8. אם היית יולדת בבית חולים זה לא היה קורה

 

שבועיים אחרי יום לידות הבית אני נמצאת בחנות בגדים עם שתי בנותיי ומקבלת טלפון מעופר: דפנה התקשרה אלי לשאול אם הכל בסדר כי פחדה להתקשר אליך. מה קרה?? אני שואלת. התפרסם עכשיו בוינט שתינוק מת בלידת בית בדרום תל אביב.

הלב פשוטו כמשמעו יורד לתחתונים. הדופק מואץ. הלסת נשמטת לי. אני מחווירה.  אמא מה קרה? שואלת נעמי. הכל בסדר אני עונה ויודעת שלא. הכל לא בסדר. שום דבר לא בסדר.

ממשיכה את הקניות עם הבנות בחוסר חשק. מדמיינת את ההורים של התינוק, את המיילדת. אני לא יודעת מיהם אבל זה לא משנה. יש לי בחילה קלה ולא בא לי להיות בשום מקום. המחשבות עדיין לא מגיעות רק הצער, העצב בגוף. כאילו אין לי טונוס בשרירים. אני נזכרת בהיסטוריה הפרטית שלי כמיילדת, בשתי יולדות שליוויתי בתקופה שעבדתי בלניאדו והגיעו למיון בתחילת לידה בלי דופק עוברי. אני נזכרת ברגשות האשמה שלי, שלהן. אני נזכרת כמה מאתגר עבורי היה להבין שאשמה היא לא רלוונטית ומזיקה בפני עצמה. אם לא הייתי עושה כך, אם הייתי עושה כך. אני מתפללת בתוכי שההורים והמיילדת לא ירגישו אשמים. זה דבר כל כך מיותר האשמה הזו אבל אני מכירה את המציאות בה אני חיה ויודעת שגם זה יהיה חלק ממנה, במיוחד לצערי, כשמדובר בלידת בית.

בערב אני מגיעה הביתה והמוות הזה, שכביכול לא קשור אלי, כל כך קשור אלי ולא נותן מנוח. נשות צוות זכותי ללדת מתלבטות אם להגיב על מה שנאמר בתקשורת, ואם כן מה להגיד. בינתיים מחליטות שלא.

לפני השינה עפרית אומרת לי שאולי תהיה לידה הלילה ואכן זה קורה. לפני עלות השחר אני נוסעת לרחובות ומקווה מאוד שהאשה, שברגעים אלו יולדת, לא שמעה כלום על מה שהיה בדרום תל אביב ולא דואגת.

בנסיעה הלילית אני שומעת את קרולינה ששרה "את לא לבד" וחושבת על המיילדת שהיתה שם. ברגעים כאלו אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין מה עובר עלינו, מיילדות הבית ברחבי העולם כולו ויש בינינו מן אחווה סמויה כזו שעוברת כמו גלי רדיו ללא מלים. אני יודעת. אני מבינה מה עובר עלייך. את לא לבד. אנחנו מוכנות להיות שם, גם ברגעים המלחיצים כי באנו לעולם עם יעוד. אנחנו פה כי אנחנו כל כך מאמינות בדרך הזו.

אני זוכרת שכאשר עבדתי בבית חולים כשקרה משהו רע לא היה ברור של מי האחריות. ההורים שמגיעים לחדר לידה לעיתים מוסרים את האחריות כולה לצוות המטפל והוא לוקח אותה. בתוך הצוות לא ברור האם המיילדת היא אחראית? אחראית המשמרת? אחות אחראית חדר לידה? הרופא שנכנס לרגע ובדק? הרופא האחראי על חדר לידה? אולי מנהל בית החולים? בלידת בית זה ברור. האחריות היא בידי ההורים והמיילדות. זה צריך להיות חלק מהשיח. זוהי אחריות משותפת ולכן גם הסמכות כמובן. לנו המיילדות יש ידע מקצועי שבא מתוך הספרות, מתוך הניסיון שלנו, מתוך מה שלמדנו וחווינו. לנשים יש את הידע הלא יסולה מפז על עצמן. גם אם הוא רק ברמת ניצוץ הוא יתגלה. הידע הזה חשוב לא פחות מהידע המקצועי שלי. אני חושבת ששיח הידע ושיח האחריות והסמכות צריך להיות  על השולחן. מה המחיר של לקיחת אחריות ומה המחיר של מסירת אחריות.

כשאני מגיעה לדירה בבניין הגבוה הדלת קצת פתוחה כי מחכים לי. שקט. מיד אני רואה את עפרית נינוחה ומחייכת ומחפשת בעיני את האשה היולדת. אני מוצאת אותה על הספה האפורה והנוחה בסלון, ובין הידיים והשדיים שלה מבצבץ ראש קטן ויונק. "לא דמיינתי לעצמי שזה יכול לקרות כל כך מהר ובכזו פשטות היא אומרת לי". והנה גם מגיח מן המטבח האב המאושר שפניו קורנות. פעמים רבות, בייחוד אם הלידה הראשונה היתה מאוד ארוכה, נשים בלידה שניה מסרבות להאמין שזה יכול לקרות אחרת. ממש מהר. לידה שניה, היא לרוב הלידה המהירה יותר מבין הלידות, אנו אומרות ולכן מפצירות – גם אם רק נדמה לך שמשהו מתחיל תהי בקשר. אנחנו פה בשבילך בלילות בשבתות בחגים אז – כל תחושה חדשה או ספק – תתקשרי. כשאנחנו עוזבות את הדירה אחרי כמה שעות (בינתיים התעוררה הבת הגדולה וגם היא הצטרפה לחגיגה בסלון) הגוף שלי מלא בקבלה. כמה קל זה יכול להיות וכמה קשה. כמה פשוט וכמה מורכב. כמה שמח וכמה עצוב.

יום המחרת מלא כולו בתקשורת אלימה ומאשימה שמתעסקת בלידה בדרום תל אביב. אני מתפללת שההורים של התינוק שמת לא קוראים עיתון או נכנסים למחשב. מנהל חדר לידה באיכילוב אומר שאם הלידה היתה בבית חולים זה לא היה קורה. הדמגוגיה עולה על גדותיה ואנחנו לא מאמינות לסמיכות המקרים. איך יכול להיות שאחרי אופוריה כל כך גדולה כמו שהיתה לפני שבועיים כשכל הארץ חגגה את יום לידות הבית הבן לאומי קורה אסון כזה. אנחנו מחליטות ביחד עם צוות זכותי ללדת לא להשתתף בחגיגת התקשורת ולא להגיב כרגע. גם זה יגיע. עכשיו זה הזמן של ההורים להתאבל. עכשיו זה הזמן של המיילדת להחליט אם להמשיך הלאה. אני חושבת עליה כהז. התפקיד הזה, שבחרנו לנו, להיות מיילדות בית הוא לא מובן מאליו. ההתמסרות, הכוננות, האחריות. כמה לא מובן מאליו וכמה קל להחליט שדי.

העובדה שיש מדינות רבות בעולם בהן לידות בית הן אפשריות, מוכרות, מוסדרות איננה מחלחלת מספיק בארץ. כאן אצלנו לידת בית עדיין נתפסת כמעשה הזוי ו"אלטרנטיבי" ברוב המעגלים. חצי אחוז – אחוז מבין כל הלידות שקורות כאן בשנה. אני יודעת שיעבור הרבה זמן עד שהמציאות הזו תשתנה וזו תהיה בחירה לגיטימית וממומנת על ידי המדינה. יעבור זמן עד שכל אשה שרוצה ללדת בבית תספר את זה להורים שלה והם יאמרו לה: איזה יופי! כל הכבוד! אנחנו גאים בך!

בינתיים המציאות שלנו היא כזו שאם אנו בוחרים לקחת אחריות ולעשות מעשה שאינו חלק מדרך המלך, אלא מעשה שונה או פחות מקובל שלעיתים צופן בחובו את המלה לא ( לא למול / לא לחסן / לא לשלוח לבית  ספר רגיל / לא ללדת בבית חולים ) אנו יודעים שיאשימו אותנו אם משהו יקרה והכי קשה זה אם נאשים את עצמנו. כאשר משהו קורה לא טוב בבית חולים לא יגידו להוריו שהם אשמים, בגלל הסיבה הפשוטה שהם עשו את מה שכולם עושים. ילדו בבי"ח. לכן, יגידו להם – דברים כאלו קורים. אל העצב והצער העמוק שהוא נחלתם של כל ההורים שאיבדו ילד לא תתלווה תחושת אשמה ברוב המקרים האלו. ההבנה שאנו בני אדם והמוות הוא חלק מחיינו קשה מאוד ומטלטלת תמיד. גם אם לא נוסיף את האשמה לתוך האבל יהיה קשה מנשוא .

כאשר אנחנו בוחרים לקחת אחריות אנחנו אמורים לדעת שלאחריות יש מחיר במקרה שדברים לא קורים כפי שציפינו. בנושאי בריאות יש לכך משמעות גדולה. האחריות שלנו לא אומרת שהכל בידינו ובשליטתנו. לידה היא תהליך שטומן בחובו לא מעט חוסר ודאות. לעיתים הסיבות לדברים שקורים לא ידועות לנו ולא יהיו ידועות לנו לטוב ולרע. אנחנו יכולות לבחור לקחת אחריות על עצמנו ולהחליט לחיות חיים מיטיבים ובריאים אבל תמיד חלק מההחלטות שלנו יכולות להביא לתוצאות שונות. אנחנו יכולות לעשות הכי טוב שאנחנו יכולות. ולכל אחת מאתנו יש הכי טוב אחר. אם בחרתי לקחת אחריות ולחסן את בני והוא נפטר מהחיסון לא יאשימו אותי. למה? כי עשיתי מה שמקובל על ידי הרוב וגם על ידי הסמכות העליונה – משרד הבריאות. אם בחרתי לא לחסן ובני ימות ממחלה שיש לה חיסון יאשימו אותי. למה? כי בחרתי אחרת. כאשר הייתי אחות בטיפת חלב ורציתי להסביר להורים על תופעות לואי של חיסון מסוים (זו היתה חובתי) אמרו לי רוב ההורים שאינם מעוניינים לשמוע את ההסבר. נושא האחריות כלל לא עלה.

לידת בית היא תוצאה של מחשבה חופשית, בחירה ולקיחת אחריות. לא פגשתי מעולם הורים שילדו בבית סתם כך כי זה מה שעושים כולם או כי לא הספיקו לחשוב על כך. זוגות רבים מתלבטים בסוגיה של כן או לא לידת בית. אני מעריכה מאוד את כל המתלבטים שבוחרים בסופו של דבר ללדת בבית חולים. אני מעריכה את העצירה, את החשיבה, את ההבנה שאנו חופשיים להחליט על עצמנו ועל ילדינו ובטח על האופן שבו הם יגיעו לעולם הזה. אני לא חושבת שיש תשובה נכונה על איך או איפה ללדת. אני חושבת שההבנה שהורות היא הזדמנות נוספת ללקיחת אחריות על דרך (שמן הסתם יכולה להשתנות כל הזמן) היא הדבר. הבירור עם עצמי מה נכון לי מה אני צריכה כרגע ומה אני עושה לשם כך הוא המשמעותי. זה אומר לקחת אחריות על עצמי ועל חיי וזו ברכה. אני מתפללת שיגיעו ימים בהם לא נצטרך לערבב בין לקיחת אחריות ואשמה. ימים בהם נוכל ללדת בבית בטבעיות בחופשיות ובפשטות.

2 Comments on “8. אם היית יולדת בבית חולים זה לא היה קורה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תמי אהובה

    התרגשתי עד דמעות

    דורית

    אהבתי

  2. רק עכשיו אני קוראת את זה. התרגשתי עד דמעות. זה היה לילה קסום ואני שמחה שעבורך הוא היה נקודת אור בימים טרופים שכאלה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: