45. פחד

את יודעת, היא אמרה לי אחרי הלידה, פחדתי למות. ברגע ששמת את חיתולי הטטרה הלבנים על הרדיאטור נזכרתי שאצלנו בכפר לקראת מוות, היו פורשים סדינים לבנים והכל התערבב לי. חשבתי שהנה אני מתה. יכול להיות שבגלל זה לקח כל כך הרבה זמן אחר כך עד שילדתי?

*

השיח על הפחדים הוא חלק בלתי נפרד כמעט מכל הכנה ללידה ומלווי הריון וחלק נכבד מתהליכים של התפתחות אישית, בדיקה עצמית והגשמה.

בעקבות העובדה שבחרתי להיות מיילדת נחשפתי לא מעט לפחדים של נשים אחרות ולפחדים שלי עצמי. במהלך השנים של היותי מיילדת בית פחדתי בעיקר משני דברים – להיות עייפה עקב חוסר שינה וששתי לידות או יותר יתרחשו במקביל. עם כל פחד התמודדתי בצורה שונה וגם אם שני הפחדים הללו תפסו עם הזמן פחות מקום הם עדיין קיימים וכשהם עולים זו הזדמנות טובה עבורי להתבוננות.

*

*

היום בהליכת הבוקר הבנתי שאני מפחדת.

בדרך כלל כשעולה בי פחד אני מתבוננת בו ומנסה להבין מה הוא בא לשרת אצלי ועם מה הוא מתכתב כרגע.

אני נמצאת בתווך בין יום ההולדת הלועזי שלי לבין יום ההולדת העברי שלי. אני מרגישה ויודעת שזהו זמן עוצמתי עבורי.

התאריך העברי שבו נולדתי הוא ליל הסדר – ט"ו בניסן. לכן, בכל שנה בתקופה הזו אני בודקת עם עצמי מהי המשמעות של היציאה מעבדות לחירות עבורי בשנה הנוכחית – זו שחלפה וזו שנמצאת בשער.

בקונטקסט של יציאת מצריים המייצר של ים סוף מדומה לעיתים לתעלת לידה – צר ומאתגר כשמעבר לו יש חיים חדשים. המייצר הזה גם הוא, מהווה הזדמנות להתבוננות. דרך מה אני עוברת השנה. דרך מה אני נדרשת לעבור היום.

והנה, בהליכת הבוקר, את מקום המחשבות הללו תפס הפחד. הרגשתי שמול כל היופי האביבי, מזג האוויר המקסים, יום ההולדת שלי – הפחד מתחיל לגעוש ולעלות. הבנתי מיד שהוא קשור לבחירות הקרבות ולעובדה שאני פוחדת לאבד את החופש שלי.

*

*

אני פוחדת לאבד חופש פנימי עמוק לחשוב לכתוב לעשות ולהיות מי שאני. אני פוחדת שלא יהיה חופש לילדי.

הדוגמה הכי פשוטה וקרובה שעולה לי בהקשר הזה היא החופש ללדת.

החופש ללדת בבית יכול להישלל מאתנו בקלות רבה, כמו שנשלל החופש ללדת במרכזי לידה במחי יד בלי הרבה הסברים מלומדים. הוא יכול להישלל בקלות כמו שנשלל חופש מאנשים ונשים רבות שחיים פה – למשל החופש לנדוד ממקום למקום והחופש לבריאות.

*

החופש ללדת בבית הוא לא "חופש זוטר" שקשור "רק" לזכות ולאוטונומיה שלנו על גופנו. הוא קשור למשל גם לחופש על מקורות הידע ולחופש להיות מי שאני.

אני בעד שהמדינה שלנו תיקח אחריות ואף תתווה מדיניות. אני לא בעד צדיק באמונתו יחיה ושכל אחד יעשה מה שבא לו, כי אז חוקי הג'ונגל ישלטו, העשירים יתעשרו העניים יהיו יותר עניים ועוד. אני בעד חוקים של עזרה הדדית מדינית. אני חושבת שמשרד הבריאות צריך לפעול לרווחת האזרחים והתושבים כי זו אחריותו. אבל.

החופש ללדת בבית כשהוא נשלל או יישלל מטעם דעות, ערכים או תחושות בטן של מי שנמצא בשלטון יכול להסביר לנו בקלות את המנגנון.

ברגע שיש שקיפות שאומרת אסור ללדת בבית או במרכזי לידה עצמאיים כי אני, הרופאה הראשית של מדינת ישראל, פוחדת, או – אני, כרופאה הראשית של מדינת ישראל מביאה רק את הניסיון האישי שלי וזה קובע מדיניות זה דבר אחד, אבל אם אני כרופאה הראשית טוענת חד משמעית שללדת בבית זה לא בטוח ומסוכן אוביקטיבית , זו כבר מניפולציה. מניפולציה שמנצלת את הכח שלי – כח פוליטי – להגיד מה בטוח ומה לא, מה נכון ומה לא. אני מתעלמת מרפואה מבוססת מחקר שאני מחוייבת לה.

*

אני בעד חופש של ידע. החופש לבחון איזה ידע ניתן לנו ועל ידי מי. מה נכון לי כרגע מתוך ההיצע הנוכחי שהוא חופשי בפני. אני בעד החופש להטיל ספק והחופש לבחור מתוך אמונה שלמה. אני בעד חופש הביטוי. אני פוחדת שכל אלו יילקחו ממני.

ואני שמה לב שאני פוחדת עכשיו יותר ואולי אף מפחידה את עצמי בעצמי תוך כדי הכתיבה.

אני פוחדת מכך שנושא לידות הבית או מרכזי הלידה יהיו דוגמה שולית למה שיכול להתחולל כאן. אני רוצה לחיות במדינה שלוקחת אחריות על אזרחיה ובמדינה שאזרחיה לוקחים אחריות אישית. אני בעד שלא תהיה סתירה בין השניים.

ואולי הפחד בא להגן עלי? להנחות אותי לפעולה?

*

*

אני מביטה פנימה ומבינה שהפחד עולה היום כי המון יופי נמצא סביבי. אני מחליטה החלטה שכלית לא לפעול מתוך מקום של פחד ואולי אף לתת לו פייט.

קראתי השבוע ספר שירה שהעצים את היופי שבתוכי, בכיתי מהתרגשות כשקיבלתי תיק ששירה תפרה לי ודברים שאילן ונעמי כתבו לי. הרגשתי שאני שמחה להיות בת חמישים ואוהבת את החיים ואת החופש שלי. אני מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה.

הרגשתי השבוע שלקראת ליל הסדר הקרב אני מגיעה אחרי שנה שבה ניקיתי טוב טוב ועוד היד נטויה.

*

והפחד? מה יהיה עם הפחד הזה שמרגיש כמעט כמו סכנת חיים אבל הוא לא.

התחושה הכל כך מורגשת של פחד שמשתלט עלי מכיוון מסוים מדגישה לי שוב שאני צריכה להמשיך להסתכל גם לכוון השני: לכיוון של היופי שהוא חלק מחיי, לכיוון העשייה שלי, לטוב שאני מביאה לעולם.

ומה באמת יקרה בעולם או פה? אני לא יודעת.

אני מקווה שאוכל להמשיך לכתוב בחופשיות, להסתכל לכל הכיוונים ופנימה, להמשיך להיות וגם  שיהיה טוב מסביב.

One Comment on “45. פחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: