3. זכותי ללדת

 

במהלך ההכנות לשימוע, סימסתי לרוני (שילדה אתנו בעבר והיא כיום ממובילות "אפס הפרדה") שיכול להיות שקורה משהו לא טוב. זה היה לפני פסח אז כתבתי לה "מכת חושך" וביקשתי ממנה עצה לגבי מרכיב מסוים בהתכוננות שלנו. בדיוק כשיצאתי מבית המרקחת היא שלחה לי הודעה ושאלה אם יש חדש. לא הייתי מסוגלת לענות לה. לשגית (המנהלת אדמיניסטרטיבית שלנו), שחיכתה גם היא לשמוע מאתנו, גם לא יכולתי להתקשר. שיחת הועידה עם גלי העו"ד ועפרית, באוטו, בנסיעה הביתה , הדהדה לי כמו צלצול באוזן שלא מניח – "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות…." הרגשתי שהדמעות תקועות לי בגרון ובכל רגע יפרצו החוצה. אולי אפילו חיכיתי לזה – להרגיש שחרור, אבל זה עוד לא הגיע. כמה דקות נסיעה מבית המרקחת אחרי שסגרנו את שיחת הטלפון אני בבית. שירי חברתי מהמושב באה לקחת את בתה ששיחקה עם נעמי שלי, וכששאלה מה קורה הדמעות החלו לבצבץ אבל נשארו בעין. למחרת בבוקר, כשהגעתי לבית יולדות חכתה כבר אלמוג , שצריכה ללדת באוגוסט,  וסיפרנו לה שהלידה לא תוכל להיות בבית יולדות. סוף סוף הדמעות החלו את דרכן החוצה. כששגית הגיעה בהמשך הבוקר זה התגבר.

עפרית ואני שגית ואלמוג יושבות בסלון, מנסות להבין מכל הכוונים מה עושים ואיך ממשיכים. אלמוג שהגיעה לפגישה שגרתית של לווי הריון מצאה את עצמה אתנו בצורה אחרת וחדשה. בג"ץ, חברי כנסת, מאבק –  היו מלים שנזרקו לאוויר. אחרי כמה ימים, אחרי שסיפרנו באופן אישי לכל הנשים האמורות ללדת אתנו מה קורה, פרסמנו הודעה בפייסבוק: קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות בבית יולדות. בנוסף, שלחנו הודעה במייל לכל הנשים שליווינו מאז ההקמה שהכותרת שלה היתה : "יציאת מצרים".

ימי האביב, ימי טרום פסח, היו מטורפים. הודעות רבות בטלפון הנייד של תמיכה מהיולדות שלנו, טלפונים רבים ותומכים, מיילים של נשים המומות וכואבות ומחבקות. קיבלנו גם לא מעט בקשות להצטרפות לעשייה. אדר: אין לך מושג מה חבורת נשים שרצו ללדת בלי אפידורל מסוגלות לעשות! אני בפנים. מיכל: מה שלא תעשו אני אתכם. בעשייה! נעמה: כל דבר שצריך אני מוכנה לעשות! דינה: מה זאת אומרת? אנחנו מכשפות! באה אליכן ונכשף אותם ביחד! אלמוג: אני בפנים ברור. כמעט כולן אמרו את אותו הדבר: זה הולך להיות מאבק של כולנו. מאבק של נשים. לא נסכים להתנהגות הזו יותר. לא נמסור את החופש שלנו יותר. לא נסכים להתערבות הזו שנכנסת לנו לתוך הגוף הפרטי והנשמה. עד כאן.

היום, במבט לאחור כשאני נזכרת בשבוע ההוא, ברגשות הסוערים שהציפו אותי, בדמעות, במשפחה שלי שראתה אמא במצב קצה, אני נזכרת גם בתחושה של משק כנפי ההיסטוריה שריחפה מעל. כשאילן בני שאל אותי על הדמעות הבנתי שהן כבר לא אותן דמעות של הימים הראשונים. הן התחלפו. בימים הראשונים הן זלגו מעצב, כעס ואולי עוד דברים שלא זיהיתי , אבל עכשיו הן אחרות אמרתי לו. עכשיו הן דמעות שזולגות מרוב אהבה. כל פעם שראיתי על צג הטלפון או המחשב שם של אשה שליווינו שהתקשרה או שלחה הודעה בנייד או מייל – התחלתי לבכות. וכל פעם ששמעתי קול כזה – גם. הזיכרונות המשותפים, רגעי האינטימיות, הקושי, השמחה, ההתרגשות, כאילו פרצו החוצה בצורת דמעות כי בלב כבר כנראה לא היה מספיק מקום. ההתרחבות הזו קרתה לאט לאט. באותו שבוע, כמות האהבה שעפרית ואני קיבלנו מהנשים שליווינו היתה כה עצומה עד שלעיתים הרגשתי קושי בנשימה. החוויה בגוף שאומרת לי- המשהו הזה שקרה פה בחמש וחצי השנים האחרונות לא יכול להעלם. הוא כבר כל כך חזק במציאות ובעולם שהעת הזו ומה שקרה עכשיו עם משרד הבריאות, לא הגיעה סתם. למה שקרה עכשיו יש כנראה סיבה טובה אחת לפחות. אולי עכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן לעשות שינוי אמיתי. לידות בית זה לא טרנד, זה לא לעשירים, זה לא לנשים מסוג מסוים. אולי הגיע הזמן שכל אשה תוכל להקשיב לקול הפנימי שלה שאומר – אני אחראית על גופי ועל התינוק שלי ואני יכולה באמת לבחור, מתוך האפשרויות הקיימות, מה נכון לי ומה מתאים לי. כדי שנשים בישראל יוכלו באמת לבחור צריך שכל החברה שלנו תדע שללדת בבית או במרכז לידה זה טוב בריא  ו א פ ש ר י. צריך שיהיו מרכזי לידה בכל עיר, צריך שהמדינה תסבסד זאת כמו את הלידות בבית חולים. אולי כדי שכל זה יקרה צריך טלטלה אמיתית.

גלי עורכת הדין נוסעת עוד רגע לשלושה שבועות לחופשה משפחתית ולכן למחרת בבוקר קבלת המכתב ניהלנו שיחת ועידה אתה ועם גרי, עורך הדין הנוסף.  גרי הסביר לנו על הסיכויים בבג"ץ, איך עובדת מערכת המשפט בישראל ומדוע אין מה למהר אלא לחשוב בשיקול דעת על דרכי הפעולה. הצעד הנכון מבחינה משפטית כרגע הוא להגיש "ערר" לליצמן כדי שאם נחליט בסופו של דבר לגשת לבג"ץ נעשה את זה נכון. בינתיים החלטנו שנחכה לגלי שתחזור מהחופשה ואז נתחיל לעבוד על הערר. גרי המליץ שכדאי להתחיל לחשוב על אסטרטגיה ודרכי פעולה נוספות.

ביום שלישי, שבוע ימים אחרי קבלת המכתב התכנסנו בבית יולדות לחשוב מה עושים. הצטרפו אלינו גם שי ואלי- גברים שנשותיהן ילדו בבית יולדות והם מומחים לקמפיינים. רוני הציע אסטרטגיה. אלמוג הסבירה על מטרות ויעדים בעולם השמניזם. מיכל הקשיבה וסיכמה הכל. דינה מיקדה ב6/6 וסיפרה שיש כזה דבר- יום לידות הבית הבן לאומי…

ואנחנו? התמלאנו אופטימיות. (וגם קצת נאמנו על לידות , השקפת עולם ותהליכים שלוקחים זמן….)

איך נקרא למהלך שלנו? שאלו הנשים המופלאות. צריך שם עם 2-3 מלים מקסימום. משהו כללי, שנשמע זורם, משהו עם המלה לידה. משהו פשוט, קל. רוני אמרה שלפני זמן מה חשבה עם טל לבנון על צרוף המלים:  "זכותי ללדת".

5 Comments on “3. זכותי ללדת

  1. אלופות !
    כל הכבוד…
    על זה יאמר" מלימון עושים לימונדה"
    זאת אכן זכותינו ללדת…
    במיקרה שלי ללוות יולדות ללדת היכן שירצו…
    אני כבר סבתא🤣

    אהבתי

  2. תמי איזו כתיבה מרגשת 🙂
    הם לא יכניסו אותנו אל החושך אין להם מושג עם מי הם התעסקו 🙂

    אהבתי

  3. אתן! אתן המקום על האדמה- no matter what.
    תמי, אני קוראת אותך, וכל הגוף שלי מתמלא אדמה עבה וטובה.
    תודה.
    ❤️

    אהבתי

  4. אוף אהובות. נדמה שהכישוף שלנו עדיין לא מספיק חזק. צריכות לסחוף עוד ועוד נשים. מביאה גם את קולכן בכל מפגש עם נשים לקראת לידה, מספרת עליכן ועל הבית הקסום שהקמתן. מאמינה בכן ובזכותנו ללדת… וכמה שאת כותבת נפלא 💖

    אהבתי

  5. כשסיפרת על הדמעות שלך ירדו גם לי דמעות תוך כדי קריאה… אז עוד רק הכרנו ולא קלטתי מה מתרחש מתחת לפני השטח ואיזו עוצמה יש לדברים.
    עכשיו כבר לגמרי נסחפתי עם הגל המרגש הזה של העשייה, עם נשים מיוחדות ומדהימות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: