54. געגוע

במשך השנים האחרונות קורה לי שכאשר אני פוגשת אשה והיא שומעת ממני או ממישהו אחר מהנוכחים שאני מיילדת, היא מספרת לי על הלידה שלה.

השבוע זה קרה לי שוב. פעמיים.

נראה כי לעיתים, החוויה הנצרבת בגוף ובתאים בלידה היא כל כך חזקה עד שכמו לָבָה שקטה בתוך הר געש היא רדומה ומחכה להזדמנות כדי לפרוץ החוצה.

ההזדמנות לספר על כך ולו על פרט קטן ולו לרגע אפילו לאשה זרה, חוצה כל קשר לסיטואציה ומביאה את הסיפור להתגלם שוב במציאות והפעם על ידי הדיבור.

לאחר הלידה החוויה עצמה הופכת להיות חוויה רוחנית ונפשית, נצרבת בתאים ועם זאת משתנה ללא הרף. היא דומה מאוד לחוויות גוף חזקות שקרו לפניה או יבואו אחריה אבל גם שונה מהן ויש לה את הפוטנציאל להיות העצמתית מכולן.

חוויות הגוף סביב ההריון הלידה – הניסיון להרות, הפלות, ההריון עצמו, הלידה, ראשית האמהות, ההנקה – מאפשרות לנו הנשים, להיות במקום של חיבור לעצמנו גם אם לעיתים הן קשות ומאתגרות פי כמה ממה שהכרנו עד שפגשנו בהן.

*

השבוע, פגשתי שתי נשים שסיפרו לי על הלידה שלהן. הראשונה היתה זרה, בת שבעים פלוס, שסיפרה לי על הלידה הראשונה שלה. השניה היתה דודה שלי בת השמונים, שסיפרה לי על אובדן התינוק שלה בזמן הלידה. הבטתי בעיני שתיהן וראיתי כמה החוויות נוכחות בהן בעת הסיפור. בעיני שתיהן ראיתי חיבור אותנטי לחוויה ההיא ולעצמן. הנוכחות שלהן בזמן הדיבור השתנתה.

עברו שנות דור. לדודה שלי כבר יש נינה. אולי הן סיפרו על הלידה כמה פעמים לאנשים אחרים לפני ואולי היתה זו הפעם הראשונה, אבל החוויה עצמה והדיבור עליה התלכדו לכדי ניצוץ משותף ולרגע, לזמן עצמו לא היה כל משמעות.

פתאום הבנתי שכאשר אנו מספרות או מדברות על הלידות שלנו אנחנו מתגעגעות.

אבל לְמָה ?

*

*

אני נזכרת בחווית ההנקה של נעמי בתי, מיד אחרי הלידה.

ברגע של החיבור לשד, מיד כשהיא יצרה את הואקום הראשוני, התעורר בי געגוע. חשבתי כי זהו  געגוע לאותה תחושה בדיוק שחוויתי עם שני ילדי הקודמים. היה זה געגוע שלא ידעתי שקיים בי ושבא על סיפוקו המיידי.

שירה היתה בת עשר ואילן בן שש וחצי. עבר זמן רב מאז שהנקתי. ברגע של החיבור הראשוני גופי פגש את התחושה המוכרת מפעם, והמוכרות הזו התפשטה בי בכל רמ"ח איברי ונשמתי. יכולתי להישען אחורנית ולנוח. הדרמה שהרגע התחוללה פה חלפה עברה. ילדתי.

הגוף היה שמח, מלא בגעגוע ועם זאת נוכח.

אבל  לְמָה בעצם התגעגעתי?

*

*

בעודי יושבת בחוף הים וכותבת את השורות האלו אני שומעת פעוט כבן שנה שנתיים צועק שוב ושוב את אותה המלה מחולקת לשלש הברות. אותו טון עוד פעם ועוד פעם. הוא צועק ואני לא מבינה מה הוא אומר.

*

בהתחלה, כשאני שמה לב לצעקות העזות שמתערבלות לבכי קורע לב אני חשה שמישהו מפריע לי ומוציא אותי מהריכוז ומהשקט שאני נמצאת בתוכו ומנסה להתעלם. אחרי כמה דקות אני מבינה שהשקט כבר איננו ואני מרפה מהכתיבה.

חולפות עוד דקות בודדות ואני מחליטה להרים את הראש, להסיט את המבט, להסתכל למרחק ולחפש את מקור ההפרעה בעיניים.

כשהחוויה מתלכדת ומה שאני שומעת באוזני הופך להיות גם מה שאני רואה בעיני אני מבינה על מה מדובר.

פעוט כבן שנה וחצי שנמצא בידי אמו על החוף סמוך לגלים  צועק שוב ושוב "הביתה".

אני מבינה שקיבלתי תשובה לפשר התהיה שלי בדבר החיבור והגעגוע.

*

חווית הלידה ( או הזכרון בגוף סביב הלידה ) מחברת אותנו עם מי שאנחנו והגעגוע שצף הוא געגוע ערפילי, מטושטש עוד יותר מגעגוע לאדם או למקום פיזי.

זהו געגוע הביתה.

אולי, כשאנחנו מחפשות את הדרך אל הבית הזה שוב ושוב הלידה מזכירה לנו שהוא בתוכנו.

 

 

53. שליה (2)

כל החודש האחרון אני נדרשת לשחרר תוצאות ולהפרד מציפיות. בניגוד לשחרור של דברים מהעבר שבזה יש לי נסיון, אני נדרשת לשחרר קדימה וזה יותר מאתגר אותי.

אני יודעת שזה אפשרי בזכות הלידות.

שם, במרחב המוגן שלי, המציאות הזו, בה אני עושה את שלי ויודעת שאני לא קשורה לתוצאה תמיד היתה המציאות.

אני יודעת לקחת אחריות, יודעת לעשות מה שצריך אבל בכל הקשור ללידה – יודעת שפלא הבריאה עושה את שלו והרבה מהתהליך הזה לא קשור אלי.

משהו בתאים שלי יודע איך זה מרגיש ולכן אני יודעת, סמוכה ובטוחה, ללא צל של ספק שזה יכול לקרות לי גם באזורי החיים האחרים.

*

הפעם הראשונה ששמתי את ידי על ראש של תינוק שתיכף יוולד זכורה לי היטב.

סימה, המדריכה המקסימה והאוהבת שלי בקורס מיילדות אמרה לי – בואי תמילה שימי ידיים. בבת אחת, כל האינטנסיביות של הקורס, של לימודי הסיעוד, של לילות ללא שינה עם ילדי הקטנים – נעלמה.

נגעתי בראש והשקט מילא את גופי.

עמדתי שם. בנוכחות פשוטה ובהירה וסימה שאלה האם זו פעם ראשונה שלי.

*

בשנים הבאות הבנתי שאין לי צורך לגעת בראש כדי לחוש את השקט הזה, הפנימי. זה קורה לי בתוך מרחב של לידה בלאו הכי. אולי לכן, ההפרעות הלא הכרחיות ללידה, שחוויתי בתוך כתלי בית חולים כמיילדת, היו כל כך צורמות עבורי.

*

כשניסיתי להבין את פשר השקט שנסוך בי, את פשר השחרור מכבלי התוצאה, הבנתי שבלידה מתגלה לי סוד הבטחון הקיומי: התינוק יוצא. אין דרך אחרת. משהו בוודאות הזו כנראה שחרר אותי מאיך זה יקרה או מה יהיה. היציאה של התינוק יכולה להיות צבועה באלפי גוונים אבל אולי בגלל הוודאות שזה חייב לקרות נסוך בי שקט.

ידעתי שהחלק של הפלא או הנס של הלידה / הבריאה – לא בידי.

*

שנים אני מנסה להעתיק את ההוויה הזו מהלידות שנכחתי בהן למציאות האחרת של חיי, אבל היא חמקמקה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא ובחודש האחרון היא היתה ממש קשה להשגה.

ואז,

כמו כמיהה לאהבה שחלפה

כמו כמיהה לאדם שהיה ואיננו

כמו כמיהה למילה מדויקת שלא קיימת

אני כמהה לתחושת הגוף בתוך השקט.

הזכרון התאי, הפנימי, העמוק של השקט הזה שאי אפשר לזייף אותו – קורא לי ומעיר אותי.

*

האם אני יכולה לדעת בזמן נתון, לגבי מקרה מסוים, מהי האחריות שלי ומהי האחריות של הבריאה? וכמו בלידה, להרגיש איך כוחות היקום והטבע עושים את שלהם?

*

אתמול, ביום כיפור, נזכרתי במה שכתבתי לפני חודש על השליה.

לפעמים הכתיבה שלי מקדימה אותי וכמו נביאה היא מבינה דברים לפני.

לפני חודש כתבתי על שליה שנאחזת ברחם ולא משחררת ולכן הלידה לא יכולה להסתיים. כשמשהו עמוק ברחם מסרב להרפות, השליה לא יכולה להנתק והפיזיולוגיה הפשוטה והפלאית  כל כך לא יכולה להתקיים. הלידה לא יכולה להתגלם במלואה.

*

אז מה אחריותי ובשליטתי ומה לא? איך אדע? אולי כמו במילה שליה זה פיפטי פיפטי: שלי / ליה' ואולי בכל מקרה לגופו משתנים האחוזים.

כמו שיש ימים בהם אני מרגישה שהקיץ נאחז בציפורניים ומסרב להרפות לטובת הסתיו, כך החזקתי אני, בחודש האחרון, בכמה תוצאות שסרבתי לשחרר, עד שחיי הפכו מיוסרים.

ביום ראשון, מתוך קושי גדול התקשרתי לגלו מורתי האהובה והבנתי במהלך השיחה ואחריה כמה לידה היא משאב עבורי. הלידה היא לא משאב תאורטי.

הבנתי שני דברים. הראשון הוא שאני בעיצומו של תהליך לידה בעצמי, והשני הוא שהלידה היא משאב חי קיים ונושם שנמצא בי ובעצם יכולה להיות משאב עבור כל אדם שנולד.

כולנו יצאנו מחושך לאור. אנחנו מכירים ויודעים את הדרך.

52. שליה

כשהייתי בת עשרים ושבע חברה שלי היתה בהריון. היא היתה הראשונה. ההריון הזה היה גם עצמתי וגם טראומתי ובסופו נולדה ילדה מקסימה יפה ומוכשרת שהביאה איתה לעולם הרבה אור. לא ידעתי אז דבר על הריון או על לידה ולא שאלתי את עצמי עדיין האם אני רוצה בכלל להיות אמא, אבל אני בטוחה שהתקופה הזו הטביעה את חותמה בנתיב שלי ואולי אף סללה דרך לא נודעת לדברים שיגיעו אחר כך.

חברתי היתה מאושפזת שלושה חודשים בבית יולדות הקריה שהיה ממוקם מול מגדלי עזריאלי של היום בקצוות המזרחיים של השטח הצבאי "הקריה".

גם היום, כשאני עוברת שם בסביבה, אני יכולה בקלות לצייר בדמיוני את הכניסה לבניין ואת החצר הפנימית שבילינו בה ביחד שעות על גבי שעות, ימים ארוכים.

בהריון הזה היו הרבה דברים מאתגרים: סודות שהוחזקו, תאומים שאחד מהם נפטר ברחם ואחותו שהמשיכה להתפתח לצידו, אשפוז ארוך שכלל הרבה פחד, חוסר ודאות ותסכול, זריקות סטרואידים יומיות. בין כל המושגים הרפואיים שנזרקו לאויר צירוף אחד, שנשמע לי אז סתום נחרט בתוכי. למרות שלא ידעתי מה פירושו הוא הילך עלי קסם.

שליה נעוצה.

לימים, כשהפכתי להיות מיילדת, התחלתי להתעניין עוד ועוד באיבר הזה שנקרא שליה והצירוף הזה – שליה נעוצה – פינה את מקומו למושגים ותהיות נוספות חדשות. הקסם שחשתי אז המשיך ללוות אותי.

*

בזכות החיבה שלי לשפה העברית וההתבוננות בשליות, כבר בתחילת דרכי המיילדותית לא יכולתי להתעלם מהאותיות וממשמעותן אחת ליד השניה.

של מי השליה?

*

השליה, שנוצרת עם ההריון ומתחילה ל"תפקד" אי שם בסוף השליש הראשון מאפשרת את הצמיחה של העובר, מזינה אותו, משמשת כגשר לחיים כאן על האדמה.

היא מחוברת לרחם במאות ואלפי כלי דם שמקיימים ביניהם יחסי גומלין. כמו הכבד, היא מעבדת את חומרי המזון, כמו הריאות, היא מחליפה חמצן ופחמן דו חמצני וכמו הכליות, היא מפרישה חומרי פסולת.

*

אחד הדברים המרגיעים ביותר אחרי לידה עבורי הוא לקחת את הקערה שבה מונחת השליה הצידה, לפרוש מרפד לבן, להניח עליו בעדינות את השליה, לפרוס אותה ואז לגעת בה. בעדינות בעדינות ללטף אותה, להוריד ממנה קרישי דם שלא שייכים לה כעת ואז להסתכל.

להפוך אותה לצידה השני, ללטף גם אותו ולראות את הגבולות שלה עם השק שנפרש מסביבה ואת חבל הטבור שיוצא מתוכה.

כל זה קורה אחרי שהשליה סיימה את תפקידה ונותקה ואפשר להתפנות לעיסוקים זוטרים. אין מה למהר. התינוק כבר בחוץ ובדרך כלל שוכב ומתכרבל בידי אמו או אביו.

הליטוף וההתבוננות בשליה מאפשרים למיילדות לזוז רגע, להביט לאחור על ההתרחשות הפלאית שזה עתה התרחשה ולהגיד תודה.

*

כשהייתי בקורס מיילדות סיקרן אותי איך יודעים איפה מסתיים מחזור הדם האמהי בשליה והופך למחזור הדם העוברי. גם אז לא הבנתי את זה וגם היום אני לא יכולה להבין את זה. אלו הם שני מחזורי דם נפרדים ששזורים זה בזה.

ישנו פלא נוסף. השליה אוצרת בתוכה זכרונות של האמא, האבא והתינוק. היא כאילו חדשה, כאילו יש מאין – נוצרה ממש עכשיו עם ההריון, אבל בעצם, מחברת בין העולם הישן לחדש, ולכן היא אולי מחזיקה בתוכה את כל מחזור החיים: הסיבות, התוצאות, ואנחנו ביניהם.

למרות שהשליה מחזיקה בתוכה פלאות אלו ואחרות, למרות שהיא אחד האיברים הכי מורכבים בגוף האדם, היא נוצרת עבור תינוק אחד בלבד ומסיימת את תפקידה ואין בה צורך אחרי הלידה.

סקרנות, פליאה, קבלה שיש ידע עצום נוסף שאין לי גישה אליו, מלווים את ההתבוננות שלי בשליה.

לפעמים היא משתחררת מדופן הרחם לאחר הלידה כהרף עין, לפעמים נדרשת מנוחה קלה ואז היא מסכימה להיוולד ולעתים נדירות היא אחוזה כל כך חזק כאילו שולחת את אצבעותיה וננעצת ברחם ובלי התערבות חיצונית לא יוצאת.

*

*

המושג שליה נעוצה הלך איתי שנים רבות מאז ששמעתי אותו לראשונה בשנות התשעים, בבית יולדות הקריה, והנה, בשבועות האחרונים הוא קם לתחיה.

אני מלווה כבר כמה שבועות אשה מופלאה ואמיצה שעברה אתגרים רבים לפני ההריון וכעת היא מאושפזת באחד מבתי החולים בחיפה.

אז מה נסגר עם השליה הזו? לא מספיק מה שעברתי? היא שואלת אותי. ולמה היא התישבה דווקא על הצוואר? למה זה קורה לי? ואולי בנוסף לכל היא גם נעוצה! חשבתי שלפחות אלד בצורה רגילה וכעת אני מבינה שיהיה קיסרי, היא אומרת לי בטלפון. לאחר שאנו נותנות הכרה לאכזבה ולתחושות הקשות שעולות אנחנו משוחחות על כך שסוג הלידה לא אומר עליה כלום. הדרך שהיא עוברת, ההכרות הכמו חדשה עם עצמה, הקשר עם התינוקת המיוחדת שלה – משמעותיים לאין שיעור מסוג הלידה שלפניה.

אחרי השיחה הזו אני מהרהרת בנושא שמעסיק אותי לאחרונה – האחיזה שלנו בתוצאה. החיבור בין שליה נעוצה לתוצאה נעוצה מעלה חיוך על שפתי.

*

מה יהיה כבר עם מבחן התוצאה הזה אני שואלת את עצמי. קוצר הרוח מטפס, מתיישב ותופס את מקומו בנינוחות של מנצחים, אי שם באזור בית החזה.

אני מתבוננת בדרך שלי בשנים האחרונות ובמה שמחכה מעבר לפינה.

דיון משמעותי בבית הדין הגבוה לצדק בנושא מרכזי הלידה העצמאיים, הכשרת לווי הריון שעפרית ואני יצרנו ורוצות לפתוח אחרי החגים אשר החזון שלנו כולו מגולם בה, וגם – השנה החדשה שעומדת בפתח.

האם נזכה בדיון? האם תפתח ההכשרה? מה אומרות עלי התוצאות האלו? האם הן מגדירות את מי שאני?

השכל עונה – ברור שלא.

אבל הלב? והגוף?

אני נזכרת בשליות. בגדולות, בקטנות, באלו שיצאו בקלות ובאלו שסרבו וננעצו.

אני עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומנסה להרגיש בגוף שאני לא קשורה לשום תוצאה.

אני רואה את המילה מתרחקת ומתפוגגת ואז כאילו להכעיס היא חוזרת.

אני מנסה לשמור על קור רוח ומבקשת לעצמי עוד קצת פרופורציה ועוד קצת סבלנות.

51. זמן לידה

בשנתיים הראשונות בבית יולדות כמעט כל הלידות היו בסופי שבוע. עפרית ואני הינו יושבות ב"ערב פתוח" מול כל השואלות והשואלים, ומספרות לנוכחים שרוב הלידות קורות אצלנו בין חמישי לראשון. פשוט כך.

פעם אחת, נסעתי לחתונה של אחת המיילדות מלניאדו וכששאלו אותי חברותי מחדר לידה איך אני מסתדרת בחיי החדשים עם הכוננות והילדים (נעמי היתה בת שנתיים) ומה קורה אם יש לידה ואני באמצע קניות בסופר עניתי להן – זה ממש פשוט. כמעט כל הלידות קורות בסופ"ש. עופר בבית גם בימי חמישי ולכן יש לי ראש שקט.

כשגדלנו והתרחבנו ויכולנו להכיל עוד ( או כשנרגענו והבנו שזה אכן קורה ואנו מנהלות מרכז לידה בישראל והחיים ממשיכים ), העניינים התחילו להשתנות. עם הזמן הלידות קרו במהלך כל השבוע.

ראו זה פלא.

*

כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שהזמן של ההתחלה היה שונה בעוד מובן. נדרש מאתנו המון המון זמן לעבד את הדברים – להבין מה קורה בליווי ההריון מה קורה בלידות ואת התהליכים של אחרי הלידות. בעצם את רוב שעות היממה העברנו בניתוח המציאות שלנו. לא ויתרנו על להבין את הלידה עוד, להבין את ההקמה והיזמות עצמה, את מערכת היחסים ביננו, לחפש מודלים נוספים ולדייק את המודל שלנו. רצינו להבין את עצמינו עוד.

היום אנחנו מבינות ברגע דברים שפעם הקדשנו להם שעות או ימים.

הזמן הארוך שבין הלידות עצמן היה דרוש לבניית התשתית.

המחשבות על, העיבודים, נפילת האסימונים וההבנות קרו מחוץ ללידות פשוט כי הלידות היו זמן של נוכחות במיטבה.

בלידות בדרך כלל לא צריך לעשות. לפעמים יש לידות שאחרי זמן מסוים של אי עשיה מגיע זמן עשיה, אבל אנו האמנו ועדיין מאמינות שזמן האי עשיה חייב לבוא קודם.

*

*

גם בעקבות סופי השבוע שהתמלאו לידות, גם בעקבות זמן הבנייה הארוך שהושקע בתשתית של בית יולדות אבל בעיקר בגלל מה שקרה בתוך הלידות, הרגשתי שזמן לידה הוא זמן אחר.

*

בלידות הקצרות הזמן הזה מורגש כי הכל קורה מהר ומבקש מהנוכחים להיות בפול ווליום פנימי.

בלידות האחרות – גם הארוכות וגם הלא ארוכות ולא קצרות הוא מורגש מכיוון אחר.

בלידות האלו התחושה היא שכל הנוכחים – היולדת, בן או בת הזוג והמלווים כאילו נתלשו מזמן החיים הרגילים ונכנסו במנהרה לזמן אחר  – זמן לידה.

בזמן הזה אוכלים ושותים בהתאם למתאפשר ולרצון, נחים וישנים בהתאם למתאפשר ולרצון. מדברים פחות, שמים לב יותר.

*

התחושה הזו עוררה בי לעיתים שאלות מהותיות על הזמן עצמו.

הלינאריות הכל כך ברורה שלו בחיי היומיום – הועלתה בספק. נוכחנו לראות כי בלידה הזמן הוא לא לינארי ומתנהג אחרת.

בזמן לידה, למשל, ידעתי פחות או יותר איפה הילדים שלי נמצאים – אם הם בבית, בגן או בי"ס, מי דואג להם – מסיע לבית  ספר או חזרה, מאכיל מרדים או פשוט נמצא שם עבורם אבל לא באמת חשבתי עליהם. פה ושם היתה הבלחה של מציאות – וצאפ עם שאלה מעופר, שיחה שלא נענתה מחברה, אבל רוב הזמן? הייתי בבועה ששמה לידה.

לפעמים, גם אני, כמו היולדת, הייתי פתאום שמה לב שכבר חושך או שכבר בוקר. לפעמים עפרית היתה יורדת מלמעלה עם קערת סלט או חביתה ולחם ורק אז שמתי לב שלא אכלנו מזמן. השעות פשוט לא נספרות באותו קצב.

השהייה במרחב משותף עם אנשים אחרים במשך שעות מביאה אתה אינטימיות חדשה משותפת שכאילו מתבלת את הזמן המיוחד הזה ואת היחסים שנרקמו בתבלינים נוספים.

הגוף מתמסר לתחושות ולפעמים רק כשיוצאים החוצה שמים לב לעובדה ששהינו בזמן אחר.

אחרי הגוף מגיעה המודעות. גם היא "מתיישרת" ועוברת למצב האחר שלה. שניהם משלבים ידיים, קופצים מעל מפתן הלידה ויוצאים שוב אל העולם, לזמן המוכר.

*

השבוע קרה לי משהו אחר לגמרי אבל  דומה. הוא הזכיר לי את חווית הגלישה בזמן והיציאה מחוצה לו כמו שקורה בלידות.

זה היה משהו שערבב את ההווה עם העבר והרעיף עלי כהרף עין את התחושה שאני כל מי שהייתי ever. כאן ועכשיו.

*

*

חזרתי לאוטו מהליכה בים.

הלכתי לאיטי, נכנסתי, התיישבתי התנעתי והדלקתי רדיו.

השעה היתה שבע ועשרים בבוקר והתחנה היתה מכוונת על 88. נשמעו צלילים ראשונים של שיר ובבת אחת חזרתי לזמן היותי נערה בתיכון.

הרגשתי שהתאים שלי מתאחדים עם אלו שהיו שם לפני שלושים ומשהו שנים.

תחושת הגוף המתעורר היתה כל כך מורגשת.

הצלילים עשו לי מיד מה שהיו עושים אז, כששמעתי את השיר האמריקאי מהסרט הצרפתי.

התחלתי לנסוע לאט לאט והקשבתי.

הקשבתי לשיר – למנגינה, שהחלה את הכל וכמו דגדגה בנוצה את התאים שלי, ולמילים, שקבלו משמעות חדשה.

*

זה היה סרט צרפתי על נערה שמתאהבת.

הוא נקרא "לה בום" (המסיבה). מי שהיתה נערה בשנות השמונים לא יכלה לפספס אותו.

המוזיקה כהרגלה, חודרת לעמקי הנשמה ונוגעת במקומות שמילים לא מגיעות אליהם, אבל אהבתי למילים מושכת אותי להקשיב גם להן.

כשאני עוברת את פרדיס ופונה שמאלה לכוון בת שלמה אני כבר באמצע השיר ומגלה שמעבר לקיץ' ומתיקות היתר המילים הן על חלומות, אהבה, אמונה וזמן.

השיר נגמר. אני חונה ליד הבית, נושמת עמוק. הנערה שהיתה פה לפני רגע כבר כמעט לא נגישה. אני אוספת את הטלפון ובקבוק המים, מניחה רגל אחרי רגל על האדמה, מסתכלת על עלי האקליפטוס הפזורים עליה ויוצאת מהאוטו.

50. אהבה

במפגש האחרון בסדנת כתיבה דרך מדיטציה שאני משתתפת בה, בהנחיית המשוררת הדס גלעד, דיברנו על אהבה קראנו על אהבה וכתבנו על אהבה.

ברגע הראשון, שהדס הציעה שנכתוב ואריאציות על אהבה, כמו שקורה לי הרבה פעמים עם מילים כאלו גדולות, אני חווה ריחוק.

אני מרגישה את השחיקה, את הזילות, את שימוש היתר. עולה בי ספק לגבי אפשרות החיבור למילה וכמובן – האם יש לי מה להגיד עליה. קצת אחר כך, עולה בי המילה שוב והפעם היא מביאה את האמת שלה מתוכה. בלי המסכות והטשטוש, בלי טרדות וגחמות היומיום, בלי ציניות, אלא עם טהר וכוונת האותיות עצמן. המילה כאילו מנותקת לחלוטין ממני ומהנשים בחדר. היא מתקרבת אלי חדשה ונקיה עד שלפעמים הריחוק קורה שוב והפעם מעצם הקירבה. כאילו שאני מתקרבת למשהו ממש ממש ואז לא מבינה מה זה.

אחר כך חלה סינטזה בין חיבור היתר לניתוק ואני מוצאת מקום למילה בתוכי ומתחילה לחוש אותה בלשוני וללוש אותה בידי עד שהיא מגיעה דרך העט אל הדף.

רסיסי האהבה הראשונים שעלו בי בסלון של הדס היו לילדי ולעופר. הזיכרונות ועצמת הרגש הפכו כהרף עין לתערובת של מלים ודמעות.

*

כשהגעתי הביתה נזכרתי בלידת הבית הראשונה שנכחתי בה. זו היתה לידה של חברה שלי. הייתי אז בקורס מיילדות והמיילדת המיועדת שמחה לשמוע שיהיו עוד זוג ידיים בלידה.

אני זוכרת את עצמי נושאת עיניים אל המיילדת כשהיא נכנסה בדלת. אני זוכרת מה היא לבשה ואיזה כפכפים היו לה ואת טון הדיבור. אני זוכרת שחשבתי לעצמי – שיו איזו עבודה יש לה. נפתחת דלת והנה היא בלידה.

הלידה התרחשה בשבת ולמחרת היה היום הראשון שלי בחלק המעשי של קורס מיילדות.

נצרתי את הלידה הזו בתוכי ולקחתי אותה איתי להתנסות הקלינית.

אני זוכרת את התינוק יונק, את אחותו הקטנה שישנה שנת ישרים ולא שמעה את הקולות שעלו מן הסלון. אני זוכרת את השקט של אחרי, את הפליאה, את ההרגשה שאני צופה בנס גלוי.

אני זוכרת את האהבה.

*

זו היתה אהבה שפגשתי אחר כך פעמים רבות.

אהבה שהתעוררה בתוכי בלידות.

ברגעים האלו ידעתי שהיא אינסופית והיא נמצאת בי. זו היתה תחושה חזקה ומיוחדת שרק אחרי שנים התחלתי לתת לה מילים ואולי ברגעים אלו אני עדיין מחפשת אותן.

*

*

בתחילת הדרך המיילדותית שלי נפעמתי ממהירות ההתאהבות שלי בנשים שליוויתי. עם הזמן הבנתי שזה קשור בלידה שמביאה אתה אנרגיה מיוחדת ובאפשרות לחוות אמת, חיבור ואינטימיות.

אחר כך חשבתי שזה קשור לתינוקות ולמשהו שהם מביאים איתם והיו עוד מחשבות.

לצד הנסיונות האנושיים לתת לו פרשנות, הדבר הזה היה ברור כשמש.

הוא לא מורכב מאוקסיטוצין ואין לו קשר לכימיה. זה משהו עמוק ואינסופי. בכל לידה אפשר לקבל ממנו עוד ולכן יש כנראה כאלו מאתנו, שבחרו במקצועות הלידה, שפשוט התמכרו לו.

אני חושבת שכולנו, הנשים שמלוות לידות, פוגשות בלידה את האהבה שבתוכנו. אנחנו מרגישות כמה היא גדולה ועמוקה וכמה אין לה גבול.

*

*

האהבה הזו לימדה אותי גם על עצמי וגם על החוט הדק שמחבר בינינו.

דרך הלידות של ילדי, דרך הלידות שנכחתי בהן כמלווה, דרך האימהות, דרך הזוגיות, דרך אהבתי לחברותי, הבנתי שהחוט הזה מחבר אותי לאהבה שבתוכי.

דרך החוט הזה הבנתי שאני אחראית על מציאות חיי.

מעניין, אבל אני לא זוכרת מתי לראשונה תפסתי אותו בשתי אצבעותי.

49. שתוף פעולה

בתחילת כיתה יא' שיבצו אותנו, המדריכים בשבט לצוותים. אותי שיבצו להדריך כיתה ח' וגם את מיכי, מיכל, יואב וגיל. עמוסי נבחר להיות הרשג"ד שלנו – כלומר לנהל את הצוות ולדאוג שגדוד ח' בשבט הצופים הנשיא בתל אביב יצלח בטוב את השנה.

זו היתה שנת 1985 שהתחלפה לאיטה ל 1986. העולם פעל אז ללא אינטרנט וללא טלפונים סלולרים. נראה כאילו היו אלו חיים שונים לחלוטין אבל…

המוזיקה ששמענו היתה מאוד דומה למה שילדי שומעים היום. וגם הרגשות שפעמו בקרבנו  והמחשבות המתרוצצות בראשנו היו בהחלט מאותו האזור.

הייתי כל כולי בתוך ההישרדות של גיל הנעורים.

הצופים היו מרכז חיי.

צוות ח' או כמו שקראנו לעצמנו – צ'חצ'חים (צוות ח' צוות ח') היוו עד מהרה את נקודת האחיזה שלי בחיים.

הגילוי שלי בשנה הזו היה לא אחר מאשר משמעותו של שיתוף פעולה. בעוד חברותי גילו אהבות פיזיות ורוחניות חיי הטלטלו מעוצמת עבודת הצוות הנפלאה שחלקנו, והאהבה שרחשנו מתוכה אחד לשני. לראשונה בחיי גיליתי את עוצמת ההדדיות. כל אחד מתוכנו הביא גוון שונה לחלוטין לתוך הצוות ויצקנו לתוך המיכל המשותף שלנו, בניצוחו של עמוסי, צבעים רבים שיצרו עולם ומלואו.

*

אין לי מושג איפה כל אחד מהם נמצא היום אבל החוויה החזקה והמיוחדת שחווינו ביחד נמצאת בתוך התאים שלי.

מאז חוויתי עוד מספר פעמים סוג כזה של עבודה משותפת ואני יודעת לזהות מתי זה קורה. מתי הקסם קורה ו"עבודת צוות" (צמד מלים שחוק שלעיתים קרובות לא מדבר על מה שאני כותבת כאן) , הופך לשיתוף פעולה עמוק ומשמעותי.

*

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על המונח הזה – שתוף פעולה. אני מבינה שלעיתים אנחנו מתבלבלים. לעיתים אנו הופכים סוג של מבנה מסוים לערך בפני עצמו במקום לראות בו רק מבנה או כלי שיוצקים לתוכו ערכים. למשל לאום, ארגון חברתי, משפחה, קיבוץ, ארגון כלכלי ועוד.

משפחה לדוגמה, היא מבנה חברתי שהמשמעות שלו עבורי באה מתוך היותו מבנה חזק ותשתיתי אבל לא מתוך היותו ערך מוסרי בפני עצמו. הערכים שהייתי רוצה לחבר אליה וליצוק לתוכה הם שתוף פעולה עזרה הדדית אחריות ובטח יש עוד אחרים. המשפחה כמבנה מאתגרת אותנו ב- איך למצוא את ההדדיות, איך לדייק שתוף פעולה וכמובן ב "איך ומתי לקחת אחריות", כל הזמן – בגלל/ בזכות האינטנסיביות בגלל/ בזכות הקירבה, בגלל/ בזכות האינטימיות.

*

*

אחרי הלידה הראשונה שלי הבנתי שלידה זהו תהליך שבו נדרש שתוף פעולה כל כך עמוק ושבלעדיו היא כמעט לא אפשרית.

אולי זהו אחד המסרים או הערכים שחיברו אותי לתהליך הזה. מי יודע.

שתוף הפעולה מתחיל בין האם לעובר שבתוכה.

לפני שנים, כשהעברתי הרצאות על לידה מטעם בית החולים לניאדו, קראתי להרצאה שלי – שיתוף פעולה.

*

*

כשעפרית ואני התחלנו ליזום את בית יולדות הבנו שהשותפות בינינו צריכה להיות מוחלטת, במובן שכל אחת תביא את מאת האחוזים שלה. בלי התחשבנויות. לכל אחת אישיות שונה, גוון אחר, יכולות אחרות, דפוסים אחרים.

מהו המאה אחוז שלי ביום נתון ? זה דבר שרק אני יכולה לדעת, ולכן, היינו צריכות לסמוך אחת על השניה.

בימים של חוסר אנרגיה , מצב רוח ירוד – ה"מאה אחוז" שלי היה ממש קטן ובימים של עוצמות ומלאות הוא היה גדול. כך עבדנו. כל אחת נתנה כמה שיכלה ומה שיכלה מתי שיכלה. בהתחלה זה לא היה קל. ככל שלמדנו להכיר ולאהוב אחת את השניה זה לא היה קשה, והיום? זה אפילו קל.

שיתוף הפעולה מתווה לנו דרך. הביחד עולה בהרבה על סך כל החלקים שלנו.

*

לפני שנתיים, כשקמה תנועת זכותי ללדת היה ברור שהצוות המוביל אמור לעבוד בשתוף פעולה כזה שיאפשר הזזת הרים. היה ברור שאשה אחת או איש אחד לא יכולים לבד להזיז הרים.

בשביל שיווצר שיתוף פעולה עמוק צריך להסכים לא להסכים, לטעות, לחפש את הדרך תוך כדי. כדי שיווצר מערך של קבלת החלטות ופעולות צריך לרצות שכל אחת מאתנו תהיה שונה ואחרת ותכניס פנימה את הזוית שמיוחדת רק לה. ההבנה שהקצבים שונים והאנרגיות שונות מהותית. ההבנה שהגדילה המשותפת אפשרית בזכות גדילה של כל אחת מאתנו היא אבן איתן.

*

ביום חמישי שעבר, ישבנו כל חברות הצוות שלנו בחצר של עפרית לארוחת ערב וחשיבה על המשך הדרך.

הבנו, ששתוף הפעולה בינינו הוא לא אמצעי להשגת המטרה שהיא הקמת מרכזי לידה עצמאיים, אלא הוא מטרה ראוייה בפני עצמה והיא מושגת יום יום שעה שעה על ידי כולנו. הבנו גם, שנדרש מאתנו להוביל דרך מאוד מיוחדת. זוהי דרך לחופש ולקיחת אחריות – דרך ששמה לה כפנסים מאירים את קדושת הלידה וקדושת החיים. ככזו, כדרך שמובילה מהלך של שינוי כה מהותי, היא בעצמה מגלה לנו פעמים רבות את הערכים החשובים שאנו מזדהות עימם ואז אין סימני שאלה.

כדי לבנות תשתית להקמת מרכזי לידה, כדי ליצור קרקע פוריה שעליה יוכל לקום מערך אחר ושונה של לידות בישראל, צריך ליצור רשת מסונכרנת שכל אחד מהחלקים / חוטים שלה מעצים את עצמו ובכך מעצים את השאר. רשת כזו שניתן להשען עליה, לנוח עליה, ולרקום ממנה ביחד עולם ומלואו.

 

 

 

48. סקרנות

כשהייתי נוסעת ללידות בגדרה, היה לי הרבה זמן בכביש. בדרך כלל לקח לי שעה להגיע. אחד מהדברים שהיו הכי נוכחים בתוך הראש שלי בזמן הנסיעה היתה הסקרנות.

מעניין מה קורה שם עכשיו.

*

לפעמים, כשעפרית היתה מלווה את האשה בשלב הלטנטי, בטלפון, בבירורים של מה קורה ומתי לבוא הייתי שותפה כמעט לכל הניואנסים של מה היה טרם הגעתה של האשה לבית יולדות, אבל לפעמים, בייחוד אם הלידה החלה בלילה או היתה לה התחלה כמו שקראנו לה "מאפס למאה", עפרית היתה פשוט מתקשרת אלי ואומרת רק בואי. שלומית הגיעה בסערה או יערה התקשרה והיא מתקדמת ממש מהר, והייתי יוצאת לדרך.

כל הדרך ללידה אחזה בי סקרנות.

זו היתה סקרנות מהסוג המשובח שמפעילה את הגוף, זורמת בחושים. היא מילאה את גופי התפעמות והשתאות. אני זוכרת פעם אחת, כשנסעתי בכביש 6 דרומה בערב שבועות, הירח היה ענק ועמד ממש מולי כל הדרך. אני זוכרת שחשבתי עליו ועל מזלי הטוב והייתי מלאת הודיה ושמחה שזה מה שקורה עכשיו. אני נוסעת ללידה. ההבנה של מימוש החזון שלנו – העובדה שאני נוסעת ללידה ובוטחת בנו ובמה שיהיה היתה חזקה. לא הרגשתי שהמזל משחק תפקיד מכריע כפי שהיה קורה לי בדרך למשמרות בבית חולים.

*

*

הבית בצבע תכלת אפור, שבו שכן בית יולדות נמצא בקצה סמטה. זוהי עליה קצרה אך מורגשת.

כשהייתי מחנה את האוטו ברחוב פוקס ומתחילה לטפס ברגל במעלה הסמטה עם פרחי הבוגונביליה הכתומים ורואה את העציצים של סאלי ומרק השכנים ישר ממולי, הסקרנות ששקטה קצת במהלך הנסיעה היתה מתגברת שוב. ידעתי שתיכף אגיע ואדע מה קורה.

דלת הזכוכית הכבדה ממש לפני. מלפניה, תלוי הוילון הלבן שרעיה תפרה לנו. אני מזיזה את הידית הכבדה בעדינות כלפי מטה, משתדלת לא להרעיש, מסיטה קצת את הוילון ומחכה לראות או לשמוע. אני דרוכה.

לפעמים הייתי רואה את עפרית והזוג יושבים בסלון ושותים תה ומקשקשים. ( הצירים נעלמו? אולי זו הפוגה נעימה בינהם? )

לפעמים הייתי רואה שהסלון ריק ושומעת שקט מחדר הלידה. (אולי האשה נרדמה בין הצירים? אולי היא מרוכזת ומכונסת פנימה? אולי היא במקלחת…?)

לפעמים הייתי שומעת את האשה גונחת ומוציאה קולות.

והיו פעמים… ששמעתי תינוק.

בכל הפעמים נכנסתי בחרדת קודש לבית יולדות. ידעתי שאני נכנסת למרחב מקודש ושלם שמתרחש בו נס.

הייתי מורידה בשקט נעליים, מניחה את התיק על הכורסא בסלון ומנסה להרגיע את הדופק ואת הסקרנות.

מה קורה שם עכשיו, באיזה שלב אני נכנסת, האם אפריע, האם חיכו, האם עפרית צריכה עזרה. בדקות הארוכות – קצרות הללו הייתי אומרת לעצמי את אותה מנטרה: תמיד אני מגיעה בזמן, גם אם אני מגיעה והלידה תתרחש רק מחר, וגם אם אני מגיעה אחרי. כך צריך היה לקרות.

*

*

בימים האחרונים אני שוב מרגישה את הסקרנות הזו. היא פתאום מגיעה, מטפסת ויורדת משני כיוונים – מלמטה ומעלה ומתיישבת לי בגוף. כך בנחת, היא באה ומעירה אותי וגורמת לי להבין ששוב קורה משהו חדש.

אחרי ההבנה שאני צריכה לשמוט ולהיות עם השמיטה הזו בסבלנות, משהו פנימי מאוד חזק באיזור של הרצון והיצירתיות מתחיל להתעורר.

*

עפרית ואני מתחילות שוב לתכנן ביחד. אנחנו יוצרות יצירה חדשה והיא קורס משותף (אולי שנתי?) ארוך ומעמיק של לווי הריון.

אנחנו מבינות ששתי החוליות החלשות של מסע ההריון והלידה בארץ הן הלווי בהריון והלווי של אחרי הלידה. אנחנו רוצות שיגיע רגע ובו כל אשה תדע שכבר מהתחלת תהליכי המחשבה הראשוניים על הריון היא יכולה להיות מלווה על ידי נשות מקצוע – דולות ומיילדות.

אנחנו רוצות שנשים אחרי לידה יהיו מלוות על ידי נשות מקצוע שיבואו אליהן הביתה, יטפלו בהן, יעניקו להן טיפולי מגע ויהיו שם עבורן לכל דבר ועניין.

המיילדוּת היא יותר מפגישה בלידה.

*

כן, אנחנו אומרות לעצמנו שוב ושוב בימים האחרונים. יש לנו חזון. אנחנו פועלות מתוך יש.

אנחנו מבינות שהתחלת ההתנסות שלנו בללמד ולהעביר את המודל שלנו כבר פה. אנחנו רוצות לעוף ולגדול עם זה. אנחנו שוב מעזות לחלום.

אנחנו בונות קורס חדש ומעמיק, שנעביר אותו ביחד. הפינג פונג המחשבתי שלנו, שכל כך אהבנו בכל פעם כשבנינו משהו חדש, חוזר ונוכח ועולה מדרגה. אנחנו באות אליו יותר בנחת, עם יותר נסיון ויותר קבלה ואהבה עצמית.

*

*

הסקרנות שמתעוררת בי פעם בכמה ימים בתקופה האחרונה תופסת מקום נכבד בחיים, לפעמים מעלה את הדופק, לפעמים נוסכת שלוה ו… מזכירה לי את העלייה בסמטה לבית יולדות כשהייתי מגיעה ללידה: להיות בעליה זה כבר טוב, פרחים ועצים שאני רואה בדרך – עוד יותר טוב, ודלת קסומה אל הלא נודע תיכף תפתח.

%d בלוגרים אהבו את זה: