3. זכותי ללדת

 

במהלך ההכנות לשימוע, סימסתי לרוני (שילדה אתנו בעבר והיא כיום ממובילות "אפס הפרדה") שיכול להיות שקורה משהו לא טוב. זה היה לפני פסח אז כתבתי לה "מכת חושך" וביקשתי ממנה עצה לגבי מרכיב מסוים בהתכוננות שלנו. בדיוק כשיצאתי מבית המרקחת היא שלחה לי הודעה ושאלה אם יש חדש. לא הייתי מסוגלת לענות לה. לשגית (המנהלת אדמיניסטרטיבית שלנו), שחיכתה גם היא לשמוע מאתנו, גם לא יכולתי להתקשר. שיחת הועידה עם גלי העו"ד ועפרית, באוטו, בנסיעה הביתה , הדהדה לי כמו צלצול באוזן שלא מניח – "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות…." הרגשתי שהדמעות תקועות לי בגרון ובכל רגע יפרצו החוצה. אולי אפילו חיכיתי לזה – להרגיש שחרור, אבל זה עוד לא הגיע. כמה דקות נסיעה מבית המרקחת אחרי שסגרנו את שיחת הטלפון אני בבית. שירי חברתי מהמושב באה לקחת את בתה ששיחקה עם נעמי שלי, וכששאלה מה קורה הדמעות החלו לבצבץ אבל נשארו בעין. למחרת בבוקר, כשהגעתי לבית יולדות חכתה כבר אלמוג , שצריכה ללדת באוגוסט,  וסיפרנו לה שהלידה לא תוכל להיות בבית יולדות. סוף סוף הדמעות החלו את דרכן החוצה. כששגית הגיעה בהמשך הבוקר זה התגבר.

עפרית ואני שגית ואלמוג יושבות בסלון, מנסות להבין מכל הכוונים מה עושים ואיך ממשיכים. אלמוג שהגיעה לפגישה שגרתית של לווי הריון מצאה את עצמה אתנו בצורה אחרת וחדשה. בג"ץ, חברי כנסת, מאבק –  היו מלים שנזרקו לאוויר. אחרי כמה ימים, אחרי שסיפרנו באופן אישי לכל הנשים האמורות ללדת אתנו מה קורה, פרסמנו הודעה בפייסבוק: קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות בבית יולדות. בנוסף, שלחנו הודעה במייל לכל הנשים שליווינו מאז ההקמה שהכותרת שלה היתה : "יציאת מצרים".

ימי האביב, ימי טרום פסח, היו מטורפים. הודעות רבות בטלפון הנייד של תמיכה מהיולדות שלנו, טלפונים רבים ותומכים, מיילים של נשים המומות וכואבות ומחבקות. קיבלנו גם לא מעט בקשות להצטרפות לעשייה. אדר: אין לך מושג מה חבורת נשים שרצו ללדת בלי אפידורל מסוגלות לעשות! אני בפנים. מיכל: מה שלא תעשו אני אתכם. בעשייה! נעמה: כל דבר שצריך אני מוכנה לעשות! דינה: מה זאת אומרת? אנחנו מכשפות! באה אליכן ונכשף אותם ביחד! אלמוג: אני בפנים ברור. כמעט כולן אמרו את אותו הדבר: זה הולך להיות מאבק של כולנו. מאבק של נשים. לא נסכים להתנהגות הזו יותר. לא נמסור את החופש שלנו יותר. לא נסכים להתערבות הזו שנכנסת לנו לתוך הגוף הפרטי והנשמה. עד כאן.

היום, במבט לאחור כשאני נזכרת בשבוע ההוא, ברגשות הסוערים שהציפו אותי, בדמעות, במשפחה שלי שראתה אמא במצב קצה, אני נזכרת גם בתחושה של משק כנפי ההיסטוריה שריחפה מעל. כשאילן בני שאל אותי על הדמעות הבנתי שהן כבר לא אותן דמעות של הימים הראשונים. הן התחלפו. בימים הראשונים הן זלגו מעצב, כעס ואולי עוד דברים שלא זיהיתי , אבל עכשיו הן אחרות אמרתי לו. עכשיו הן דמעות שזולגות מרוב אהבה. כל פעם שראיתי על צג הטלפון או המחשב שם של אשה שליווינו שהתקשרה או שלחה הודעה בנייד או מייל – התחלתי לבכות. וכל פעם ששמעתי קול כזה – גם. הזיכרונות המשותפים, רגעי האינטימיות, הקושי, השמחה, ההתרגשות, כאילו פרצו החוצה בצורת דמעות כי בלב כבר כנראה לא היה מספיק מקום. ההתרחבות הזו קרתה לאט לאט. באותו שבוע, כמות האהבה שעפרית ואני קיבלנו מהנשים שליווינו היתה כה עצומה עד שלעיתים הרגשתי קושי בנשימה. החוויה בגוף שאומרת לי- המשהו הזה שקרה פה בחמש וחצי השנים האחרונות לא יכול להעלם. הוא כבר כל כך חזק במציאות ובעולם שהעת הזו ומה שקרה עכשיו עם משרד הבריאות, לא הגיעה סתם. למה שקרה עכשיו יש כנראה סיבה טובה אחת לפחות. אולי עכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן לעשות שינוי אמיתי. לידות בית זה לא טרנד, זה לא לעשירים, זה לא לנשים מסוג מסוים. אולי הגיע הזמן שכל אשה תוכל להקשיב לקול הפנימי שלה שאומר – אני אחראית על גופי ועל התינוק שלי ואני יכולה באמת לבחור, מתוך האפשרויות הקיימות, מה נכון לי ומה מתאים לי. כדי שנשים בישראל יוכלו באמת לבחור צריך שכל החברה שלנו תדע שללדת בבית או במרכז לידה זה טוב בריא  ו א פ ש ר י. צריך שיהיו מרכזי לידה בכל עיר, צריך שהמדינה תסבסד זאת כמו את הלידות בבית חולים. אולי כדי שכל זה יקרה צריך טלטלה אמיתית.

גלי עורכת הדין נוסעת עוד רגע לשלושה שבועות לחופשה משפחתית ולכן למחרת בבוקר קבלת המכתב ניהלנו שיחת ועידה אתה ועם גרי, עורך הדין הנוסף.  גרי הסביר לנו על הסיכויים בבג"ץ, איך עובדת מערכת המשפט בישראל ומדוע אין מה למהר אלא לחשוב בשיקול דעת על דרכי הפעולה. הצעד הנכון מבחינה משפטית כרגע הוא להגיש "ערר" לליצמן כדי שאם נחליט בסופו של דבר לגשת לבג"ץ נעשה את זה נכון. בינתיים החלטנו שנחכה לגלי שתחזור מהחופשה ואז נתחיל לעבוד על הערר. גרי המליץ שכדאי להתחיל לחשוב על אסטרטגיה ודרכי פעולה נוספות.

ביום שלישי, שבוע ימים אחרי קבלת המכתב התכנסנו בבית יולדות לחשוב מה עושים. הצטרפו אלינו גם שי ואלי- גברים שנשותיהן ילדו בבית יולדות והם מומחים לקמפיינים. רוני הציע אסטרטגיה. אלמוג הסבירה על מטרות ויעדים בעולם השמניזם. מיכל הקשיבה וסיכמה הכל. דינה מיקדה ב6/6 וסיפרה שיש כזה דבר- יום לידות הבית הבן לאומי…

ואנחנו? התמלאנו אופטימיות. (וגם קצת נאמנו על לידות , השקפת עולם ותהליכים שלוקחים זמן….)

איך נקרא למהלך שלנו? שאלו הנשים המופלאות. צריך שם עם 2-3 מלים מקסימום. משהו כללי, שנשמע זורם, משהו עם המלה לידה. משהו פשוט, קל. רוני אמרה שלפני זמן מה חשבה עם טל לבנון על צרוף המלים:  "זכותי ללדת".

2. המכתב

ביום שני 27.3.17 אחה"צ, הלכתי לבית המרקחת האהוב עלי לקנות כפפות, אלכוהול, סבונים ושמן שקדים. ידעתי שבכל רגע גלי, עורכת הדין שלנו שמלווה אותנו כבר שנתיים, תתקשר לבשר לי מה החלטת הרופאה המחוזית בעניינינו.

יום קודם לכן, יום ראשון בשמונה בבוקר התייצבנו ברמלה (משרד הבריאות מחוז מרכז) ל"השמיע" את קולנו וטענותינו , ביחד עם גלי, מתמחה נוסף מהמשרד שלה וכמה קלסרים עבים, אחרי שהוזמנו לשימוע הזה ביום חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים. נכון נכון- ביום חמישי אחה"צ הודיעו לנו מטעם משרד בריאות, שביום ראשון בשמונה בוקר אנחנו צריכות להיות ברמלה. אם לא נגיע נקבל מכתב סגירה מיידי. שעות רבות במהלך סוף השבוע ישבה גלי עם יארה המתמחה במשרדן בתל אביב וטיכסו עצה לגבי השימוע. למדו שוב את החומר, חרשו שוב את התקדימים, החוק, פקודת בריאות העם ועוד, והחליטו מה יהיה קו ההגנה שלנו ואיך נציג אותו. עפרית ואני הצטרפנו אליהן לשעתיים בודדות בשישי בצהרים לאחר מפגש של "אספת הורים" בבית יולדות, מעגל נשים שלווינו אותן בלידה. קראנו ביחד, דיברנו על שירה ועל אמהות, שיתפנו, צחקנו, נעצבנו – בעיקר נתנו לעצמינו להיות מיילדות ואמהות מחבקות ומחובקות. אח"כ נסענו לבניין הגבוה מול בית המשפט בתל אביב לפגוש את עורכי הדין.

16:00 , יום שישי לאחר הפגישה, אני יוצאת מחניית הבניין הגבוה, ושמה בוייז את כתובתם של הזוג שילדו אצלנו ביום שלישי. היום יום שישי, אני חושבת לעצמי, בקושי שלושה ימים אחרי הלידה שלהם, אני נוסעת לביקור בית והולכת לספר להם שאולי הלידה שלהם היתה האחרונה אצלנו. לפחות כרגע. מה פתאום, את צריכה למצוא את כל האופטימיות שבך עולה עוד קול. אין מצב שיסגרו, תזכרי מה שאמרת תמיד לעפרית.

אני מגיעה לישוב, מוצאת את הבית ופוגשת אשה מדהימה ויפה שנחה במיטה, עם התינוק היפיפה שלה ובן זוג מקסים, מרוגש כולו. אחרי המפגש הראשוני אני מספרת להם מה קורה עם משרד הבריאות ועל חוסר הוודאות. אני מרגישה מיד איך אנחנו הופכים ישות אחת של הבנה והזדהות. הם איתי, אני איתם. ואז עזרה בהנקה, לקיחת דם ל- PKU, שאלות, תשובות ודברים שאני כל כך אוהבת לעשות. אני אוהבת לבוא לאנשים הביתה אחרי לידה משותפת. זוהי אינטימיות חדשה שנוצרה ועלתה מדרגה. אני אוהבת לתמוך באימהות והאבות בשעות האלו, בימים האלו. אני אוהבת להקשיב להם ואוהבת להיות שם בשבילם. המון פעמים כשאני יוצאת מביקור בית של אחרי לידה אני מתקשרת לעפרית ואומרת לה: אני מתה על זה. אני מתה על מה שאנחנו עושות.

אבל הפעם נכנס לתמונה בשקט ובזחילה על הגחון ספק. ספק שעלה והשתלט עלי וכמו כתם שחור התחיל להתנחל אצלי ולתפוס מקום. האם כל זה יוכל להמשך?

כשנפרדנו , הם אמרו לי משפט שאשמע כל כך הרבה בזמן הקרוב: אתן עושות עבודה כל כך טובה וחשובה . זה חייב להמשך. בניתן משהו גדול, יצרתן עולם. תגידו מה צריך לעשות ואנחנו שם.

במשך השנים הבנו, שכדי להחזיק את העולם "שלנו" (נשים, לידות, שירה, מעגל של ביחד) אנחנו צריכות להיות מאוד בעולם "בחוץ". בעצם, כדי לאפשר לנשים בחירה, כדי לאפשר לנשים ללדת בחופשיות, באינטימיות , כדי לאפשר בריאות ליולדות ותינוקות, אנחנו צריכות להיות חכמות ולבחור את צעדינו בקפידה. במדינה שבה לידות בית לא מקובלות על הממסד, בחברה שבה הפחד מושרש מגיל צעיר, בחברה שבה רוב הנשים חוששות מלספר להוריהן על הבחירה שלהן בלידת בית, אנחנו צריכות להבין שלא מספיק להיות צודקות.

באותו יום ראשון, לאחר סוף שבע רווי במתח , במחוז מרכז ברמלה, בשימוע, שטחה עו"ד גלי את טענותיה המנומקות אבל לא היה מי שיקשיב. נראה היה שהעניין הוסדר מראש. "אתן צריכות להוציא רישיון של בית חולים כדי להמשיך לפעול", היתה טענת משרד הבריאות. בכל זאת, לאחר סיום השימוע: "נחשוב ונשלח לכן מכתב עם החלטה מסודרת ומנומקת", אמרה רופאת המחוז.

הייתה טיפ טיפה תקווה. אולי הרשמנו אותה כל כך והיא תיתן לנו להמשיך? אולי הרמה האישית תגבר על הרמה המערכתית?  אולי היא תסכים לבקשה העיקרית שלנו – שיתוף פעולה למען הקמת מרכזי לידה בישראל? אולי תסכים לחשוב אתנו ביחד על הקמה מקצועית של צוות חשיבה משותף?

אך לא. באותו רגע בבית מרקחת, התקשרה גלי ואמרה שהגיע המכתב. "לא תוכלו להמשיך לקבל לידות בבית יולדות. אבל הם לא סוגרים אתכן…."

הרוקח הנחמד שמכיר אותי שנים נבהל קצת כי ראה שהתחלתי לבכות.

1. לסגור

עפרית ואני פתחנו את בית יולדות בספטמבר 2011. במהלך השנים שבהם בית יולדות היה קיים היתה עולה מדי פעם השאלה – מה יהיה אם משרד הבריאות יחליט לסגור אותנו. כמעט כל שיחה כזו , בינינו, הסתיימה בהבנה שאף אחד לא יכול לסגור בן אדם. אף אחד לא יכול לסגור אותנו כי זה פשוט לא אפשרי. אנחנו נשים, אנחנו נושמות, קיימות, יוצרות ולכן זה לא בר מימוש הסגירה הדמיונית הזו. "מה שהקמנו פה לא קשור לקירות ולרהיטים. זהו מעשה רוחני כפי שהוא מעשה הכי מקורקע בעולם" , היה משפט שאהבתי לחזור ולהגיד.

בסוף מרץ האחרון, שנת 2017, קיבלנו ממשרד הבריאות מכתב. המכתב לא הורה על סגירת בית יולדות שלנו, אבל הורה לנו להפסיק לקבל בו לידות.

אין בעיה, אמרה רופאת המחוז, תמשיכו לעשות את כל שאר הפעילויות הנחמדות שאתן עושות שם: לווי הריון, התאמות דיאפרגמה, פגישות שונות עם נשים וגברים ותינוקות, אבל לא לידות. יותר בטוח / בריא לאשה ללדת בביתה מאשר במקום שנועד לשם כך. קומת קרקע, כניסה מותאמת לאמבולנס, ציוד מונח במקום ולא מטלטל במכונית, מטבח ושני חדרים מאובזרים ללידה – לא. בית פרטי- כן.

ואו. אשקרה זה קורה. שתינו, עפרית ואני, כל אחת מגיבה בדרכה, מהמקום הפרטי שלה, בהתאם להיסטוריה הפרטית שלה והעולם שלה.

שתינו בשוק, בהלם, בעצב, בכעס. מרגישות שעדיין זה לא נתפס ממש.

עורכי הדין שלנו יעצו לנו שבמקביל למחשבה על פיתוח אסטרטגיה לפעולה אכן נפסיק בשלב זה לקבל לידות בבית יולדות.

אבל מה יהיה עם הנשים שאמורות ללדת השבוע?? היום? מחר? מה יהיה איתן? איך נבשר להן זאת? מה נעשה??? ברור שהן יוכלו ללדת בביתן (מזל שהנשים שמועד הלידה שלהן היה ממש קרוב היו כאלו שגרו במרחק סביר מבית חולים) אבל האם ירצו ללדת בביתן? האם בני הזוג שלהן ירצו? אי אפשר להתקשר אליהן ולהפיל פצצה שכזו. אנחנו לא עוזבות אתכן בשום אופן נגיד להן, אבל יכולות לבוא להיות מיילדות בבית שלכן בלידה. לא פה. לא בבית יולדות.

החלטנו שאני נוסעת באותו יום ליפו, לבשר לאשה שהיתה בשבוע 41 ולבן זוגה את הבשורה. בנוסף לאתגר של סוף ההריון שבו נמצאת כל אשה, יתווסף לה עכשיו עוד משהו. הודאות של מקום הלידה שהיתה כל כך מוצקה אצלה, תשתנה גם היא. למחרת היום הזמנו אלינו את הזוג הבא. האשה בשבוע 38 וגם היא, תכלס, יכולה ללדת כל יום. במקביל התחלנו להתקשר לנשים שמועד הלידה שלהן היה רחוק יותר והן יכלו להסס בצורה יותר "נינוחה". אשה אחת שגרה ממש רחוק מבי"ח והייתה בשבוע 35 החלה מסע של "לחפש לעצמה את הבית החלופי ללידה" ועוד ועוד. נשים אחדות החליטו שהאפשרות ללדת בביתן לא טובה עבורן ובחרו להיפרד מאתנו. נשים אחדות החליטו ללדת בביתן למרות ההתלבטות הראשונית ואחרות היו עדיין צריכות למצוא מקום לידה חלופי כי ביתן לא התאים מסיבות שונות ללידה. לא מעט נשים החליטו להמשיך להתלבט.

כך נפתחה לה תקופה מיוחדת מאוד שבה בילינו בלידות בית עם נשים שהתגמשו מאוד, נשים שבאמצע הדרך (או בסופה) נודע להן שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. ממש. ממש כך. אמנם העובדה שהמיילדות שלהן איתן חשובה, אבל מסתבר שגם התפאורה, המרחב, הסביבה. העובדה שהמקום שסיפק להן עד עכשיו עוגן בלב הסערה ההריונית לא יוכל להיות שם עבורן בלידה הקרובה מאוד ערערה.

בשבוע שעבר, הייתה הלידה הראשונה של אשה שכאשר פנתה אלינו (התקשרה יום אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות) סיפרנו לה בקצרה מה קרה ואמרנו שנשמח ללוות אותה בביתה.

אילו ארבעה חודשים עברנו! נראה כאילו כל השנים שבהם פעל בית יולדות והיה חי ונושם וחולה ושמח וצוחק ומתרגש- הכינו אותנו לקראתם.

%d בלוגרים אהבו את זה: