגם טראומתי ובסופו נולדה ילדה מקסימה יפה ומוכשרת שהביאה איתה לעולם הרבה אור. לא ידעתי אז דבר על הריון או על לידה ולא שאלתי את עצמי עדיין האם אני רוצה בכלל להיות אמא, אבל אני בטוחה שהתקופה הזו הטביעה את חותמה בנתיב שלי ואולי אף סללה דרך לא נודעת לדברים שיגיעו אחר כך.

חברתי היתה מאושפזת שלושה חודשים בבית יולדות הקריה שהיה ממוקם מול מגדלי עזריאלי של היום בקצוות המזרחיים של השטח הצבאי "הקריה".

גם היום, כשאני עוברת שם בסביבה, אני יכולה בקלות לצייר בדמיוני את הכניסה לבניין ואת החצר הפנימית שבילינו בה ביחד שעות על גבי שעות, ימים ארוכים.

בהריון הזה היו הרבה דברים מאתגרים: סודות שהוחזקו, תאומים שאחד מהם נפטר ברחם ואחותו שהמשיכה להתפתח לצידו, אשפוז ארוך שכלל הרבה פחד, חוסר ודאות ותסכול, זריקות סטרואידים יומיות. בין כל המושגים הרפואיים שנזרקו לאויר צירוף אחד, שנשמע לי אז סתום נחרט בתוכי. למרות שלא ידעתי מה פירושו הוא הילך עלי קסם.

שליה נעוצה.

לימים, כשהפכתי להיות מיילדת, התחלתי להתעניין עוד ועוד באיבר הזה שנקרא שליה והצירוף הזה – שליה נעוצה – פינה את מקומו למושגים ותהיות נוספות חדשות. הקסם שחשתי אז המשיך ללוות אותי.

*

בזכות החיבה שלי לשפה העברית וההתבוננות בשליות, כבר בתחילת דרכי המיילדותית לא יכולתי להתעלם מהאותיות וממשמעותן אחת ליד השניה.

של מי השליה?

*

השליה, שנוצרת עם ההריון ומתחילה ל"תפקד" אי שם בסוף השליש הראשון מאפשרת את הצמיחה של העובר, מזינה אותו, משמשת כגשר לחיים כאן על האדמה.

היא מחוברת לרחם במאות ואלפי כלי דם שמקיימים ביניהם יחסי גומלין. כמו הכבד, היא מעבדת את חומרי המזון, כמו הריאות, היא מחליפה חמצן ופחמן דו חמצני וכמו הכליות, היא מפרישה חומרי פסולת.

*

אחד הדברים המרגיעים ביותר אחרי לידה עבורי הוא לקחת את הקערה שבה מונחת השליה הצידה, לפרוש מרפד לבן, להניח עליו בעדינות את השליה, לפרוס אותה ואז לגעת בה. בעדינות בעדינות ללטף אותה, להוריד ממנה קרישי דם שלא שייכים לה כעת ואז להסתכל.

להפוך אותה לצידה השני, ללטף גם אותו ולראות את הגבולות שלה עם השק שנפרש מסביבה ואת חבל הטבור שיוצא מתוכה.

כל זה קורה אחרי שהשליה סיימה את תפקידה ונותקה ואפשר להתפנות לעיסוקים זוטרים. אין מה למהר. התינוק כבר בחוץ ובדרך כלל שוכב ומתכרבל בידי אמו או אביו.

הליטוף וההתבוננות בשליה מאפשרים למיילדות לזוז רגע, להביט לאחור על ההתרחשות הפלאית שזה עתה התרחשה ולהגיד תודה.

*

כשהייתי בקורס מיילדות סיקרן אותי איך יודעים איפה מסתיים מחזור הדם האמהי בשליה והופך למחזור הדם העוברי. גם אז לא הבנתי את זה וגם היום אני לא יכולה להבין את זה. אלו הם שני מחזורי דם נפרדים ששזורים זה בזה.

ישנו פלא נוסף. השליה אוצרת בתוכה זכרונות של האמא, האבא והתינוק. היא כאילו חדשה, כאילו יש מאין – נוצרה ממש עכשיו עם ההריון, אבל בעצם, מחברת בין העולם הישן לחדש, ולכן היא אולי מחזיקה בתוכה את כל מחזור החיים: הסיבות, התוצאות, ואנחנו ביניהם.

למרות שהשליה מחזיקה בתוכה פלאות אלו ואחרות, למרות שהיא אחד האיברים הכי מורכבים בגוף האדם, היא נוצרת עבור תינוק אחד בלבד ומסיימת את תפקידה ואין בה צורך אחרי הלידה.

סקרנות, פליאה, קבלה שיש ידע עצום נוסף שאין לי גישה אליו, מלווים את ההתבוננות שלי בשליה.

לפעמים היא משתחררת מדופן הרחם לאחר הלידה כהרף עין, לפעמים נדרשת מנוחה קלה ואז היא מסכימה להיוולד ולעתים נדירות היא אחוזה כל כך חזק כאילו שולחת את אצבעותיה וננעצת ברחם ובלי התערבות חיצונית לא יוצאת.

*

*

המושג שליה נעוצה הלך איתי שנים רבות מאז ששמעתי אותו לראשונה בשנות התשעים, בבית יולדות הקריה, והנה, בשבועות האחרונים הוא קם לתחיה.

אני מלווה כבר כמה שבועות אשה מופלאה ואמיצה שעברה אתגרים רבים לפני ההריון וכעת היא מאושפזת באחד מבתי החולים בחיפה.

אז מה נסגר עם השליה הזו? לא מספיק מה שעברתי? היא שואלת אותי. ולמה היא התישבה דווקא על הצוואר? למה זה קורה לי? ואולי בנוסף לכל היא גם נעוצה! חשבתי שלפחות אלד בצורה רגילה וכעת אני מבינה שיהיה קיסרי, היא אומרת לי בטלפון. לאחר שאנו נותנות הכרה לאכזבה ולתחושות הקשות שעולות אנחנו משוחחות על כך שסוג הלידה לא אומר עליה כלום. הדרך שהיא עוברת, ההכרות הכמו חדשה עם עצמה, הקשר עם התינוקת המיוחדת שלה – משמעותיים לאין שיעור מסוג הלידה שלפניה.

אחרי השיחה הזו אני מהרהרת בנושא שמעסיק אותי לאחרונה – האחיזה שלנו בתוצאה. החיבור בין שליה נעוצה לתוצאה נעוצה מעלה חיוך על שפתי.

*

מה יהיה כבר עם מבחן התוצאה הזה אני שואלת את עצמי. קוצר הרוח מטפס, מתיישב ותופס את מקומו בנינוחות של מנצחים, אי שם באזור בית החזה.

אני מתבוננת בדרך שלי בשנים האחרונות ובמה שמחכה מעבר לפינה.

דיון משמעותי בבית הדין הגבוה לצדק בנושא מרכזי הלידה העצמאיים, הכשרת לווי הריון שעפרית ואני יצרנו ורוצות לפתוח אחרי החגים אשר החזון שלנו כולו מגולם בה, וגם – השנה החדשה שעומדת בפתח.

האם נזכה בדיון? האם תפתח ההכשרה? מה אומרות עלי התוצאות האלו? האם הן מגדירות את מי שאני?

השכל עונה – ברור שלא.

אבל הלב? והגוף?

אני נזכרת בשליות. בגדולות, בקטנות, באלו שיצאו בקלות ובאלו שסרבו וננעצו.

אני עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומנסה להרגיש בגוף שאני לא קשורה לשום תוצאה.

אני רואה את המילה מתרחקת ומתפוגגת ואז כאילו להכעיס היא חוזרת.

אני מנסה לשמור על קור רוח ומבקשת לעצמי עוד קצת פרופורציה ועוד קצת סבלנות.

4 Comments on “52. שליה

  1. התמונה של המיילדת שמלטפת את השיליה אחרי הלידה קצת הטרידה אותי. בעיני היא עדיין שייכת ליולדת, גם אחרי שיצאה מהרחם. חוץ מזה מאוד אהבתי את המחשבות על מקומה הפיזי והמטאפורי של השליה, המחברת בין העולמות של האם והיילוד.

    Liked by 1 person

  2. מבינה.
    אחת הפעולות המיילדותיות היא בדיקת השליה לאחר הלידה. אנחנו צריכות לראות שהיא יצאה בשלמותה כדי לודא שאין חלקים קטנים ממנה שנשארו בתוך הרחם. זה מתבצע ראשית על ידי מגע ואחכ התבוננות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: