39. מזג אויר

מאז שאני זוכרת את עצמי מזג האויר משפיע עלי מאוד.

אני נזכרת בטיולים בצופים, בתקופת בית הספר היסודי, בתור נקודת ההתחלה שבה התחלתי לחוש בזה. זו היתה נקודה בזמן שבה התחלתי לשים לב שמזג האויר החיצוני מתמזג עם מזג הרוח הפנימי שלי, בדרך כלל סביב חוויות קשות ולא נעימות.

בצפון הארץ, אם טיילנו במסלול שכלל כניסה לנחלים, בערך חצי שעה של הליכה אחר כך, היתה מתחילה לי שפשפת שעד מהרה היתה הופכת בלתי נסבלת ומחרבת את כל עולמי. תוך רגע שכחתי מהמים הצוננים ששחינו בהם. החום הכבד והשפשפת גרמו לכך שכל הטיול היה הופך לסיוט.

בטיולים בדרום סבלתי מהחום באופן יוצא דופן. לעיתים קרובות הייתי חשה בחילה או סחרחורת, נטיתי להתייבשויות וכאבי ראש וסבלתי. ממש סבלתי.

כנערה, חוף הים של תל אביב עירי היה מוקד משיכה לחברותי ולי אבל  אם היינו הולכות לחוף בשעות היום, בשמש, הבנתי מה יעשו לי אם ירצו אי פעם לענות אותי עינויים של ממש.

כשהייתי עם עופר בברזיל שלחו אותנו לטיול "חובה" בחבל ארץ ביצתי מהמם ביופיו שנקרא פנטנל אבל אני לבושתי מרוב חום לחות ויתושים לא נהנתי כלל.

*

עם השנים והגיל המתקדם לא חל שינוי ברגישות שלי למזג האויר אבל היכרותי עם עצמי מאפשרת לי או להדחיק (קמין בחורף מזגן בקיץ) או להתנהל כך שאני בוחרת מה יהיה לי טוב ונכון ולשם אני הולכת : ליער בקיץ ולמדבר או לשדות הפתוחים והשמשיים בחורף.

עם הנסיונות להבין מה נכון לגוף שלי בימים הקרים של החורף הנוכחי אני שוב נזכרת בלידות.

*

בלידה אי אפשר לברוח.

אין לאן.

אי אפשר להדחיק או לדחות למחר.

מזג האויר הפנימי מתערבב עם החיצוני ואין מנוס.

*

המשפטים ששמעתי לאורך השנים בלידות שנכחתי בהם מרחפים מעל ראשי ונראים בבירור ועם זאת מתחלפים כל הזמן. מערכת החושים של הגוף והנפש בשיא תפארתה.

חם לי. קר לי. תפתחו חלון. תסגרו חלון. תורידו לי את החולצה. אני קפואה. תביאו שמיכה. המים חמים מדי. קרים מידי . תדברו איתי. אל תדברו איתי. תיגעו בי. אל תיגעו בי. אני צריכה שקט. אני צריכה מוזיקה. עכשיו. לא נעים לי. מאוד נעים לי. כל כך חם לי!

איך יכול להיות שרגע אחד הייתי באופוריה ואחכ צנחתי? איך הכאב השתלט עלי כל כך? למה הרגשתי שאני רוצה למות? מחשבות זועה השתלטו עלי ואז בבת אחת הרגשתי שאני מוקפת באהבה, לא יכולתי להימלט מהגוף שלי – ידעתי שאני כלואה בו ועד שלא אלד זה לא ייגמר.

*

רובנו נכנעות בשלב מסוים לתחושות הגופניות ולעצמת הרגשות שהלידה מביאה איתה.

*

אני הייתי מאלו שהלידה לא עברה לידן והרגשתי גם הרגשתי את שלושת הלידות שלי. הרגשתי את הכאב, אבל גם את התמיכה והאהבה של מי שהיה איתי. קשה לי להזכר אם זה עזר לי באותם רגעים אבל אין לי ספק שהרגשת הקירבה שחשתי היא אחת מהתחושות הכי אינטימיות והכי מחברות שיש בין שני אנשים ואני מלאת הודיה על כך.

הרגעים הגופניים האינטימיים שאנו חולקים עם מישהו קרוב לנו לא מיוחדים כמובן רק ללידה.

הייחוד של הלידה נובע מתוך העובדה שזו לידה. זהו סיפור קצר יחסית שיש לו התחלה אמצע וסוף והקונטקסט מובן וידוע לנוכחים.

העובדה שאנו נמצאים בתוך לידה, בתוך בועה או קפסולה נפרדת, מאפשרת לנו להביט אחר כך על האירוע במשקפיים שמנטרלים כל אמת מידה של טוב או רע , נכון או לא נכון.

בלידה, החיבור העצמתי לכאב או לכל הוויה גופנית שמובילה או משתלטת על התהליך מאפשר לנו לחמול על עצמינו. זוהי חמלה שהלוואי והיינו מגייסות אותה עבורנו גם ברגעי חיים אחרים.

*

*

אני לוקחת לעצמי את החמלה מתוך הלידות ויוצאת אל מזג האויר.

היום כשאני מודעת להשפעה העמוקה של מזג האויר על מזג הרוח שלי, אני יכולה לקבל זאת באהבה, ולא בביקורתיות כלפי עצמי, כפי שקרה לי בגיל עשרים ואחת. אז, בפנטנל בברזיל, הייתי כל כך עסוקה בסבל שלי ואחר כך בשאלה למה כל כך סבלתי ( בעוד שכל האחרים שמו בצד את מיליוני היתושים ומאות העקיצות והצליחו להנות ) – שזה היה בעצם כמו לסבול פעמיים.

היום, אני מודה לגוף שלי שעוזר לי לנווט בנוף ומראה לי את הדרך, ולמזג האויר, שמצביע בפני על האפשרויות הרבות ועל הבחירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: