28. שבע שנים ביחד

אתמול, ישבתי לכוס קפה עם ליאת חברתי ודיברנו על תמונות. אני התלוננתי על כך שלא הדפסנו כמעט תמונות בעשר השנים האחרונות ואין לנו הרבה תמונות של חיי היומיום עם הילדים. מכאן גלשה השיחה להבניית הזהות הנפרסת מול עינינו כשאנו מתבוננות בתמונות.

בעצם , אמרנו, התמונות מאפשרות לנו לספר לעצמנו את הסיפור של חיינו כפי שאנחנו בוחרות לזכור אותו ולחיות אותו. את הדברים הפחות טובים אנחנו בד"כ משתדלות לשים בצד  והתמונות הלא מחמיאות לא ייכנסו לספרי התמונות המודפסות.

********

ההרהור בתמונות תופס אותי בבליל של זכרונות ומחשבות על בית יולדות. בשבועיים האחרונים, עפרית ואני מוצאות את עצמנו נזכרות בהרבה דברים שקרו במהלך שבע השנים שבהן פעל בית יולדות. לפני שבוע שוחחנו בטלפון, על הבוקר, את השיחה היומית שלנו, ומצאנו את עצמנו גולשות  עם הזכרונות לתוך החודשים הראשונים ראשונים של בית יולדות. הבנו שלכל אחת מאתנו היה בראש סיפור קצת שונה. השוונו גרסאות והתרגשנו. כל כך הרבה דברים קרו שם בתקופת הטרום בית יולדות הזו. עפרית עדיין עבדה עם טובה בלידות בית, אני עבדתי בלניאדו וחודשים ארוכים קנינו רהיטים, עיצבנו, תכננו וצבענו.

כשאמרתי לאריאלה, האחות האחראית על  חדר לידה בלניאדו שאני עוזבת ומתכננת לפתוח מרכז לידה עצמאי, זה היה בפסח. הפתיחה היתה מתוכננת לראש השנה. אריאלה לא הופתעה ומאוד פירגנה . קבענו שאעבוד עד סוף אוגוסט ואכן היום האחרון שלי כמיילדת בחדר לידה לניאדו היה ב31/8/2011.

מכיוון שעפרית כבר גרה בפוקס 15 גדרה , מעל בית יולדות, יכולנו להתחיל לפגוש נשים גם לפני הפתיחה הרשמית וכך קרה שכמה לידות "הסתננו" עוד לפני הפתיחה. שלי ואסנת ילדו בחדר הקטן כשעדיין לא היו רהיטים בשאר החדרים. נטלי ונעמה התחילו להיפגש אתנו בקיץ והיו אמורות להיות היולדות הראשונות לאחר הפתיחה הרשמית. הן היו הראשונות שבאו ללווי הריון במתכונת של שתי מיילדות (אז עוד היינו נוכחות שתינו בכל פגישה!). בין לבין תכננו את ערב הפתיחה החגיגי וקבענו אותו ל21/9 כדי שיהיה לנו יעד מדויק ונסיים הכנות אחרונות.

********

מי בכלל חשבה על כל מה שאנו הולכות לעבור ביחד. לא יכולנו לדמיין. אני מרגישה היום שמעבר לחדשנות של המודל שהצבנו כאן במרחב והמשמעות העמוקה של ליווי נשים בהריון בלידה ואחרי הלידה , העובדה הכי משמעותית עבורי בשבע השנים האחרונות היתה העבודה המשותפת עם עפרית. כשהחלטנו לעבוד במודל של שתי מיילדות בלידה ולהקים ביחד, בשיתוף מלא את בית יולדות לא תארנו כמה העובדה הזו תהיה משמעותית עבורנו כי לא יכולנו בכלל לדעת מה היא תביא איתה – גם ללידות וגם לחיים הפרטיים של כל אחת ואחת מאתנו. כשאת עובדת בזוגיות כל כך צמודה אי אפשר להתעלם מדברים. מישהי אחרת תמיד רואה אותך.

אני מאמינה שכל זוגיות היא מקום שמאוד מאפשר גדילה והתפתחות. כשדיברתי עם ליאת אתמול על הבנות שלנו ועל בני הזוג שלנו אמרתי לה שבגלל שזוגיות (כמו הורות) היא כל כך אינטנסיבית ויש הרבה חיכוך, דוקא בגלל זה, אנחנו יכולות להבין עוד על עצמינו ולהגיע למקומות יותר טובים עם עצמינו (ורק אז גם הביחד יכול להרויח מזה). הצמידות הזו לא מאפשרת לברוח. בני בזוג שלנו  יודעים לזהות אצלנו את תנועות הגוף הקטנות, את העוית בפנים, בעין , בקצה הפה, את הטון המשתנה פנים מול פנים או בטלפון כשמשהו קורה. בני או בנות הזוג שלנו מכירים אותנו מבפנים לעיתים כפי שאנו מכירות את עצמינו או יותר מכך ובעיקר – מכירים אותנו בדרך אחרת. התמונה הנגלית לנו בבואנו לראות אדם אחר היא שונה מהתמונה בה רואה האדם את עצמו.

********

עפרית ואני התמודדנו עם המציאות הזוגית הזו לא פעם. מכיוון שתנועת החיים היא גלית לעיתים היה קל ולעיתים קשה. היה לנו מזל – היעוד המיילדותי היה כל כך חזק ועמוק אצל שתינו שלא ויתרנו ולמען המשך קיומו של בית יולדות המשכנו הלאה. ברוב המקרים החלטנו לקחת את הקשיים בינינו לטובת גדילה והתרחבות פנימית . במבט לאחור אני יכולה לומר היום  שזה היה (ועדיין) אדיר, שזה היה החלק הכי מלמד ומצמיח מבחינתי בכל שנותיו של בית יולדות. ככל שהבנו עוד על עצמנו – על הילדות שלנו, על הדפוסים שלנו שגורמים לנו לפעול בהווה כך או אחרת, יכולנו להרחיב  עוד את האפשרות והרצון שלנו להיות ביחד, וגם את אפשרות ההכלה והתמיכה שלנו בתהליכים עם נשים אחרות שליווינו.

*******

בואי נעשה לעצמנו טקס קטן של פרידה מבית יולדות, אמרה לי  עפרית השבוע. זה צריך להיות משהו נעים ונחמד, אולי נלך להרים כוסית באחת ממסעדות הדגים  בנמל אשדוד שפעם הלכנו אליה אחרי לידה. אנחנו צריכות לציין זאת לעצמינו אפילו שאנחנו לא נפרדות. עברו שבע שנים עם כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה תינוקות, כל כך הרבה רגשות.

********

אני מרגישה שאנו רק מתחילות להבין מה היה פה. במהלך השנים היינו כל כך עסוקות בלעשות, להבין, לעודד, להכיל, לתמוך, לכעוס, ללמוד, ליפול, לקום, לבכות, לצחוק וגם – לדבר בטלפון ולהיות בכוננות.

ועכשיו ? לאט לאט יתחיל משהו חדש. המשהו החדש הזה יכיל בתוכו את כל מה שהיה והיינו עד כה – כמו נבט שבוקע מתוך האדמה ונראה לעיננו לראשונה, אבל בעצם מכיל את כל מה שהאדמה יכלה לתת לו כצידה לדרך.

הנבט שלנו יכיל המון אהבה ואת כל התמונות שעולות – אלו שאנו רוצות לזכור ואלו שאנו רוצות לשכוח, אבל יהיה בו גם משהו חדש לגמרי.

27. תנועה במישור

מה זה "זכותי ללדת"? שואל אותי ינון מהאוזן בר בתל אביב, בעוד אני מתכתבת איתו לגבי חשבונית מהאירוע שלנו אצלם לפני שלושה חודשים. זו עמותה? זו תנועה? מפלגה? מלכ"ר? קטעים, אני אומרת לו, זו שאלה שעולה לעיתים קרובות ולי עצמי לא ממש ברור איך מגדירים מה.  על דרך השלילה, אני חושבת איתו בקול רם – זו לא עמותה, לא מפלגה, לא מלכ"ר. אז כנראה "תנועה". תנועת נשים שקמה כשהחליטו לסגור את בית יולדות שלנו לפני שנה וחצי (עוד מעט).

המילה "תנועה" חביבה עלי ואני ממשיכה לגלגל אותה על הלשון.

"האיבר היפה ביותר בגוף הוא התנועה" כותבת רירי סילביה מנור בשיר קצרצר שאני אוהבת.

כן, נכון, אנחנו תנועה. רוצות לזוז, להזיז, לשנות. אנחנו חולמות ביחד, חושבות ביחד, מתכננות ביחד, מתעייפות ביחד וממשיכות ביחד. הכל תוך כדי תנועה.

רק ביחד אפשר היום לעשות דברים – אנחנו מחזקות אחת את השניה . בזכות העובדה שעפרית ואני מפתחות זוגיות מיוחדת כבר לא מעט שנים, אנחנו מביאות לתוך תבשיל הביחד של זכותי את נסיונינו האישי-זוגי. למעשה כל אחת מצוות הניהול מביאה  ומוזגת פנימה את נסיונה שלה. לכולנו ברור שכל אחת ואחת משמעותית וחשובה כולל אלו מאתנו שהיו בפנים ויצאו. כיום, אנחנו שבע נשים שמובילות את העגלה. המיקום שלנו משתנה כלפיה – מישהי דוחפת מאחור ועוברת קדימה, מישהי הולכת בצד ושמה יד מצידי העגלה , מישהי שמה יד על כתף חברתה ושוב משנה מקום וכך הלאה. התנועה בלתי פוסקת , הקצב שלנו והנוף שלנו משתנה גם הוא. כן, הנוף משתנה ממש.

בימים אלו אנחנו נמצאות במישור. החלטת בגץ הדרמטית מלפני חודש גורמת לנו לתהיות ומחשבות לגבי אנה פנינו כעת, ההבנות כי הדרך ארוכה ורבה מתיישבות במקומן , נשים ואנשים רבים רוצים לעזור ולתמוך. רעיונות נפלאים לכוונים נוספים חדשים וישנים מתווספים כל הזמן. ההבנה כי אנו זקוקות למימון ארוך טווח קמה איתנו בבוקר והולכת איתנו לישון בערב. יש המון אתגרים.

תחושת המישור נעימה מחד כי היא מאפשרת הליכה מדודה ונעימה ומצד שני בגלל העדר דרמה, פחות סוחפת אחריה את הציבור.

"אני הולך במישור ונהנה" כתבה יונה וולך, בגוף זכר, ואני מנסה להתחקות אחר צעדיה.

********

תנועת זכותי ללדת נולדה מתוך שבר וכאב ויצרה שינוי במציאות. כבר היום אנחנו מרגישות שהשיח על לידות בית, על הקמת מרכזי לידה הוא אחר מאשר היה מלפני שנה או שנתיים. המון נשים שפעם לא היו מעלות על הדעת ללדת בבית חושבות על זה ועושות את זה והגענו למצב שאין מספיק מיילדות בית בישראל. כל כמה ימים מתקשרת אשה שלא מצליחה למצוא מיילדת בית כי כולן מלאות.

אני מאמינה שמציאות זו – שבה השיח גדל, הידע הפנימי של המוני נשים מתחיל להתגלות, גברים שפעם לא התחברו משום כוון לנושא רואים בו שליחות או לפחות נושא חשוב ממש בהווית החיים – אבל ה"שטח" עדיין לא מוכן – היא זמנית, והיא חלק מהותי מהאופי של המישור הנוכחי. זוהי מציאות של בין לבין. כמו בהנקה: לעיתים התינוק רוצה יותר ממה שיש כרגע ולוקח לאמו יום יומיים לייצר מספיק  חלב כדי להשביע את רעבונו. בזכות הדרישה שלו, הבלתי פוסקת, הגוף שלה מבין שצריך לשנס מתניים מח ושדיים ומייצר עוד.

*********

לאורך כל כתיבת הפוסט הזה אני מהרהרת במילה מישור שעולה לי שוב ושוב ואחרי שגלגלתי על הלשון את המילה תנועה אני עושה את זה איתה. זוהי מילה סגורה ולא פתוחה כמו תנועה ועם זאת את ה- או ניתן להגייה ארוכה ארוכה. גם הוא יכול להיות המשכי ורציף.

כאשר אני נתקלת במילה כזו שמושכת את תשומת ליבי בטקסט של מישהו אחר או שצצה ועולה מתוכי אני אוהבת לפתוח מילון. החיפוש במילוג המילון האינטרנטי לא מספק אותי בד"כ ואני פותחת גם הפעם מילון אמיתי- מילון ספיר עברי עברי.

מישור: 1. שטח ישר שאין בו גבעות  ובקעות. 2. תחום , שטח (מישור אישי) 3. צדק, יושר.

ואו, לא זכרתי את ההקשר לצדק ויושרה. גילוי של בוקר.

גם התנועה שכתבה עליה רירי סליביה מנור וגם ההנאה שכתבה עליה יונה וולך מתחברות לי עכשיו יותר מאשר קודם לזכותי ללדת ולהליכה במישור.

 

26. פירוק

כל תא בגוף חייב להתפרק כדי להתחלק אומרת לנו אפרת, כשאנו יושבות ביחד לפגישת "סיכום" אחרי הלידה. עברו כבר כמעט שבעה שבועות ואנחנו יושבות ביחד ומדברות על הלידה ועל התקופה האינטנסיבית של האחרי.

כדי להגיע לפעולת החלוקה התאית שהיא הפעולה שמאפשרת את הגדילה וההתרחבות של הגוף שלנו, והפעולה המאפשרת את יצירת העוברים שלנו, התא  – המקום הכל כך מרוכז, "קטן" ועם זאת המקום שהוא גם עולם ומלואו – חייב להתפרק.

********

רוב הנשים חוות פירוק כלשהו בלידה. יש כאלו שזה קורה להן כבר בסוף ההריון ויש כאלו שזה קורה להן אחרי הלידה , אבל רובנו מרגישות את החויה המטלטלת הזו של פירוק הגוף בלידה.

עבורי תחושת הפירוק נחוותה בלידה הראשונה והשלישית. בלידה השניה  זה קרה לי אחרי.

בלידה הראשונה, ממש לקראת הסוף, כפות הידיים והפה שלי נתקעו במין מצב מוזר ולא יכולתי להזיז אותם. הצוות הרפואי נלחץ בטירוף. נכנסו עוד ועוד רופאים לחדר – עובדה שהחמירה את המצב לחלוטין. היום, 19 שנה אחרי, אני מבינה את הסיטואציה ויודעת להסבירה במונחים פיזיולוגיים ונפשיים. אני יודעת שפגשתי שם משהו מאוד עמוק . משהו שידע שאני עומדת להפוך לאמא. שני המקומות הללו – הידיים והפה, שמסמלים את המגע והתקשורת יותר מכל ידעו משהו על חווית האימהות שחוויתי בתור ילדה ופחדו מאוד. התאים שלי ידעו  שאני עומדת להיות אמא בעוד דקות ספורות והגיבו. אני הרגשתי שאין לי כל שליטה על הגוף שלי ועופר חשב שאני הולכת למות. ברגע ששירה נולדה והושמה עלי הכל השתחרר.

בלידה השלישית לקראת הסוף היה לי כאב מוזר שלא קשור לכאב הצירים – כאב חזק ומטלטל בעצמתו בצד ימין שהסיט את תשומת הלב שלי מהעובדה שעוד רגע נעמי יוצאת והיא תהיה פה איתי. הכאב היה כל כך חזק ורציף. לחשתי לעפרית ומאיה המיילדות שלי – "תעזרו לי" . לא היו לי כוחות, הייתי חלשה, ופשוט ויתרתי. כשנעמי נולדה דקות אחר כך- זה עבר.

*******

היום, נסעתי עם עופר לגדרה וביחד עם עפרית התחלנו "לפרק" את בית יולדות. התחלנו למיין, לארוז, לפרק מדפים ולהוציא רהיטים. ניקינו פרקנו מיינו, קראנו ברכות שקיבלנו, הסתכלנו שוב בתמונות מהלידות. בינות לעצב וההתרגשות, הזיכרונות הרבים הצפונים בקירות ובחפצים, הזכרנו לעצמנו שאנו עושות זאת גם כדי לפנות מקום למשהו חדש.

********

כשאפרת נתנה לנו אתמול במתנה את הדימוי של הפירוק התאי ראיתי לנגד עיני את פירוק בית יולדות הפיזי (כי הרוחני לעולם לא יתפרק) ובעקבותיו צמיחה ובניה של עשרות בתי יולדות בישראל- מרכזי  לידה עצמאיים שקמים בכל עיר.

כמו שבלידה אנו צריכות להתפרק, להשיל, ורק אז להתרחב אל עבר עוד ילד ואל עבר האימהות, גם פעולת הפירוק הנוכחית, אני אומרת לעפרית ועופר בזמן העבודה ובזמן שהדמעות שלי מציפות את עיני והכל מטשטש, הכרחית כנראה בשביל שינוי וצמיחה.

25. I think its not possible for you

( סיפור בעקבות החלטת בג"ץ והמחשבות להמשך )

כשהיינו בני 28 נסענו עופר ואני לנפאל לטרק של חודש באזור ההימלאיה. היינו יחסית "מבוגרים" מול כל התרמילאים שפגשנו, שהיו פחות או יותר בשנות ה-20 המוקדמות של החיים. שנינו עבדנו, היינו אחרי שנות לימודים באוניברסיטה ואחרי הכרות עם עצמינו ואחד עם השני. המחשבה על טיול בהימלאיה עלתה ביחד עם ההבנה המשותפת שאני אוהבת טיולים וטבע אבל הגוף שלי יחסית חלש ולפעמים פשוט אין לי כח. אבל ממש. בצבא, הייתי מדריכת טיולים ופעמים רבות כאשר היה טיפוס רציני הייתי מסיימת את המסלול בסוף… אחרונה.

********

כשהגענו לפוקרה בנפאל , העיר ממנה יצאנו לטרק, בעודנו מבררים פרטים על הטיול עצמו, הבנו שיש מקצוע שנקרא "פורטר" שזה סבל שסוחב לתרמילאים את התיקים וכך הם יכולים לתת פרנסה למקומיים ולהנות מטיול ללא המוצ'ילה הגדולה. שנים לפני כן, כאשר טיילנו בדרום אמריקה, לא היה דבר כזה . בהתחלה, האפשרות הזו – שמישהו יסחוב עבורנו את התיקים נראתה  מוזרה עד כדי לא אפשרית עבורנו אך עד מהרה התרגלנו לרעיון והחלטנו לחפש פורטר כזה.

מצאנו את האם, שהיה נפאלי נחמד שידע אנגלית טובה ויחד איתו התחלנו במסענו. מכיוון שטסנו במטוס קטן לתחילת המסלול היה נראה לנו שהטיפוסים יהיו סבירים ואין לנו בעיה לעמוד בהם. ככל שעברו הימים התחברנו עם האם וניהלנו שיחות פתוחות על החיים. הוא הבין די מהר שאני לא "מיטיבת לכת" גם בגלל הקצב שלי וגם כי בסוף כל יום נשפכתי לגמרי, והיה מציע לנו לעצור לישון במקומות שלא איתגרו אותנו יתר על המידה מבחינת המרחקים. אנחנו מצדנו נהנו בטירוף מעצם השהייה במקומות המדהימים האלו, ממזג האויר, מלהיות ביחד ופשוט מההתמסרות לדרך ולהליכה עצמה.

ההליכה בהרים היתה מדהימה והדרך כל יום יפה יותר ויותר. לא זוכרת כמה ק"מ הלכנו כל יום אבל הסיפוק היה אדיר. יום לפני אחרון כשהגענו למקום בו אנו רוצים לשכב לישון הוא סיפר לנו שישנו הר בקרבת מקום , שנהוג לטפס עליו השכם בבוקר כדי לראות ממנו את הזריחה ויש נוף ממש יפה. הוא שאל האם נרצה לעלות, כי לא ממש חייבים. הוא ציין שוב ושוב שזה טיפוס רציני. לסיכום אמר שאפשר פשוט להמשיך לכוון סוף המסלול ולוותר על זה.

גם אני וגם עופר חייכנו ושמחנו על הצעתו.

אוקי, בסדר אנחנו בעד. אמרנו כמעט פה אחד….

כמה זמן זה ייקח עד למעלה? שאלנו.

שעה שעתיים.

סבבה. ברור שנלך על זה, אמרנו.

ואז השתררה דממה.

I THINK ITS NOT POSSIBLE FOR YOU

הוא אמר והסתכל עלי.

*********

מאז, עברו 21 שנים. שנים בהם נולדו לנו ילדים, עזבנו את תל אביב, החלפנו עבודות , גדלנו ביחד ולחוד והתפתחנו כל אחד בכוון שלו. המשפט הזה, שאמר לי האם בערב לפני הטיפוס, מלווה אותי ואותנו כל הזמן. מדי פעם כשאנחנו מרגישים צורך להזכיר לעצמינו שאנחנו יכולים , כשעולה משהו שממש מאתגר אותנו או אפילו נראה בלתי אפשרי  – אנחנו אומרים אותו אחד לשני וצוחקים.

24. אקטיביזם

אתמול בבוקר הלכתי למכולת במושב. שכנה פגשה אותי ואמרה שהצטערה לקרוא בפייסבוק על התוצאות של הדיון בבג"ץ.  ממש מתסכל היא אמרה, והרגשתי שהיא פותחת בנאום קטן. כשהיא ראתה שאני מקשיבה ומחכה להמשך, היא שאלה בעדינות האם אני מתכוונת להמשיך עם כל הבג'רס הזה. קשה לחיות פה גם ככה, היא אמרה. למה את צריכה להשקיע כל כך הרבה בשביל נשים תינוקות ומצב הלידה בישראל… זה לוקח ממך המון אנרגיה, מוסיף שיערות לבנות, פחות זמן להיות בבית, ומישהו משלם לך על זה? את עושה עבודה חשובה, ברור, אבל אולי זה סימן ש… די?  סגרו את בית יולדות, ניסיתן, התאמצתן, ו..? אולי מעכשיו תעשי לביתך ותפסיקי עם כל האקטיביזם הזה? את עם רגליים על הקרקע ועיניים פקוחות – רואה מה קורה פה. כל דבר נגוע בפוליטיקה ושמרנות. מה הסיכוי שיקרה שינוי?

********

הלכתי ברגל הביתה ובדרך  עברתי ליד הקרוואן של בר שבו הייתי בלידה לא מזמן. נזכרתי בשיחה שלנו כמה חודשים אחרי הלידה.

את יודעת, אמרתי לבר, אני כל כך אוהבת להיות בלידות, כל כך אוהבת את העבודה שלי, אבל אני גם רוצה משהו יותר גדול. אני רוצה שינוי אמיתי ועמוק שיקרה מסביב. אני רוצה שאנשים יבינו את משמעות הלידה. את הכח שלה כשער בין לבין. את הפוטנציאל הטמון בה. אני רוצה שתהיה אפשרות אמיתית פשוטה ללדת ללא הפרעות מיותרות. בתשומת לב, בתמיכה, בהקשבה, בבריאות. אי אפשר להמשיך עם המציאות הנוכחית . הידע חייב להיות זמין ופשוט עבור הנשים והגברים, ההחלטה לגבי הלידה צריכה להיות שלהם, לווי בלידה מחוץ לבי"ח לא אמור לעלות כסף, הפריפריה שוב מפסידה – גם בנושא הלידה… ועוד.

בהמשך השיחה, אמרתי לבר : את יודעת, הדרך הזו, שבחרתי ללכת בה והיא כנראה בחרה אותי, היא גם הדרך אלי. לתמי. גם לתמי הילדה הקטנה וגם לתמי האשה הגדולה.

הדרך הזו, ואולי אקרא לה מהיום דרך הלידה , מאפשרת לי לבוא לידי ביטוי ולכן אני אוהבת אותה והיא חשובה לי. היא מאפשרת לי עוד קצת להבין אותי את הילדים את עופר ואת העולם ומראה לי לעיתים דברים נסתרים. מאפשרת לי עוד ועוד להיות גם בלא נודע ובעכשיו.

********

כשהגעתי הביתה, הבנתי למה השאלות ששאלה אותי השכנה במכולת אף פעם לא הטרידו אותי, ועם זאת לא ידעתי מה לענות לה. הבנתי שאני עושה את "זה" עבור עצמי.

********

ברור שאני רוצה מציאות טובה יותר של לידות, מציאות שבה הבריאות הפיזית והנפשית שלנו תוכל להתקיים בלידה ואני רוצה זאת עבור כולנו . ברור שאני פועלת  עם צוות של נשים מופלאות שמאמינות בכל ליבן בדרך ומוכנות גם הן להשקיע המון עבודה כדי שיקרה שינוי – כדי שנוכל ללדת בחופש באחריות ברוך באהבה . כדי שנשים וגברים יוכלו להתחיל את ההורות שלהם בתמיכה ויקבלו הכרה לצרכים שלהם. אני עושה מה שאני עושה כדי שתינוקות יוכלו להיוולד לידיים אוהבות.  אבל…

אקטיביזם זה לא אלטרואיזם. אני משננת מה לומר לשכנה בפעם הבאה שנפגש…. זה דיוק של הצרכים שלי, של היכולות שלי, של הלב והרחם שלי. של מי שאני. לכן, השאלה מבחינתי היא לא האם אני ממשיכה ואנחנו ממשיכות לנסות להשיג את מטרותינו – אלא איך ובאיזו דרך או דרכים נעשה זאת. פסק הדין הנוכחי הוא רק נקודה על פני רצף של שינוי שהחל וימשיך.

לעצמי, אני ממשיכה ואומרת, שאני מקווה להצליח לעשות ולהיות בדרך הזו במידה הנכונה.  במידה של איזון בין מי שאני יכולה להיות בעולם בכל עוצמתי לבין אפסיותי מול הטבע והכוחות הגדולים ממני בהרבה. ואז עולה חיוך, וכל הרצינות התהומית הופכת לקלילה. נכון, גם כאן אני חושבת לעצמי, זה כמו בלידה.

 

 

23. לידה

לאחר חודשיים וארבעה ימים של המתנה וציפייה דרוכה קיבלנו אתמול את פסק דין שלו חיכינו. שני שופטים כתבו שמרכז לידה טבעי הוא כמו בית חולים ולכן צריך רישיון של בית חולים, ושופט אחד, ששמו ייזכר לעולמים, עופר גרוסקופ, כתב: לא נכון. מרכז לידה הוא לא כמו בית חולים כי לידה היא דבר טבעי. היא אינה הליך רפואי. הטיפול שניתן על ידי הצוות המקצועי במרכז הלידה אינו הופך אותה להליך רפואי.

העצב שעלה עם ההבנה שהפסדנו במערכה עדיין נמצא. השעות שעברו מאז הן רבות אבל גם מעטות. המחשבות המתרוצצות במח, הדמעות שצצות ונעלמות, הילדים שלי, עופר עפרית וחברות צוות זכותי ללדת – כל הזמן פה. כל הזמן איתי ובתוכי.

אנחנו כל כך רוצות לעשות שינוי. אנחנו מביאות כל כך הרבה טוב. משהו חייב לקרות. זה כל כך מתסכל.

********

בבוקר אתמול, כמה שעות טובות לפני שהגיע לידי פסק הדין, נתקלתי בסרטון על בחורה יהודיה בת 27 מאמסטרדם, שמתה באשויץ – אתי הילסום. את ספרה של אתי קראתי לפני שנה והרגשתי שאם הייתי צריכה לבחור ספר אחד לקחת עמי לאי בודד הייתי לוקחת אותה. את אתי. את ספרה. אתי כותבת יומן במשך שנתיים ובו היא מתארת את חייה התוססים מלאי האהבה, היופי, האכזבות, הקשיים, בזמן הכיבוש הנאצי. אתי מצליחה לראות את היופי העז והברור גם כשהמציאות היא קשה מנשוא. גם בגרמני היא מוצאת טוב. היא בוחרת להכנס למחנה ריכוז למרות שיש לה אפשרות בחירה כדי לתמוך באנשים ולהראות להם את הטוב שבתוכם. את הטוב שבחוץ. לא יכול להיות שנתקלתי בך שוב אתי, אתמול בבוקר, במקרה.

********

עפרית ואני, צוות זכותי ללדת ועוד נשים רבות היום בארץ, בוחרות להביא טוב למציאות שלנו דרך הלידה. אנחנו בטוחות שיש בלידה אפשרות אמתית לתיקון. אנחנו רוצות אפשרות ללדת בבריאות בתמיכה ובכבוד כדי לשנות עוד משהו קטן בעולם . אנחנו רוצות להסיט את כף המאזניים טיפה לעבר  הטוב. אנחנו יודעות שלא משנה הטרמינולוגיה שנבחרה בפסק הדין או השפה המשפטית בכללותה או הפרשנות הזו או האחרת. אנחנו יודעות שאנחנו בדרך הנכונה וקורים בה כל מיני דברים ואנחנו ממשיכות.

********

בערב, לאחר שיחה עם עפרית דינה מור נועה וסיון (צוות זכותי) הלכתי לישון ולקחתי לידי את הספר שאותו אני קוראת עכשיו. היו לי עוד כמה עמודים אחרונים ופתחתי במקום שבו הייתה הסימנייה. זה מה שהיה כתוב בו:

"פשעים נגד ילדים ונשים לא נחשבו פעם פשעים. רק בעת האחרונה הוכר השימוש בכח נגד נשים וילדים כהפרה של זכויות אדם בסיסיות… עד שהתנועה הפמיניסטית הגדירה אותם ככאלה הפושעים נהנו מחסינות של החוק.(…) בעשרים השנה האחרונות נערכו רפורמות במערכת המשפט בהשראת התנועה הפמיניסטית והן פתחו את הדלת מעט יותר בפני נפגעי פשעים מיניים ומשפחתיים שדרשו משפט צדק בבית המשפט. התמיכה העממית הרחבה עודדה עוד ועוד קורבנות להיחשף ". (ג'ודית הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 266 ,1997, ארה"ב).

********

מערכת המשפט הישראלית אינה שונה ממערכת המשפט האמריקאית : גם אצלנו החוק והצדק לא תמיד הולכים ביחד. גם אצלנו כנראה יידרש עוד זמן לשינוי של ממש. אני מאמינה שגם פה התמיכה העממית הרחבה של הנשים והגברים, שמתחילים להבין את המשמעות של ההריון הלידה והתקופה שאחריה – יכו גלים והאדוות שלהם בסופו של דבר יצרו את השינוי. אני גאה להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

22. המתנה

המתנה מלשון להמתין או המתנה מלשון מתנה (כמו מתנה ליומולדת), מזכירה לי את המילה באנגלית PRESENT שזה גם הווה וגם מתנה. השפה או הלשון טומנת בחובה פעמים רבות צרופים או "איחודים" שכאלו שמעניין אותי להסתכל עליהם עוד.

אנחנו ממתינות לפסק הדין. כמו בחודש האחרון להריון, גם כאן ברור שתהיה בסוף לידה. אבל מתי יגיע הסוף הזה? קרן גדסי לימדה אותנו פעם תרגיל שאנו עושות עם נשים לקראת הלידה, שנקרא: "מה אני יודעת ומה אני לא יודעת על הלידה הקרובה". זהו תרגיל שאני אוהבת כי הוא מנכיח בעת ובעונה אחת ודאויות וחוסר ודאויות. בדרך כלל אין ביניהם איזון אבל אני אומרת לעצמי שזה בסדר.

אז מה אנחנו יודעות ומה אנחנו לא יודעות על פסק הדין? אנחנו יודעות שהוא יגיע. תהיה לידה. אנחנו לא יודעות איך יראה התינוק ולמי / למה הוא יהיה דומה ואם בכלל יהיה דומה. אנחנו יודעות שזה יקרה בקרוב אבל לא יודעות מתי. אנחנו יודעות שהוא ישפיע על חיינו ועל המציאות בארץ לא משנה מה הוא יביא איתו. אנחנו יודעות שההריון איתו כבר השפיע ונתן את אותותיו. אנחנו יודעות שעשינו כל מה שאנו יכולות בשביל הלידה. אנחנו יודעות שאנו אמהות טובות דיינו.

ואני יודעת שהדבר הכי בולט בתקופה זו של הידיעה והאי ידיעה הוא ההמתנה.

אני מרגישה אותה בעיקר בקושי לעשות דברים אחרים. אני מרגישה שההמתנה לתינוק הזה, לפסק הדין, תופסת נפח ממש כמו המתנה ללידה. רוב הנשים בסוף ההריון מאותגרות על ידי הציפייה. זו ציפייה שונה ממה שאנו בדרך כלל מכירים. לפני אירוע גדול אנחנו בדרך סופרים את הימים, לעיתים את השעות. אנחנו מכינים רשימה ויודעים פחות או יותר לעשות סדרי עדיפויות לפי השעון המתקתק. וכאן? בחודש התשיעי? אנחנו מחכות לאירוע גדול, משמעותי, לעיתים מטלטל ואיננו יודעות כלל מתי יגיע! איפה אהיה כשיתחילו צירים, איפה יהיה בן הזוג שלי באותו הרגע, האם זה יהיה יום או לילה. נכון שיש תאריך משוער אבל הוא פרוס על פני חודש ימים! יש נשים שיולדות בשבוע 37 ויש נשים שיולדות בשבוע 42 ואלו הן נשים שיולדות "במועד". זוהי המתנה שלעיתים נעימה ולעיתים קשה מנשוא. לפעמים יש יום כזה ויום כזה. ככה זה.

אז מה יהיה? איך אחזיק מעמד עד ללידה? אין לי כבר סבלנות! נמאס לי, חם לי, קר לי, כבד לי, כואב לי. כמיילדות, אנחנו שומעות את זה לא מעט. כמיילדות, אנחנו משתדלות לתת הכרה למקומות האלו כי הם מאוד מאוד מאתגרים- לעיתים יותר מן הלידה עצמה. אמרה לי פעם מורה ליוגה שליווינו בהריון שהיא מלמדת כל הזמן על להיות בהווה, על הרגע הזה, אבל כאן – בסוף ההריון – זה קשה מנשוא.

אז מתי יהיה פסק דין לבגץ שלנו? אני לא יודעת אבל כנראה שהוא יוולד בקרוב, בשבועות הקרובים. אני נותנת לעצמי הכרה ומפנה מקום להמתנה. אני נזכרת בה בדרך כלל או כשמישהו שואל אותי "יש חדש"? או "מה קורה עם הבגץ?"  או כשאני מרגישה שיש בי פחות אנרגיה מבדרך כלל. הציפייה ללידה או ההמתנה למשהו יכולה להיות "תירגול" או "מתנה" או "שיעור" אבל היא גם ילדה בפני עצמה. אני מזכירה לעצמי שהילדה הזו תופסת מקום ויש לה נוכחות וזה בסדר גמור להפנות גם אליה תשומת לב, לתת לה הכרה, ויש סיכוי שאז תכנס עוד נשימה.

21. הכל צפוי והרשות נתונה

כל כך הרבה פעמים בחיים הרהרתי במשפט הזה שנאמר על ידי רבי עקיבא. הכל צפוי והרשות נתונה. מה זה אומר. מה החלק שלי אם הכל צפוי ומתוכנן, האם אני יכולה באמת להיות אחראית על חיי, מה קודם למה ואיך שתי האמירות הללו מתיישבות בכלל יחד. האם יש לנו בחירה חופשית?

השבוע, כאשר בעוד כמה ימים אגיע בפעם הראשונה להיכל הצדק – בית המשפט הגבוה, נזכרתי בו שוב.

תוך כדי ההכנות לבג"ץ יש רגעים מכוננים. רגעים כאלה שגורמים לי לחשוב שהיה שווה. לפני כמה ימים היה לי רגע כזה. עפרית נתנה לי טקסט בודהיסטי שמדבר על לעשות טוב ועל לשחרר. "כשאנחנו בשטח, עובדים ללא תוקפנות למען שינוי, חשוב לזכור שגם אם העניין המסויים שלנו לא ייפתר אנחנו מוסיפים שלום לעולם. עלינו לעשות ככל יכולתנו ובעת ובעונה אחת לוותר על כל תקווה לתוצאות", כתוב שם. קראתי את המשפט שוב ושוב. האם זה אפשרי לוותר על תקווה לתוצאות חשבתי לעצמי. לאט לאט, ככל שעבר אותו יום הבנתי שכן. זה אפילו לא כל כך קשה.

המסקנה עצמה – שמה שלא יהיה, מה שלא יקרה, יתווסף שלום לעולם בזכות כל מה שעשינו בשנה האחרונה בנושא הלידות מחוץ לבית חולים מאוד עזרה לי, ואז ניסיתי לשחרר גם אותה. אבל אם הכל צפוי אז למה בכלל לטרוח כל כך, מתפרצת מחשבה חדשה.

********

כל כך הרב פעמים במסע האמהות שלי אני מרגישה את אותו הדבר: איך אני יכולה לרצות הכי טוב עבור ילדיי ובמקביל לשחרר אותם לחלוטין? לתמוך, לחזק, להביע את דעתי, לכוון, להגן וגם לסמוך שבאמת הכל קורה כפי שהוא צריך לקרות גם בלעדי?  בלידה זה יותר קל עבורי. אני סומכת לחלוטין על הגוף ועל הלידה אבל יודעת שאם צריך לפעול אני פועלת.

לא מזמן אמרה לי אשה אחרי לידה, שהיא חושבת שהיתה לידה טובה כי כל מה שהיא ציפתה לו בלידה קרה. כששאלתי מה זאת אומרת, היא אמרה: ידעתי שמה שצריך לקרות יקרה וזה אכן מה שקרה.

********

כשהגענו עפרית אני וסיון ביום ראשון לפגישה מסכמת אצל עורכי הדין נדרכתי שוב. מי יהיו השופטים, מה יהיו הטיעונים שלנו בסופו של דבר. האם העובדה שהתמקדנו בטיעונים המשפטיים/ חוקיים ולא המקצועיים/ רפואיים תועיל? איך אצליח להיפרד מהעלבון שחשתי בקוראי את תגובת משרד הבריאות לעתירה שלנו? למרות שאני יודעת שהתגובה שלהם לא אישית נעלבתי. ממש. איך אצליח לא להתרגש שוב מהפער התפיסתי האדיר בתפיסות העולם. האם זה בכלל יכול לקרות לי.

לקראת הפגישה וגם במהלכה הרגשנו שאנו סומכות במאה אחוז על גלי גרי ואיציק עורכי הדין שמלווים אותנו, אבל האם השופטים יתנו להם בכלל במה לדבר?

איך אפשר להתחיל הסביר לשופטים מהו ההבדל בין חדר לידה טבעי בבית חולים ובין מרכז לידה עצמאי?? איך ניתן לגשר על הפער בין תפיסה שקודם כל סומכת על הגוף ורק אחר כך תתערב (אם בכלל), לבין גישה שאומרת: לידה היא איזור אסון ולכן היא קודם כל סכנה ולכן יש להתערב מראש – להכניס את האשה לבי"ח.

ראו זה פלא. לקראת סיום הפגישה, הגענו כולנו ביחד למסקנה של רבי עקיבא והמסקנה הבודהיסטית. אפילו שאנו יושבות ויושבים במשרד עורכי דין מכובדים במרכז תל אביב, למרות שאנו יודעים שיש חוק ויש דין ויש משנות סדורות , הבנו שאין לדעת. עשינו מה שיכולנו  אבל שום דבר לא יכול להכין אותנו למה יקרה באותו יום, באותה שעה. איך יקום השופט בבוקר, מה הוא יאכל ומה יהיה מצב רוחו. האם שלושת השופטים ידברו ביניהם ויגיעו להחלטות קודם. האם העתירה שלנו תעניין אותם. האם למישהו מהם קרה  במשפחה מקרה אישי דרמטי כזה או אחר שקשור ללידה. מה יהיה הדיון שלפני וכמה זמן הוא יארך והאם זה ישפיע. אולי הם יפסלו את העתירה שלנו על משהו טכני? האם יבקשו מאתנו להתדיין עם פקידי משרד הבריאות? ככל שהתקדמנו בשיחה ניסינו במקביל  גם למצוא פתרונות יצירתיים וגם לשחרר אותם. לאט לאט הבנו שעשינו כמיטב יכולנו ובאמת ובתמים עשינו טוב.

אנחנו יודעות שעבודתנו מרבה את הטוב בעולם וזה כבר הרבה מאוד.

********

כשיצאנו מהפגישה, הלכתי לבקר את אבי שהיה מאושפז באיכילוב במחלקה כירורגית. בכניסה לבניין פגשתי את אמי ויחד איתה נכנסנו למעלית גדולה בבניין האשפוז. במרכז המעלית עמדה עובדת בית חולים עם חלוק ישן ומרופט ומלפניה עגלת פסולת גדולה המכוסה בבד מלוכלך ביותר. מימיני ישבה על כסא גלגלים אשה מבוגרת חולה משתעלת. משמאלי עמדו זוג אנשים צעירים מודאגים. בעומק המעלית עמד איש זקן חולה שנראה מותש ועייף. אולי מבירוקטיה, אולי ממחלה. הריצפה היתה דביקה להחריד.  אמא שלי, שאיננה חובבת לידות בית מטבעה הסתכלה על כולם גם היא , ואז שאלתי אותה בשקט: נראה לך שאשה בלידה צריכה להגיע לכאן? האמת שלא. ענתה לי אמי.

אולי אצלם מהר בטלפון את הסיטואציה ואשלח לעורכי הדין? זה נראה כל כך הזוי ומוכיח את הטיעון שלנו … עברה מחשבה במוחי. זה  הרי ממש כמו סצנה מתוך סרט שבה נאמר כבר הכל… אין טוב ממראה עיניים.

יאללה, תשחררי, עניתי לעצמי. הכל צפוי והרשות נתונה. עשינו מה שאפשר ועכשיו נותר רק לחכות.

20. קול קורא בעוז

הציטוט משירה של רחל הוא תמיד הראשון שעולה לי כשאני חושבת על השמעת קול. השאלה שלה , המוכרת כל כך "התשמע קולי" מוכרת ודאי לכל אחת מאתנו: מי ישמע אותי ומתי והאם בכלל… חוסר הודאות המוחלט. האם בכלל תשמע?  תשמעי?  ישמעו? אותי.

האם נישמע. משאלת ליבנו הסמויה והכמוסה והראשונית כבר מראשית חיינו היא שיראו אותנו  וישמעו אותנו. בכדי שיראו אותי אני לא צריכה לעשות דבר, פעולת הראייה תלויה בצד השני ממולי. בכדי שישמעו אותי אני צריכה להשמיע קול. להיות אקטיבית.

ואצלינו, בשנה האחרונה עולה השאלה : האם נישמע. האם מאמצנו לשנות את מדיניות הלידות בארץ ישאו פרי. מי תישמע / ישמע אותנו מתי והאם בכלל.

********

השמעת קול היא מטאפורה שלא נשחקת בעיני. הפעם הראשונה שנתקלתי בה, זכורה לי היטב. זה היה בספרה של דורית פלג "קולה של הגברת פאני".  במשך השנים הבנתי שהשמעת הקול הנשי נכתבת ונלמדת גם בכתבים הפמיניסטיים אך עבורי כיום, היא בראש ובראשונה מעלה את האסוציאציה ללידה.

********

בקורס מיילדות, כשהגעתי כסטודנטית לבית החולים מאיר הבנתי שיש סוגים רבים של הבעה וקול בלידה ולעיתים הן תלויות בתרבות, בנסיבות אישיות , בנוכחים ובעוד גורמים. קול של אשה שמגיעה לחדר לידה ומצפה לקבל אפידורל לשיכוך כאבה ולא מספיקה , אשה  שציפתה ותיכננה לידה טבעית והופתעה מגודל הכאב בגוף, אשה מבוהלת ממה שעוד רגע הולך לקרות, אשה שרוצה להביע את עצמה ונותנת דרור לקול הכי עמוק שבוקע ממנה, אשה שנוהמת, אשה מייללת כמו זאבה או תנה או כמו חיה פצועה וגם – אשה שלא משמיעה כלל קול בלידה.

היה לי קושי לקבל את העובדה שיש נשים שלא נותנות לעצמן להשמיע קול. אולי בגלל הסביבה שבה גדלו, אולי בגלל בן הזוג , אולי בגלל בושה מהצוות ואולי משהו מאוד עמוק בתוכן עצר את זה וזה לא קרה. עם הזמן, למדתי לקבל את זה ללא שיפוטיות ולעשות מה שאני יכולה.

לעיתים הסביבה הבית חולימית היתה כל כך לא סובלנית לקולות הרמים של הנשים ואם לא היה נשמע בכי של תינוק לאחר דקות ספורות של "צעקות", היה נראה כאליו כולנו חברנו להשתיק / להשקיט את האשה. לכולם וגם לי היה קשה להכיל את זה. בחדרי הלידה הסגורים, בדרך כלל ללא חלונות, היה ממש קשה להכיל את זה.

לאחר סיום הלימודים , כשעבדתי כבר כמיילדת עצמאית בחדר לידה בבית חולים, ותמכתי באשה בלידה טבעית, מצאתי את עצמי לעיתים מתפללת שהאשה לא תצעק כדי שהרופאים לא ידעו שעוד רגע מתרחשת בחדר לידה. היו כמה מהם שנהגו לפני יציאת התינוק להכנס לחדר, להדליק את האור, ולצפות. במקרים היותר קשוחים הם היו מבקשים ממני לעשות אפי או להשכיב את האשה, לפתוח את המיטה  או מחליטים שיש מצוקה וקוראים להביא את מכשיר הואקום.

היו אלו רופאים ספורים אבל המורא שהטילו עלי, כמיילדת, היה גדול. הקישור לקול הנשי, הבוקע מעמקי הנשמה בזמן לידה היה עבורי בעייתי מאוד כי מצאתי את עצמי מבקשת מהנשים להצניע אותו, כדי להגן עליהן. פעם אחת , כשחברה טובה שלי ילדה, שמחתי שהיא קיבלה אפידורל כי ידעתי שאף אחד לא ידע שמתרחשת בחדר לידה ואוטוטו תינוקת יפה ומתוקה תבצבץ החוצה בנחת. בשקט. בעדינות. ידעתי, שכך, בשקט, נוכל להמשיך שלושתינו (אני והזוג) בלי שאף אחד ידע מה קורה בחדר.

בלידה טבעית , הדרמה, שהיא מן הסתם חלק משמעותי בתהליך הלידה, מתגברת לקראת הסוף ומתבטאת ברוב המקרים גם בקול שבוקע ממעמקים.

*********

ומה יהיה אם אצעק וישמעו? מביעות נשים רבות את חששותיהן מלידת בית.

צעקתי חזק? שמעו אותי השכנים? שואלות אחרי. השמעת הקול בלידה, בתוך הזרימה הטבעית של החיים בתוך איזורי המגורים, היא אכן לא שגרתית .

********

כשקראתי לפני עשרים שנה את הספר המכונן של חוקרת המיגדר קרול גיליגן "בקול שונה" הבנתי כמה משמעותית היא המטאפורה של השמעת הקול אבל עדיין לא ידעתי את הקשר ללידה. היום, אחרי שנים כמלווה לידות אני עושה את החיבור.

*********

לידה היא תהליך של הגוף, של תפקודיו הבסיסיים ביותר והקול הוא אחד מהם. בבואנו להשתיק אותו אנו שמים מכשול בפני הלידה. השמעת הקול בלידה, אם היא יוצאת מתוך הקרביים – חייבת להיות שם.

לעיתים הקול גורם לנו לאבד אנרגיה ולוקח מכוחות הלידה ואז כדאי לשים לזה לב. כמו כן, אנו לא זקוקות להשמעת קול מסוים כדי ללדת. אם נתאמץ להוציא קול כשהדבר לא אותנטי זה לא יעזור לנו בהכרח, אבל אם יש קול שרוצה לצאת עלינו להוציא אותו.

הסביבה הטבעית של יולדת שיולדת בלידה טבעית היא סביבה שמאפשרת לאשה לכאוב, מאפשרת לה להיות מי שהיא, מאפשרת לה להוציא קול.

אנחנו לא רגילות לראות תינוקות בני יומם יונקים, אנחנו לא רגילות להיות ביחד בזמן הוסת ואנחנו לא רגילות לשמוע את אחיותינו משמיעות קול בלידה.

**********

השבוע, כשאני חושבת על מה שקורה לעפרית ולי, על התהליך של  "זכותי ללדת", על ערב השירה המופלא שהתרחש בשבוע שעבר והקירבה לדיון בבית הדין הגבוה לצדק בעוד שבועיים, אני מבינה שזהו תהליך  של השמעת קול. לא במורא גדול, לא ביד חזקה. קול נשי רם שבוקע ממעמקים ואומר – תנו לנו ללדת. תנו לנו לבחור. נעלה לירושלים ונשמיע גם שם את קולנו. אנחנו מבינות, שכבר אי אפשר יהיה לא להקשיב לנו.

"קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה. " (מתוך זמר נוגה / רחל)

הזמר שלנו אינו נוגה. הוא חובר לשירה של רחל אך משמיע את קולו בבטחה. הזמר שלנו הופך לשאגה שאינה זועמת  ואינה מסכנה או עצובה. היא מלאת כאב ותשוקה ועוצמה. זוהי שאגת הלידה.

19. בגובה הלב

אני מיילדת ולא משוררת אבל אני מיילדת שאוהבת מילים. הפורמט הכי מזוקק עבורי של היצירה האנושית הגבוהה הוא שירה.

השבוע , לציון שנה מאז שקיבלנו את המכתב ממשרד הבריאות, מאז המילים ששינו את חיינו, נפגוש משוררות. נשים שישמיעו את קולן.

עפרית ואני וצוות זכותי ללדת נהיה ב"אוזן בר" ביום שלישי בערב וכל מי שתוכל ותרצה להרגיש חלק מוזמנת. נפגוש ונשמע נשים אמיצות שהחליטו להכניס את היומיום בשיא תפארתו ועליבותו לתוך מבנים שיריים. משוררות שכותבות על רגעים בחווית האימהות שהיא מרתקת מאתגרת מרוממת מפרכת מבורכת בעת ובעונה אחת. כשמשוררת מכניסה את החוויה הזו על אחת מרבדיה, לתוך שיר בצורה מדויקת – נוצר עבורי מרחב רגעי של קדושה.

********

את השירה כאדם בוגר פגשתי לראשונה בבניין רוזנברג באוניברסיטת ת"א בגיל עשרים ושתיים בתחילת שנות התשעים. שנים רבות לפני שהייתי אמא ומיילדת.

היינו יושבות דפנה ואני, עם עוד מספר קטן של סטודנטיות אחרות , בחדר התירגול הקטן של המתרגלת עפרה יגלין ומגלות שבוע אחר שבוע עולם.

עולם אינטימי וחדש של שירים.

עפרה לימדה אותנו לפרק שיר למילים וצלילים וכשהרכבנו אותו מחדש היינו בתוך חוויה של התרוממות רוח . עבורי היו אלו החוויות הראשונות שהיום אני יכולה בפשטות לומר שהיו רוחניות.

עפרה היתה מגיעה לשיעור עם מעיל דובון צבאי גדול ושיער קצר סתור, כאילו הרגע התעוררה. היא היתה מבוגרת מאתנו בשנים ספורות אבל עבורנו כבר היתה ספנית ותיקה בים השירה. והיא עזרה לנו  להכירו ולנווט דרכו.

בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה.

המילים היו מתעופפות באויר ונוחתות לקרקע אחרות.

חוויה מציאותית וארצית בכיתה כל כך פשוטה  ולא מקושטת . פגישה עם מילים כל כך יומיומיות. כשהן היו מונחות כך על הנייר בדפים המודפסים משני הצדדים  שחילקה עפרה,  הרגשתי מה זו קדושה. לא בהודו, לא בבית כנסת, בלי בגדים חגיגיים.

********

אחרי כמה שנים נסעתי לסיור לימודי עם המורה אלחנן ריינר במסגרת עבודתי במכללת עלמא. נסענו למירון בזמן החגיגות של ל"ג בעומר, ללמוד על החוויה המסורתית / רוחנית של העלייה לרגל. כשעלינו בשביל הצפוף לקבר של רבי שמעון בר יוחאי, הריח המסריח מהשירותים הציבוריים הכה בי. הוא התערבב עם ריח של קטורת ממקום אחר ועם תשוקה מטורפת של האנשים להגיע לקבר וצפיפות נוראית. הוא התערבב גם עם קריאות ותפילות. החוויה כל כך ארצית וגופנית וכל כך גם לא היתה מאוד חזקה.

היום אני יודעת שיש מקום נוסף בו אני מרגישה משהו דומה.

שיא הגופניות – הפרשות הגוף השונות שבאות בכל הצורות הצבעים והריחות. התפקודים הכי בסיסיים / נמוכים של הגוף שבאים בשיא תפארתם. הקולות הבוקעים מאתנו . הפנימיות שיוצאת החוצה. התינוק שעוד רגע יהיה כאן. המקום הכל כך עמוק / גבוה שאנו מגיעות אליו בלי לבקש. בלי לדעת. הקצוות יוצרות ביחד את המציאות . בעת ובעונה אחת אנחנו גם בשיא החול וגם בשיא הקודש. זה מה שקורה בלידה.

********

כיתת ה"תירגול שירה" של עפרה יגלין היתה רחוקה מרחק רב מחווית המירון העזה והחושית או חווית הלידה העצמתית אבל היא הפגישה אותי עם משהו קטן שהוא אולי חלקיק מזה.

הטקסט ששוכב שם ומחכה שאני אקרא בו.

הרטט שמתגלה לי כשאני פוגשת אותו והוא נוגע בי.

מתוך שני הקצוות : החולין של המציאות והקדושה של השירה  – מתאפשר אצלי במקביל מצב מיוחד: גם של איחוד וגם של תנועה.

וכך  בפשטות, בעזרת המילים, בזכות השירה, בתוך המחול השואב של היומיום, אני קוראת, ולרגע אני ממש אני ואני כאן.

********

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְׁמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

(דוד פוגל)

 

18. למה לי בג"ץ עכשיו

בחודשיים האחרונים יצא לי "לעבור" עם שתי נשים שליווינו בלידה לבי"ח לניאדו. את האשה הראשונה ליווינו עפרית ואני  משבוע שתים עשרה ואת השניה משבוע עשרים פלוס.

לאחר ארבע וחצי שנים שלא ביקרתי בחדר לידה של לניאדו ולאחר כמעט שבע שנים מיום שהפסקתי לעבוד שם, הגעתי שוב. מיילדת בית עם יולדת בית.

תמיד, הנסיעה לבית חולים מלידת בית היא לא פשוטה, שלא לומר- קשה. הציפיות של האשה ללדת בבית גדולות וחשובות וגם אם היא מבינה שצריך, וגם אם היא מבינה שחשוב, זה עדיין קשה. קרן  לימדה אותנו שקודם כל יש לתת הכרה לקושי, לאכזבה, לצער. ברור שכל אמא רוצה להיות בריאה ושהתינוק או תינוקת שלה יהיו בריאים אבל זה לא קשור. ונכון שלכל תינוק יש סיפור ולעיתים רבות זו החלטה שלו או נסיבות שקשורות בו ולנו אין איתה כל כך מגע, אבל עדיין זה קשה. כמעט בכל לידת בית שיש החלטה לעבור לבית חולים יש אכזבה.

לעיתים הלידה אורכת המון זמן (על מה זה נחשב המון זמן אכתוב פעם אחרת) , לעיתים האשה מותשת, לעיתים הדופק של התינוק מצריך זאת ויש עוד לא מעט סיבות. ההחלטה על העברה, גם אם מגיעה בצורה שקולה ואפילו משותפת פוגשת בדרך כלל רגשות לא פשוטים ולעיתים אף תחושת כישלון של האשה. התפקיד שלנו, המיילדות , הוא להיות עם האשה עם כל מה שבא ולתת לה הכרה. לתת מקום לתחושות שלא ייעלמו כנראה בשלב הזה, הראשוני, גם אם נגיד כך או כך.

בדרך ללניאדו, שאלתי את עצמי מה יהיה ומה יקרה שם. עבר המון זמן!  את מי אפגוש, מי יהיו המיילדות, מי יהיו הרופאים. לא תארתי לעצמי איזו קבלת פנים חמה ואוהבת אקבל.

כבר כשהגענו למיון, אורו פניה של המזכירה והיא אמרה: תמי!!!!! כשהמשכנו ונכנסנו זה רק השתפר. למעשה בשתי הלידות  פגשתי כל כך הרבה פנים מוכרות ואוהבות בצורה כל כך אינטנסיבית ודחוסה שלרגע שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות. למה מגיע לי כל הטוב הזה. כולם היו מעודכנים במה שקורה עם בית יולדות, התענינו במה קורה עכשיו והיו פשוט מקסימים. גם אלי וגם ליולדת.

********

שני הזוגות שליוויתי, בשני המקרים, הגיעו ללניאדו בהמלצתנו כדי לקבל טיפול טוב והולם ואכן כך היה. בשני המקרים הגענו לאחר שעות רבות של לידת בית. הצוות כולו היה אדיב ומסביר פנים. ההחלטות היו שקולות ולא פתאומיות. לא היו מילים מיותרות. היה ברור שעברנו לבית חולים כדי לקבל עזרה או טיפול רפואי והיה ברור שאנו נשארים ביחד ועושים הכי טוב שאפשר. כולנו.

שתי הלידות הסתיימו אחרי הרבה שעות בלניאדו בניתוח קיסרי, כל אחת מסיבות אחרות. סיבות הגיוניות ומקצועיות. בנוסף לאכזבה שבמעבר מלידת בית לבית חולים, נוספה אכזבה שהלידה הסתיימה בצורה יוצאת "דופן". ושוב – ברור שההורים שמחים ומאושרים שהתינוק בריא אבל. כמה חשוב לתת מקום והכרה לרגשות שעולים. שזה כל כך לא…. כמו מה שרציתי, כמו שתכננתי.

********

הנשים שליוויתי בשתי הפעמים היו כל כך חזקות ואמיצות וכל אחת בדרכה המיוחדת היתה כבר מן ההתחלה אמא לביאה שמגנה על גורה הקטן – גם כשהוא היה ברחם וגם אחר כך כשיצא. שתוף הפעולה של המיילדות בחדר לידה, גם בשעת הלידה וגם אחר-כך, האפשרות לא להיפרד כלל מהתינוק אחרי הלידה היו משמעותיים לעין שיעור ונתנו אפשרות לפחות לחלק מהתנועה – להימשך.

בלידה אחת המיילדת שהיתה אחראית עלינו, אסתי, ממש נלחמה כדי שאוכל להיכנס לחדר ניתוח עם האשה – דבר לא מובל כלל בניתוח שאינו מתוכנן מראש. היא התקשרה בשעה 23:00 לראש המחלקה לאישור ולא ויתרה. היא הבינה איזו משמעות יש לליווי בתוך חדר ניתוח . בסופו של דבר אישרו לי להיכנס כמלווה , עובדה שהיתה משמעותית וחשובה.

********

שיתוף הפעולה עם הצוות בלניאדו היה יוצא מגדר הרגיל וכשבאתי להיפרד , אמרו לי שתי מיילדות בבת אחת – לאחר שהודתי להן והתחבקנו – אז אולי תחזרי??

השאלה הפתיעה אותי.

עבורי, לווי זוג בבית חולים ושיתוף פעולה נעים ומקצועי נועד בדיוק לאותם המקרים בהם לידת הבית היתה צריכה לעבור להמשך טיפול בבית חולים.

ברור לי שלידה לא צריכה (או בהחלט לא חייבת) להתחיל בין כתלי בית חולים.  לווי רציף ומקצועי של מיילדות, הכרות מקדימה עם הצוות המיילדותי, שקט, אינטימיות, התייחסות לכלל ההיסטוריה האישית של היולדת – לא היתה בלניאדו ולא יכולה להתאפשר בשום בית חולים. למעשה אף אחד מחברי הצוות שפגשנו לא הכיר את האשה. ככה זה.

שיטת הסרט הנע, כמויות אינסופיות של נשים שמגיעות, הפרוטוקולים הרבים, התיזוז התמידי של המיילדות בין החדרים, ההבלחה לרגעים לתוך החדר, הרופאים המדברים מאחורי הוילון על האשה, הנסיון הכל כך משמעותי להיות נחמדים ואנושיים לאשה שרק הרגע פגשת, ההנחה של האשה שהיא צריכה להיות דיפלומטית ונחמדה כדי שיאירו לה פנים  – כל אלו לא אמורים להיות חלק מלידה.

ההבנה הפשוטה שלידה נורמלית ורגילה ולא "לידה טבעית" כמו שמסמנים אותה לרוב בבי"ח יכולה להיות גם מחוץ לבית חולים, או ליתר דיוק אין סיבה שלא תהיה מחוץ לבי"ח חסרה מאוד בישראל.

חדר לידה  (או מרכז לידה ) בתוך בי"ח נפלא ככל שיהיה, חייב להישאר רק אופציה אחת מתוך האפשרויות המוצעות לאשה בישראל.

ולכן, התשובה שלי, לשאלה – אולי תחזרי לעבוד פה, היתה:  לא נראה לי.

ואז חשבתי על העתירה שלנו או בשם החיבה שלה- הבג"ץ שלנו. ואמרתי (לעצמי) – אני מיילדת. אני רוצה להמשיך ללוות נשים בתהליכי חיים ולא בקפיצה לרגע. לא רוצה להציץ מהוילון פנימה ולשאול אם הכל בסדר, לא רוצה להתחנף לרופאים כדי שלא יעשו בעיות. אני רוצה עצמאות, אני רוצה אחריות, אני רוצה הכרה במקצוע שלנו שהוא רחב ועמוק וגדול, אני רוצה שנשים יוכלו ללדת תוך כדי השמעת קולן, בביטחון ובחופשיות. אני רוצה להיות ליד אשה שלוויתי כמה חודשים ארוכים בהריון גם ברגע ההחלטה על ניתוח קיסרי . אני רוצה להיות איתה גם בהמשך הדרך שלה, בריפוי הצלקות, בכאב, בשמחה.

אני רוצה שזה לא יקרה רק לי וליולדות שאנחנו מלוות כבית יולדות. אני רוצה שיפתחו בכל עיר בארץ מרכזי לידה עצמאיים ותהליך כזה יהיה אפשרי להרבה נשים יולדות ולהרבה נשים מיילדות.

 

 

 

17. גם וגם

בשיעור צי קונג אומר לי דיויד: אני שומע את הוויכוח בתוך היד שלך:  לעשות  ולעשות מול לנוח ולא לעשות דבר. אחרי השיעור, אני חושבת על שתי הלידות שהיו השבוע.

בלידה  אחת האשה רק רצתה חושך וכל שנדרש היה לא  להפריע, לא לעשות.  בשניה, היינו ארבע נשים מלוות והיה דווקא הרבה מה לעשות.

בשתי הלידות השונות והדומות היה ברור שסביבת בית חולים היתה מזיקה אם היינו נקלעות אליה וכמה טוב טוב שהיינו בבית – השקט, האינטימיות, התמיכה מאנשים מוכרים ואהובים, ההקשבה למה צריך או מה נכון עכשיו. בשתי הלידות, הנשים החזקות בטירוף עשו עבודה מדהימה עם עצמן. בשתי הלידות התינוקות שיתפו פעולה והרגישו טוב ואף נולדו עם שאגת חיים מדהימה.

השוני אצלי, מעבר לעובדה שכל אשה היא שונה ולכן גם הלידה נראית אחרת, היה ביחס אל היד שלי ובקבלה שלה. בלידה הראשונה לא נזקקתי לה כמעט כלל אלא כדי רק לקבל בעדינות את התינוק והיא היתה שם, פשוט מונחת על המיטה בעת הצורך. בלידה השניה הפעולה הכל כך נדרשת ותומכת באשה היתה ללחוץ חזק על שני צידי האגן של האשה : פעולה שלא יכולתי לעשות.  עפרית והאמא השניה עשו זאת בצורה מופלאה ולי היו כנראה תפקידים אחרים. מה שעכשיו מעניין עבורי זה לראות ולקבל את ההבדלים ואת המציאות המשתנה והמתחלפת ואת היחס שלי אליה.

אני חושבת על הוויכוח בתוך היד הימנית שלי, שתיאר דיויד. אני חושבת על שינוי המציאות שאני רוצה שיקרה כאן בתחום הלידות. איך אצליח באמת לקבל את הגם וגם שלי? את הצד הרוצה לפעול ולשנות את העולם ולגרום לכך שיהיו פה מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים ואת הצד הרוצה להרפות, לנוח, להתבונן ולתת למציאות לזרום לבד?. ברור לי שבלי הגם וגם הללו אין תנועה. בלי הרפיה אין כווץ. בלי מנוחה אין התקדמות.

******

כמו שהמנוחה בין הצירים חשובה והכרחית לא פחות  ממה שקורה בציר כך גם בחיי היומיום , אני חושבת בקול בזמן הכנת ארוחת צהרים. העשייה חשובה והכרחית אך גם האי עשייה. "אמא את משווה כל דבר ללידה", צוחקים הילדים שלי. נכון אני עונה. לידה זו הזדמנות דרמטית עבורנו לראות דברים.

הלידה,  מכל סוג שהוא, יכולה להאיר עבורנו רבדים שונים ואין בהם טובים או רעים. הלידה  היא חלק מהדרך שלנו וחלק מהדרך של התינוקות שלנו. היא נקודה דרמטית ביותר אבל סה"כ היא חלק מרצף. רצף החיים שלנו.  גם בה יכולים לבוא לידי ביטוי "גם וגמים". גם בה יכולים להיות עבורנו ודאויות וחידות.

הכאב והפגיעות יכולים לשכון בתוכנו לצד הכח והעצמה. הזיכרונות יכולים לשכון בתוכנו לצד המתנה של ההווה והנוכחות. חם לנו ותוך רגע קר לנו. רוצות מגע ורגע אחר כך הוא מפריע. אנחנו יכולות להיות סופר חזקות וסופר חלשות וכל זה בעת ובעונה אחת. ככה זה בלידה. ואולי ככה זה תמיד.

אוקי אז אני רוצה בכל ליבי שהמציאות תשתנה אבל אני רוצה גם לזכור שההרפיה והמנוחה הם חלק מהמסע שלי כמו הדחיפה, הפעולה וההובלה. האם הם יכולים לחיות ביחד בלי לריב ובלי להתווכח ביניהם? האם הוויכוח בתוך היד שלי יכול להפוך לשיחה שבה כל פעם חלק אחד פשוט בולט יותר? דיויד  בכלל אמר שאני צריכה לומר ליד שלי שאני מובילה ולא היא, אבל על זה אני צריכה לחשוב עוד.

%d בלוגרים אהבו את זה: