40. הדרך בין לבין

לנסוע ללידה זו חוויה מיוחדת במינה. במקרה שלי, המרחק בין בת שלמה לגדרה הוא מאה ק"מ ולכן היה לי הרבה זמן לנסוע ללידות.  אם לא היו פקקים בכביש 6 הדרך היתה אורכת שעה בדיוק דור טו דור.

השעה האהובה עלי לנסיעה היתה לפנות בוקר. בנוסף לעובדה הפשוטה שהספקתי לישון לפני הלידה, הכביש היה די ריק ומשהו בזמן הזה של לפני עלות השחר או עם אור ראשון היה צלול ממלא ומטעין.

בכלל, הנסיעות כולן היו זמן של נשימה יתרה. הגוף לאט לאט (כמעט) שוכח מאיזה מנגינה בא ומתכוונן למיתרי לידה.

*

למה את נוסעת עד גדרה? כל כך הרבה זמן בכבישים! מה קרה לך? אין עבודה באיזור שלך?

*

לאורך השנים שמעתי הרבה שאלות שעסקו בנושא הזה. נכון, זה לא אקולוגי, מאתגר כלכלית, ולפעמים בגלל המרחק לא הגעתי בזמן ללידה.

אבל.

הסיבה שנסעתי והרחקתי עד גדרה, חציתי ועקפתי את כל גוש דן היתה פשוטה וקראו לה עפרית.

עם עפרית הבנתי שאני רוצה לעבוד בזוג כדי להקים מרכז לידה שבשלב מסוים יגדל לצוות של מיילדות. העובדה שעפרית גרה בגדרה והיה לה חלל של 120 מטר מתחת לבית היתה נתונה ועד מהרה זה החל להדהד בתוכי. העובדה שלא כל יום פוגשים נשמה תאומה ועוד מיילדת היתה ברורה וחבל היה להתעלם ממנה.

בעזרת מיכל חברתי שלא הבינה כלל את ההתלבטות שלי הבנתי שאם אני רוצה להגשים את ייעודי וחלומי, מאה הק"מ הללו לא צריכים להוות מכשלה. עפרית ואני נהפוך ביחד את החלל הזה למרכז הלידה שלנו.

*

*

בנוסף להקמה המשותפת של המיזם כולו ידענו שאנו רוצות להיות נוכחות שתינו בכל לידה. עם הזמן והשנים שחלפו קיבלנו עוד ועוד חיזוקים לכך.

כמו מחקרים שמוכיחים בדיעבד את מה שהאינטואיציה אמרה לנו מזמן, המהות והמשמעות של להיות שתיים בלידה נגלתה לפנינו עוד ועוד.

לפעמים הלידות היו ארוכות ארוכות והיינו מתחלפות – אחת ישנה בחדר הסמוך והשניה תומכת ביולדת ויכולה להיות עבורה במלואה.

לפעמים היינו מתייעצות אחת עם השניה כדי להחליט משהו חשוב לגבי מהלך הלידה.

לפעמים היה מצב חירום שהצריך פעולה של שתי מיילדות.

מבחינה מקצועית מיילדותית הרגשנו שזו מציאות אופטימלית בלידה מחוץ לבי"ח.

אבל בדרך כלל, ברוב הלידות, זה היה משהו פשוט יותר.

זה היה לדעת שיש פה, איתי, עוד מיילדת שאני סומכת עליה. עוד מישהי לחלוק איתה את האחריות. עוד מישהי שמחזיקה עבור היולדת את העובדה שאנחנו פה ביחד בשבילה. זה אפשר לנו לקחת חופשות מדי פעם ולהביא מיילדת נוספת במקום אחת מאתנו וכך האשה תמיד תכיר את מי שנמצאת איתה בלידה.

וגם….

בזמן לידת התינוק, בשעת החסד המיוחדת הזו, להיות שתיים זה עוד דבר.

זוהי הוויה משותפת שמאפשרת להוריד קצת את הגאוה ולהיות יותר צנועות.

אני חושבת שיציאתו של תינוק לאויר העולם מקדשת במשהו את המקום שבו זה קרה והאנשים הנמצאים באותו המרחב זוכים להיות חלק מהדבר הזה. ה"זכיה" הזו היא דבר נפלא ומרחיב לב שיש אומרות שניתן להתמכר אליו, אבל טמונה בה גם סכנת היוהרה.

העובדה שהיינו שתיים הפחיתה את הסיכון הזה כי הכל התחלק לעוד חלקים ולא הושם בידי אף אחת.

*

*

הדרך מהלידות חזרה הביתה היתה אחרת כמובן.

בדרך חזרה היה לי זמן להרהר במה שהיה, לצוף קצת, לעבור פזה או פשוט להודות על מה שקורה.

אם זו היתה לידה לילית והייתי חוזרת הביתה בבוקר הייתי מדברת עם עפרית (כדי שלא ארדם)  בדרך כלל עד מחלף בקעה. זה היה הזמן הקבוע שבו הקול של עפרית השתנה ושמעתי שהיא צוללת לשינה. אני הייתי ממשיכה את עשרים הדקות האחרונות לבד. שם החלה לחלחל בי ההרגשה של סוף הדרך, סוף זמן התווך בין הלידה לחיים הרגילים.

הפסיעה לתוך הבית עם אנרגיות של לידה היא משהו שקשה לי לתאר. אם הבית מלא זה יותר נוכח ואם הוא ריק זה פחות.

אוטוטו אפגוש את בני ביתי. לולו הכלבה תרוץ לקבל את פני ליד האוטו ולפעמים גם גורי וננה החתולות. הילדים ירצו לספר לי או לתת לי או להיות לידי או איתי.

אם אגיע ועופר כבר יצא לעבודה והילדים לבית הספר קרוב לוודאי שאכנס למקלחת ואז למיטה ואצלול לשינה עמוקה ומתוקה.

זמן הביניים הזה של הנסיעה והריחוף בין העולמות ייגמר. עולם הלידה יפנה את עצמו שוב לעולם המקביל שנקרא פשוט חיים.

One Comment on “40. הדרך בין לבין

  1. מקסים. ממש יכולתי להרגיש את העולם הזה שנברא כל פעם מחדש… תודה תמי, געגועים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: