"כל אשה שבוחרת לטפל בנשים בשדה הלידה עושה זאת מתוך מקום של טראומה אישית. האחריות שלנו, נשות הטיפול, היא לרפא את עצמנו ולא להביא את הטראומות האישיות שלנו אל האשה, אל הלידה, אל הטיפול. אבל לא כדאי לנו לרפא את עצמינו לגמרי, כי אז לא נרצה לטפל יותר בנשים סביב לידה ונחפש משהו אחר".
אנסטסיה אלקסייבה המיילדת הרוסיה שפגשתי בסדנה באוקטובר הולכת איתי כל הזמן. ההשראה שהיא היתה עבורי, ההבנות של החיים אחרי הלידה, ההבנות על מה זה טיפול בנשים אחרי לידה, ועל הקשר שלי לכל ההוויה הזו, קרו בזכותה. הציטוט למעלה הוא שלה.
המצב שבו אני הולכת בדרך אוספת, לומדת, קוראת, חווה עוד ועוד ואז מתישהו הכל מתיישב ביחד מוכר לי. המצב שבו פתאום אחרי שנים אני מבינה משהו שהיה אצלי כל הזמן ולא הבנתי אותו כך או לא ראיתי אותו באותו אופן, דומה למצב בלידה שבו יש המון צירים ואין התקדמות (כאילו כמובן) ובבת אחת יש התקדמות מטורפת. זה מה שקרה לי כבר ביום הראשון בפגישה עם נסטיה.
אחותה של יאנה טסלר (שהפיקה את הסדנה) ,עו"ד יוצאת דופן, שהשתתפה גם היא אתנו בסדנה – תמר , ראתה שאני נרגשת ושאלה אותי כבר ביום הראשון מה קורה. נכון, אני מאוד מתרגשת. ממה? שאלה. לא יודעת, עניתי לה, אולי אני מתחברת לנסטיה בגלל השורשים הרוסיים שלי? אולי השפה הרוסית שאני שומעת כאן כל הזמן (נסטיה לא יודעת אנגלית ולכן היא תורגמה על ידי מרגו לב שמיס באופן סימולטני) עושה לי משהו? ואולי אני פשוט מזהה בנסטיה משהו נוסף. אולי זה לא בהכרח המיילדת שבה אלא המטפלת שיודעת כל כך הרבה על טיפול, כי היא יודעת כל כך הרבה על עצמה? אולי זו האשה שבה שעיניה חודרות וטובות ואני רוצה לשהות עוד ועוד במחיצתה? אולי אני מרגישה שהיא יכולה להיות קצת כמו אמא עבורי? ואולי פשוט, אני מזהה בה מישהי שאני רוצה להמשיך ללמוד ממנה עוד. כשהתחבקנו בבוקר השני, אמרתי לנסטיה שהבטן שלה כל כך רכה וטובה והחיבוק איתה מורגש לי בעיקר בה. יש אנשים שהחיבוק איתם מורגש בידיים, יש כאלו שבכתפיים ויש כאלו שבבית החזה. אצל נסטיה זה היה עבורי בבטן.
הסדנה עם נסטיה הזכירה לי כמה חשובה העבודה עם הגוף. טיפולי המגע שלימדה אותנו הזכירו לי שוב שאין תחליף למגע. אין תחליף לידיים. לעיתים אני כל כך שוקעת במילים שאני כנראה שוכחת את זה. בגלל זה, היה ברור לי שהמהפכה בחינוך לחיים של אחרי הלידה, המהפכה החברתית שאיתה יבינו כמה חשוב לתת לנשים לנוח ולהיתמך, תתחיל בטיפולי מגע.
הלידה מתרחשת בגוף. ההריון מתרחש בגוף. לכן, הטיפול בנשים אחרי לידה חייב לכלול גם הוא את ריפוי הגוף. אנחנו יכולות להתכונן ללידה שנים בשכל אבל בסופו של דבר היא מתרחשת בגוף. ההריון הוא לא וירטואלי אלא מתממש כל כולו בגוף וכך קורה גם אחר כך – ההתאוששות, ההחלמה, הריפוי הם של הגוף הנפש והנשמה.
בבת אחת ההבנות על הגוף הפרטי שלי – הגיל שלי, ההורמונים המשתנים, היד הכואבת, החוויות מהלידות הפרטיות שלי – הצטרפו להבנות האוניברסליות לגבי גופן של הנשים כולן ולכל התרבויות וההיסטוריה הנשית.
שוב אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי – אל תכנסי לסיבות מדוע קורים כאן דברים בצורה עקומה. מדוע אנחנו חיים במציאות שבה אשה אחרי לידה לא יודעת ולא מרגישה לעיתים אפילו שהיא צריכה לנוח, צריכה להיתמך. איך קורה ששבוע אחרי לידה נשים כבר מסתובבות בבית ובחוץ ומתפקדות כאילו לא הרגע ילדו. מדוע הנשים מצפות מעצמן לחזור כל כך מהר לעבודה או לג'ינס. מדוע המבט הגברי הוא המכתיב את דפוסי המציאות הכל כך אינטימית והמכוננת הזו. מדוע אין הכרה (אישית וחברתית) בגוף ובצרכים שלו? תשאלי את עצמך שוב מי את ואיפה את נכנסת כאן לתמונה.
אני חושבת על העיתוי של הסדנה בסתיו האחרון.
היינו בימים האחרונים של גיוס ההמונים שלנו. אני נזכרת בערב שלפני היום האחרון בסדנה, שבו הצעתי לקחת את נסטיה ותמר לטיול בעיר העתיקה של יפו ובשוק הפשפשים. ממש במקרה, איך שהגענו שלושתינו ליפו קבלתי הודעת וצאפ שגיוס ההמונים של זכותי ללדת הצליח והסכום ששמנו לנו למטרה גויס כולו. הייתי שקועה כולי בטלפון. צוות הנשים של זכותי לא ידע את נפשו מרוב שמחה והיינו צריכות להחליט ממש בדחיפות האם להעלות את הסכום ולהמשיך לגייס . ביפו נשבה רוח נפלאה ולאורך הנמל סיפרתי לנסטיה בעזרת תמר שתרגמה את שתינו מה קורה ולמה אני כל כך עסוקה בטלפון ולא מצליחה להיות איתן בנוכחות.
זה היה אחד מאותם רגעים שאצרו בתוכם שמחה, גאוה סיפוק והודיה. גייסנו את הסכום עבור התהליך המשפטי שיכול לשנות בארץ את מציאות הלידות. צוות זכותי היה באופוריה. לרגעים היה נראה שהפער ביני ובין נסטיה כל כך גדול ואי אפשר לגשר עליו ואיך אתחיל להסביר לה על המצב בארץ עם הלידות ושיש לי שותפה ושיש לנו בית יולדות כבר 6 שנים, שכרגע אין בו לידות ומאיפה בכלל. היא בכלל מעיר ליד מוסקבה ואין לנו כל אפשרות לדבר בינינו ללא תיווך. כשהגענו לאוטו שלי פתחתי את הבגאג' להוציא משהו ואז היא ראתה את כל הציודים שלי ללידות. מכיוון שהיא גם מיילדת בית היא חייכה והבינה.
אז, באותו ערב סתווי ביפו, לא שאלתי את עצמי מדוע הגעתי לסדנה הזו ומה אני עושה שם ומה המפגש עם נסטיה יהיה עבורי ולאן הוא יקח אותי. לא תארתי לי שנפסיק לקבל לידות בקיץ, או שעוד כמה ימים בבת אחת לא יהיו לי נוזלים בכתף והיד שלי תפסיק לזוז. חשבתי רק על מילותיה מהיום הראשון של הסדנה לגבי הטראומה והריפוי , על הדרך שעברתי ועד לאן ועד כמה. חשבתי על חברותי הדולות והמיילדות ונשות המקצוע האחרות בשדה הלידה שסביבי ופתאם הכל נראה פשוט ובהיר. תקשיבי לעצמך. השכל, הלב הגוף ומה שביניהם (הרחם?) ותמשיכי.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה