עפרית ואני פתחנו את בית יולדות בספטמבר 2011. במהלך השנים שבהם בית יולדות היה קיים היתה עולה מדי פעם השאלה – מה יהיה אם משרד הבריאות יחליט לסגור אותנו. כמעט כל שיחה כזו , בינינו, הסתיימה בהבנה שאף אחד לא יכול לסגור בן אדם. אף אחד לא יכול לסגור אותנו כי זה פשוט לא אפשרי. אנחנו נשים, אנחנו נושמות, קיימות, יוצרות ולכן זה לא בר מימוש הסגירה הדמיונית הזו. "מה שהקמנו פה לא קשור לקירות ולרהיטים. זהו מעשה רוחני כפי שהוא מעשה הכי מקורקע בעולם" , היה משפט שאהבתי לחזור ולהגיד.
בסוף מרץ האחרון, שנת 2017, קיבלנו ממשרד הבריאות מכתב. המכתב לא הורה על סגירת בית יולדות שלנו, אבל הורה לנו להפסיק לקבל בו לידות.
אין בעיה, אמרה רופאת המחוז, תמשיכו לעשות את כל שאר הפעילויות הנחמדות שאתן עושות שם: לווי הריון, התאמות דיאפרגמה, פגישות שונות עם נשים וגברים ותינוקות, אבל לא לידות. יותר בטוח / בריא לאשה ללדת בביתה מאשר במקום שנועד לשם כך. קומת קרקע, כניסה מותאמת לאמבולנס, ציוד מונח במקום ולא מטלטל במכונית, מטבח ושני חדרים מאובזרים ללידה – לא. בית פרטי- כן.
ואו. אשקרה זה קורה. שתינו, עפרית ואני, כל אחת מגיבה בדרכה, מהמקום הפרטי שלה, בהתאם להיסטוריה הפרטית שלה והעולם שלה.
שתינו בשוק, בהלם, בעצב, בכעס. מרגישות שעדיין זה לא נתפס ממש.
עורכי הדין שלנו יעצו לנו שבמקביל למחשבה על פיתוח אסטרטגיה לפעולה אכן נפסיק בשלב זה לקבל לידות בבית יולדות.
אבל מה יהיה עם הנשים שאמורות ללדת השבוע?? היום? מחר? מה יהיה איתן? איך נבשר להן זאת? מה נעשה??? ברור שהן יוכלו ללדת בביתן (מזל שהנשים שמועד הלידה שלהן היה ממש קרוב היו כאלו שגרו במרחק סביר מבית חולים) אבל האם ירצו ללדת בביתן? האם בני הזוג שלהן ירצו? אי אפשר להתקשר אליהן ולהפיל פצצה שכזו. אנחנו לא עוזבות אתכן בשום אופן נגיד להן, אבל יכולות לבוא להיות מיילדות בבית שלכן בלידה. לא פה. לא בבית יולדות.
החלטנו שאני נוסעת באותו יום ליפו, לבשר לאשה שהיתה בשבוע 41 ולבן זוגה את הבשורה. בנוסף לאתגר של סוף ההריון שבו נמצאת כל אשה, יתווסף לה עכשיו עוד משהו. הודאות של מקום הלידה שהיתה כל כך מוצקה אצלה, תשתנה גם היא. למחרת היום הזמנו אלינו את הזוג הבא. האשה בשבוע 38 וגם היא, תכלס, יכולה ללדת כל יום. במקביל התחלנו להתקשר לנשים שמועד הלידה שלהן היה רחוק יותר והן יכלו להסס בצורה יותר "נינוחה". אשה אחת שגרה ממש רחוק מבי"ח והייתה בשבוע 35 החלה מסע של "לחפש לעצמה את הבית החלופי ללידה" ועוד ועוד. נשים אחדות החליטו שהאפשרות ללדת בביתן לא טובה עבורן ובחרו להיפרד מאתנו. נשים אחדות החליטו ללדת בביתן למרות ההתלבטות הראשונית ואחרות היו עדיין צריכות למצוא מקום לידה חלופי כי ביתן לא התאים מסיבות שונות ללידה. לא מעט נשים החליטו להמשיך להתלבט.
כך נפתחה לה תקופה מיוחדת מאוד שבה בילינו בלידות בית עם נשים שהתגמשו מאוד, נשים שבאמצע הדרך (או בסופה) נודע להן שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. ממש. ממש כך. אמנם העובדה שהמיילדות שלהן איתן חשובה, אבל מסתבר שגם התפאורה, המרחב, הסביבה. העובדה שהמקום שסיפק להן עד עכשיו עוגן בלב הסערה ההריונית לא יוכל להיות שם עבורן בלידה הקרובה מאוד ערערה.
בשבוע שעבר, הייתה הלידה הראשונה של אשה שכאשר פנתה אלינו (התקשרה יום אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות) סיפרנו לה בקצרה מה קרה ואמרנו שנשמח ללוות אותה בביתה.
אילו ארבעה חודשים עברנו! נראה כאילו כל השנים שבהם פעל בית יולדות והיה חי ונושם וחולה ושמח וצוחק ומתרגש- הכינו אותנו לקראתם.
מקום על האדמה 
כתיבת תגובה