18. למה לי בג"ץ עכשיו

בחודשיים האחרונים יצא לי "לעבור" עם שתי נשים שליווינו בלידה לבי"ח לניאדו. את האשה הראשונה ליווינו עפרית ואני  משבוע שתים עשרה ואת השניה משבוע עשרים פלוס.

לאחר ארבע וחצי שנים שלא ביקרתי בחדר לידה של לניאדו ולאחר כמעט שבע שנים מיום שהפסקתי לעבוד שם, הגעתי שוב. מיילדת בית עם יולדת בית.

תמיד, הנסיעה לבית חולים מלידת בית היא לא פשוטה, שלא לומר- קשה. הציפיות של האשה ללדת בבית גדולות וחשובות וגם אם היא מבינה שצריך, וגם אם היא מבינה שחשוב, זה עדיין קשה. קרן  לימדה אותנו שקודם כל יש לתת הכרה לקושי, לאכזבה, לצער. ברור שכל אמא רוצה להיות בריאה ושהתינוק או תינוקת שלה יהיו בריאים אבל זה לא קשור. ונכון שלכל תינוק יש סיפור ולעיתים רבות זו החלטה שלו או נסיבות שקשורות בו ולנו אין איתה כל כך מגע, אבל עדיין זה קשה. כמעט בכל לידת בית שיש החלטה לעבור לבית חולים יש אכזבה.

לעיתים הלידה אורכת המון זמן (על מה זה נחשב המון זמן אכתוב פעם אחרת) , לעיתים האשה מותשת, לעיתים הדופק של התינוק מצריך זאת ויש עוד לא מעט סיבות. ההחלטה על העברה, גם אם מגיעה בצורה שקולה ואפילו משותפת פוגשת בדרך כלל רגשות לא פשוטים ולעיתים אף תחושת כישלון של האשה. התפקיד שלנו, המיילדות , הוא להיות עם האשה עם כל מה שבא ולתת לה הכרה. לתת מקום לתחושות שלא ייעלמו כנראה בשלב הזה, הראשוני, גם אם נגיד כך או כך.

בדרך ללניאדו, שאלתי את עצמי מה יהיה ומה יקרה שם. עבר המון זמן!  את מי אפגוש, מי יהיו המיילדות, מי יהיו הרופאים. לא תארתי לעצמי איזו קבלת פנים חמה ואוהבת אקבל.

כבר כשהגענו למיון, אורו פניה של המזכירה והיא אמרה: תמי!!!!! כשהמשכנו ונכנסנו זה רק השתפר. למעשה בשתי הלידות  פגשתי כל כך הרבה פנים מוכרות ואוהבות בצורה כל כך אינטנסיבית ודחוסה שלרגע שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות. למה מגיע לי כל הטוב הזה. כולם היו מעודכנים במה שקורה עם בית יולדות, התענינו במה קורה עכשיו והיו פשוט מקסימים. גם אלי וגם ליולדת.

********

שני הזוגות שליוויתי, בשני המקרים, הגיעו ללניאדו בהמלצתנו כדי לקבל טיפול טוב והולם ואכן כך היה. בשני המקרים הגענו לאחר שעות רבות של לידת בית. הצוות כולו היה אדיב ומסביר פנים. ההחלטות היו שקולות ולא פתאומיות. לא היו מילים מיותרות. היה ברור שעברנו לבית חולים כדי לקבל עזרה או טיפול רפואי והיה ברור שאנו נשארים ביחד ועושים הכי טוב שאפשר. כולנו.

שתי הלידות הסתיימו אחרי הרבה שעות בלניאדו בניתוח קיסרי, כל אחת מסיבות אחרות. סיבות הגיוניות ומקצועיות. בנוסף לאכזבה שבמעבר מלידת בית לבית חולים, נוספה אכזבה שהלידה הסתיימה בצורה יוצאת "דופן". ושוב – ברור שההורים שמחים ומאושרים שהתינוק בריא אבל. כמה חשוב לתת מקום והכרה לרגשות שעולים. שזה כל כך לא…. כמו מה שרציתי, כמו שתכננתי.

********

הנשים שליוויתי בשתי הפעמים היו כל כך חזקות ואמיצות וכל אחת בדרכה המיוחדת היתה כבר מן ההתחלה אמא לביאה שמגנה על גורה הקטן – גם כשהוא היה ברחם וגם אחר כך כשיצא. שתוף הפעולה של המיילדות בחדר לידה, גם בשעת הלידה וגם אחר-כך, האפשרות לא להיפרד כלל מהתינוק אחרי הלידה היו משמעותיים לעין שיעור ונתנו אפשרות לפחות לחלק מהתנועה – להימשך.

בלידה אחת המיילדת שהיתה אחראית עלינו, אסתי, ממש נלחמה כדי שאוכל להיכנס לחדר ניתוח עם האשה – דבר לא מובל כלל בניתוח שאינו מתוכנן מראש. היא התקשרה בשעה 23:00 לראש המחלקה לאישור ולא ויתרה. היא הבינה איזו משמעות יש לליווי בתוך חדר ניתוח . בסופו של דבר אישרו לי להיכנס כמלווה , עובדה שהיתה משמעותית וחשובה.

********

שיתוף הפעולה עם הצוות בלניאדו היה יוצא מגדר הרגיל וכשבאתי להיפרד , אמרו לי שתי מיילדות בבת אחת – לאחר שהודתי להן והתחבקנו – אז אולי תחזרי??

השאלה הפתיעה אותי.

עבורי, לווי זוג בבית חולים ושיתוף פעולה נעים ומקצועי נועד בדיוק לאותם המקרים בהם לידת הבית היתה צריכה לעבור להמשך טיפול בבית חולים.

ברור לי שלידה לא צריכה (או בהחלט לא חייבת) להתחיל בין כתלי בית חולים.  לווי רציף ומקצועי של מיילדות, הכרות מקדימה עם הצוות המיילדותי, שקט, אינטימיות, התייחסות לכלל ההיסטוריה האישית של היולדת – לא היתה בלניאדו ולא יכולה להתאפשר בשום בית חולים. למעשה אף אחד מחברי הצוות שפגשנו לא הכיר את האשה. ככה זה.

שיטת הסרט הנע, כמויות אינסופיות של נשים שמגיעות, הפרוטוקולים הרבים, התיזוז התמידי של המיילדות בין החדרים, ההבלחה לרגעים לתוך החדר, הרופאים המדברים מאחורי הוילון על האשה, הנסיון הכל כך משמעותי להיות נחמדים ואנושיים לאשה שרק הרגע פגשת, ההנחה של האשה שהיא צריכה להיות דיפלומטית ונחמדה כדי שיאירו לה פנים  – כל אלו לא אמורים להיות חלק מלידה.

ההבנה הפשוטה שלידה נורמלית ורגילה ולא "לידה טבעית" כמו שמסמנים אותה לרוב בבי"ח יכולה להיות גם מחוץ לבית חולים, או ליתר דיוק אין סיבה שלא תהיה מחוץ לבי"ח חסרה מאוד בישראל.

חדר לידה  (או מרכז לידה ) בתוך בי"ח נפלא ככל שיהיה, חייב להישאר רק אופציה אחת מתוך האפשרויות המוצעות לאשה בישראל.

ולכן, התשובה שלי, לשאלה – אולי תחזרי לעבוד פה, היתה:  לא נראה לי.

ואז חשבתי על העתירה שלנו או בשם החיבה שלה- הבג"ץ שלנו. ואמרתי (לעצמי) – אני מיילדת. אני רוצה להמשיך ללוות נשים בתהליכי חיים ולא בקפיצה לרגע. לא רוצה להציץ מהוילון פנימה ולשאול אם הכל בסדר, לא רוצה להתחנף לרופאים כדי שלא יעשו בעיות. אני רוצה עצמאות, אני רוצה אחריות, אני רוצה הכרה במקצוע שלנו שהוא רחב ועמוק וגדול, אני רוצה שנשים יוכלו ללדת תוך כדי השמעת קולן, בביטחון ובחופשיות. אני רוצה להיות ליד אשה שלוויתי כמה חודשים ארוכים בהריון גם ברגע ההחלטה על ניתוח קיסרי . אני רוצה להיות איתה גם בהמשך הדרך שלה, בריפוי הצלקות, בכאב, בשמחה.

אני רוצה שזה לא יקרה רק לי וליולדות שאנחנו מלוות כבית יולדות. אני רוצה שיפתחו בכל עיר בארץ מרכזי לידה עצמאיים ותהליך כזה יהיה אפשרי להרבה נשים יולדות ולהרבה נשים מיילדות.

 

 

 

3 Comments on “18. למה לי בג"ץ עכשיו

  1. חזק ממש תמי. ישר לבטן הרכה. אמן אמן אמן שנצליח לשנות את המציאות העגומה בבגץ. שתהיה עוד יציאת מצרים של בית יולדות בפסח, הפעם לחירות אמיתית

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ריגשת אותי כל כך. אני מאחלת ומתפללת שאכן יפתחו בכל עיר מרכזי לידה,שכל אישה תוכל ללדת "טבעי" וללא כל הפרוטוקולים שמרחפים מעל ראשה, ללא רופאים או מיילדות שמציצים לרגע מאחורי וילון. שכל אישה תקבל את תשומת הלב הראויה לה. זו הרגשתי כדולה,גם אני מלווה נשים החל משבוע 15 והלאה חווה איתן מסע שלם .כל כך חשובה הדרך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: