-
הרשמה
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
מאין באנו ולאן אנו הולכות: יומן לידות
בשיעור צי קונג אומר לי דיויד: אני שומע את הוויכוח בתוך היד שלך: לעשות ולעשות מול לנוח ולא לעשות דבר. אחרי השיעור, אני חושבת על שתי הלידות שהיו השבוע.
בלידה אחת האשה רק רצתה חושך וכל שנדרש היה לא להפריע, לא לעשות. בשניה, היינו ארבע נשים מלוות והיה דווקא הרבה מה לעשות.
בשתי הלידות השונות והדומות היה ברור שסביבת בית חולים היתה מזיקה אם היינו נקלעות אליה וכמה טוב טוב שהיינו בבית – השקט, האינטימיות, התמיכה מאנשים מוכרים ואהובים, ההקשבה למה צריך או מה נכון עכשיו. בשתי הלידות, הנשים החזקות בטירוף עשו עבודה מדהימה עם עצמן. בשתי הלידות התינוקות שיתפו פעולה והרגישו טוב ואף נולדו עם שאגת חיים מדהימה.
השוני אצלי, מעבר לעובדה שכל אשה היא שונה ולכן גם הלידה נראית אחרת, היה ביחס אל היד שלי ובקבלה שלה. בלידה הראשונה לא נזקקתי לה כמעט כלל אלא כדי רק לקבל בעדינות את התינוק והיא היתה שם, פשוט מונחת על המיטה בעת הצורך. בלידה השניה הפעולה הכל כך נדרשת ותומכת באשה היתה ללחוץ חזק על שני צידי האגן של האשה : פעולה שלא יכולתי לעשות. עפרית והאמא השניה עשו זאת בצורה מופלאה ולי היו כנראה תפקידים אחרים. מה שעכשיו מעניין עבורי זה לראות ולקבל את ההבדלים ואת המציאות המשתנה והמתחלפת ואת היחס שלי אליה.
אני חושבת על הוויכוח בתוך היד הימנית שלי, שתיאר דיויד. אני חושבת על שינוי המציאות שאני רוצה שיקרה כאן בתחום הלידות. איך אצליח באמת לקבל את הגם וגם שלי? את הצד הרוצה לפעול ולשנות את העולם ולגרום לכך שיהיו פה מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים ואת הצד הרוצה להרפות, לנוח, להתבונן ולתת למציאות לזרום לבד?. ברור לי שבלי הגם וגם הללו אין תנועה. בלי הרפיה אין כווץ. בלי מנוחה אין התקדמות.
******
כמו שהמנוחה בין הצירים חשובה והכרחית לא פחות ממה שקורה בציר כך גם בחיי היומיום , אני חושבת בקול בזמן הכנת ארוחת צהרים. העשייה חשובה והכרחית אך גם האי עשייה. "אמא את משווה כל דבר ללידה", צוחקים הילדים שלי. נכון אני עונה. לידה זו הזדמנות דרמטית עבורנו לראות דברים.
הלידה, מכל סוג שהוא, יכולה להאיר עבורנו רבדים שונים ואין בהם טובים או רעים. הלידה היא חלק מהדרך שלנו וחלק מהדרך של התינוקות שלנו. היא נקודה דרמטית ביותר אבל סה"כ היא חלק מרצף. רצף החיים שלנו. גם בה יכולים לבוא לידי ביטוי "גם וגמים". גם בה יכולים להיות עבורנו ודאויות וחידות.
הכאב והפגיעות יכולים לשכון בתוכנו לצד הכח והעצמה. הזיכרונות יכולים לשכון בתוכנו לצד המתנה של ההווה והנוכחות. חם לנו ותוך רגע קר לנו. רוצות מגע ורגע אחר כך הוא מפריע. אנחנו יכולות להיות סופר חזקות וסופר חלשות וכל זה בעת ובעונה אחת. ככה זה בלידה. ואולי ככה זה תמיד.
אוקי אז אני רוצה בכל ליבי שהמציאות תשתנה אבל אני רוצה גם לזכור שההרפיה והמנוחה הם חלק מהמסע שלי כמו הדחיפה, הפעולה וההובלה. האם הם יכולים לחיות ביחד בלי לריב ובלי להתווכח ביניהם? האם הוויכוח בתוך היד שלי יכול להפוך לשיחה שבה כל פעם חלק אחד פשוט בולט יותר? דיויד בכלל אמר שאני צריכה לומר ליד שלי שאני מובילה ולא היא, אבל על זה אני צריכה לחשוב עוד.
מקום על האדמה 
רק להגיד כמה אני אוהבת אותך ואתכן, וכמה טוב שפשוט יש אתכן. תודה על מילות המרפא
אהבתיאהבתי
גם הפוסט הזה נוגע בי מאוד. תחושה שהמסע שלי איתך ואתכן אינו מקרי. שדווקא יד
ימין היא זו שתוכל להוביל את הלידה שלי ♡ לא בזכות כוח הזרוע אלא בזכות הכוח
לקבל את החולשה.
מעלה בי מחשבה על מה זו חולשה. של מי החולשה הזו עד כמה להזדהות איתה. עד כמה
היא חלק ממני. מחשבה שגם חולשה היא תנועה אנרגתית מסוג מסוים שעוברת דרכי.
מספרת סיפור שקשור אליי ולעוד אנשים שהם חלק מהסיפור. כל מה שמנסה להיפטר או
להיאחז בחולשה יוצר הזדהות יתר. מפריע לתנועה להיות בי באופן טבעי ולסיפור
לצאת דרכי.
תודה על הרהור הבוקר הזה ♡
שגית
אהבתיאהבתי
תמי את כותבת כל כך יפה. אכן יש כאן דיאלוג, בדיאלוג יש מקום לשני הקולות, לשני הקצוות לשני הניגודים והאומנות היא מציאת האיזון. האיזון שלעיתים מופיע לרגע ועיתים שוהה לזמן יותר ארוך והוא חלק הדיאלוג:) אוהבת אתכן המון
אהבתיאהבתי
מאד מעניין לקרוא את ההקבלה של הדברים, בראייה שלך, לחישות, בכל הרבדים.
החלמה שלמה ליד שלך
אהבתיאהבתי
ללידות כמובן, לא לחישות 😄
אהבתיאהבתי
אני מאמינה שכן, הן יכולות להיות יחדיו.
אהבתיאהבתי
תמי, ממש מתחברת למילותיך שמבטאות את רחשי ליבך ורחמך…
חג שמח
הרבה חופש להיות, לבחור, לקבל…
אהבתיאהבתי