51. זמן לידה

בשנתיים הראשונות בבית יולדות כמעט כל הלידות היו בסופי שבוע. עפרית ואני הינו יושבות ב"ערב פתוח" מול כל השואלות והשואלים, ומספרות לנוכחים שרוב הלידות קורות אצלנו בין חמישי לראשון. פשוט כך.

פעם אחת, נסעתי לחתונה של אחת המיילדות מלניאדו וכששאלו אותי חברותי מחדר לידה איך אני מסתדרת בחיי החדשים עם הכוננות והילדים (נעמי היתה בת שנתיים) ומה קורה אם יש לידה ואני באמצע קניות בסופר עניתי להן – זה ממש פשוט. כמעט כל הלידות קורות בסופ"ש. עופר בבית גם בימי חמישי ולכן יש לי ראש שקט.

כשגדלנו והתרחבנו ויכולנו להכיל עוד ( או כשנרגענו והבנו שזה אכן קורה ואנו מנהלות מרכז לידה בישראל והחיים ממשיכים ), העניינים התחילו להשתנות. עם הזמן הלידות קרו במהלך כל השבוע.

ראו זה פלא.

*

כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שהזמן של ההתחלה היה שונה בעוד מובן. נדרש מאתנו המון המון זמן לעבד את הדברים – להבין מה קורה בליווי ההריון מה קורה בלידות ואת התהליכים של אחרי הלידות. בעצם את רוב שעות היממה העברנו בניתוח המציאות שלנו. לא ויתרנו על להבין את הלידה עוד, להבין את ההקמה והיזמות עצמה, את מערכת היחסים ביננו, לחפש מודלים נוספים ולדייק את המודל שלנו. רצינו להבין את עצמינו עוד.

היום אנחנו מבינות ברגע דברים שפעם הקדשנו להם שעות או ימים.

הזמן הארוך שבין הלידות עצמן היה דרוש לבניית התשתית.

המחשבות על, העיבודים, נפילת האסימונים וההבנות קרו מחוץ ללידות פשוט כי הלידות היו זמן של נוכחות במיטבה.

בלידות בדרך כלל לא צריך לעשות. לפעמים יש לידות שאחרי זמן מסוים של אי עשיה מגיע זמן עשיה, אבל אנו האמנו ועדיין מאמינות שזמן האי עשיה חייב לבוא קודם.

*

*

גם בעקבות סופי השבוע שהתמלאו לידות, גם בעקבות זמן הבנייה הארוך שהושקע בתשתית של בית יולדות אבל בעיקר בגלל מה שקרה בתוך הלידות, הרגשתי שזמן לידה הוא זמן אחר.

*

בלידות הקצרות הזמן הזה מורגש כי הכל קורה מהר ומבקש מהנוכחים להיות בפול ווליום פנימי.

בלידות האחרות – גם הארוכות וגם הלא ארוכות ולא קצרות הוא מורגש מכיוון אחר.

בלידות האלו התחושה היא שכל הנוכחים – היולדת, בן או בת הזוג והמלווים כאילו נתלשו מזמן החיים הרגילים ונכנסו במנהרה לזמן אחר  – זמן לידה.

בזמן הזה אוכלים ושותים בהתאם למתאפשר ולרצון, נחים וישנים בהתאם למתאפשר ולרצון. מדברים פחות, שמים לב יותר.

*

התחושה הזו עוררה בי לעיתים שאלות מהותיות על הזמן עצמו.

הלינאריות הכל כך ברורה שלו בחיי היומיום – הועלתה בספק. נוכחנו לראות כי בלידה הזמן הוא לא לינארי ומתנהג אחרת.

בזמן לידה, למשל, ידעתי פחות או יותר איפה הילדים שלי נמצאים – אם הם בבית, בגן או בי"ס, מי דואג להם – מסיע לבית  ספר או חזרה, מאכיל מרדים או פשוט נמצא שם עבורם אבל לא באמת חשבתי עליהם. פה ושם היתה הבלחה של מציאות – וצאפ עם שאלה מעופר, שיחה שלא נענתה מחברה, אבל רוב הזמן? הייתי בבועה ששמה לידה.

לפעמים, גם אני, כמו היולדת, הייתי פתאום שמה לב שכבר חושך או שכבר בוקר. לפעמים עפרית היתה יורדת מלמעלה עם קערת סלט או חביתה ולחם ורק אז שמתי לב שלא אכלנו מזמן. השעות פשוט לא נספרות באותו קצב.

השהייה במרחב משותף עם אנשים אחרים במשך שעות מביאה אתה אינטימיות חדשה משותפת שכאילו מתבלת את הזמן המיוחד הזה ואת היחסים שנרקמו בתבלינים נוספים.

הגוף מתמסר לתחושות ולפעמים רק כשיוצאים החוצה שמים לב לעובדה ששהינו בזמן אחר.

אחרי הגוף מגיעה המודעות. גם היא "מתיישרת" ועוברת למצב האחר שלה. שניהם משלבים ידיים, קופצים מעל מפתן הלידה ויוצאים שוב אל העולם, לזמן המוכר.

*

השבוע קרה לי משהו אחר לגמרי אבל  דומה. הוא הזכיר לי את חווית הגלישה בזמן והיציאה מחוצה לו כמו שקורה בלידות.

זה היה משהו שערבב את ההווה עם העבר והרעיף עלי כהרף עין את התחושה שאני כל מי שהייתי ever. כאן ועכשיו.

*

*

חזרתי לאוטו מהליכה בים.

הלכתי לאיטי, נכנסתי, התיישבתי התנעתי והדלקתי רדיו.

השעה היתה שבע ועשרים בבוקר והתחנה היתה מכוונת על 88. נשמעו צלילים ראשונים של שיר ובבת אחת חזרתי לזמן היותי נערה בתיכון.

הרגשתי שהתאים שלי מתאחדים עם אלו שהיו שם לפני שלושים ומשהו שנים.

תחושת הגוף המתעורר היתה כל כך מורגשת.

הצלילים עשו לי מיד מה שהיו עושים אז, כששמעתי את השיר האמריקאי מהסרט הצרפתי.

התחלתי לנסוע לאט לאט והקשבתי.

הקשבתי לשיר – למנגינה, שהחלה את הכל וכמו דגדגה בנוצה את התאים שלי, ולמילים, שקבלו משמעות חדשה.

*

זה היה סרט צרפתי על נערה שמתאהבת.

הוא נקרא "לה בום" (המסיבה). מי שהיתה נערה בשנות השמונים לא יכלה לפספס אותו.

המוזיקה כהרגלה, חודרת לעמקי הנשמה ונוגעת במקומות שמילים לא מגיעות אליהם, אבל אהבתי למילים מושכת אותי להקשיב גם להן.

כשאני עוברת את פרדיס ופונה שמאלה לכוון בת שלמה אני כבר באמצע השיר ומגלה שמעבר לקיץ' ומתיקות היתר המילים הן על חלומות, אהבה, אמונה וזמן.

השיר נגמר. אני חונה ליד הבית, נושמת עמוק. הנערה שהיתה פה לפני רגע כבר כמעט לא נגישה. אני אוספת את הטלפון ובקבוק המים, מניחה רגל אחרי רגל על האדמה, מסתכלת על עלי האקליפטוס הפזורים עליה ויוצאת מהאוטו.

3 Comments on “51. זמן לידה

  1. תמי אהבתי אהבתי מאוד את הפוסט. אהבתי את המונח זמן לידה כי כזה הוא. אחר. מקודש. קסום. מחוץ למציאות. וכמה פלא יש בו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: