שבוע אחרון להד סטרט. אני מותשת. החודשיים האחרונים של הפרויקט המדהים הזה, הכתיבה והחשיפה בבלוג השבועי שלי, היציאה החוצה אל העולם – גובה מחיר. אני מודעת לכך שיש לדברים הללו השפעה אדירה עלי ובקרוב אקח לעצמי זמן התכנסות והתמלאות מחדש. בניגוד למה שאומר הוייז בדרך כלל כשהמסלול שבחרתי לא נראה לו (חשבי מסלול מחדש) אני חושבת על איך אתמלא בתוך המסלול שיצרתי ונוצר מאז סגירת האפשרות לקבל לידות בבית יולדות והקמת זכותי ללדת, ומה אני צריכה לעצמי.
* * * * * * * *
נשות צוות הניהול של זכותי ללדת הציעו כבר בתחילת הדרך שנרים קמפיין הד סטארט, כדי לממן את המהלכים המשפטיים ומי יודע מה עוד. עולה השאלה האם עדיף הד סטארט או הקמת עמותה שתשמש בית לכספים ותתנהל בצורה מסודרת . אנחנו לא ממש יודעות מה עדיף אבל בשביל זה יש צוות. חושבות חושבות מתלבטות מתלבטות ומחליטות. קמפיין הד סטארט של הכל או כלום.
תוך כדי ההסברים של נעמה על מה זה הד סטארט בישראל ואיך זה עובד, אני נזכרת שוב בהיסטוריה הפרטית שלי עם נושא מרכזי הלידה.
אחרי שעבדתי שנה בלניאדו, החלטתי עם עצמי שכדי שאקים מרכז לידה הוא חייב להיות שירות שניתן בחינם. מכיוון שעבדתי בעבר במלכ"ר (מרכז ללא כוונות רווח) ידעתי שזה אומר שצריך לגייס כספים מתורמים ולשם כך צריך להקים עמותה. נפגשתי עם מישל, שהיתה אחראית על גיוס הכספים של "עלמא" המלכ"ר שעבדתי בו, והיא הסבירה לי עוד ועוד איך זה עובד. ואו, זה לא פשוט. ארגנתי פגישה בבית, והזמנתי נשים מתחומים נושקים ללידה וגם מיילדות כדי לחשוב ביחד על מרכזי לידה, עמותות, מלכרי"ם וכו'. בקיצור- איך אפשר להקים בישראל מרכז לידה. הפגישה היתה סוחפת סוערת מעניינת אבל לא הגענו למסקנות חותכות. לא ידעתי איך להתקדם. הזמן עבר, אספתי מידע על מרכזי לידה בחו"ל אבל לא הצלחתי לפצח את הסיפור של המימון, כאן אצלנו בארץ הקודש.
כשפגשתי את עפרית, כמה שנים אחר כך, היא אמרה לי שוב ושוב – שינוי מתחיל בעזרת אלו שיש להם. אז מה, הקשתי, רק נשים שיכולות לשלם יוכלו ללדת אצלנו? כן. כך יוכל לקרות השינוי אמרה עפרית. נאסוף נתונים, נעבוד, נבסס את המודל ואז יהיה פתח לשינוי.
נאלצתי להיפרד מהמודל הסוציאליסטי שלי, שבו אפתח מרכז לידה עם שרות חינמי או סמלי ולהסכים עם עפרית. פתחנו את בית יולדות: השקענו הון פרטי, גבינו כסף על לידות, עבדנו, ביססנו, שינינו, למדנו, התעמקנו, צברנו נסיון ולפני שבועיים נפגשנו עם חברת הכנסת תמר זנדברג.
"כדי שנוכל לחשוב על חוק חדש שיוכל לעשות שינוי אמיתי", אמרה תמר, "צריך לחשוב איך מייצרים דרך שבה המדינה תוכל להעביר כספים לנושא הלידה ושהוא יהיה ממומן. צריך לשבור משהו בסיסי באופן בו הדברים מתנהלים היום." נשמתי לרווחה . הרגשתי שנסגר מעגל.
את יודעת, אומרת לי נעמה כשהיא ממשיכה להסביר לי מה זה "הד סטרט", הקמפיין יוכל להוות תמיכה אדירה בשווק של השינוי בישראל לקראת מציאות חדשה של לידות מחוץ לבית חולים. בלי קשר לגיוס הכסף, בזכות ההד סטרט נוכל להגיע לקהלים גדולים וחדשים וזה בפני עצמו דבר גדול! אנשים רבים מאוד יחשפו וישמעו על לידות בית, על מרכזי לידה . אוקי, אנחנו מחליטות להעלות את הנושא בפני צוות הניהול של זכותי ללדת ודי מהר מחליטות ביחד שהולכים על זה.
היום, כמה ימים לפני סוף הקמפיין, לאחר שכבר הצלחנו לגייס את מה שהצבנו לעצמנו, אני כותבת את השורות הללו ומרגישה גם מותשת וגם נפעמת. שוב מרגישה על בשרי מה זה גובה ממני ומה זה נותן לי. שוב מרגישה כמה כח יש לחבורת אימהות צעירות, נחושות אמיצות חכמות ויצירתיות שרוצות שינוי ומוכנות לעבוד בשבילו. אני מבינה כמה הדיוק העצמי של לתת ולקבל חשוב, ובעצם, כשעובדים בצוות הוא ממש אפשרי. ושוב, אני מחזירה את עצמי לעצמי, ויודעת שיש לי כאן אחריות והיא בראש ובראשונה עלי.
* * * * * * *
אני נזכרת בימים שחיפשתי מרכזי לידה בגוגל וישר גלשתי לתמונות הצוות של הנשים במרכז. אני מחברת בעיני ראשי – את צוות המיילדות העתידי של בית יולדות ושל המרכזים הרבים שיקומו כאן, הדולות, יועצות ההנקה ונשים נוספות שבחרו ויבחרו לעבוד במקצועות הלידה שימצאו את מקומן בינהן – עם צוות הנשים המופלא שיצר מציאות חדשה שנקראת זכותי ללדת. כמה מאפשרת צורת העבודה הזו.
הסרטון המאתגר והמדהים שהופק ונוצר באהבה גדולה על ידי טל, רוני, עינב, רבקה, איה, מור נועה ורבות אחרות. המיילדות המקסימות שהבינו את הפוטנציאל לשינוי שקורה ממש עכשיו ויודעות בתוך תוכן שהוא אפשרי ובאו לצילומים – מיכל, זיוה, כרמל, אולגה, וליאור. נשים בהריון שהגיעו בסוף יולי בשיא החום בחודשי הריון מתקדמים ולבשו שמלות אדומות ארוכות וחבשו כיסויי ראש לבנים מוזרים ואמרו שוב ושוב את אותם טקסטים ועמדו על הרגליים שעות. צוות הניהול של פרויקט ההד סטרט ששום דבר לא היה קורה בלעדיהן: מור, דפנה, ליאור, נועה, סיון ודינה. כל הנשים שסביבנו שהתנדבו לשלוח וצאפים, שיתפו בפייס, שלחו מיילים, תרמו תשורות מכל הסוגים והמינים וכמובן כל התורמות והתורמים שאת שמותיהם לא הכרתי קודם. מרגישה אחווה אדירה והודיה גדולה.
זו חוויה שתישאר איתי כל החיים. אני מרגישה עם העייפות הגופנית שעפרית ואני זכינו במשהו כל כך מיוחד. אנחנו מלוות נשים והן מלוות אותנו במסע אל החופש ואל הלידה. מסע אל הלידה של כולנו. לא חשוב מה ישתנה במציאות החיים והלידות במדינת ישראל, משהו כבר השתנה אצלנו.
עם כתיבת השורות האחרונות אני מבינה שאצא לפגרה קטנה מכתיבת הבלוג. אחזור בקרוב, תוך חודש חודשיים ואמשיך לספר חוויות מהמסע. חוויות של מיילדות שסגרו להן את הבית , פתחו להן פתח אל העולם, והן הסכימו ויצאו אליו.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה