46. אחריות

עברו שנתיים מאז שרעדה האדמה תחתי. שנתיים מאז שעפרית ואני קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות במרכז הלידה שהקמנו ואהבנו ורצינו שימשיך להביא עוד הרבה אור ואהבה לעולם.

אחרי כמה חודשים מאותה טלטלה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרצון לכתיבה שבער בי בהתחלה נבע מתוך תשוקה לתיעוד. רציתי לתעד את מה שקרה מיד עם קבלת המכתב – את מה שקרה החל מאותו יום ואילך. הרגשתי שזו תקופה חשובה. חשבתי שזו צומת דרכים משמעותית ושכדאי לעצור רגע ולכתוב עליה. רציתי לתאר בזמן אמת את מה שאנו עוברות, את מה שאנו עושות, איך קמה "זכותי ללדת". רציתי שהכתיבה עצמה תהיה עדות. בנוסף, התחלתי להבין שהכתיבה היא דרך חדשה אל עצמי והשילוב הזה – ביני ובין התיעוד עצמו ריגש אותי.

כשחלף הזמן והמשכתי לכתוב גיליתי את ההנאה הגלומה בכך. עם הזמן רציתי לתעד את מה שעפרית ואני יצרנו במהלך השנים שבהן פעל בית יולדות. רציתי שכל העולם ידע מה עשינו, איך עבדנו, איזה מודל יצרנו ואיזה נס מתגלם בלידה. רציתי להוציא החוצה את הידע שרכשנו על לידות ועל הגוף. ה"פתח אל העולם" משמו של הבלוג הובן לי עוד ועוד. ידעתי שיש לי תפקיד והוא לכתוב על מה שהיה.

לאט לאט שמתי לב שהבלוג הפך להיות משהו נוסף. הוא הפך להיות משהו פרטי ואינטימי שאמנם נושא בחובו את עולם הלידות – העולם שאני כל כך מחוברת אליו – אבל הן כבר מהוות עבורי גשר לדברים נוספים.

הרצון לתעד, הרצון שידעו, שכח. בד בבד עלו הרהורים על מהות הלידה ומהות החיים  ובעיקר צצו עוד ועוד הבנות על עצמי. החיבור ביני ובין עולמות הגוף והלידה, ביני ובין המילים החל לתפוס מקום בחקירה העצמית שלי והוא עניין אותי יותר ויותר. הבנתי שהכתיבה היא זו שאפשרה לי ותמכה בי במקום הזה. הבלוג אפשר לי להרחיב את החקירה הפנימית.

*

*

במשך השנים שאלתי את עצמי ושאלו אותי  אחרים מדוע רציתי להיות מיילדת.

לא ידעתי את התשובה המלאה . ידעתי חלקים ממנה, והיא כללה בדרך כלל יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

העובדה שלפני היותי מיילדת עסקתי במדעי הרוח ורק אחר כך פניתי ללימודי הסיעוד, תפשה הרבה מהמרחב בין השאלות לתשובות. העובדה שזה קרה אחרי הלידה הראשונה שלי היתה ברורה. אבל.

מה היה שם? הקשבה לשכל? ללב? לרצון? לרגש עז? לרחם? עד היום אינני יודעת בוודאות אבל אני יודעת שהיתה הקשבה.

אני יודעת שאולי לראשונה הרגשתי מחויבות עזה ללכת אחר "הדבר הזה" שגרם לי להבין / לחשוב / להחליט / לרצות – להיות מיילדת.

העובדה ששנים הלכתי אחרי הדבר הזה בלי לשאול שאלות ובלי להתחשב כמעט בדברים "החיצוניים" היתה ברורה לי ולסביבתי. הדבר הזה, שנמצא בתוכי, קרא לי ואני הקשבתי. הוא קרא לי ללמוד מיילדות, הוא קרא לי לצאת מבית חולים ולעבור להיות מיילדת בית, הוא קרא לי ללדת בבית בעצמי, ואמר בתוקף ועם זאת בעדינות גדולה שהגיע העת להקים את בית יולדות. מאז עברו הרבה מים בנהר ואני מרגישה עדיין מחויבת – לא למיילדות דווקא, אלא לקול הפנימי הזה שלפעמים הוא חזק ולפעמים הוא כל כך חלש ונשמע אך בקושי, עד שאני צריכה כמעט לחפש אותו.

בזכות המיילדות הכרתי אותו עוד ועוד.

*

כשהגעתי להתנסות הראשונה בקורס מיילדות בבית החולים "מאיר" לא ידעתי כמה שם בית החולים יהיה משמעותי עבורי.

לבשתי את המדים הסגולים עם הכתובת "חדר לידה" על הגב והייתי גאה. קניתי קפקפי בירקנשטוק לבנים וציירתי עליהם פרחים צבעוניים והייתי מוכנה. הנה אני מגשימה חלום.

המציאות טפחה על פני ותוך ימים מספר שמתי לב שאני בוכה אחרי כל לידה.

סימה המדריכה הקשובה והטובה שלי בחדר לידה אמרה לי שאני בטח מתרגשת וזה קורה הרבה. חלפו עוד כמה משמרות והבנתי שזה לא זה. הדמעות ירדו ושטפו אותי בכל פעם. הדמעות היקרות היו אלו שהובילו אותי למטפלת שעזרה לי עם השנים להבין מה יש שם, מי אני, ומה זה בעצם "הדבר הזה" שהקשבתי לו. הבכי הוביל אותי והלכתי אחריו. זו היתה צעקה רמה שהיה קל לפגוש אותה ולהקשיב לה.

במקרים אחרים, כאמור, הקול היה חלש כל כך ולא יכולתי או לא רציתי לשמוע אותו ובטח לא להקשיב לו. פעם אחת הוא היה חכם וגייס לעזרתו את המציאות החיצונית ואת הגוף שלי עד שכמעט לא יכולתי להזיז את יד ימין ורק אז הקשבתי לו והפסקתי לקבל לידות.

*

*

השלב המשמעותי ביותר בעבודה עם עפרית בבית יולדות, היה השלב שבו הבנו שבגלל שאנו מטפלות בנשים בנקודת זמן כל כך רגישה בחייהן – בהריון בלידה ובתקופה שאחרי הלידה – אנו מחויבות קודם כל לעצמינו. ככל שניטיב להכיר את עצמינו, את הדפוסים שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את הפצעים שלנו, ככל שניטיב לרפא את עצמינו – כך נוכל להיות מאירות יותר בדרך של הנשים שפגשנו, כך נוכל להיות מיילדות מקצועיות יותר.

ככל שנקבל ונשקיע בעצמנו נוכל להמשיך לתת בנדיבות. הבנו שאין סתירה בין השניים ואף יותר מכך – זו מערכת יחסים מופלאה, וכשהיא מאוזנת היא מאפשרת הכלה גדולה יותר והתרחבות הדדית.

*

האדמה שרעדה תחתינו באביב לפני שנתיים אפשרה תנועה חדשה והתרחבות נוספת.

התנועה הזו, הביאה לכך שהשיח על לידות בית ומרכזי לידה גדל והתרחב עד כדי כך ששבעה שופטי בית המשפט העליון עומדים לדון בקרוב במהות הלידה.

הסוגיה המאלפת והמרגשת "האם לידה היא הליך רפואי או הליך טבעי" מקפלת לתוכה את נושא החירות בצורה שלא היתה קיימת לעולם בשדה המשפטי – תרבותי – פילוסופי – לא רק אצלנו בארץ אלא בעולם כולו.

השאלה הזו של הלידה כמהות של חירות בסיסית, מהות של חירות שנמצאת עמוק בתוכנו ואמורה לבוא לידי ביטוי בזמן שבו אנו נולדות ובזמן שבו אנו יולדות, היתה מונחת שם כנראה, גם אצלי, עמוק בתוך הרחם, ורטטה בעדינות בזמן הלידה הראשונה שלי.

שאלת החירות שמתגלמת בלידה נשאלה מתוכי ורצתה תשומת לב כשבחרתי להיות מיילדת ואולי היא זו שקראה אלי – בואי, תורי את עולמות הלידה, תורי את עצמך.

 

 

3 Comments on “46. אחריות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תמי יקרה,
    איזו דרך, איזה מסע…
    כל כך מתחברת לצורך הכל כך בסיסי של לגעת בעצמנו ברבדים העמוקים. רק כך נוכל ללוות את הנשים עם פנס בדרכם, לרדת איתן למחשכים כשצריך, להתרומם עימן לגבהים.
    המשיכי להקשיב לרחמך ולדרך…

    מיכל אדמה גלילי

    אהבתי

  2. תמי יקרה,
    איזו דרך, איזה מסע…
    כל כך מתחברת לצורך הכל כך בסיסי של לגעת בעצמנו ברבדים העמוקים. רק כך נוכל ללוות את הנשים עם פנס בדרכם, לרדת איתן למחשכים כשצריך, להתרומם עימן לגבהים.
    המשיכי להקשיב לרחמך ולדרך…

    מיכל אדמה גלילי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: