4. לפתוח

יניב ומרגריטה, שילדו בבית יולדות פעמיים והם אנשי קולנוע, התקשרו לבקש ללוות אותנו בתהליך הנוכחי עם המצלמה שלהם. הסכמנו. אנחנו מכירות אותם היטב וסומכות עליהם והאמת? פשוט אוהבות אותם. עם הבקשה שלהם, הבנו משהו. הבנו שכעת, עם כל השינוי המטורף שקרה וקורה נהיה הרבה יותר חשופות.

בפעמים הראשונות של הצילומים (בפגישות צוות הניהול, לווי הריון, פגישות חשיבה רחבות), הייתי אומרת ליניב "הצד הימני שלי נוראי, תשתדל לצלם אותי מהצד השמאלי…" אבל לאט לאט כבר לא שמתי לב לנוכחותו והמצלמה הפכה להיות חלק מהסלון שלנו. וגם הוא.

רחלי ובר שילדו אצלנו בעבר, התקשרו ואמרו שיש אפשרות לקשר ישיר עם שר הבריאות ליצמן וכדאי לכתוב לו מכתב אישי. במקביל לשאר ההתארגנויות וההערכות של זכותי ללדת הם עזרו לנו במשימה והכנו ביחד מכתב שפנה אל ליבו ומוחו של ליצמן והיינו מאוד שלמות איתו. המכתב נמסר לאיש הקשר ועמו תקוות גדולות שנמהלו בסקפטיות זהירה.

בינתיים אני פונה לתהילה (ששתי בנותיה נולדו בבית יולדות)  ומבקשת עזרה – יש מצב שאת מכינה לוגו לזכותי ללדת?

צוות ניהול זכותי ללדת התגבש והלך והבנו שרק אם נוכל לעבוד בעבודת צוות אמתית נצליח להזיז עולמות ולעשות שינוי. כולנו נשים חזקות ויודעות והמשימה של לעשות משהו ביחד היא לרוב משימה מורכבת.

אנחנו רוצות לעשות זאת בדרך נשית אמרנו. אבל מה זו בעצם הדרך הנשית הזו? גם אם הבנו מה היא לא – זה לא מספיק. אסוציאטיבית? רוחבית? עמוקה? חושבת, מקבלת, סבלנית? לא לינארית? כל פעם אם יש סטייה מהדרך מחזירה אותנו עפרית ל"סנטר" – נמשיך בדרך ונדייק אותה. ההבנה כי הדרך ואופן הפעולה חשובים לא פחות מהמטרה (לנרמל את לידות הבית, לפתוח מרכזי לידה עצמאיים) היתה חשובה ומשמעותית. המיקוד והמרכוז , שוב ושוב , לדברים שחשובים לנו עזרו ועדיין עוזרים. אנחנו רוצות טוב ועושות טוב וזה צריך להיעשות בדרך טובה ומיטיבה. הולכות, מרימות אבנים, עושות טעויות וממשיכות. כמו אשה בלידה שמזכירה לעצמה: למה אני פה, מה חשוב לי, מה נכון לי ושוב נכנסת נשימה.

עפרית ואני ידענו שנמשיך לתמוך אחת בשניה כמו שלמדנו חמש וחצי שנים. נדע להאיר ולהעיר אם יש צורך. נקבל  את הקצב השונה של כל אחת, את הסגנונות השונים בעבודה . הבנו, שמה שלמדנו בעבודה הזוגית המשותפת אחת עם השניה מחלחל החוצה ויכול להועיל גם כאן- לצוות הרחב. אנו רוצות שינוי חברתי ושינוי כזה מחייב גם שפה אחרת. בעד ולא נגד, תהליך לשינוי ולא מאבק.

עוד הבנו שכל אשה בצוות "זכותי" פועלת בצורה אורגנית עם חייה – פעם היא שמה במקום ראשון את משפחתה וילדיה ופעם את פעילותיה החברתיות, פעם את הזוגיות וכך הלאה. אין צורך להעדיף משהו ולשים אותו ראשון. אין צורך לבחור. כולנו עושות מה שאנו יכולות כמה שאנו יכולות איפה ומתי שאנו יכולות. יש כאלו שעובדות בלילות ויש כאלו בימים, יש כאלו שדד ליין עושה להן את זה וכאלו שדד ליין משתק אותן , יש כאלו שעושות כל פעם דבר אחד וכאלו שאוהבות במקביל. כאלו שקבוצות וצאפ מדרבנות אותן לעשיה וכאלו שזה משתק אותן. בקיצור , השוני בינינו צץ ועלה בהרבה הזדמנויות והיינו צריכות ללמוד להכיל אותו. והיתה ה מ ו ן עבודה.

הפלא הזה של נשים עם תינוקות וילדים שמתגייסות לעבודה כל כך מטורפת לא מובן מאליו. תוך כדי הנקות, כביסות, כלים, נסיון להתפרנס ועוד כביסות – אינטנסיביות של החיים – נרקמת פה מלאכת מחשבת שמה שמשותף לה היא התשוקה לשינוי. התשוקה לכך שנשים יהיו חופשיות ברמות הכי עמוקות.

צוות הניהול היה עסוק בלהוציא את האסטרטגיה שנבנתה בפגישה הראשונה אל הפועל. עובדים על התיזמור של סיפורי הלידה ברשת ב6/6, על שליחת מכתבים למשרד הבריאות בהמונים, מקימים דף פייס וקבוצת זכותי ללדת, מתחילים לתרגם מאמרים , מוציאים באנרים, מקיימים ימי חשיבה עם נשים נוספות בבית יולדות ואז לאט לאט זה קורה: עיתונאים עיתונאיות, כתבים כתבות החלו להתקשר ולשאול אם נרצה להתראיין, אם נסכים להצטלם. הבנה נוספת נחתה – עפרית ותמי יקרות, אם חשבתן עד היום שהתמונות באתר שלכן היו חושפניות, תתרגלו יפה לשלב הבא: "ידיעות אחרונות". הבנו שהחשיפה היא הכרחית. אם תרצו להוציא את הרעיון שלכן החוצה לעולם – זה הכרחי. אם תרצו להגשים את הייעוד שלכן – זה הכרחי. אם תרצו שנשים רבות בישראל יוכלו להתחבר לגופן, ללמוד על עצמן, לבחור בחירה שמתאימה להן על אמת – זה הכרחי, ואם תרצו לבוא לידי ביטוי עם מלוא התוכן שיש לכן להביא אל העולם – זו ההזדמנות.

תהילה חוזרת אלי נרגשת ואומרת: בטח שאכין לוגו. תחשבי טוב, יש לך תינוקת בת חודשיים ופעוטה בת שנה וחודשיים… תסתדרי? תמצאי לזה זמן? ברור. היא עונה.

בשיחת טלפון עם אדר, אני מספרת לה שיש מי שמכינה לוגו אבל זה ייקח זמן. אל תאיצו בה, יש לה שתי בנות קטנטנות – אני מבקשת. כמו נחש קטן מזדחל לו רגש "הלא נעים" שלי ואדר שמה לב ואומרת לי: תמי, כל אחת ואחד שמתנדב ומתגייס לעשות מעשה מרגיש זכות גדולה. עשיתם בשבילנו כל כך הרבה וזו ההזדמנות שלנו להחזיר. וחוץ מזה – זה הרבה יותר גדול מזה. זה שינוי שאנו גאות להיות חלק ממנו.

One Comment on “4. לפתוח

  1. תמי זה מאד מרגש – אבל למה בלשון רבים ולא לשון רבות?
    מנכיחות שפה, לא?
    אוהבת אותך ומתגעגעת המון.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: