למה את מתכוונת איך התחלנו? אני שואלת את המיילדת באיכילוב בזמן משמרת לילה, שבה אני נמצאת עם זוג שהתחיל את הלידה שם.
לעיתים המציאות בוחרת לנו את המצב הזה, שבו אנו נמצאות עם זוג שתכנן ללדת בבית, היו אתנו בפגישות רבות של לווי הריון, אבל מסיבות שונות הלידה החלה בבית חולים. כל שהות כזו בחדר לידה מביאה עימה הזדמנות לעוד הבנות על המקצוע שלי, אפשרות לראות את הדברים קצת מבחוץ.
בהרבה מבתי החולים, לצוות המיילדות בחדר לידה כתובה המלה "מיילדת" על גב החולצה. כל פעם שהמיילדת בחדר מסתובבת לצג המחשב או למוניטור ואני רואה את המלה הזו אני חושבת לעצמי עליה. כחובבת מלים אני שואלת את עצמי גם שאלות על מהות המלה ועל מה שעומד מאחוריה או מי שעומדת מאחוריה. כרגע, בחדר לידה בבית החולים אני חושבת שהמיילדת שכאן ואני בעצם עושות עבודה דומה אבל גם מאוד שונה. היומיום כל כך שונה- הדגשים, הקשר, האינטימיות, השעות, הכוננות, האחריות. גם המושג "חדר לידה" מביא איתו שאלות: אפשר להגביל את הלידה לחדר? מה זה אומר חדר מיוחד ללידה ועוד.
איך התחלתן, כלומר, איך את ועפרית חשבתן לצאת מבית חולים? איך לא פחדת? עם מי התייעצת, איך ידעתן מה זה אומר לעשות לווי הריון בכלל. רגע רגע רגע… אלו הן המון שאלות, אני עונה ומנסה להיזכר בעצמי אי שם בהתחלה. איך התחלנו.
הכי קל לי למקם את ההתחלה בפגישה הראשונה עם עפרית בבית הקפה בארלוזרוב. אבל אולי ההתחלה היתה בעצם ביום הראשון שלי בלניאדו? ביום הראשון בלניאדו (או אולי היה זה ביום השני) הבנתי שלא בשביל העבודה הזו עשיתי דרך כל כך ארוכה. אחרי שבוע התקשרתי לדבי, שהיתה אחראית קורס מיילדות שלוותה אותי ושאלתי אותה האם מישהו הקים בארץ פעם מרכז לידה עצמאי. עזבי, היא אמרה, זה מסובך נורא, בעייתי מבחינת הנהלים ועוד ועוד. מה את צריכה את כל הבג'רס הזה. כנסי לעבודה בחדר לידה ותלמדי אותה. גם החברות הפרטיות שלי אמרו לי – קודם תעבדי קצת ואחר כך תתחילי לפנטז. הקשבתי לדבי ולחברות שלי. בשנה הראשונה בלניאדו כמעט כל משמרת אמרתי לעצמי עוד קצת עוד קצת ואחר כך בהדרגה, זה נהיה יותר קל. יש משהו קל בלהישאב לתוך מערכת וגם – היה לי המון המון מה ללמוד.
ארבע שנים אחר כך פגשתי את עפרית. מסתבר ששתינו חושבות מחשבות דומות על דרך המיילדות שהיינו רוצות ללכת בה וגם החיבור ביננו היה מיידי. התחלנו לבדוק מודלים של מרכזי לידה בעולם ואז באחת הלידות בחדר לידה, פגשתי את מרסי הנפלאה משדות ים. החלטנו להקים מרכז לידה בשדות ים (!) גייסנו בקלות רבה 6 מיילדות חברות ואפילו ביקשנו ממיכל שתהיה אחראית על הכשרת המיילדות ללידות בית. תכלס, לא היה לנו מושג מה זה מרכז לידה, מה זה אומר עבודת צוות במרכז לידה, מה זה אומר מבחינה כלכלית , מה זה לווי הריון ועוד דברים רבים. הפגישות בשדות ים היו כיפיות אבל בוסריות מאוד. גיששנו באפלה. הייתי בהריון עם נעמי ובמשך חצי שנה נפגשנו בחצר הפרטית (מרכז היולי) של מרסי וחשבנו על תכנים רבים וחשובים הקשורים להקמת מרכז לידה. בסופו של דבר ילדתי והדברים די התמסמסו. הבנתי שהקיבוץ לא ממהר לקחת על עצמו דבר כל כך הזוי ולא אחראי כמו מרכז לידה . מי יודע מי יתבע אותנו ועל מה , אמר מנהל הקהילה שוב ושוב וגם אני לא הייתי כנראה בשלה מספיק.
הקשר עם עפרית במהלך חופשת הלידה שלי התהדק והמחשבות על הקמת מרכז לידה עתידי נשארו בינתיים באויר. הלידה של נעמי בבית עם מאיה ועפרית המיילדות ועם המשפחה שלי מסביב, חיזקה אצלי בגוף ובתאים את מה שידעתי כנראה קודם. חזרתי אחרי חצי שנה לעבודה בלניאדו ולקח לנו עוד שנה וחצי לדייק יותר ויותר את המהלך. הבנו שאין בארץ מודל כפי שאנו רוצות להקים וזו תהיה למידה כמעט מאפס. בסופו של דבר, כשנפלה ההחלטה, עדיין לא הבנו ממש מה זה אומר. הרגשנו, שקצת כמו בחומה ומגדל – צריך להקים, לקבוע מציאות בשטח, ואז לאט לאט גם אנחנו וגם המערכת (מדינת ישראל והנשים החיות בה) נסתגל נבין נלמד ו"זה" יהפוך לשיגרה.
הרבה דברים, אני אומרת למיילדת מאיכילוב, הבנו תוך כדי. הסכמנו לקפוץ למים בסגנון של נעשה ונשמע. נתחיל ונראה. כל החומר שקראנו, כל השנים מאחורינו בחדר לידה, הסיורים הוירטואלים במרכזי לידה דרך גוגל, השיחות האינסופיות היו חשובות, אבל עדיין, כשאנו מסתכלות אחורנית היום אנחנו מבינות כמה לא ידענו ואיזה כיף שלא חששנו מזה.
אז מה בכל זאת היה שם היא מקשה? מה הביא אתכן להחלטה? זה לא הולך ברגל לעזוב חדר לידה, תנאים סוציאלים, בטחון שיש עוד אנשים מסביב ולהקים מרכז עצמאי. אין בטחון כלכלי. לא פחדת שיקרו דברים?
לא, לא פחדתי אני עונה לה. ידעתי שאם יקרו דברים אני אהיה שם באחריות מלאה. מה שהוביל אותנו כנראה היה שסמכנו אחת על השניה , סמכנו על הדרך ועל תהליך הלידה. ידענו שאנחנו מקימות במרחב אפשרות טובה לנשים, טובה לתינוקות, טובה ללידה. זה היה פשוט.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה