בדיוק בשבוע שבו נפרדתי מהבלוג שלי (לתקופה לא ברורה) קרו שלושה דברים משמעותיים: הייתי בסדנה של מיילדת ממוסקבה (אנסטסיה אלקסייבה) שלימדה טיפולים בנשים בתקופה של אחרי הלידה, סיימנו את פרויקט גיוס ההמונים של זכותי ללדת וגם- יד ימין שלי החלה ממש לכאוב. לא עברו שבוע שבועיים והגעתי למצב שבו התנועה ביד הפכה ממש מאתגרת וכאילו בן רגע הפכה כמעט בלתי אפשרית.
******
מהר מאוד, כמו שקורים אצלי בדרך כלל תהליכים (לטוב ולרע) הבנתי שאני נדרשת לעצירה. הגוף החכם והאהוב שלי ודאי יודע משהו שאני לא הבנתי. אני עדיין מבררת איתו מה יש שם עבורי, בעומק, אבל התשובה הראשונה שקיבלתי בעודי מנסה לשאול אותו היתה – תבדקי מה קורה עם הלידות. מה קורה בינך ובין הלידות. את כבר מיילדת הרבה שנים ובבית יולדות עוד מעט 7 שנים. תעצרי. תבדקי.
מכיוון שאני לא לבד ב"עסק" הזה, שוחחתי על כך עם עפרית. בדקנו מבפנים ומבחוץ והסתכלנו בגובה העיניים על מה שאנו עוברות – כל אחת לחוד וגם ביחד. די מהר הבנו והחלטנו. אנחנו לוקחות לעצמנו פסק זמן מהלידות. החל מאוגוסט אנחנו יוצאות לשנת שבתון מלידות הבית.
מיד הרגשתי, כמעט בעת ובעונה אחת, גם הקלה וגם את כובד האחריות של ההחלטה. אני יודעת שאני מיילדת וזו השליחות שלי ואולי הייעוד שלי. אני עדיין אוהבת את השהייה בלידות כמעט יותר מכל דבר אחר. אני אוהבת להיות נוכחת ליד אשה בלידה וההרגשה של אוטוטו תינוק נולד היא המקום הבטוח שלי. אז איך זה יכול להיות שחשתי הקלה כל כך גדולה?
******
התשובות לכך הן כנראה מאוד פשוטות וקשורות לכל מה שקרה בשנה האחרונה מאז ה"מכתב" (מופיע בפרק הראשון של הבלוג שלי) שקיבלנו, שתוכנו השפיע ישירות על העבודה שלנו ועל חיי היומיום שלנו. זכותי ללדת הפכה לחלק אינהרנטי מהחשיבה היומיומית שלי. העבודה הציבורית תופסת מקום של ממש, הדיונים, הפגישות השאלות של "איך ליצור כאן מציאות חדשה של לידות מחוץ לבתי החולים – מה יש לעשות, מה ניתן לשפר ואיך – כדי ליצור מציאות של חופש אמיתי לנשים בלידה" , נמצאים איתי ואתנו כל הזמן. החשיפה האישית שלי, היציאה אל העולם, ועוד.
אין ספק שגם המעבר ללידות בית במקום לידות בבית יולדות עשה את שלו. במקום לקחת 5-8 לידות בחודש ירדנו ל3 לידות בחודש כדי לצמצם את האפשרות ששתי לידות יקרו בבת אחת. הסטרס שפוקד אותי כשאני בקיבוץ רבדים ולפתע נראה שאולי מתחילה לידה בכפר יונה הוא בלתי נסבל עבורי. ההתחייבות לנשים והאחריות הנגזרת מכך לא נתנו לי מנוח. בבית יולדות, בגלל שהיו לנו שני חדרי לידה, תמיד ידענו שאם עוד אשה "מתחילה" היא מוזמנת לחדר הנוסף. וכעת, בשהייה בכל רחבי האיזור הגאוגרפי ביני (בת שלמה) ובין עפרית (גדרה) אנחנו נדרשות לפתרונות שונים לגמרי. אנחנו עובדות לפי המודל של שתי מיילדות בלידה ולא מוכנות לוותר עליו – עובדה שנמצאה הרבה יותר מורכבת בלידות בית … נכון שיש לנו שתי מילדות מגבות נפלאות שאנחנו אוהבות וסומכות עליהן הכי בעולם – שירה ופוואני – אבל אם גם הן בלידה שלהן? ההבנה שאנו רוצות לחזור לעבוד בבית יולדות התחזקה. התגמשנו והתרחבנו אבל…
שוב הבנו (אפילו יותר מתמיד) שאנו רוצות לפעול להקמת מרכזי לידה בקהילה עם צוות של מיילדות – צוות שיוכל לסמוך על עצמו, צוות שיוכל לעבוד בכוננות מתחלפת, צוות נשים שיכיר כולו את היולדות והן תכרנה אותו ולא כל הזמן כל המיילדות תהינה בכוננות. הבנו יותר ויותר בזכות החודשים המופלאים האלו שעברו עלינו, שהכוננות של 24/7 לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן עבורנו. כדי להיות בנוכחות מלאה בלידות, כדי להביא את שיא המקצועיות , המיילדות חייבות לשמור ממש טוב על עצמן וזה אומר – גם – לא להיות בכוננות כל הזמן. להכניס לתוך חיי השיגרה את ההפסקות. את האתנחתות. את הרווחים בין המילים שבלעדיהם, קשה להבין מה נאמר.
******
אז מה? מאוגוסט לא לוקחים לידות?? לאט לאט התחלנו להגיד את המלים הללו. לבני משפחתנו תחילה, לחברות, לנשים שאתנו בצוות של זכותי. לאט לאט המציאות הזו הפכה אמיתית יותר ויותר ונתנה לנו אפשרות להתבונן שוב בצורה אחרת וחדשה (מרחוק, מגבוה אבל גם ממש מקרוב) על החיים שלנו.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה