אני מיילדת ולא משוררת אבל אני מיילדת שאוהבת מילים. הפורמט הכי מזוקק עבורי של היצירה האנושית הגבוהה הוא שירה.
השבוע , לציון שנה מאז שקיבלנו את המכתב ממשרד הבריאות, מאז המילים ששינו את חיינו, נפגוש משוררות. נשים שישמיעו את קולן.
עפרית ואני וצוות זכותי ללדת נהיה ב"אוזן בר" ביום שלישי בערב וכל מי שתוכל ותרצה להרגיש חלק מוזמנת. נפגוש ונשמע נשים אמיצות שהחליטו להכניס את היומיום בשיא תפארתו ועליבותו לתוך מבנים שיריים. משוררות שכותבות על רגעים בחווית האימהות שהיא מרתקת מאתגרת מרוממת מפרכת מבורכת בעת ובעונה אחת. כשמשוררת מכניסה את החוויה הזו על אחת מרבדיה, לתוך שיר בצורה מדויקת – נוצר עבורי מרחב רגעי של קדושה.
********
את השירה כאדם בוגר פגשתי לראשונה בבניין רוזנברג באוניברסיטת ת"א בגיל עשרים ושתיים בתחילת שנות התשעים. שנים רבות לפני שהייתי אמא ומיילדת.
היינו יושבות דפנה ואני, עם עוד מספר קטן של סטודנטיות אחרות , בחדר התירגול הקטן של המתרגלת עפרה יגלין ומגלות שבוע אחר שבוע עולם.
עולם אינטימי וחדש של שירים.
עפרה לימדה אותנו לפרק שיר למילים וצלילים וכשהרכבנו אותו מחדש היינו בתוך חוויה של התרוממות רוח . עבורי היו אלו החוויות הראשונות שהיום אני יכולה בפשטות לומר שהיו רוחניות.
עפרה היתה מגיעה לשיעור עם מעיל דובון צבאי גדול ושיער קצר סתור, כאילו הרגע התעוררה. היא היתה מבוגרת מאתנו בשנים ספורות אבל עבורנו כבר היתה ספנית ותיקה בים השירה. והיא עזרה לנו להכירו ולנווט דרכו.
בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה.
המילים היו מתעופפות באויר ונוחתות לקרקע אחרות.
חוויה מציאותית וארצית בכיתה כל כך פשוטה ולא מקושטת . פגישה עם מילים כל כך יומיומיות. כשהן היו מונחות כך על הנייר בדפים המודפסים משני הצדדים שחילקה עפרה, הרגשתי מה זו קדושה. לא בהודו, לא בבית כנסת, בלי בגדים חגיגיים.
********
אחרי כמה שנים נסעתי לסיור לימודי עם המורה אלחנן ריינר במסגרת עבודתי במכללת עלמא. נסענו למירון בזמן החגיגות של ל"ג בעומר, ללמוד על החוויה המסורתית / רוחנית של העלייה לרגל. כשעלינו בשביל הצפוף לקבר של רבי שמעון בר יוחאי, הריח המסריח מהשירותים הציבוריים הכה בי. הוא התערבב עם ריח של קטורת ממקום אחר ועם תשוקה מטורפת של האנשים להגיע לקבר וצפיפות נוראית. הוא התערבב גם עם קריאות ותפילות. החוויה כל כך ארצית וגופנית וכל כך גם לא היתה מאוד חזקה.
היום אני יודעת שיש מקום נוסף בו אני מרגישה משהו דומה.
שיא הגופניות – הפרשות הגוף השונות שבאות בכל הצורות הצבעים והריחות. התפקודים הכי בסיסיים / נמוכים של הגוף שבאים בשיא תפארתם. הקולות הבוקעים מאתנו . הפנימיות שיוצאת החוצה. התינוק שעוד רגע יהיה כאן. המקום הכל כך עמוק / גבוה שאנו מגיעות אליו בלי לבקש. בלי לדעת. הקצוות יוצרות ביחד את המציאות . בעת ובעונה אחת אנחנו גם בשיא החול וגם בשיא הקודש. זה מה שקורה בלידה.
********
כיתת ה"תירגול שירה" של עפרה יגלין היתה רחוקה מרחק רב מחווית המירון העזה והחושית או חווית הלידה העצמתית אבל היא הפגישה אותי עם משהו קטן שהוא אולי חלקיק מזה.
הטקסט ששוכב שם ומחכה שאני אקרא בו.
הרטט שמתגלה לי כשאני פוגשת אותו והוא נוגע בי.
מתוך שני הקצוות : החולין של המציאות והקדושה של השירה – מתאפשר אצלי במקביל מצב מיוחד: גם של איחוד וגם של תנועה.
וכך בפשטות, בעזרת המילים, בזכות השירה, בתוך המחול השואב של היומיום, אני קוראת, ולרגע אני ממש אני ואני כאן.
********
בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.
בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.
בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.
כָּל אֵלֶּה יִשְׁמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.
(דוד פוגל)
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה