43. אביב

אני הולכת בשדות הפתוחים. המחשבות מתרוצצות בראש כרגיל, אבל בזכות  הטבע המתגשם על פני האדמה בעונה הנוכחית, אני משתאה לנוכח היופי האדיר המתפרץ ויש בי שקט.

אני מבינה עוד ועוד שזה לא מובן מאליו: הטבע הזה, השמים האלו, אני בתוכם.

תחושת ההודיה והשמחה, ככה בפשטות, נכנסת פנימה.

יש משהו בהליכה שהוא בין עשייה להוויה. לא פעולה יצרנית אבל גם לא בהייה. משהו בין לבין.

חווית ההליכה או ה"טיול" כמו ששירה קוראת לזה,  מאפשרת לי מצד אחד להיות משוחררת ומצד שני מאוד מרוכזת ומפוקסת.

אם הולך לצידי אדם נוסף רוב הדברים שהוא ישמע מפי יהיו משפטים כמו איזה מדהים! איזה צבע! איזה פרח! בשבת האחרונה, שירה שהלכה איתי, אמרה לבסוף: אמא, טוב, הבנו.

*

בזמן ההליכה בטבע אני יודעת שהכל בסדר.

*

השבוע זכיתי לביקור של עפרית ולקחתי גם אותה לטיול. רציתי להראות לה מה קורה פה וכמה יפה. הרגשתי גאווה כמו ילדה קטנה שרוצה להראות לחברתה כמה יפה הבית וכמה יפה העולם, במיוחד באביב.

חגגנו את הטבע והפריחה וגם את הפרידה הטובה שלנו. הפרידה מבית יולדות ואחת מהשניה במובן העסקי. הפרידה כבר מאחורינו אבל עדיין מאוד נוכחת בחיינו.

דיברנו על לידות, על מסקנות שלנו מהדרך המשותפת, על השינויים, האתגרים וההזדמנויות שנתנו לנו ועל היום יום.

הרגשתי חיבור במובן הפשוט של המילה. לעפרית, לשדות הפתוחים, ליופי, לעצמי.

*

אני רגישה לתחושת החיבור הזו אבל לפעמים שמה לב אליה רק בדיעבד. לעיתים היא מתעוררת אצלי אל מול חוויה הפוכה: פער בין מה שנאמר למה שקורה, חוסר אמת, חוסר קשר, חוסר חיבור.

גם חוויות של חיבור פשוט וגם חוויות של פער עמוק מזכירות לי שוב ושוב למה אני אוהבת להיות בלידות.

*

בלידות אין פער או לפחות ברובן.

לידה טורפת את הקלפים. כמו האביב. יום שמש יום גשם יום לא ברור.

מצבי רוח משתנים ובולטים בעצמתם.

בלידה מה שיש זה מה שיש.

הלידה גורמת לנו או מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו.

זה בולט לעין.

אין פער.

לפעמים זה משמח, לפעמים מעצבן. לפעמים לא נרצה לראות מה שיש מרוב פחד אבל זה עדיין יהיה שם, ולפעמים מה שנגלה יפתיע אותנו.

"הדבר הזה", ההוויה הפנימית שיוצאת החוצה בלידה,  לא אומרת עלינו אם אנחנו טובות או רעות או אם הצלחנו או נכשלנו. ההוויה הזו היא חלק עמוק שלנו שמתגלה בלידה או בא לידי ביטוי.

"הדבר הזה" מאפשר לנו להבין עוד על עצמינו.

*

הכח והעצמה של הגוף, השליטה של הלידה עלינו עם כל מה שבא אתה מאפשרת נוכחות מלאה ולכן אין כמעט או אין בכלל חוויה של פער.

אולי זה הכאב שתובע את מרב תשומת הלב ואולי משהו אחר.

*

כאשה יולדת אני יכולה להיות אני. יש לי חופש להיות אני.  לפעמים אני לא יודעת עד אז מי אני, לפעמים גם אחרי לא אדע אבל יש נצנוץ שאם אראה או אפגוש  בו – אדע עלי עוד.

*

כמיילדת, אהבתי להיות נוכחת בחוויה שבה ה"פער" בתוכי וה"פער" באשה היולדת עצמה מצטמצם כמעט לאפס ולעיתים נעלם לגמרי. מתאפשרת קירבה אמתית ופשוטה.

אהבתי לבוא ולהיות כמו שאני. אהבתי שהיא כמו שהיא ואת העובדה שאני אוהבת אותה כפי שהיא.

*

ולמה אני נזכרת בכל זה בטיולי האביב שלי?

אולי בגלל היופי.

אולי בגלל הפשטות של החיבור לטבע.

אולי בגלל שהכל כל כך בשיאו אבל אין פירות אלא "רק" פרחים.

ואולי בגלל שנולדתי באביב?

לא חם לי לא קר לי, ממש עוד רגע אני בת חמישים וקרובה מאי פעם למי שאני.

One Comment on “43. אביב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: