כשהייתי נוסעת ללידות בגדרה, היה לי הרבה זמן בכביש. בדרך כלל לקח לי שעה להגיע. אחד מהדברים שהיו הכי נוכחים בתוך הראש שלי בזמן הנסיעה היתה הסקרנות.
מעניין מה קורה שם עכשיו.
*
לפעמים, כשעפרית היתה מלווה את האשה בשלב הלטנטי, בטלפון, בבירורים של מה קורה ומתי לבוא הייתי שותפה כמעט לכל הניואנסים של מה היה טרם הגעתה של האשה לבית יולדות, אבל לפעמים, בייחוד אם הלידה החלה בלילה או היתה לה התחלה כמו שקראנו לה "מאפס למאה", עפרית היתה פשוט מתקשרת אלי ואומרת רק בואי. שלומית הגיעה בסערה או יערה התקשרה והיא מתקדמת ממש מהר, והייתי יוצאת לדרך.
כל הדרך ללידה אחזה בי סקרנות.
זו היתה סקרנות מהסוג המשובח שמפעילה את הגוף, זורמת בחושים. היא מילאה את גופי התפעמות והשתאות. אני זוכרת פעם אחת, כשנסעתי בכביש 6 דרומה בערב שבועות, הירח היה ענק ועמד ממש מולי כל הדרך. אני זוכרת שחשבתי עליו ועל מזלי הטוב והייתי מלאת הודיה ושמחה שזה מה שקורה עכשיו. אני נוסעת ללידה. ההבנה של מימוש החזון שלנו – העובדה שאני נוסעת ללידה ובוטחת בנו ובמה שיהיה היתה חזקה. לא הרגשתי שהמזל משחק תפקיד מכריע כפי שהיה קורה לי בדרך למשמרות בבית חולים.
*
*
הבית בצבע תכלת אפור, שבו שכן בית יולדות נמצא בקצה סמטה. זוהי עליה קצרה אך מורגשת.
כשהייתי מחנה את האוטו ברחוב פוקס ומתחילה לטפס ברגל במעלה הסמטה עם פרחי הבוגונביליה הכתומים ורואה את העציצים של סאלי ומרק השכנים ישר ממולי, הסקרנות ששקטה קצת במהלך הנסיעה היתה מתגברת שוב. ידעתי שתיכף אגיע ואדע מה קורה.
דלת הזכוכית הכבדה ממש לפני. מלפניה, תלוי הוילון הלבן שרעיה תפרה לנו. אני מזיזה את הידית הכבדה בעדינות כלפי מטה, משתדלת לא להרעיש, מסיטה קצת את הוילון ומחכה לראות או לשמוע. אני דרוכה.
לפעמים הייתי רואה את עפרית והזוג יושבים בסלון ושותים תה ומקשקשים. ( הצירים נעלמו? אולי זו הפוגה נעימה בינהם? )
לפעמים הייתי רואה שהסלון ריק ושומעת שקט מחדר הלידה. (אולי האשה נרדמה בין הצירים? אולי היא מרוכזת ומכונסת פנימה? אולי היא במקלחת…?)
לפעמים הייתי שומעת את האשה גונחת ומוציאה קולות.
והיו פעמים… ששמעתי תינוק.
בכל הפעמים נכנסתי בחרדת קודש לבית יולדות. ידעתי שאני נכנסת למרחב מקודש ושלם שמתרחש בו נס.
הייתי מורידה בשקט נעליים, מניחה את התיק על הכורסא בסלון ומנסה להרגיע את הדופק ואת הסקרנות.
מה קורה שם עכשיו, באיזה שלב אני נכנסת, האם אפריע, האם חיכו, האם עפרית צריכה עזרה. בדקות הארוכות – קצרות הללו הייתי אומרת לעצמי את אותה מנטרה: תמיד אני מגיעה בזמן, גם אם אני מגיעה והלידה תתרחש רק מחר, וגם אם אני מגיעה אחרי. כך צריך היה לקרות.
*
*
בימים האחרונים אני שוב מרגישה את הסקרנות הזו. היא פתאום מגיעה, מטפסת ויורדת משני כיוונים – מלמטה ומעלה ומתיישבת לי בגוף. כך בנחת, היא באה ומעירה אותי וגורמת לי להבין ששוב קורה משהו חדש.
אחרי ההבנה שאני צריכה לשמוט ולהיות עם השמיטה הזו בסבלנות, משהו פנימי מאוד חזק באיזור של הרצון והיצירתיות מתחיל להתעורר.
*
עפרית ואני מתחילות שוב לתכנן ביחד. אנחנו יוצרות יצירה חדשה והיא קורס משותף (אולי שנתי?) ארוך ומעמיק של לווי הריון.
אנחנו מבינות ששתי החוליות החלשות של מסע ההריון והלידה בארץ הן הלווי בהריון והלווי של אחרי הלידה. אנחנו רוצות שיגיע רגע ובו כל אשה תדע שכבר מהתחלת תהליכי המחשבה הראשוניים על הריון היא יכולה להיות מלווה על ידי נשות מקצוע – דולות ומיילדות.
אנחנו רוצות שנשים אחרי לידה יהיו מלוות על ידי נשות מקצוע שיבואו אליהן הביתה, יטפלו בהן, יעניקו להן טיפולי מגע ויהיו שם עבורן לכל דבר ועניין.
המיילדוּת היא יותר מפגישה בלידה.
*
כן, אנחנו אומרות לעצמנו שוב ושוב בימים האחרונים. יש לנו חזון. אנחנו פועלות מתוך יש.
אנחנו מבינות שהתחלת ההתנסות שלנו בללמד ולהעביר את המודל שלנו כבר פה. אנחנו רוצות לעוף ולגדול עם זה. אנחנו שוב מעזות לחלום.
אנחנו בונות קורס חדש ומעמיק, שנעביר אותו ביחד. הפינג פונג המחשבתי שלנו, שכל כך אהבנו בכל פעם כשבנינו משהו חדש, חוזר ונוכח ועולה מדרגה. אנחנו באות אליו יותר בנחת, עם יותר נסיון ויותר קבלה ואהבה עצמית.
*
*
הסקרנות שמתעוררת בי פעם בכמה ימים בתקופה האחרונה תופסת מקום נכבד בחיים, לפעמים מעלה את הדופק, לפעמים נוסכת שלוה ו… מזכירה לי את העלייה בסמטה לבית יולדות כשהייתי מגיעה ללידה: להיות בעליה זה כבר טוב, פרחים ועצים שאני רואה בדרך – עוד יותר טוב, ודלת קסומה אל הלא נודע תיכף תפתח.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה