30. כוננות

אני מתנסה בלישון בלי טלפון. אני מתאמצת לא לקחת איתי את הטלפון כשאני יוצאת להליכה. אני משתדלת להשאיר אותו בבית כשאני משקה את הגינה.

אחרי שבע שנים של כוננות בלתי פוסקת וציפייה ללידות של בית יולדות ועוד שנה אחת לפני זה כמיילדת פרטית בלניאדו, אני כבר לא בטוחה שהגוף שלי זוכר איך זה בלי.

********

הכוננות הזו, ששותפות לה מיילדות בית, מיילדות שעושות לידות פרטיות בבי"ח וכמובן דולות , תפסה את המרחב שלי עשרים וארבע שעות ביממה כל השנה. המרחב הזה, שכלל את הלב, המח וכל שאר התאים בגוף תפס אותי חזק. בשנים הראשונות בבית יולדות לא שמתי אליו לב. הייתי כל כולי מושקעת במיזם המדהים והיומיומי שלנו ובעובדה שהוא בכלל קורה. כל כך הרבה פעמים הייתי מסתכלת מבחוץ על הסיטואציה – או רגע קט בתוך לידה או רגע קט בתוך פגישת לווי הריון ואומרת לעצמי ולפעמים גם לעפרית: תראי. זה קורה. יש פה אשה, יש פה לידה. הקמנו בית שמתגשמים בו רצונותינו ותפילותינו העמוקות ביותר.

ההבנה כי בית יולדות חי וקיים אף פעם לא נראתה לי מובנת מאליה.

במשך שנים ניסינו לבסס ולשכלל את המודל שלנו. הרצון להגדיל את הצוות שלנו לעוד מיילדות, המורכבות בלבנות תהליך שלם של לויי הריון, המחשבה על שיתוף פעולה עם בי"ח קפלן הסמוך, השזירה של פעילות בית יולדות במרחב המיילדותי בארץ, בנייה של תוכנה שתכיל את כל הנתונים שלנו ותיעוד של הפגישות והנתונים הסטטיסטיים, נסיונות להדברות עם משרד הבריאות, ההגעה לעוד ועוד נשים והחשיפה שלנו ושל בית יולדות לציבור – כל אלו היו מונחים על שולחננו. הריקמה והשזירה של הפתרונות והמהלכים הללו בתוך חיי היומיום של העבודה בבית יולדות היתה בלתי פוסקת. פעלנו תוך כדי תנועה ותוך כדי לידות. הכל קרה בין הלידות – הלידות היו העיקר ובזכותן כל השאר היה רלוונטי.

"קבלת" הלידות היה הדבר הכי רדיקלי שעשינו.

הדיבורים , המחקרים והחזון לחופש בלידה והעצמת האשה חשובים ומשותפים לנו ולעוד אין ספור נשים יולדות ומיילדות בארץ, אבל הקיום של מקום שמקבל לידות מחוץ לבית חולים והמחוייבות  שלנו למודל של שתי מיילדות בלידה וללידות המתקבלות רק בתום תהליך של לווי הריון היה ייחודי.

ידענו שאנחנו מקיימות "בגופנו" את ההבנות שלנו לגבי לידה, מה זה אומר ללוות אשה, לראות אותה כמיטב יכולתנו, לתת לה להוביל תוך כדי הידיעה שאנו כאן בשבילה כמיילדות, לתת לה ללמוד עוד על עצמה. ידענו שאנו משתדלות לקיים את מה נדרש ממיילדות שנמצאת בתוך התהליכים הללו ולקחנו על זה אחריות מלאה. ידענו שעצם המעשה הוא מבחן התוצאה פה. כלומר – עצם הקיום של בית יולדות ועצם האפשרות של לבוא וללדת פה, עצם הנוכחות שלנו כמיילדות בבית יולדות  – היא השינוי עצמו. לא הדיבור עליו. אם מתעקשים על סדרי עדיפויות אז העשייה קדמה פה למילים.

*

כשאת עסוקה בעשייה שכל כך חשובה לך, ולא משנה בכלל מהי, דברים מסוימים פשוט נמצאים ברקע ודברים אחרים נעלמים מעיניך. ככה זה.

*

בשנים הראשונות של בית יולדות "סיפור" הכוננות היה מינורי ולא חשוב בעיני. לא הרגשתי אותו כמעט בכלל. ליתר דיוק – לא נתתי לו מקום. העובדה שכל רגע יכולה להיות לידה ואני יוצאת לדרך, עושה סידורים לגבי הילדים וההסעות בזמן שאני בכביש 6 היתה פשוטה וברורה. הכל מסתדר סביב הלידה. הלידות  קודמות לכל כי ככה זה. האשה לא מחליטה מתי יגיעו הצירים. לא משנה איפה אני נמצאת או מה התכניות שלי. עופר והילדים הסתגלו וגלשו לתוך המציאות הזו. לפעמים אהבו אותה ולפעמים פחות. פגישות בוטלו, לוח הזמנים השתנה כל הזמן. אולי זה תרגול בחוסר שליטה, אולי זה תרגול בלהיות כאן ועכשיו …. הייתי מספרת לעצמי.

לאט לאט זה התחיל להיות קשה. הנוכחות של בית יולדות בארץ כבר היתה ברורה. המציאות של הלידות הלכה והתבהרה  והפכה לשיגרה. הפסקתי לראות בה משהו שלא יאמן.

בשנתיים האחרונות ובעיקר מאז ההפסקה של קבלת הלידות בבית יולדות במרץ 2017 , ה"סיפור" הזה של הכוננות, הסיפור שלא רציתי לשים לב אליו, התחיל לצוץ אצלי בכל מיני אופנים ומכל מיני חריצים כמו עשבים שגדלים בין המדרכות ולא אכפת להם שאין למטה אור ואף אחד לא משקה אותם.

ה"סיפור" הזה תפס חלק נכבד בהחלטה שלי ושל עפרית להפסיק לקבל לידות ולהשקיע זמן ואנרגיה בפעילות של זכותי ללדת למען הקמת מרכזי לידה עצמאיים.

אנחנו יודעות שכאשר יקומו מרכזי לידה ומדינת ישראל תבקש לראות את הסטטיסטיקה של בית יולדות ותסכים ללמוד מהניסיון שלנו, נציע מודל שבו המיילדות לא יהיה בכוננות 24/7 כל השנה ברצף.

********

העבודה כמיילדת בית היתה מספקת מהנה ומאתגרת מהרבה בחינות. אני לא מוותרת על אף רגע ועל אף רובד ממנה. בנינו מקום שבו נשים יכלו ללדת, תינוקות נולדו. אהבתי כל כך הרבה דברים: הנוכחות והחופש שלי בלידות, האחריות והעצמאות, הקשר והמפגש האנושי, העבודה בזוג. זכיתי לכל כך הרבה טוב. הטוב הזה הסתיר מעיני לעיתים דברים אחרים.

עכשיו אני מנסה לתת מקום לכל התחושות שעולות בעקבות שנות הכוננות המאתגרות שהסתיימו. במקביל לתחושות הלא נעימות בסגנון של איך נתתי לזה לקרות לי ואיך הבאתי את הגוף שלי לכזה סטרס, היד שהפסיקה לתפקד ועוד, עולות גם תחושות אחרות. אני מרגישה שאני אשה חופשית. ההחלטות לגבי מהלך חיי הן שלי. אם אני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות משהו אני עושה אותו ואם אני מרגישה שמשהו מסוים לא עושה לי טוב אני יכולה להפסיק אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: