5. לידות בית

תוך כדי ההערכות המטורפת של צוות זכותי ללדת לקראת יום לידות הבית הבן לאומי, התגייסות נוספת של יולדות שלנו שבאו לימי חשיבה בבית יולדות והרחבת המעגלים של העשייה, יש לידות. אפריל מאי יוני היו חודשים שבהם הבנו שוב כמה נח ופשוט היה לנו כל הסיפור הזה של לידות במרכז הלידה שלנו בית יולדות.

אוקי. אז לידות בית זה לא סיפור אמרנו לעצמנו. מה העניין? רק תפאורה שונה לא? אז זהו. מסתבר שלא. עפרית ואני רגילות למרחב שלנו, רגילות לציוד שלנו, רגילות למטבח שלנו. אנחנו רגילות לעובדה שהאשה מגיעה אלינו ואנו מארחות אותה. רגילות לעובדה שלי ברור מהו אורך הנסיעה ומתי אני מגיעה (בדרך כלל). אנחנו רגילות לכך שאם האשה מגיעה בשלב מאוד התחלתי ולא צריכה אותנו עדיין, עפרית עולה הביתה ואני הולכת לנוח בחדר השני. רגילות לעובדה שהבריכה עומדת מנופחת ומוכנה בחדר, רגילות לשידת המגירות עם הציוד שלנו, למיקום בלוני החמצן בקיצור, רגילות לעובדה שהאשה מביאה את מה שהיא צריכה ולא אנחנו .

אין בעיה, אנחנו אומרות לעצמנו. נתגמש. זה עוד שיעור מני רבים בלהתגמש ולקבל את המציאות. הלידה השניה שהיתה לנו (אחרי זו ביפו מהפוסט הראשון) היתה בקומה שלישית ללא מעלית בתל אביב. אחרי הלידה, אמרתי לעפרית שזה כמו להקים הפקה ולפרק הפקה. לחפש חניה, לסחוב, לסדר, להרים, להוריד, לנפח, לרוקן. ממש לבנות תפאורה סאונד ותאורה ואז לפרק. עבודה שכלל לא היינו מורגלות בה.

להתארח, לישון על ספות של אנשים אחרים אם הלידה ארוכה ולאכול איתם במטבח שלהם זו חוויה אחרת. נתרגל, אנחנו אומרות לעצמנו – סה"כ לידה זו לידה ויש משהו כיפי בלחוות את הלידה עם האשה בבית שלה, במקום הכי אינטימי שלה. לענת, עוד יולדת מתל אביב שאמורה ללדת באותו חודש דווקא לא היה כל כך ברור האם היא רוצה את האינטמיות של הבית והשכנים שלה (ששומעים הכל) ובסופו של דבר לאחר התלבטות רבה החליטה ללדת בבית חולים במרכז לידה טבעי. למרות המורכבות החדשה רוב היולדות שלנו מחליטות להמשיך אתנו את הלווי וללדת בבית שלהן. לחלקן זו היתה החלטה מאוד מאתגרת ולא מובנת מאליה. מראש העדיפו ללדת במרכז לידה עצמאי שאינו בבית חולים אבל גם לא רצו ללדת בביתן וההחלטה מהווה עבורן אתגר. סויטצ' בראש. נשים מהדרום שגרות רחוק מבית חולים ממשיכות לחפש מקום חלופי ללידה ופונות לחברות או בני משפחה ואפילו מתחילות לחפש דרך הפייסבוק הצעות אירוח.

יום למחרת הלידה בקומה השלישית היה יום צילום בבית יולדות. נחמה המקסימה, כתבת ערוץ אחד, התקשרה בבוקר לתאם סופית את שעת ההגעה. אפשר להקדים ל 12:00? היא שואלת. כן, אין בעיה, אני עונה. עד שנחמה הגיעה עם צוות הצילום קיבלנו טלפון מהיולדת הבאה בתור שמשהו מתחיל. נחמה, אני אומרת לה כשהם מגיעים, יש מצב שמתחילה לידה בירושלים ונצטרך לנסוע בקרוב. מצד שני, יכול להיות שזה יתגבר רק בערב או בלילה והצילומים כבר יהיו מאחורינו, אבל אין לדעת. נחמה מחווירה. אוי מה יהיה. לא נצליח לארגן עוד יום צילום לפני ליל הסדר ואני רוצה לשדר את הכתבה ביומן במוצ"ש. אז יאללה בואו נתחיל אנחנו אומרות. תראו מה זה להיות מיילדת בית. קשה לעשות תכניות.

הצילומים עוברים בכיף. גם נחמה ילדה בעבר בבית והיא סופר משלנו. מיכל מצוות זכותי מגיעה בהפתעה והחגיגה בעיצומה. הצלם והסאונדמן בני החמישים פלוס לא מבינים מה הקטע של משרד הבריאות. זה חסר כל הגיון הם אומרים. המקום פה מושלם ללידות.

הצילומים מסתיימים, אנחנו נפגשות עם עוד נשים לפגישות של לווי הריון ואני נוסעת הביתה לבת שלמה לאחר התלבטות. השעה 19:00, הלידה בירושלים קרובה לגדרה כחצי שעה אבל  לוקחת את הזמן שלה. יש צירים פה ושם. חלק מורגשים וחלק לא. הזוג הצעיר מתרגש ונהנה מעצם החוויה ואין טעם לבוא אליהם בשלב הזה. זה רק יפריע. בשעות הערב הצירים נחלשים ואנחנו מחליטות כאמור שאני חוזרת הביתה – מקסימום אגיע לבת שלמה ואעשה אחורה פנה לירושלים. כשאני מגיעה הביתה אני מוצאת בית ריק. לולו הכלבה וגורי החתולה מחכות לי אבל עופר שירה אילן ונעמי בפסטיבל הג'גלינג בסחנה כבר מאתמול. כשתכננו את חופשת הפסח תכננו שהם ייסעו בלעדי ולי יהיו ארבעה – חמישה ימים של שקט לבד בבית.

כשאני נכנסת הביתה  אני מלאה עזוז. עדיין מרגישה את שאריות האדרנלין מהלידה של אתמול בתל אביב בקומה השלישית וכמובן מלאה מאוד בחווית הצילומים של היום. אף פעם לא הייתי בטלויזיה ובטח שלא במרכז כתבה של 7 דקות ביומן. "מה קרה לך, אל תתרגשי, אף אחד כמעט לא רואה "מבט" היום . אין כמעט רייטינג ", אומרת לי דפנה חברתי  כדי להרגיע אותי ואני כמעט שמחה שהכתבה תהיה דווקא במבט… עדיין לא בשלה ליותר מזה כנראה.

אחרי ניסיונות להשקיט את האדרנלין המפעם בי אני נכנסת לישון. השעה 22:30 והספר שלי קורא לי. לאט לאט אני שמה לב שעיני נעצמות ומתמסרת בתענוג נעים לשינה. הטלפון שנמצא לידי על המדף מעיר אותי. אני רואה שזו עפרית וכבר מבינה שצריך לצאת לירושלים. בדרך כלל היא היתה מחכה לי ולזוג בבית יולדות ועכשיו היא מעמיסה את האוטו ויוצאת גם. אני מצחצחת שיניים, מתלבשת, שמה מקינטה על האש וכותבת את הכתובת בוויז. אני מדמיינת את כביש 6 באמצע הלילה ואוהבת את התחושה המוכרת : אני נוהגת, מוזיקה, משאיות מלפני ומאחורי ולידה באופק. השעה 00:00.  בדיוק ב- 01:30  אגיע אל היעד.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: