מקום על האדמה

1.ציר הזמן

כמעט ארבע שנים חלפו מאז שקיבלנו את המכתב ממשרד הבריאות.

כמעט שלוש וחצי שנים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, שמגיע היום לסיומו.

עוד כמה ימים אשב עם עפרית וכל צוות זכותי ללדת בבית המשפט הגבוה לצדק מול שבעה שופטים.

נגיע נרגשות, כשסביבנו הארץ מטולטלת, הפוליטיקה מעורערת, הערכים שחשבנו שאמורים להוביל את המנהיגים שלנו התאיידו ולא ברור בכלל מה הולך לקרות כאן ובעולם כולו בשנה ובשנים הקרובות.

הדיון הזה, על סוגייה כל כך משמעותית ויקרה לליבי, קורה בסיומו של הסגר השלישי כאשר המציאות מסביב נעשית מאתגרת יותר ויותר.

2.משמעות

נשים רבות , שילדו או הפכו לאמהות, חוו את המעבר הדרמטי הזה כחד פעמי, משמעותי ואף הרה גורל. בעקבות הלידה חלקן בחרו אף להפוך את שדה הלידה לעיסוק צדדי או מקצוע של ממש.

זה מה שקרה לי.

הלידה של בתי הבכורה שינתה את חיי.

מה היה שם עבורי?

מה קורה לנשים בלידה?

אני חושבת שהלידה חושפת אותנו לאהבה שבתוכנו ועבורי האהבה הזו היתה כח מניע חזק מאין כמוהו.

3. אמת משותפת

כמה ימים אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות שנאמר בו שאנו לא יכולות לקבל לידות בבית יולדות, ישבנו עפרית ואני עם חבורת נשים חזקות ואמיצות שאמרו : עד כאן. לא נסכים לגזרה הזו. ההגבלות על לידות הבית בישראל מחמירות משנה לשנה אבל פה יש אבסורד כה גדול שכבר אי אפשר להרכין ראש ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.

מותר ללדת בבית אבל לא במרכז לידה עצמאי?

כאשר אנו היינו עדיין מבולבלות, עצובות וכועסות הן  עזרו לנו להתעשת.

זו היתה תחילת הדרך של זכותי ללדת. תחילת המסע שהוביל אותנו אל הדיון הקרוב.

אלמוג, רוני, מיכל, נעמה, אדר, דינה ואחר כך ליאור. כמה עוצמות כריזמה ונחישות.

מזגתן לתוכנו אומץ רצון ותשוקה. עזרתן לנו לקום. כולכן הייתן בהריון או אחרי לידה וזרם בכן החומר שצריך ממנו בשביל לצאת לדרך, לצאת לאור.

במהלך השנה הדרמטית הזו קבוצת הנשים שאתנו השתנתה והפכה לצוות. כבר יותר משלש וחצי שנים עפרית ואני מחזיקות את הרצון והפעולה ביחד עם חבורה של נשים מדהימות ואהובות שרצות אתנו למרחקים ארוכים: דינה נשארה מהחבורה הראשונה  והצטרפו מור נועה דפנה וסיון.

בדרך נוספו כמובן עוד נשים שתמכו ונתנו יד כל פעם במשהו אחר וכולן ביחד אפשרו למסלול להמשיך להתפתח. גרפיקאיות, נשות קולנוע ושיווק ועוד ועוד נשים שתרמו מזמנן כשרונן ומירצן.

מה שקרה כאן לא יכול היה לקרות אם רק שתי מיילדות היו מחליטות לעשות מעשה.

זה דרש צוות של נשים חזקות ויודעות. נשים שהיו מוכנות לכתוב עוד פוסט ועוד פוסט. לדון בעוד נושא ועוד נושא. לקבל החלטות משותפות. נשים שהגיעו משדה בוקר, יודפת, תל אביב, רחובות, פרדס חנה ורצו לעבוד ביחד.

נשים שידעו ויודעות להכיל קשיים ואתגרים, שיש להן סבלנות, שמבינות שהלידה היא חובקת כל ולא מדובר כאן על מאבק פרטני או פריבילגי.

לכל אורך הדרך  ידענו שיש לנו אמת משותפת.

ידענו שאנו רוצות בכל מאודנו שמשהו עמוק וברור ישתנה כאן.

זה היה כל כך עמוק שלא תמיד היה לנו קל להגדיר את זה, לקרוא לזה בשם.

עבורי, הזכות המשמעותית של המסע הזה היתה לחשוב, ליצור להתלבט ולהתגמש ביחד. ההליכה המשותפת שהובילה אותנו עד הלום צרובה בתאים שלי והיא הפכה לחלק ממי שאני היום.

4. אנושיות

הלידה היא אחד התהליכים הכי אנושיים שאפשר לבקש, שאפשר לחוות. היא מחברת אותנו לשרשים ולצמרות. היא קשה וכואבת אבל היא מלאת אהבה.

לידה היא לא הליך רפואי. המילים הללו זרות לה.

היא כל כך הרבה מעבר לזה.

היא קיימת כזרע בתוך הגוף שלנו שבכל רגע מזכיר לנו הגשמה מהי, השתנות מהי.

5. אהבה

כשנגיע בעוד כמה ימים לבית המשפט העליון אף אחד לא יוכל להחליט עבורנו מהי לידה.

כשנגיע לשם, נגיע עם ההבנה שהסוגיה המשפטית "האם לידה היא הליך רפואי" יכולה להשפיע כאן על הדורות הבאים. הסוגיה הזו חשובה ומשמעותית מעצם ההתקיימות שלה במרחב.

אנחנו יודעות שזה לא מובן מאליו כלל שהגענו עד הלום ויש בנו רצון עז ופועם שבזכות הסוגיה הזו תשתנה המציאות. אנחנו יודעות שזה אפשרי.

כשנגיע לשם, נדע שגם אנחנו וגם צוות עורכי הדין המופלאים שלנו בראשות גלי אופינסקי, עשינו הכי טוב שאפשר היה לבקש.

מאות או אלפי העמודים שנכתבו בנושא מטעמנו ומטעם משרד הבריאות כבר הוגשו  ונקראו.

וכשנגיע לשם,

נגיע עם תקווה

שיהיה איזה שהוא רגע

שבו כל אחד משבעת השופטים

יקשיב לקול

שיעלה מבאר

ליבו

שיזכיר לו

שגם הוא

נולד פעם

וגם הוא

מלא

באהבה.

השבוע קראה לי חברתי פואני להיות עזר כנגדה ולבוא איתה ללידה. מכיון שהייתי פנויה ויש סגר שמחתי להזדמנות. כשאני בדרך ללידה אני כמו סורקת את המערכות שלי ובודקת מה שלומי. באותו היום עבדתי בגינה כך שמצב הרוח שלי היה מרומם. בגוף הרגשתי כמה מיחושים עקב אימוני הפילאטיס היומיומיים שלי והייתי מלאת סקרנות לקראת.

בשעות הראשונות בבית המשפחה שבה התרחשה הלידה ישבתי בסלון ועיינתי בספרי בישול. האשה היולדת היתה עסוקה עדיין במחשבות יומיום והכינה מרק. בשלב מסוים, כשכבר נכנסנו לאזור בו הגוף מבקש את שלו, שאלתי את עצמי אם יש בי פחד.

*

הזיהוי של התחושה המוכרת הזו היה לי חשוב. כולנו מכירים אותה. לעיתים היא מזדחלת לתוכנו בשקט בשקט כמעט בלי להיות מורגשת ולעיתים היא כמו מתקיפה אותנו חזיתית או מתיישבת עלינו.

אני מניחה שכל שיטת טיפול מתייחסת לפחד כאל גורם מניע כזה או אחר. הוא קיים כאן על פני האדמה מימים ימימה.

 *

ולמה הוא כל כך משמעותי בנושא הלידה אני שואלת את עצמי?

ואיך יכול להיות שהוא עדיין מנהל את המערכה כולה?

כל כך הרבה נכתב על פחד מהלידה.

כל כך הרבה נאמר.

ואכן. הפחד נמצא בשרש האתגר שלנו כאנושות.

*

אין לי פתרונות פשוטים אבל הייתי כל כך רוצה, שכרגע, נכיר בו כמנהל את המערכה בלי לשפוט את עצמינו או אותו.

הפחד מנהל את חדרי הלידה ולעיתים, אף את הלידה עצמה.

והוא אמיתי. והוא לפעמים שומר עלינו.

פחד שיקרה משהו לתינוק, פחד שיקרה משהו לאמא, פחד שיתבעו אותי כאשת מקצוע ועוד היד נטויה.

אם נניח את העובדה הזו על השולחן ולא ננסה להתכחש לה, להעלים אותה, להדחיק אותה – אולי יהיה כאן פתח לשינוי. 

אולי אז, ניקח אחריות על הפחד שלנו מהלידה – כחברה – ולא נסכים שהוא יכתיב לנו דרכי התנהלות ופרוטוקולים.

נראה אותו, ואולי נוכל להביט לו בעיניים בלי כעס ונגיד לו: די. אנחנו מבינות למה אתה פה אבל מספיק. וכל פעם כשיעלה נקבל אותו מחדש אבל נסכים גם להשתנות. נסכים למוליכות אחרת. נסכים להרגיש בגוף את החופש שנמצא כשהוא לא בסביבה ונרצה ממנו עוד.

*

אולי בקרוב יוולדו כאן נשים וגברים שלא פוחדים מלידה?

שלא שמים עליה את כל מה שלא שייך אליה?

אולי נשכיל כחברה לקבל את הלידה פשוט כחלק מהאנושיות שלנו, חלק מתהליכי הגוף שלנו, חלק מהטבע שלנו?

אולי נוכל לשמוח שאנו חיים בעידן שבו אנו יכולים להיעזר בטכנולוגיה כשצריך בלי לבטל ערכים בסיסיים אחרים כמו אחריות אישית?

וגם אם הדרך עודנה נפקחת לאורכה ולרוחבה, אולי נבין עכשיו ששינוי עמוק ביחס ללידה יתחיל עידן שבו האנושות לא מנוהלת בכלל על ידי פחד?

*

ובלידה השבוע?

כשבדקתי עם עצמי אם יש בי פחד, עניתי לעצמי שלא.

אני יודעת מה זה לפגוש אותו בלידה. אני יודעת מה זה לפגוש אותו בכלל בחיים ולתת לו לעבור דרכי. אני משתדלת לא להתנגד אליו ומתישהו זה עובר. אני מכירה בו כקיים, לא מתווכחת אתו ומקבלת את עצמי כאנושית. אני אומרת לי: תמי זה טבעי. כך גדלת. תכירי בכך שיש בך חלקים שפחד מדברים מסוימים עדיין נוכח בהם. אבל האם נידונת להמשיך כך? לא ולא.

איך לא? כי אני משתנה ומתחדשת כל הזמן.

והשבוע, בלידה, כשהפחד לא נכח הרגשתי קלילות נעימות בטחון ואמונה עמוקה בדרך.

הרגשתי וחוויתי בכל החלקים שלי חופש.

אני מאמינה שגם כחברה אנושית נוכל לחיות ולשגשג כך ויש לנו איפה להתחיל. נכון, בלידה.

השבוע נפגשתי עם אשה שילדה בבית לפני שנים והיתה לה לידה מאוד טראומטית.

שוב ושוב אני פוגשת סיפורים קשים סביב לידות ומבינה שאנחנו מתאכזבות מהגוף שלנו, מהנפש שלנו.

*

אנחנו מתהלכות עם תפיסות רבות שאומרות "אם – אז" ולכן הדרך אל האכזבה ואל תחושת הכישלון יכולה להיות מאוד קצרה.

התחושות האלו הן אמיתיות וכואבות בייחוד כי אנו מפנות אותן כלפי עצמינו. ואולי, זו ברירת המחדל? אולי אנחנו פשוט רגילות לעשות את זה?

*

אם אני מאמינה בגוף שלי אבל לא "הצלחתי" ללדת כפי שרציתי זה אומר שהגוף שלי אכזב אותי, בגד בי.

אם אני יודעת שאני יודעת ללדת והתינוק שלי יודע להיוולד ובסופו של תהליך עברתי ניתוח קיסרי זה אומר שטעיתי.

אם אני מאמינה בתהליכים הטבעיים של הגוף והטבע אבל לא מצליחה להכנס להריון וצריכה את עזרת הטכנולוגיה זה אומר שאולי אני טועה והגוף שלי לא יודע מה לעשות. הוא מאכזב אותי שוב ושוב.

אם לא הצלחתי להניק זה אומר שהתינוק שלי לא קיבל התחלה ראויה ולנצח ארגיש אשמה.

אם אני סומכת על עצמי אבל לא מצליחה לפתח לידה ונזקקת להתערבות חיצונית זה אומר שנכשלתי. אין על מי לסמוך.

מכירות?

השיחה שאני מנהלת בתוכי וגם עם לא מעט נשים על מה זה לסמוך על הגוף מהדהדת בי לאחרונה אולי כי פוסט שכתבתי בפייסבוק לפני ארבע שנים זכה לתחייה מחודשת, ואולי כי הקורונה מאתגרת תפיסות שלי שאומרות – אני סומכת על מה שקורה, לומדת ממה שמובא לפתחי, מאמינה שהעולם בעדי.

לגבי הלידה, בא לי יותר מכל, שנפרק את כל ה"אם – אז" הרבים שאנו כל כך מכירות, וגם שנפתח ביחד את השאלה – מה זאת אומרת לסמוך על הגוף, לסמוך על התהליך.

הפואנטה היא לעשות את זה בלי לכפכף את עצמינו ועם לתת לעצמינו להרגיש את כל מה שאנו מרגישות. קודם לתת מקום לרגשות ואז לבדוק איך להתקדם משם.

*

אני מדמיינת אריזת מתנה שהשאלה הזו שוכבת בתוכה וכל אחת מאתנו פותחת לאט את הסרט ואת העטיפה ומסתכלת מחדש על השאלה.

אז מה זה אומר עבורי לסמוך על הגוף? לסמוך עלי?

עבורי, התשובה היא שאני יודעת שהגוף יודע. אני יודעת שהידיעה הקיימת בו היא לא תמיד מובנת לי, לא תמיד מגושרת אלי. אני יודעת שאם קורה לו משהו (או לא קורה משהו) יש לכך סיבה, גם אם לא תמיד ברורה.

אם נותחתי בלידה, אם דיממתי המון, אם השליה שלי ננעצה, אם קרה משהו לתינוק שלי – יש לכך סיבה אבל זה לא לוקח מהגוף שלי את הידיעה ואת החכמה. להפך. אולי עכשיו, בזכות האמונה המחודשת שלי בו, אני יכולה לעצור, לשים לרגע בצד את הסביבה החיצונית, לקחת אחריות ולשאול אותי שאלות… עלי.

לפני שאתחיל לשאול אעשה הסכם עם עצמי שאני טובה אלי. אם עולים לי דברים קשים כמו האשמה עצמית, כישלון או אכזבה – אני מכירה בהם, אבל מנסה להכיר עוד חלקים ולחפש עוד תשובות. גם אם לא אגיע לפתרונות מניחים את הדעת לא נורא. לקחתי לי זמן להתבונן אחרת על הגוף ועל החכמה שלו ואולי אזכה מחדש בעצמי.

אפשרי לבטוח בגוף שלנו גם אם לא קורה מה שרצינו או תכננו?

אולי זה דומה למצב של אהבה ללא תנאי.

אם מישהו מהילדים שלי יעשה דבר ממש לא ראוי בעיני אפסיק לאהוב אותו? לא – אני יכולה לבחור בו מחדש ולדעת שאני אוהבת אותו והוא חשוב לי בלי קשר לכלום. ממש כך.

ואם אני אעשה טעות חמורה – לא אסלח לעצמי? אשתדל לזכור שתמיד יש לי בחירה – לסלוח לעצמי ולצאת לחופשי.

ואיך הקורונה משתלבת בכל זה?

אולי יותר מתמיד יש זמן לעצור ולהרהר במה שקורה כאן. לבחון דברים מחדש. לפרק אמיתות ישנות שכבר לא משרתות אותנו.

אני מאחלת לנו בשנה הזו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהיות טובות לעצמינו, וכשנקום מכיסא הלידה הזה, נעמוד שוב על הרגליים ונהיה חזקות וחכמות יותר מאי פעם.

*משבר = כיסא לידה

אבל את מיילדת! איך יכול להיות שרק עכשיו את מכירה לגמרי בחשיבותו של הגוף? זה העניין בלידה לא? מה, לא הבנת את זה עד היום? לא הבנת שהגוף הוא חוליה כל כך משמעותית בשרשרת?

בזמן האחרון, כל מי שאני מספרת לה על מה שקורה לי עם הגוף שלי מגיבה פחות או יותר כך והרצון לכתוב על כך התעורר בי היום בעקבות ההבנה שהכתיבה עצמה תביא עמה עוד רבדים שאוכל להתבונן בהם.

תמיד ידעתי שהגוף חשוב אבל.

תמיד נמשכתי יותר לפיתוח והכירות עמוקה עם עולמות הנפש והרוח.

הגוף היה עבורי מיכל או כלי שאמור להחזיק את השאר. ידעתי שגם זה דורש השקעה אבל. תמיד היה אבל.

סיפרתי לעצמי סיפורים. את משקיעה בתזונה ונותנת לגוף שלך דברים טובים, אף פעם לא היית ממש חולה, את אוהבת את איך שאת נראית, עדיף לחקור את הנפש, את הרוח, יותר מעניין, בקיצור – עדיף לך להשאר באזורי הנוחות שלך. להזיע? לפתח שרירים? ממש להשקיע בגוף עצמו? עד כאן.

בשנים האחרונות, עם ההבנה שהגוף הוא הרבה יותר ממיכל, התחלתי לשנות את התפיסות שיש לי עליו. הבנתי שאין בעצם הבדל בינו ובין הנפש במובן ששניהם שוכנים אחד בתוך השני. הבנתי גם שכדי להכיל את עולמות הרוח אני צריכה גוף (תאים, שרירים, עצמות, איברים) שיוכל להכיל עוד ועוד תודעה ומודעות.

זה היה קל.

יותר מאתגר עבורי היה לשנות את התפיסות שיש לי על ספורט. מה לעשות, אין דרך אחרת שמוכרת לי כדי לחזק ולהגמיש את הגוף.

לא סבלתי ספורט.

ספורט לא קשור אלי הייתי אומרת לעצמי. התעמלות פלדנקרייז, מחשבת הגוף, צ'יקונג, הליכות – זה נפלא, אבל זה לא ספורט. חשבתי שאתקל בקיר פנימי כאשר החלטתי לשנות את התפיסה שלי על ספורט ולהפתעתי זה לא היה קשה. די מהר הבנתי שסתם הכנסתי לעצמי דברים לראש ושבעצם ספורט ואפילו נעלי ספורט זה ממש אחלה. אבל מה באמת עזר לי להפנים את חשיבותו של הגוף? מחשבות על לידה, כמובן.

*

בלידה זה נורא ברור.

בלידה אין הבדל בין גוף נפש רוח. הכל אחד.

כשאנחנו יולדות אנחנו מקבלות הזדמנות להתאחד עם עצמנו.

כדי להתפתח, להתרחב, לצמוח – ללדת – איך שלא נקרא לזה, הגוף חייב לשחק תפקיד מפתח. ויותר מזה: אי אפשר באמת להתפתח ולהשאיר את הגוף מאחור. אי אפשר בעצם להשאיר אף חלק.

גם כשאנו יולדות דרך דופן הבטן וגם כשאנו יולדות דרך הנרתיק הגוף הוא שחקן ראשי. ברור שהוא לא יכול לעשות זאת לבד. תאי הגוף שלנו, שאוצרים זכרונות רבים, מחוברים היטב למה שעברנו ואולי גם למה שנעבור. הנשמה שלנו אבל גם הלב, הרחם ושאר האיברים סבוכים וקשורים זה בזה. הלידה, כמו הבריאה כולה, מבטאת את החיבוריות הזו.

*

השבוע, כשחשבתי על הגוף בהקשר ללידה ובהקשר למה שקורה לי בזמן האחרון והאסימונים שנופלים שמחתי שהנה הגיע הרגע ואני מתחילה לפתח לעצמי את הגוף. כן. ממש להשקיע בו.

ההבנה ששרירי הרגליים שלי רוצים טיפוח, שהידיים שלי רוצות להתחזק היתה ברורה. ההבנה שכדי לפתוח את הלב אני צריכה ורוצה לרווח את הצלעות ואת השרירים שביניהן העלתה בי חיוך. איך לא הבנתי את זה קודם שאלתי את עצמי. הבנתי, אבל כנראה שעוד לא באמת. הייתי צריכה להגיע לעכשיו כדי להתחיל ממש להתאמן, להזיע. לתת לגוף הפיזי את המקום הראוי לו.

*

חיפשתי אפליקציות ואתרים כדי לבחור מה מתאים לי והתחלתי עם שיעור שעובד על שרירי הליבה. אהבתי את הצליל ואת המשמעות ואמרתי לעצמי שזה מקום טוב להתחיל בו.

*

היה קשה. התאמצתי, הזעתי. חלק מהתרגילים פשוט לא יכולתי לבצע ואפילו הייתה לי קצת בחילה, אבל.

הרגשתי שכל התאים שלי בתוך האיברים שמחים.

איזה כיף שאת אתנו, הם אמרו לי.

ואני עניתי לכל אחד מהם:

תודה לכל מה שאתם בשבילי. תודה על הסבלנות שלכם. תודה על הגדילה, על התחלופה, על מה שנספג. תודה על החדש. תודה על התהליכים כולם.

תא משלי, ועוד תא משלי. כולכם איתי.

תא משלי. תא משלי.

תמי שלי.

אנחנו לא במטרה לגמור את המסלול אלא ללכת ביחד ולהנות, אמרה האשה לאיש שהלך לפניה בתוך הנחל. הרמתי את ראשי מהמחברת והסתכלתי עליהם. הם עמדו מטרים ספורים ממני.

ישבתי על גדת נחל כזיב ביום שישי האחרון.

למרות שאני יודעת שכדי לעצור ולהקשיב לא צריך לנסוע רחוק היה חשוב לי להרחיק מעט ולהיות לבד. נסעתי פתוחה. רציתי להקשיב. רציתי למצוא שוב את העוגנים הפנימיים הישנים והטובים שלי אבל גם להנכיח את החדש, שאני יודעת שהוא שם אבל עדיין לא יודעת מהו.

כמו לפני לידה ראשונה.

אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה מנשים לפני לידה ראשונה הוא הפקפוק: טוב, אף פעם לא הייתי בהריון, אני לא יודעת, אף פעם לא ילדתי.

איך נאמין במשהו כל כך אוניברסאלי כמו האפשרות להיות בהריון או ללדת אם אף פעם לא חווינו זאת?

אני מבינה שאני לא רוצה להאמין יותר, אמרה לילי. אני רוצה לדעת. אני רוצה לחוות את הדרך ולגלות בעצמי. זהו. אני יודעת שאני רוצה לדעת.

הידיעה הפנימית הזו שקיימת בכולנו לפעמים כל כך נסתרת עד שאנו מרגישים כמו משוטטים באפלה. מדי פעם יש סימנים שאומרים לנו שאנו על המסלול וסימנים שאומרים לנו כי סטינו.

*

כששמעתי את האשה בנחל קיבלתי תזכורת חשובה.

אני על המסלול שלי אבל לפעמים, מרוב חיפוש אני שוכחת להנות מהדרך.

אני שוכחת שהיא המטרה עצמה.

*

לפעמים, כבר מתחילת ההריון נמצאת הלידה כמו הר שצריך לטפס עליו או תהום שצריך לעבור מעליה בגשר. לפעמים, הסיום הדרמטי והמפעים של תהליך שהוא ברובו נסתר מעיניים מצל על הדרך עצמה.

כשעפרית ואני יצרנו את המודל ללווי ההריון שלנו ידענו שהוא יהווה תשתית לשינויים. כדי שהוא יהיה מספיק גמיש ולא יתפרק הוא צריך להיות מאוד יציב. בנינו אותו נדבך על נדבך לאורך שנים וכשהבנו שיש פה משהו שאנו רוצות להעביר לעולם נשמנו לרווחה ושמחנו.

שמחנו שהוא יכול להיות מעכשיו נחלתם של נשים רבות שירצו ללוות נשים אחרות בתהליך המופלא והניסי של ההריון.

ידענו שההריון אינו דרמטי כמו הלידה. הוא ארוך, תהליכי. אין שיטות הכנה אליו. הוא יומיומי. הגוף משתנה בהדרגה ויוצר כאילו בעצמו יצירה מופלאה עד שאי אפשר כמעט לתפוס את זה. מה שקורה קורה כאילו מתחת לאדמה.

כשהעובר, כמו הזרע, נראה כבר לעין הוא עדיין מחזיק בתוכו את כל מה שעבר עליו ועל סביבתו בטרם. הוא מחזיק בתוכו את כל מה שקרה לפניו דורי דורות. מה היה מזג האויר בחוץ, ממה ניזונה האדמה.

*

התשוקה להיות שם – דווקא ביומיום, בהוויה הפחות מוארת, שמכילה בתוכה אין ספור פוטנציאלים – ממשיכה ללוות אותי.

והיא משתנה כל הזמן. כמוני. אני נמתחת ומתרחבת.

ברגעים המאתגרים שהגיעו לפתחי בזמן האחרון יש כמה תזכורות שתומכות אותי. הראשונה היא לזכור שנולדתי. החלטתי להגיע לעולם הזה, לכדור הזה, להורים שלי, והצלחתי להיוולד. הצלחתי לפרוץ את תקרת הקרקע הקשה ולצוץ כמו זרע קטן מעל הקרקע. השני היא התזכורת להנות מהדרך. השלישית היא ההבנה שכמו העובר שנולד אני זוכה עכשיו בעוד עצמאות שמביאה איתה עוד חופש.

*

האיש נעצר, חיכה לבת זוגו והושיט לה יד. הם המשיכו ללכת.

חייכתי לעצמי, הורדתי סנדלים ונכנסתי למים.

הסגר הנוסף הכניס אותי שוב הביתה, במובן העמוק של המילה. שמתי לב שיש זיקה הדוקה בין מה שקורה בחוץ – בעולם ובארץ, לבין מה שקורה אצלי בפנים.
הסמוי – כלומר, הקשר של המציאות הפנימית עם זו החיצונית – נגלה לי יותר ויותר והחיבורים שקופצים מול עיני יוצרים בי פליאה התרגשות וסקרנות.

*

כבר שנה וחצי עובדים אצלנו במושב על מערכת ביוב חדשה. השבוע, סללו מחדש את הכביש של הרחוב שלנו וכשמכונות הסלילה עברו לקצה הרחוב צעדתי על הכביש מהבית לכיוון הקליניקה שלי.
הלכתי על הכביש החדש והמכונות עדיין עבדו. הרגשתי פעם ראשונה מה זה אומר ללכת על כביש שנסלל בזה הרגע.
האדמה רעדה תחת רגלי.
לוחות טקטונים נעו וזזו.
המשכתי ללכת.
הרעד החזק בגוף ליווה אותי גם בהמשך היום.
כבר ברגע הראשון של ההליכה על הכביש הבנתי שזה קשור למה שעובר עלי.
בתוכי.
אני מחדשת ומתחדשת. אני משתנה. אני מוכנה. הזהות הישנה מושלת אט אט לטובת משהו חדש שאני עדיין לא יודעת מה הוא.

*

הסגר הזה מצטרף לסגר הראשון ויוצר עבורי שרשרת של ימים וחודשים שהביאו איתם הרבה חדש. אני צפה באגם שאין לי מילים לתאר אותו.

חוסר הודאות לגבי הדמוקרטיה שלנו, הכלכלה הרעועה, שאלת הבריאות הכללית ושאלות נוספות ועמוקות לגבי עתיד האנושות פוגשות את המציאות הפנימית שלי בכל רגע.

*

השבוע צבעתי בצבע די דרמטי את המטבח ובצבע עדין יותר קיר גדול בסלון. אלו הם צבעים ברורים וחלקים וההכנסה שלהם לתוך הבית עשתה פלאים. הכל התחדש.
אבל, יש אצלנו גם קיר נוסף בסלון שצבוע בצבע טיח שיצרתי מחול לפני כמה שנים.
כנראה בגלל שהיתה לי טעות במינונים של החומרים החול ממשיך כל הזמן למצוא את דרכו לריצפה.
בגלל שזה זה סוג של טיח לפעמים נופל גוש ולפעמים חלקיקים.
מדי פעם אני צובעת את המקומות החסרים ובגלל שקשה להגיע לאותו גוון ומירקם שוב ושוב יש כל מיני צבעים וכל מיני מירקמים. הקיר ממש לא אחיד ואתמול חידשתי גם אותו.
כשהסתכלתי על הקיר הזה ראיתי את עצמי. כל הצבעים והמירקמים – החוויות, הזכרונות, הדפוסים, התפיסות האמונות – כולם קיימים בי אבל אני ממשיכה להשתנות כל הזמן.
מדי פעם חלק נופל ומושל ממני, חלק נספג בתוכי וחלק הופך לצבע חדש.

וחשבתי על הכביש הנסלל ועל הקיר ועל קורונה ועל לידה.

כמה אנחנו מתערערות בלידה.
כמה רעד הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.
וכמה כאב עולה בנו.
וכמה הפתח שנפער בנו מלא פוטנציאל לשינוי והשתנות שלנו.
וכמה אנחנו יכולות לשקוע או לצמוח מזה.
וכמה היצירה הזו שמתפתחת אצלנו בתוך הרחם מסמלת יצירתיות אין סופית שהמבוע שלה קיים בתוכנו. כל הזמן.
וכמה לכל אחת מאתנו סיפור שונה ומיוחד.
וכמה אנחנו דומות.
וכמה הסיפור הזה על עצמנו שקיים בתוכנו יכול להשתנות כל הזמן.

וכמה הוא יכול לשנות את העבר.
וכמה הוא יכול לשנות את העתיד.
כי יש בו כפי שהוא מליון פוטנציאלים ואנחנו יכולות לבחור מה לקחת, מה להשיל וממה ליצור חדש.
ואיזה הזדמנות יש לעולם שלנו להיולד עכשיו מחדש.

וכמה זה כיף להסתכל על הקיר הזה, עם כל הצבעים, השקעים, החורים והטעויות ולדעת שהוא חלק מהבית שלנו.
חלק מאתנו. כמו שהוא. והוא ממשיך להשתנות וכשאני מחליטה אני שוב צובעת אותו.
וככה זה בתוכי וככה זה בעולם.

וכן. שלא נתבלבל. זה בידיים שלנו.
יש לנו יכולת אדירה להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית.
וכשאני הולכת על הכביש הסלול מחדש ברחוב שלי אני זוכרת את תחושת הרעד ההיא. אני יודעת שהיא מאפשרת לי בימים אלו ממש להכניס חדש שאני לא יודעת מהו.
ואני מוכנה אליו.
ואני יודעת שהדרך שלי סלולה.

• מוקדש באהבה להדסה

לפני כמה שבועות שאלו אותי הילדים אם אני רוצה לשחק איתם חורף קיץ. זה בעצם ארץ עיר עם מילים אחרות, הם אמרו לי כשראו שלא הבנתי איזה משחק זה.

מרוב ששיחקנו ארץ עיר כבר היה משעמם כי ידענו פלוס מינוס את התשובות,  למרות שהוספנו כבר מזמן עוד רובריקות כמו סלב, ספר סרט ועוד.

ישבתי לשחק איתם.

כל מה שנכתב במשבצות בראש הדף השתנה.

נעמי אמרה א' ובכל אות שעצרנו בה לא מצאתי אף מילה ואם מצאתי זה היה בערך כזה.

חיפוש המלים התבניתי כל כך של ארץ עיר חי צומח דומם ילד ילדה מאכל מקצוע אישיות נאחז במוחי וממש הקשה עלי לפנות מקום לריענון המושלם שהיה אמור להביא חדש. רציתי אותו, שמחתי בו, אבל התבנית עצמה היתה ממש חזקה וכמו נאחזה בי בכל כוחה. די מהר ביקשתי לשחק שוב כי רציתי להשתנות. רציתי להכניס חדש, לתת לו מקום.

ידעתי שלהתמדה בתהליך כזה אין תחליף.

שם המשחק שלנו עכשיו הוא חורף קיץ. ההרגשה ששינינו משהו מהותי ובזכותו התחדשנו היא נעימה ושותפה לכולנו.  המילים בראש הדף הן עתה: חורף קיץ בוקר לילה מותג תחבורה גוף לבוש נגינה בילוי.

*

הערעור על ההבנות והתבניות הישנות בתוכנו הוא מאתגר.

*

בקרוב מאוד נגיע לבית המשפט העליון עם הסוגיה הבוהקת והמזוקקת  – האם לידה היא הליך רפואי. כשעולה לי התשובה "ברור שלא" אני מיד עוצרת ושואלת את עצמי האמנם, למי זה ברור ומה יש שם בעצם בבפנוכו של הדבר.

*

לידה היא הזדמנות לשינוי תאי. שינוי DNA. שינוי של מבנים עמוקים.

זה לא קשור לצורה בה ילדתי או נולדתי, בית, בית חולים, מרכז לידה טבעי נרתיקי או קיסרי. זה קשור לזה שזה פשוט שם. בתהליך עצמו טמון פוטנציאל לשינוי עמוק והוא מחכה להתגלות.

ברגע שאני מבינה/ מאמינה/ מתמסרת לכך שלידה (ללדת ולהיוולד) היא חלק ממה שהגוף שלנו נועד/ יכול לעשות אני יכולה לקבל את העובדה שכל תוצאה היא התוצאה הרצויה. כלומר – אם יש לי אפשרות ללדת באופן שמכבד אותי כאדם, כאשה, ומכבד את התהליך הטבעי הזה יהיה לי יותר קל לקבל את התוצאה גם אם היא שונה מאוד ממה שקיוויתי או תכננתי. ה"אופן" הזה הוא העובדה שגם אני וגם מי שנמצא איתי וסובב אותי ומטפל בי מתייחס לזה כאל אקסיומה.

עזרה רפואית כשהיא ניתנת מתוך אמונה והבנת התהליך הטבעי שהשתבש מתקבלת אחרת מ"עזרה" רפואית מיותרת שלא היה בה צורך.

אם נשכיל כחברה לאמץ את הגישה שלידה היא חלק מתפקודי הגוף ולעיתים זקוקה לעזרה, לא נצטרך להיות במקום של ריב או ויכוח – איזו גישה צודקת ואיזו גישה היא הנכונה.

האבסורד בלקחת תהליך טבעי ולהפוך אותו ל"הליך רפואי" רק כי לעיתים הוא זקוק לעזרה רפואית מונח כאן לפנינו בשיא השקיפות שלו.

*

איננו רוצות לנצח.

זו לא מלחמה או מאבק.

אנחנו רוצות להטמיע עוד ועוד את המסר הזה.

כמו גשם שיורד ולאט לאט נספג באדמה.

הוא לא מנצח את הקיץ. הוא לא מביס את השמש.

*

בימים של שינוי עמוק שבהם כל הכדור המדהים שלנו משתנה ואולי אף מדינתנו הקטנה, ההבנה שלידה היא הזדמנות לשינוי עמוק, שינוי תאי – חשובה מאוד.

זה יכול לקרות (רוחנית/ אנרגטית/ נפשית/ פיזית) אם נתן ללידה את המגיע לה:

מרחב בטוח.

מקום שבו כל התומכים בה כתהליך של מהות, מבינים גם את המשמעות הטמונה בה.

מקום בו כל התומכים באשה, בתינוק, במשפחה כולה, יודעים ומאמינים בכל ליבם שכל אחד ואחת מאתנו ראוי להיוולד באהבה.

לפני יומיים נפגשתי עם אשה בקליניקה. כשהסתיימה הפגישה ונפרדנו ליד הדלת, היא סיפרה לי שעתידה היא ללוות את אחותה בלידה בימים הקרובים.

יש לך טיפ עבורי? היא שאלה.

נשמתי.

במה אצייד אותה לדרך?

כך, על המפתן?

מה מכל הדברים בעולם יתאים כרגע? ייכנס לתיק הלידה?

*

אחרי שנכנסה נשימה אמרתי לה:

שוויון נפש.

מצאי את המקום בתוכך שעוזר לך ותומך אותך כדי להיות בשוויון נפש.

כשאמרתי לה זאת עדיין לא ידעתי שאחותה, (היולדת האמורה) לוותה אותה בארבעת הלידות שלה עצמה ושהיא מאוד רוצה להיות טובה ותומכת כמוה ולא יודעת איך לעשות זאת. לא ידעתי שהיא הרגישה חוסר אונים בפעם הקודמת כשלוותה את אחותה. לא ידעתי עוד הרבה דברים.

ה"טיפ" שלי לא היה קשור לסיפור עצמו, לתכנים, לקשר החזק ביניהן, להיסטוריה שלהן.

ה"טיפ" שלי, שנאמר כהרף עין, היה קשור כנראה לתמיכה בלידה באשר היא ולתקופה הנוכחית – למה שעובר עלי.

*

לידה היא חוויה עוצמתית ויש אומרים אף מטלטלת. זו חוויה שבה האשה היולדת "מנוערת" היטב וצריכה תמיכה. מילים כמו דרמה, עוצמה, סכנה, פחד, כאב – נכנסות לא אחת לתוך השדה ומבקשות מענה.

אישה בלידה עשויה לעבור טלטלה רגשית פיסית ורוחנית. הכוחות כולם נוכחים בה. לעיתים, חלקם יבואו לידי ביטוי יותר מאחרים ולעיתים כולם יעורבבו ויהפכו לאחד. לעיתים, היולדת עצמה תהיה באותו מצב שבו נמצא העובר / תינוק שלה: מצב שבו המודעות התודעה הגוף והנפש מעורבבים ומאוחדים ואי אפשר להפריד ביניהם. במקרים כאלו, ייקח זמן עד שהחלקים ייפרדו שוב, לאחר הלידה, והיא תחזור לעצמה, כלומר: החלקים יושמו כל אחד במקומו.

לפעמים הערבוב עצמו הוא חיוני. הוא שמאפשר לנו לצלוח את התהליך הזה ולצאת מהבלנדר הזה חדשות, אחרות.

ומה קורה למלווים במרחב כזה? לתומכים? למה הם נדרשים? נדרשות?

*

הן נדרשות להיות עוגן.

להיות יציבות ולא להזדהות עם הטלטלה.

לא להיסחף לתוך המערבולת.

זוהי יכולת נפשית ותודעתית נלמדת.

יש בינינו כאלו שהדרך לשם תהיה עבורן פשוטה וקלה ויש כאלו שיעברו בהרבה שערים.

ממש כמו בהורות – ככל שאני, כאמא או כתומכת בלידה, למדתי למצוא את נקודת שוויון הנפש שלי, יכולתי להיות לעזר רב יותר עבור ילדי או עבור היולדות שליוויתי. זהו שריר שממשיך להתפתח אצלי. אני משקיעה בו מאוד.

זוהי איננה אדישות. זהו מקום שיכול להיות עם האשה בחמלה, לראות אותה, את הצרכים שלה ושל הסיטואציה. מקום שמאפשר לעצמו לטעות, לבדוק, לחקור. מקום שמאפשר לעצמו לא לדעת ולא  לְרַצּוֹת או להציל אותה.

ו… ככל שיהיו בי יותר חלקים שסומכים על היולדת ועל התינוק, נקודת שוויון הנפש שלי בזמן לידה תהיה יותר בהירה ומזוקקת.

*

ואיך כל זה קשור לאשה שפגשתי השבוע ולזה שאמרתי לה מה שאמרתי?

הטלטלה החיצונית, ההפגנות, הגשרים, הפוליטיקה, המציאות הלא ודאית, מחזקים עבורי עוד ועוד את ההבנה הזו.

אם פעם חשבתי שהזדהות עם כאב של אחר מאפשרת לי להיות עבורו, היום אני מבינה שזה פשוט הפוך.

ככל שאשמור יותר על קו האמצע שלי, אחפש ואמצע את נקודת שוויון הנפש שלי, אוכל להיות עוגן עבור עצמי ועבור המרחב.

הקורונה משנה סדרי עולם.

היא מבקשת מאתנו גם להסתכל מלמעלה  וגם להכנס עמוק פנימה. פעם זה ופעם זה. לתרגל את השריר של  זוית הראיה.

כדי לא ללכת לאיבוד, לא להסחף לייאוש לא לחשוב שאנו מאבדים לגמרי שליטה, עלינו להזכר בשני הכיוונים האלו כדי שישמשו לנו עוגן.

*

האפשרות לטפס במדרגות לחללית המדומיינת ולראות מלמעלה את ההתרחשויות, גורמת לי לפעמים להרגיש כמו בת אנוש קטנה וחסרת השפעה אבל ברוב רובו של הזמן היא מזרימה לי שקט למערכת. היא מאפשרת לי לחזות בפלא הזה שקורה עכשיו, שמכניס לכאן הרבה אתגרים אבל גם הרבה איפשור. הרבה חדש.

מאות ואולי אלפי שנים אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים אותה התנהלות אותם טעויות. גם אם הכל היה לצורך, מיצינו.

אולי הגיע הזמן שיהיה חדש תחת השמש.

הקורונה מאפשרת לנו לשנות ולהשתנות, בעל זמן, לקצר תהליכים. כבר נאמר כל כך בפשטות בכל העולם שהיא מראה לנו שכולנו מאותו מקור, כולנו דומים, כולנו עשויים מאותם חומרים.

ההבדלים הנראים לעין בין בני האדם נועדו כדי לגוון את החיים כאן וכדי להכניס יופי ועניין ולא כדי להרבות סבל או כאב.

היום, במבט על, כשהכדור שלנו מנוער היטב, ההבדלים בינינו נראים כה מינוריים. המלחמות, הגזעים, אני אמרתי קודם אתה עשית לי וכו יכולים בבת אחת להיזנח וכמו בסרטים להראות פתאום לא רלוונטים ולהפסיק. וכן, זה תלוי בנו.

*

מבט העל שהקורונה מביאה איתה יכול לחלץ אותנו כאנושות מכל כך הרבה סבל.

*

הכוון השני, זוית הראייה הנוספת ששומרת עלי בחודשים האחרונים, היא הכניסה פנימה.

בתוכי אני מוצאת אזור יציב ושקט. אם אני זוכרת להזכיר לעצמי שהוא שם, שהוא יודע, שהוא נצחי ובהיר, אני מצליחה לראות משהו נוסף ולהרגיש שיש לי שליטה.

הבחירה הזו, להזכר בו או לחפש אותו, מעודדת אותי.

אני יודעת שכפי שהיציאה החוצה מתוך סיטואציה מאתגרת עוזרת לי לא להסחף בתוכה ואיתה, גם הצלילה לתוך מעמקי האינטימיים ביותר, מחלצת אותי מבלבול ורעש מחריש אזנים, ושולחת אותי לאי של יציבות. אי פשוט ובהיר, אינסופי צלול ושקט.

ושוב, אני חושבת… זה כמו בלידה.

*

אנו הנשים נדרשות לצלול או לקפוץ ראש לתוך תהליך מוכר וידוע: כווצי רחם, הבנה שמתוך המשבר אנו נולדות ויולדות, מתרחבות עד הקצה ורק אז.

למדנו לראות את התהליך הזה בפרספקטיבה. השתדלנו ללמוד מהעבר הרחוק והקרוב. יצקנו לתוכו משמעות.

זהו תהליך חובק עולם והיסטוריה, תהליך כה מוכר ועם זאת, כה אישי.

אין לידה דומה לאחרת.

אין תינוק דומה למשנהו.

הייחודיות שלנו היא אינסופית בדיוק כמו הדמיון בינינו.

ההבדלים בין הלידות רבים בדיוק כמו הדומות בינהן.

כולנו לומדות פיזיולוגיה, לומדות את הדומה, אבל על כל אחת מאתנו ללמוד את השונה.

ללמוד את עצמה.

זה יכול להיות לפני הלידה או אחרי, בעקבות מה שבא.

בלידה אין לנו אלא להיות מי שאנחנו ולעבור את התהליך הכל כך ייחודי שהוא אך ורק שלנו. היא מראה לנו בעדינות  ובתוקף רק את עצמינו. אנחנו יכולות לבחון אותה במונחי הצלחה או כשלון יפה או מכוער טוב או רע אבל אז נבזבז את מה שהיא מביאה לנו.

היא מביאה לנו מגש עם משהו עמוק ופשוט, נסתר וניגלה. היא מביאה לנו את עצמנו בצורה מזוקקת. היא קוראת לנו לקחת אחריות, להתמסר, לא לוותר על עצמנו, להמשיך לחפש. היא קוראת לנו בתבונה להזכר בעצמה שלנו.

היא מזכירה לנו שאנחנו יכולות לשנות מציאות.

מדי פעם, כשהעולם סביבי רועש וגועש אני מרגישה כמו צמח עדין בלב סופה. מצד אחד נטועה היטב באדמה וגמישה מספיק כדי שהרוח תעבור מעלי ומצד שני עוד רגע אתלש ממקומי. אני נוטעת את רגלי חזק באדמה, מדמיינת שורשים שמוזנים מכל טוב הארץ, זוקפת את ראשי פותחת את ליבי ומחכה. אני יודעת שבקרוב אמצא תשובה, והיא מגיעה אלי בשקט וברכות מפיה של רוית שאומרת לי בהודעת וצאפ מוקלטת: תהי טובה רכה וסבלנית… אליך.

פתאום המלחמה שהתחוללה בתוכי עד לפני רגע שוככת. פתאום המתיחה הפנימית באזור הטבור שליוותה אותי כל השבוע מפסיקה להציק.

*

פעם, כשהעולם סביבי היה גועש והעוולות היו מעוורות אותי וזורעות בי ייאוש הייתי שוקעת ומתמלאת אשמה.

שאני לא עושה מספיק שאני לא זה ולא זה ולא זה.

שאני עסוקה בטפל (לידות) ולא בעיקר (פוליטיקה ומלחמות גבולות וזהויות). היום אני מבינה שהאשמה ההיא היתה תכסיס נחמד שעלה מתוכי כדי שארגיש "בסדר". אם אני מרגישה אשמה זה אומר שאני בסדר, אני עם הטובים, הצדיקים, אלו שאכפת להם. זה כנראה היה חשוב ועזר לי לשרוד.

בשנים האחרונות, כשאני מוותרת על ההשרדת והקורבנות שחשבתי שהם חלק בלתי נפרד ממני, ויתרתי גם על התכסיס הזה ואינני נדרשת שוב לאשמה. אם היא עולה אני  מתבוננת ומחייכת אליה ואומרת הי, מה שלומך, מזמן לא התראנו, מעניין שהגעת, את לא נחוצה יותר.

*

השבוע, בעודי נחשפת אט אט לטירוף ולאלימות מסביב התחלתי להרגיש שוב את השאלה בתוכי. השאלה הגיעה בצורות שונות ויכולתי בעזרתה לחדד עוד קצת לעצמי מה אני עושה פה.

השאלה – איך אני מגבירה את האור ולא משתפת פעולה עם החושך –  החזירה אותי ללידות ואז עוד קצת לתוכי.

כמו בלידות, אני מישירה מבט פנימה ומחליטה לשים לב למילים שלי, למחשבות שלי, למה שעולה מתוכי.

אני מחליטה לא להסחף לייאוש ולראות את הטוב ואת היופי. לא לתת לדאגה להגדיר אותי ואת האהבה שבי. מכירה במה שעולה מתוכי. מנסה לזהות ולא להזדהות. אני יודעת ובטוחה שהלידה תקרה. אין שום אפשרות אחרת.

*

אני יודעת שהמציאות סביבי מושפעת ממה שקורה בתוכי ולכן ממשיכה לפגוש נשים, לטפל, ללמד.

בכל בוקר אני מוצאת אור ויופי מסביבי ואני יודעת שיש להם השפעה אדירה.

*

אתמול בערב הייתי בתערוכה של איריס ובן חברים אהובים. פגישתנו האחרונה בחטף היתה לפני הקורונה, בהפגנה נגד אסדת הלויתן. אתמול בערב עניני האסדה נראו לי שוליים לעומת מה שמתחולל בעולם ואצלנו.

כשראיתי אותם, ברגע אחד, בינות אנשים נשים ומסכות ליבי התמלא אהבה ונזכרתי כמה זה קל. כמה קל ופשוט הכל נהיה כשהלב מתמלא אהבה. כמה בקלות היא צובעת את הכל.

ציוריו של בן היו שחורים ולבנים וכדי הקרמיקה של איריס היו  פראיים וצבעוניים.

כד אחד עמד בצד והיווה השראה לכל מה שסביבו. צורתו לא סמטרית וכאילו מעוכה והצבעים שלו מתגלים כל פעם מחדש, כאילו באו מעולם אחר. חדשים.

הוא עמד בפינה, נראה חשוך מרחוק אבל כשהתקרבתי נפעמתי.

הפרספקיטבה.

זוית הראיה שהשתנתה כשהקפתי אותו שוב ושוב יצרה מול עיני בכל פעם כד אחר. לא היו לי מילים. נסעתי הביתה עם התחושות ועם הרצון להכיל ולהבין עוד.

הבוקר הבנתי שהתמלאתי השראה.

כד מחרס. חברים אהובים. בתי אמא שלי ואחותה שהיו איתי. התחייבות יומיומית לעצמי לקחת אחריות, לפעול למעני ולמען הסביבה. מפגש משמעותי עם תלמידות שהיה בבוקר. סיפורי לידה ברשת. הידיעה שהכל שזור בכל. האפשרות להכיר תודה. תקווה.