50. אהבה

במפגש האחרון בסדנת כתיבה דרך מדיטציה שאני משתתפת בה, בהנחיית המשוררת הדס גלעד, דיברנו על אהבה קראנו על אהבה וכתבנו על אהבה.

ברגע הראשון, שהדס הציעה שנכתוב ואריאציות על אהבה, כמו שקורה לי הרבה פעמים עם מילים כאלו גדולות, אני חווה ריחוק.

אני מרגישה את השחיקה, את הזילות, את שימוש היתר. עולה בי ספק לגבי אפשרות החיבור למילה וכמובן – האם יש לי מה להגיד עליה. קצת אחר כך, עולה בי המילה שוב והפעם היא מביאה את האמת שלה מתוכה. בלי המסכות והטשטוש, בלי טרדות וגחמות היומיום, בלי ציניות, אלא עם טהר וכוונת האותיות עצמן. המילה כאילו מנותקת לחלוטין ממני ומהנשים בחדר. היא מתקרבת אלי חדשה ונקיה עד שלפעמים הריחוק קורה שוב והפעם מעצם הקירבה. כאילו שאני מתקרבת למשהו ממש ממש ואז לא מבינה מה זה.

אחר כך חלה סינטזה בין חיבור היתר לניתוק ואני מוצאת מקום למילה בתוכי ומתחילה לחוש אותה בלשוני וללוש אותה בידי עד שהיא מגיעה דרך העט אל הדף.

רסיסי האהבה הראשונים שעלו בי בסלון של הדס היו לילדי ולעופר. הזיכרונות ועצמת הרגש הפכו כהרף עין לתערובת של מלים ודמעות.

*

כשהגעתי הביתה נזכרתי בלידת הבית הראשונה שנכחתי בה. זו היתה לידה של חברה שלי. הייתי אז בקורס מיילדות והמיילדת המיועדת שמחה לשמוע שיהיו עוד זוג ידיים בלידה.

אני זוכרת את עצמי נושאת עיניים אל המיילדת כשהיא נכנסה בדלת. אני זוכרת מה היא לבשה ואיזה כפכפים היו לה ואת טון הדיבור. אני זוכרת שחשבתי לעצמי – שיו איזו עבודה יש לה. נפתחת דלת והנה היא בלידה.

הלידה התרחשה בשבת ולמחרת היה היום הראשון שלי בחלק המעשי של קורס מיילדות.

נצרתי את הלידה הזו בתוכי ולקחתי אותה איתי להתנסות הקלינית.

אני זוכרת את התינוק יונק, את אחותו הקטנה שישנה שנת ישרים ולא שמעה את הקולות שעלו מן הסלון. אני זוכרת את השקט של אחרי, את הפליאה, את ההרגשה שאני צופה בנס גלוי.

אני זוכרת את האהבה.

*

זו היתה אהבה שפגשתי אחר כך פעמים רבות.

אהבה שהתעוררה בתוכי בלידות.

ברגעים האלו ידעתי שהיא אינסופית והיא נמצאת בי. זו היתה תחושה חזקה ומיוחדת שרק אחרי שנים התחלתי לתת לה מילים ואולי ברגעים אלו אני עדיין מחפשת אותן.

*

*

בתחילת הדרך המיילדותית שלי נפעמתי ממהירות ההתאהבות שלי בנשים שליוויתי. עם הזמן הבנתי שזה קשור בלידה שמביאה אתה אנרגיה מיוחדת ובאפשרות לחוות אמת, חיבור ואינטימיות.

אחר כך חשבתי שזה קשור לתינוקות ולמשהו שהם מביאים איתם והיו עוד מחשבות.

לצד הנסיונות האנושיים לתת לו פרשנות, הדבר הזה היה ברור כשמש.

הוא לא מורכב מאוקסיטוצין ואין לו קשר לכימיה. זה משהו עמוק ואינסופי. בכל לידה אפשר לקבל ממנו עוד ולכן יש כנראה כאלו מאתנו, שבחרו במקצועות הלידה, שפשוט התמכרו לו.

אני חושבת שכולנו, הנשים שמלוות לידות, פוגשות בלידה את האהבה שבתוכנו. אנחנו מרגישות כמה היא גדולה ועמוקה וכמה אין לה גבול.

*

*

האהבה הזו לימדה אותי גם על עצמי וגם על החוט הדק שמחבר בינינו.

דרך הלידות של ילדי, דרך הלידות שנכחתי בהן כמלווה, דרך האימהות, דרך הזוגיות, דרך אהבתי לחברותי, הבנתי שהחוט הזה מחבר אותי לאהבה שבתוכי.

דרך החוט הזה הבנתי שאני אחראית על מציאות חיי.

מעניין, אבל אני לא זוכרת מתי לראשונה תפסתי אותו בשתי אצבעותי.

One Comment on “50. אהבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: