31. בעיתו ובזמנו

השבוע החלטנו לבנות אתר חדש. אנחנו רוצות אתר שיכיל את מה שקורה עכשיו, כי בית יולדות- מרכז הלידה שלנו, כבר לא קיים.

*

כבר לפני כמה שנים אמרו לנו רוני מיכל ועוד יולדות שליווינו – קדימה! מה עם אתר מותאם לנייד? לא מגיעות לזה, היינו עונות פה אחד. עופר בנה לנו את האתר כשהקמנו את בית יולדות ובמשך השנים הוספנו לו עוד ועוד חומרים וממש אהבנו אותו. הרגשנו שהוא מלא חומרים ויפה ומתאים לנו אבל הוא נהיה לא מעודכן טכנולוגית עם הזמן שחלף. אתר מותאם לנייד? ברור שחשוב, אבל החיים היו כל כך אינטנסיביים שזה עוד לא קרה. וגם… משהו בשתינו אהב כנראה להישאר קצת מאחור.

אבל זהו. עכשיו החלטנו שאנחנו הולכות על זה כי אי אפשר ככה. לא ייתכן שאשה נכנסת לאתר שלנו ורואה שיש מרכז לידה בשם בית יולדות ברחוב פוקס 15 בגדרה. זה כבר בגדר הפדיחה. ומה עם כל הדברים האחרים שקורים אתנו? או! בשביל זה צריך אתר חדש.

*

עם קריאת החומרים באתר הישן והמיון של מה ניקח איתנו הלאה , ממה נפרד ומה כדאי לכתוב חדש, עולים  המון זכרונות.

מכיוון שאני עסוקה בחומרים הללו כבר שבוע ובין לבין יש חיים, הזכרונות לא תמיד באים בסינכרוניזציה למציאות. לפעמים אני ממש לא מבינה איך צץ לי דוקא זכרון ספציפי באמצע ארוחת ערב או מקלחת או באמצע הנהיגה ומה הקשר.

*

היום בבוקר, נסעתי לים לפגוש חברה אחרי שהורדתי את הילדים בבית ספר. הראש היה יחסית ריק. המחשבות כנראה נדדו. בפניה שמאלה מכביש 4 לחוף דור פתאום נחתה עלי הרגשה מתוך לידה. זו היתה הרגשה מאוד ספציפית. עד שהגעתי לחנייה בים (2 דקות נסיעה) החוויה בגוף התבהרה לי והבנתי עליה עוד ומתוך מה היא נובעת.

זה היה זכרון גופני של ציפייה לצירים בתוך לידה שכבר מתרחשת. ציפייה לצירים שלא מגיעים.

נזכרתי בהמון לידות כאלו. בבית יולדות, בבתים של נשים. אנחנו בלידה אבל משהו לא קורה.

*

אחד הדברים המאתגרים כמיילדת היה להיות נוכחת בלידה שלא קורית. גם אני , גם עפרית ובעיקר האשה היולדת (וכמובן גם הנוכחים האחרים אם קיימים) מרגישות את האנרגיה הזו ממש חזק בחדר, בבית. משהו קורה או – משהו ממש התחיל , אבל לא מתרומם. יש ציפייה באויר . גם אם ננסה להשתחרר ממנה היא כאן . לעיתים הציפייה הזו מנהלת אותנו בשקט שלה ובדרכה, אבל הלידה? הלידה לא אוהבת שמחכים לה או מאיצים בה.

הנה מגיע ציר חזק ונראה שזה אוטוטו  קורה אבל אחר כך אין כלום.  הנה כמה צירים "טובים" ואז שוב רגיעה. לפעמים לשעה לפעמים לשעות ארוכות ולפעמים לימים ארוכים ארוכים.

לא מזמן סיפרה לנו סיגל בשיחה על הלידה שלה, שזה היה החלק הכי קשה בלידה . הצירים התחילו בערב , נמשכו לילה שלם והיו סדירים וארוכים ואז הכל הפסיק והגיעו שבועיים של ציפייה, חיכיון, חוסר סבלנות. מה קורה??

ההבנה שלעיתים, הידיעה שהלידה מתבוששת להגיע, מקיפה וחודרת. לפעמים יש התלבטות – לעשות או לא לעשות. מה רע בלחכות? מה רע בלעשות?

בבית יולדות היו לא מעט מקרים שכאשר הכל פסק הלכנו לישון, קמנו בבוקר וכלם נסעו הביתה. גם הזוג, גם המיילדות. זה קשה. לפעמים יש ילדים בבית שמחכים לתינוק, לפעמים האשה מאוכזבת , לפעמים עולה דאגה לעובר. לפעמים ממש ממש קשה להכיל את זה.

אבל איך זה יכול להיות?? כבר היו לי צירים , חשבתי שאני עוד רגע יולדת, הכל עבד "טוב"… מה קרה?

לפעמים זה תלוי בתנוחת העובר וממש פזיולוגי – הראש לא לוחץ מספיק על הצואר וכמה תרגילים יכולים לשנות את התמונה, לפעמים זוהי הססנות פנימית של העובר או של אמא שלו, לפעמים משהו שעוד לא בשל , לפעמים גם וגם, ולפעמים זה קורה בגלל סיבות רבות שאת רובן אנו כמיילדות לא נדע בזמן אמת ואולי אף לא לעולם.

*

מה זה הדבר הזה שאין לנו כל שליטה עליו? מה זו הלידה הזו שמחליטה עלינו?

*

עפרית ואני יושבות בסלון, הולכות לקרוא או לעסוק במלאכת יד או לבשל. הזוג מנמנם בחדר. לפעמים היינו הולכות לבית קפה לכמה שעות. לפעמים הצירים חוזרים ולפעמים החבילה מתפרקת ונוסעים הביתה. בתוך תוכנו אנחנו מחזיקות את הידיעה הוודאית שבמוקדם או במאוחר האשה תלד.

אנחנו מחזיקות לה את האכזבה, את הכעס אם עולה, את הרצון והתשוקה ללדת, או את ההקלה שעדיין זה לא קורה. אנחנו מחזיקות עבורה, כמיילדות, את הודאות שאנחנו פה. שהיא תלד. שכל דבר קורה בעיתו ובזמנו.

 

4 Comments on “31. בעיתו ובזמנו

  1. כל כך דייקת ב"אנחנו מחזיקות עבורה את הוודאות" שאתן כמיילדות נמצאות שם.
    הרגשתי את זה כל כך בלידה איתכן וזו המהות, ההחזקה, הידיעה, הנמצאות והנוכחות שלכן בהווה באופן שלם.
    תודה לכן ולי שנתתן לנו את האפשרות הזו ואת הלידה המהימה הזו.

    אהבתי

  2. וואו כל כך מדויק וזה מרגש ומדהים לראות איך אתן כבר מצליחות להרגיש את התקיעות הזו ובעצם הזיהוי מתחילות ליצר פעולה שפותחת את התנועה🙏🏻😁 מודע לכן על הזיהוי הזה ❤️💋

    אהבתי

  3. אני חושבת שזה אחד הפוסטים החזקים שקראתי במיוחד בגלל שאת משתפת משהו מעולם הלידות.
    לא מספיק שומעים ידע על הלידות. ידע שהוא לא מדעי אלא רגשי ומשולב.
    וגם בגלל שברור לי כל כך שבבית חולים אישה כזאת תגיע לזרוזים והתערבויות כי אין אפשרות ואין מי שיחזיק עבורה את כל זה.

    אהבתי

  4. זה פשוט מדהים מה שרשמתם. בלידה האחרונה שלי… התעקשתי חא חקבל זירוז שלושה שבועות של צירים הגעתי בכלל עם פתיחה 5 שהפכה ל2 איכשהוא… אלוקים מבין מה הלך שם.. הבאתי דולה מקסימה אבל הרגשתי שאני צריכה להחזיק שם את כולם כולל את הצירין הכואבים של עצמי.. אתן נשמעות מדהימות וכל אחת ראויה לקבל יחס כזה של החזקה במצב כזה.. מרווה שאתם עוד ממשיכות בין אם יש בית כזה או לא..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: