68. עצמאות

אנחנו לא במטרה לגמור את המסלול אלא ללכת ביחד ולהנות, אמרה האשה לאיש שהלך לפניה בתוך הנחל. הרמתי את ראשי מהמחברת והסתכלתי עליהם. הם עמדו מטרים ספורים ממני.

ישבתי על גדת נחל כזיב ביום שישי האחרון.

למרות שאני יודעת שכדי לעצור ולהקשיב לא צריך לנסוע רחוק היה חשוב לי להרחיק מעט ולהיות לבד. נסעתי פתוחה. רציתי להקשיב. רציתי למצוא שוב את העוגנים הפנימיים הישנים והטובים שלי אבל גם להנכיח את החדש, שאני יודעת שהוא שם אבל עדיין לא יודעת מהו.

כמו לפני לידה ראשונה.

אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה מנשים לפני לידה ראשונה הוא הפקפוק: טוב, אף פעם לא הייתי בהריון, אני לא יודעת, אף פעם לא ילדתי.

איך נאמין במשהו כל כך אוניברסאלי כמו האפשרות להיות בהריון או ללדת אם אף פעם לא חווינו זאת?

אני מבינה שאני לא רוצה להאמין יותר, אמרה לילי. אני רוצה לדעת. אני רוצה לחוות את הדרך ולגלות בעצמי. זהו. אני יודעת שאני רוצה לדעת.

הידיעה הפנימית הזו שקיימת בכולנו לפעמים כל כך נסתרת עד שאנו מרגישים כמו משוטטים באפלה. מדי פעם יש סימנים שאומרים לנו שאנו על המסלול וסימנים שאומרים לנו כי סטינו.

*

כששמעתי את האשה בנחל קיבלתי תזכורת חשובה.

אני על המסלול שלי אבל לפעמים, מרוב חיפוש אני שוכחת להנות מהדרך.

אני שוכחת שהיא המטרה עצמה.

*

לפעמים, כבר מתחילת ההריון נמצאת הלידה כמו הר שצריך לטפס עליו או תהום שצריך לעבור מעליה בגשר. לפעמים, הסיום הדרמטי והמפעים של תהליך שהוא ברובו נסתר מעיניים מצל על הדרך עצמה.

כשעפרית ואני יצרנו את המודל ללווי ההריון שלנו ידענו שהוא יהווה תשתית לשינויים. כדי שהוא יהיה מספיק גמיש ולא יתפרק הוא צריך להיות מאוד יציב. בנינו אותו נדבך על נדבך לאורך שנים וכשהבנו שיש פה משהו שאנו רוצות להעביר לעולם נשמנו לרווחה ושמחנו.

שמחנו שהוא יכול להיות מעכשיו נחלתם של נשים רבות שירצו ללוות נשים אחרות בתהליך המופלא והניסי של ההריון.

ידענו שההריון אינו דרמטי כמו הלידה. הוא ארוך, תהליכי. אין שיטות הכנה אליו. הוא יומיומי. הגוף משתנה בהדרגה ויוצר כאילו בעצמו יצירה מופלאה עד שאי אפשר כמעט לתפוס את זה. מה שקורה קורה כאילו מתחת לאדמה.

כשהעובר, כמו הזרע, נראה כבר לעין הוא עדיין מחזיק בתוכו את כל מה שעבר עליו ועל סביבתו בטרם. הוא מחזיק בתוכו את כל מה שקרה לפניו דורי דורות. מה היה מזג האויר בחוץ, ממה ניזונה האדמה.

*

התשוקה להיות שם – דווקא ביומיום, בהוויה הפחות מוארת, שמכילה בתוכה אין ספור פוטנציאלים – ממשיכה ללוות אותי.

והיא משתנה כל הזמן. כמוני. אני נמתחת ומתרחבת.

ברגעים המאתגרים שהגיעו לפתחי בזמן האחרון יש כמה תזכורות שתומכות אותי. הראשונה היא לזכור שנולדתי. החלטתי להגיע לעולם הזה, לכדור הזה, להורים שלי, והצלחתי להיוולד. הצלחתי לפרוץ את תקרת הקרקע הקשה ולצוץ כמו זרע קטן מעל הקרקע. השני היא התזכורת להנות מהדרך. השלישית היא ההבנה שכמו העובר שנולד אני זוכה עכשיו בעוד עצמאות שמביאה איתה עוד חופש.

*

האיש נעצר, חיכה לבת זוגו והושיט לה יד. הם המשיכו ללכת.

חייכתי לעצמי, הורדתי סנדלים ונכנסתי למים.

67. בפתח הבית*

הסגר הנוסף הכניס אותי שוב הביתה, במובן העמוק של המילה. שמתי לב שיש זיקה הדוקה בין מה שקורה בחוץ – בעולם ובארץ, לבין מה שקורה אצלי בפנים.
הסמוי – כלומר, הקשר של המציאות הפנימית עם זו החיצונית – נגלה לי יותר ויותר והחיבורים שקופצים מול עיני יוצרים בי פליאה התרגשות וסקרנות.

*

כבר שנה וחצי עובדים אצלנו במושב על מערכת ביוב חדשה. השבוע, סללו מחדש את הכביש של הרחוב שלנו וכשמכונות הסלילה עברו לקצה הרחוב צעדתי על הכביש מהבית לכיוון הקליניקה שלי.
הלכתי על הכביש החדש והמכונות עדיין עבדו. הרגשתי פעם ראשונה מה זה אומר ללכת על כביש שנסלל בזה הרגע.
האדמה רעדה תחת רגלי.
לוחות טקטונים נעו וזזו.
המשכתי ללכת.
הרעד החזק בגוף ליווה אותי גם בהמשך היום.
כבר ברגע הראשון של ההליכה על הכביש הבנתי שזה קשור למה שעובר עלי.
בתוכי.
אני מחדשת ומתחדשת. אני משתנה. אני מוכנה. הזהות הישנה מושלת אט אט לטובת משהו חדש שאני עדיין לא יודעת מה הוא.

*

הסגר הזה מצטרף לסגר הראשון ויוצר עבורי שרשרת של ימים וחודשים שהביאו איתם הרבה חדש. אני צפה באגם שאין לי מילים לתאר אותו.

חוסר הודאות לגבי הדמוקרטיה שלנו, הכלכלה הרעועה, שאלת הבריאות הכללית ושאלות נוספות ועמוקות לגבי עתיד האנושות פוגשות את המציאות הפנימית שלי בכל רגע.

*

השבוע צבעתי בצבע די דרמטי את המטבח ובצבע עדין יותר קיר גדול בסלון. אלו הם צבעים ברורים וחלקים וההכנסה שלהם לתוך הבית עשתה פלאים. הכל התחדש.
אבל, יש אצלנו גם קיר נוסף בסלון שצבוע בצבע טיח שיצרתי מחול לפני כמה שנים.
כנראה בגלל שהיתה לי טעות במינונים של החומרים החול ממשיך כל הזמן למצוא את דרכו לריצפה.
בגלל שזה זה סוג של טיח לפעמים נופל גוש ולפעמים חלקיקים.
מדי פעם אני צובעת את המקומות החסרים ובגלל שקשה להגיע לאותו גוון ומירקם שוב ושוב יש כל מיני צבעים וכל מיני מירקמים. הקיר ממש לא אחיד ואתמול חידשתי גם אותו.
כשהסתכלתי על הקיר הזה ראיתי את עצמי. כל הצבעים והמירקמים – החוויות, הזכרונות, הדפוסים, התפיסות האמונות – כולם קיימים בי אבל אני ממשיכה להשתנות כל הזמן.
מדי פעם חלק נופל ומושל ממני, חלק נספג בתוכי וחלק הופך לצבע חדש.

וחשבתי על הכביש הנסלל ועל הקיר ועל קורונה ועל לידה.

כמה אנחנו מתערערות בלידה.
כמה רעד הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.
וכמה כאב עולה בנו.
וכמה הפתח שנפער בנו מלא פוטנציאל לשינוי והשתנות שלנו.
וכמה אנחנו יכולות לשקוע או לצמוח מזה.
וכמה היצירה הזו שמתפתחת אצלנו בתוך הרחם מסמלת יצירתיות אין סופית שהמבוע שלה קיים בתוכנו. כל הזמן.
וכמה לכל אחת מאתנו סיפור שונה ומיוחד.
וכמה אנחנו דומות.
וכמה הסיפור הזה על עצמנו שקיים בתוכנו יכול להשתנות כל הזמן.

וכמה הוא יכול לשנות את העבר.
וכמה הוא יכול לשנות את העתיד.
כי יש בו כפי שהוא מליון פוטנציאלים ואנחנו יכולות לבחור מה לקחת, מה להשיל וממה ליצור חדש.
ואיזה הזדמנות יש לעולם שלנו להיולד עכשיו מחדש.

וכמה זה כיף להסתכל על הקיר הזה, עם כל הצבעים, השקעים, החורים והטעויות ולדעת שהוא חלק מהבית שלנו.
חלק מאתנו. כמו שהוא. והוא ממשיך להשתנות וכשאני מחליטה אני שוב צובעת אותו.
וככה זה בתוכי וככה זה בעולם.

וכן. שלא נתבלבל. זה בידיים שלנו.
יש לנו יכולת אדירה להשפיע על המציאות הפנימית והחיצונית.
וכשאני הולכת על הכביש הסלול מחדש ברחוב שלי אני זוכרת את תחושת הרעד ההיא. אני יודעת שהיא מאפשרת לי בימים אלו ממש להכניס חדש שאני לא יודעת מהו.
ואני מוכנה אליו.
ואני יודעת שהדרך שלי סלולה.

  • מוקדש באהבה להדסה

66. שם המשחק

לפני כמה שבועות שאלו אותי הילדים אם אני רוצה לשחק איתם חורף קיץ. זה בעצם ארץ עיר עם מילים אחרות, הם אמרו לי כשראו שלא הבנתי איזה משחק זה.

מרוב ששיחקנו ארץ עיר כבר היה משעמם כי ידענו פלוס מינוס את התשובות,  למרות שהוספנו כבר מזמן עוד רובריקות כמו סלב, ספר סרט ועוד.

ישבתי לשחק איתם.

כל מה שנכתב במשבצות בראש הדף השתנה.

נעמי אמרה א' ובכל אות שעצרנו בה לא מצאתי אף מילה ואם מצאתי זה היה בערך כזה.

חיפוש המלים התבניתי כל כך של ארץ עיר חי צומח דומם ילד ילדה מאכל מקצוע אישיות נאחז במוחי וממש הקשה עלי לפנות מקום לריענון המושלם שהיה אמור להביא חדש. רציתי אותו, שמחתי בו, אבל התבנית עצמה היתה ממש חזקה וכמו נאחזה בי בכל כוחה. די מהר ביקשתי לשחק שוב כי רציתי להשתנות. רציתי להכניס חדש, לתת לו מקום.

ידעתי שלהתמדה בתהליך כזה אין תחליף.

שם המשחק שלנו עכשיו הוא חורף קיץ. ההרגשה ששינינו משהו מהותי ובזכותו התחדשנו היא נעימה ושותפה לכולנו.  המילים בראש הדף הן עתה: חורף קיץ בוקר לילה מותג תחבורה גוף לבוש נגינה בילוי.

*

הערעור על ההבנות והתבניות הישנות בתוכנו הוא מאתגר.

*

בקרוב מאוד נגיע לבית המשפט העליון עם הסוגיה הבוהקת והמזוקקת  – האם לידה היא הליך רפואי. כשעולה לי התשובה "ברור שלא" אני מיד עוצרת ושואלת את עצמי האמנם, למי זה ברור ומה יש שם בעצם בבפנוכו של הדבר.

*

לידה היא הזדמנות לשינוי תאי. שינוי DNA. שינוי של מבנים עמוקים.

זה לא קשור לצורה בה ילדתי או נולדתי, בית, בית חולים, מרכז לידה טבעי נרתיקי או קיסרי. זה קשור לזה שזה פשוט שם. בתהליך עצמו טמון פוטנציאל לשינוי עמוק והוא מחכה להתגלות.

ברגע שאני מבינה/ מאמינה/ מתמסרת לכך שלידה (ללדת ולהיוולד) היא חלק ממה שהגוף שלנו נועד/ יכול לעשות אני יכולה לקבל את העובדה שכל תוצאה היא התוצאה הרצויה. כלומר – אם יש לי אפשרות ללדת באופן שמכבד אותי כאדם, כאשה, ומכבד את התהליך הטבעי הזה יהיה לי יותר קל לקבל את התוצאה גם אם היא שונה מאוד ממה שקיוויתי או תכננתי. ה"אופן" הזה הוא העובדה שגם אני וגם מי שנמצא איתי וסובב אותי ומטפל בי מתייחס לזה כאל אקסיומה.

עזרה רפואית כשהיא ניתנת מתוך אמונה והבנת התהליך הטבעי שהשתבש מתקבלת אחרת מ"עזרה" רפואית מיותרת שלא היה בה צורך.

אם נשכיל כחברה לאמץ את הגישה שלידה היא חלק מתפקודי הגוף ולעיתים זקוקה לעזרה, לא נצטרך להיות במקום של ריב או ויכוח – איזו גישה צודקת ואיזו גישה היא הנכונה.

האבסורד בלקחת תהליך טבעי ולהפוך אותו ל"הליך רפואי" רק כי לעיתים הוא זקוק לעזרה רפואית מונח כאן לפנינו בשיא השקיפות שלו.

*

איננו רוצות לנצח.

זו לא מלחמה או מאבק.

אנחנו רוצות להטמיע עוד ועוד את המסר הזה.

כמו גשם שיורד ולאט לאט נספג באדמה.

הוא לא מנצח את הקיץ. הוא לא מביס את השמש.

*

בימים של שינוי עמוק שבהם כל הכדור המדהים שלנו משתנה ואולי אף מדינתנו הקטנה, ההבנה שלידה היא הזדמנות לשינוי עמוק, שינוי תאי – חשובה מאוד.

זה יכול לקרות (רוחנית/ אנרגטית/ נפשית/ פיזית) אם נתן ללידה את המגיע לה:

מרחב בטוח.

מקום שבו כל התומכים בה כתהליך של מהות, מבינים גם את המשמעות הטמונה בה.

מקום בו כל התומכים באשה, בתינוק, במשפחה כולה, יודעים ומאמינים בכל ליבם שכל אחד ואחת מאתנו ראוי להיוולד באהבה.

65. תמיכה

לפני יומיים נפגשתי עם אשה בקליניקה. כשהסתיימה הפגישה ונפרדנו ליד הדלת, היא סיפרה לי שעתידה היא ללוות את אחותה בלידה בימים הקרובים.

יש לך טיפ עבורי? היא שאלה.

נשמתי.

במה אצייד אותה לדרך?

כך, על המפתן?

מה מכל הדברים בעולם יתאים כרגע? ייכנס לתיק הלידה?

*

אחרי שנכנסה נשימה אמרתי לה:

שוויון נפש.

מצאי את המקום בתוכך שעוזר לך ותומך אותך כדי להיות בשוויון נפש.

כשאמרתי לה זאת עדיין לא ידעתי שאחותה, (היולדת האמורה) לוותה אותה בארבעת הלידות שלה עצמה ושהיא מאוד רוצה להיות טובה ותומכת כמוה ולא יודעת איך לעשות זאת. לא ידעתי שהיא הרגישה חוסר אונים בפעם הקודמת כשלוותה את אחותה. לא ידעתי עוד הרבה דברים.

ה"טיפ" שלי לא היה קשור לסיפור עצמו, לתכנים, לקשר החזק ביניהן, להיסטוריה שלהן.

ה"טיפ" שלי, שנאמר כהרף עין, היה קשור כנראה לתמיכה בלידה באשר היא ולתקופה הנוכחית – למה שעובר עלי.

*

לידה היא חוויה עוצמתית ויש אומרים אף מטלטלת. זו חוויה שבה האשה היולדת "מנוערת" היטב וצריכה תמיכה. מילים כמו דרמה, עוצמה, סכנה, פחד, כאב – נכנסות לא אחת לתוך השדה ומבקשות מענה.

אישה בלידה עשויה לעבור טלטלה רגשית פיסית ורוחנית. הכוחות כולם נוכחים בה. לעיתים, חלקם יבואו לידי ביטוי יותר מאחרים ולעיתים כולם יעורבבו ויהפכו לאחד. לעיתים, היולדת עצמה תהיה באותו מצב שבו נמצא העובר / תינוק שלה: מצב שבו המודעות התודעה הגוף והנפש מעורבבים ומאוחדים ואי אפשר להפריד ביניהם. במקרים כאלו, ייקח זמן עד שהחלקים ייפרדו שוב, לאחר הלידה, והיא תחזור לעצמה, כלומר: החלקים יושמו כל אחד במקומו.

לפעמים הערבוב עצמו הוא חיוני. הוא שמאפשר לנו לצלוח את התהליך הזה ולצאת מהבלנדר הזה חדשות, אחרות.

ומה קורה למלווים במרחב כזה? לתומכים? למה הם נדרשים? נדרשות?

*

הן נדרשות להיות עוגן.

להיות יציבות ולא להזדהות עם הטלטלה.

לא להיסחף לתוך המערבולת.

זוהי יכולת נפשית ותודעתית נלמדת.

יש בינינו כאלו שהדרך לשם תהיה עבורן פשוטה וקלה ויש כאלו שיעברו בהרבה שערים.

ממש כמו בהורות – ככל שאני, כאמא או כתומכת בלידה, למדתי למצוא את נקודת שוויון הנפש שלי, יכולתי להיות לעזר רב יותר עבור ילדי או עבור היולדות שליוויתי. זהו שריר שממשיך להתפתח אצלי. אני משקיעה בו מאוד.

זוהי איננה אדישות. זהו מקום שיכול להיות עם האשה בחמלה, לראות אותה, את הצרכים שלה ושל הסיטואציה. מקום שמאפשר לעצמו לטעות, לבדוק, לחקור. מקום שמאפשר לעצמו לא לדעת ולא  לְרַצּוֹת או להציל אותה.

ו… ככל שיהיו בי יותר חלקים שסומכים על היולדת ועל התינוק, נקודת שוויון הנפש שלי בזמן לידה תהיה יותר בהירה ומזוקקת.

*

ואיך כל זה קשור לאשה שפגשתי השבוע ולזה שאמרתי לה מה שאמרתי?

הטלטלה החיצונית, ההפגנות, הגשרים, הפוליטיקה, המציאות הלא ודאית, מחזקים עבורי עוד ועוד את ההבנה הזו.

אם פעם חשבתי שהזדהות עם כאב של אחר מאפשרת לי להיות עבורו, היום אני מבינה שזה פשוט הפוך.

ככל שאשמור יותר על קו האמצע שלי, אחפש ואמצע את נקודת שוויון הנפש שלי, אוכל להיות עוגן עבור עצמי ועבור המרחב.

64. מתיחה

הקורונה משנה סדרי עולם.

היא מבקשת מאתנו גם להסתכל מלמעלה  וגם להכנס עמוק פנימה. פעם זה ופעם זה. לתרגל את השריר של  זוית הראיה.

כדי לא ללכת לאיבוד, לא להסחף לייאוש לא לחשוב שאנו מאבדים לגמרי שליטה, עלינו להזכר בשני הכיוונים האלו כדי שישמשו לנו עוגן.

*

האפשרות לטפס במדרגות לחללית המדומיינת ולראות מלמעלה את ההתרחשויות, גורמת לי לפעמים להרגיש כמו בת אנוש קטנה וחסרת השפעה אבל ברוב רובו של הזמן היא מזרימה לי שקט למערכת. היא מאפשרת לי לחזות בפלא הזה שקורה עכשיו, שמכניס לכאן הרבה אתגרים אבל גם הרבה איפשור. הרבה חדש.

מאות ואולי אלפי שנים אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים אותה התנהלות אותם טעויות. גם אם הכל היה לצורך, מיצינו.

אולי הגיע הזמן שיהיה חדש תחת השמש.

הקורונה מאפשרת לנו לשנות ולהשתנות, בעל זמן, לקצר תהליכים. כבר נאמר כל כך בפשטות בכל העולם שהיא מראה לנו שכולנו מאותו מקור, כולנו דומים, כולנו עשויים מאותם חומרים.

ההבדלים הנראים לעין בין בני האדם נועדו כדי לגוון את החיים כאן וכדי להכניס יופי ועניין ולא כדי להרבות סבל או כאב.

היום, במבט על, כשהכדור שלנו מנוער היטב, ההבדלים בינינו נראים כה מינוריים. המלחמות, הגזעים, אני אמרתי קודם אתה עשית לי וכו יכולים בבת אחת להיזנח וכמו בסרטים להראות פתאום לא רלוונטים ולהפסיק. וכן, זה תלוי בנו.

*

מבט העל שהקורונה מביאה איתה יכול לחלץ אותנו כאנושות מכל כך הרבה סבל.

*

הכוון השני, זוית הראייה הנוספת ששומרת עלי בחודשים האחרונים, היא הכניסה פנימה.

בתוכי אני מוצאת אזור יציב ושקט. אם אני זוכרת להזכיר לעצמי שהוא שם, שהוא יודע, שהוא נצחי ובהיר, אני מצליחה לראות משהו נוסף ולהרגיש שיש לי שליטה.

הבחירה הזו, להזכר בו או לחפש אותו, מעודדת אותי.

אני יודעת שכפי שהיציאה החוצה מתוך סיטואציה מאתגרת עוזרת לי לא להסחף בתוכה ואיתה, גם הצלילה לתוך מעמקי האינטימיים ביותר, מחלצת אותי מבלבול ורעש מחריש אזנים, ושולחת אותי לאי של יציבות. אי פשוט ובהיר, אינסופי צלול ושקט.

ושוב, אני חושבת… זה כמו בלידה.

*

אנו הנשים נדרשות לצלול או לקפוץ ראש לתוך תהליך מוכר וידוע: כווצי רחם, הבנה שמתוך המשבר אנו נולדות ויולדות, מתרחבות עד הקצה ורק אז.

למדנו לראות את התהליך הזה בפרספקטיבה. השתדלנו ללמוד מהעבר הרחוק והקרוב. יצקנו לתוכו משמעות.

זהו תהליך חובק עולם והיסטוריה, תהליך כה מוכר ועם זאת, כה אישי.

אין לידה דומה לאחרת.

אין תינוק דומה למשנהו.

הייחודיות שלנו היא אינסופית בדיוק כמו הדמיון בינינו.

ההבדלים בין הלידות רבים בדיוק כמו הדומות בינהן.

כולנו לומדות פיזיולוגיה, לומדות את הדומה, אבל על כל אחת מאתנו ללמוד את השונה.

ללמוד את עצמה.

זה יכול להיות לפני הלידה או אחרי, בעקבות מה שבא.

בלידה אין לנו אלא להיות מי שאנחנו ולעבור את התהליך הכל כך ייחודי שהוא אך ורק שלנו. היא מראה לנו בעדינות  ובתוקף רק את עצמינו. אנחנו יכולות לבחון אותה במונחי הצלחה או כשלון יפה או מכוער טוב או רע אבל אז נבזבז את מה שהיא מביאה לנו.

היא מביאה לנו מגש עם משהו עמוק ופשוט, נסתר וניגלה. היא מביאה לנו את עצמנו בצורה מזוקקת. היא קוראת לנו לקחת אחריות, להתמסר, לא לוותר על עצמנו, להמשיך לחפש. היא קוראת לנו בתבונה להזכר בעצמה שלנו.

היא מזכירה לנו שאנחנו יכולות לשנות מציאות.

63. תקווה

מדי פעם, כשהעולם סביבי רועש וגועש אני מרגישה כמו צמח עדין בלב סופה. מצד אחד נטועה היטב באדמה וגמישה מספיק כדי שהרוח תעבור מעלי ומצד שני עוד רגע אתלש ממקומי. אני נוטעת את רגלי חזק באדמה, מדמיינת שורשים שמוזנים מכל טוב הארץ, זוקפת את ראשי פותחת את ליבי ומחכה. אני יודעת שבקרוב אמצא תשובה, והיא מגיעה אלי בשקט וברכות מפיה של רוית שאומרת לי בהודעת וצאפ מוקלטת: תהי טובה רכה וסבלנית… אליך.

פתאום המלחמה שהתחוללה בתוכי עד לפני רגע שוככת. פתאום המתיחה הפנימית באזור הטבור שליוותה אותי כל השבוע מפסיקה להציק.

*

פעם, כשהעולם סביבי היה גועש והעוולות היו מעוורות אותי וזורעות בי ייאוש הייתי שוקעת ומתמלאת אשמה.

שאני לא עושה מספיק שאני לא זה ולא זה ולא זה.

שאני עסוקה בטפל (לידות) ולא בעיקר (פוליטיקה ומלחמות גבולות וזהויות). היום אני מבינה שהאשמה ההיא היתה תכסיס נחמד שעלה מתוכי כדי שארגיש "בסדר". אם אני מרגישה אשמה זה אומר שאני בסדר, אני עם הטובים, הצדיקים, אלו שאכפת להם. זה כנראה היה חשוב ועזר לי לשרוד.

בשנים האחרונות, כשאני מוותרת על ההשרדת והקורבנות שחשבתי שהם חלק בלתי נפרד ממני, ויתרתי גם על התכסיס הזה ואינני נדרשת שוב לאשמה. אם היא עולה אני  מתבוננת ומחייכת אליה ואומרת הי, מה שלומך, מזמן לא התראנו, מעניין שהגעת, את לא נחוצה יותר.

*

השבוע, בעודי נחשפת אט אט לטירוף ולאלימות מסביב התחלתי להרגיש שוב את השאלה בתוכי. השאלה הגיעה בצורות שונות ויכולתי בעזרתה לחדד עוד קצת לעצמי מה אני עושה פה.

השאלה – איך אני מגבירה את האור ולא משתפת פעולה עם החושך –  החזירה אותי ללידות ואז עוד קצת לתוכי.

כמו בלידות, אני מישירה מבט פנימה ומחליטה לשים לב למילים שלי, למחשבות שלי, למה שעולה מתוכי.

אני מחליטה לא להסחף לייאוש ולראות את הטוב ואת היופי. לא לתת לדאגה להגדיר אותי ואת האהבה שבי. מכירה במה שעולה מתוכי. מנסה לזהות ולא להזדהות. אני יודעת ובטוחה שהלידה תקרה. אין שום אפשרות אחרת.

*

אני יודעת שהמציאות סביבי מושפעת ממה שקורה בתוכי ולכן ממשיכה לפגוש נשים, לטפל, ללמד.

בכל בוקר אני מוצאת אור ויופי מסביבי ואני יודעת שיש להם השפעה אדירה.

*

אתמול בערב הייתי בתערוכה של איריס ובן חברים אהובים. פגישתנו האחרונה בחטף היתה לפני הקורונה, בהפגנה נגד אסדת הלויתן. אתמול בערב עניני האסדה נראו לי שוליים לעומת מה שמתחולל בעולם ואצלנו.

כשראיתי אותם, ברגע אחד, בינות אנשים נשים ומסכות ליבי התמלא אהבה ונזכרתי כמה זה קל. כמה קל ופשוט הכל נהיה כשהלב מתמלא אהבה. כמה בקלות היא צובעת את הכל.

ציוריו של בן היו שחורים ולבנים וכדי הקרמיקה של איריס היו  פראיים וצבעוניים.

כד אחד עמד בצד והיווה השראה לכל מה שסביבו. צורתו לא סמטרית וכאילו מעוכה והצבעים שלו מתגלים כל פעם מחדש, כאילו באו מעולם אחר. חדשים.

הוא עמד בפינה, נראה חשוך מרחוק אבל כשהתקרבתי נפעמתי.

הפרספקיטבה.

זוית הראיה שהשתנתה כשהקפתי אותו שוב ושוב יצרה מול עיני בכל פעם כד אחר. לא היו לי מילים. נסעתי הביתה עם התחושות ועם הרצון להכיל ולהבין עוד.

הבוקר הבנתי שהתמלאתי השראה.

כד מחרס. חברים אהובים. בתי אמא שלי ואחותה שהיו איתי. התחייבות יומיומית לעצמי לקחת אחריות, לפעול למעני ולמען הסביבה. מפגש משמעותי עם תלמידות שהיה בבוקר. סיפורי לידה ברשת. הידיעה שהכל שזור בכל. האפשרות להכיר תודה. תקווה.

62. תשוקה

אני שייכת לאלו שקשה להן לקום בבוקר. גם בתקופות של שיגרה ושעון מעורר כהרגל יומיומי קשה לי לקום. לעיתים רחוקות אני מתעוררת ביקיצה טבעית. השבוע, עם "ההתחלה של החיים החדשים" אחרי הקורונה אני מרגישה תחושות דומות. רוצה ולא רוצה. נח לי מאוד ככה, כמו שהיה עד כה. בלי חזייה, עם בגדי בית, בלי הסעות, בלי סדר יום. כמו תחושת הנעימות של הכירבול והחמימות של המיטה שלי לפני ההחלטה: יאללה לקום.

במקביל לרצון להמשיך להתכרבל עם הקורונה אני רוצה להתחדש, לזוז, מחפשת תנועה מתאימה ובא לי לצחצח שיניים, להתקלח, להתרענן.

אני מרגישה שהרצון שלי והתשוקה לעשייה שכבו זמן מה במיטה רדומים ואולי הקורונה היתה רק תירוץ.

*

הבהייה היא בדרך כלל חברה נפלאה שלי. היא מביאה לי משהו אחר כשאני מתעוררת ממנה. אני אוהבת לצלול אליה בלי מטרה אבל לעיתים אני שוקעת ואז כמו אליס נופלת ולא ברור אם אי פעם אעלה למעלה שוב.

השבוע דיברתי עם הילדים על זה שלפעמים "לא לעשות כלום" מביא לעוד כלום ועוד חשק לא לעשות כלום. זה מצב של גם וגם שבפני עצמו מעניין ומסתורי. מה יש בתוך הכלום הזה. המצב הזה ששהינו בו, העצירה הזו, כל כך שונה מהזרימה השוצפת והגועשת של החיים שאני לא בטוחה שבא לי לצאת ממנו, אבל אולי בעצם כן? השבוע הרגשתי איך כמה פעמים אני נכנסת לתוך הלופ הזה. קצת כמו התעוררות בבוקר וגם קצת כמו התעוררות מתקופה של "אחרי לידה".

משכב לידה, או התקופה של אחרי הלידה נמצאת בתוך זמן אחר. זהו זמן מעגלי ולא לינארי. היומיום מורכב בעיקר מפעולות גוף של האמא והתינוק שלה, צרכי הגוף הבסיסיים תופסים מקום של כבוד. הזמן סובב סביב אוכל, שינה, עשיית צרכים. ועוד יום כזה עובר ועוד יום. אני זוכרת, שבחופשת הלידה האחרונה שלי (לפני אחת עשרה שנים),  שאלתי יום אחד את עפרית, האם אי פעם אחזור להתעניין שוב בלידות או בהקמת מרכז לידה.

לפני הלידה הייתי חדורת מוטיבציה להקים מרכז לידה בשדות ים והתשוקה לעשות טוב ולשנות את פני הלידה בארץ בערה בי. הייתי חולמת על זה בלילה, נפגשת עם נשים ומיילדות ביום וידעתי בתוכי שיום אחד זה יקרה.

אחרי הלידה, בתוך היומיום הפשוט והתובעני לא האמנתי שהתשוקה שבערה בי קודם תחזור אי פעם להתקיים בי. ידעתי כל כך טוב מה זה אומר עבורי תשוקה בוערת לעשייה, איך מרגיש רצון חזק, איך מרגישה תחושה של ביטוי עצמי ואיך מרגיש מנוע בתוך הגוף ולכן, ידעתי שאני רחוקה מזה שנות אור. פקפקתי באפשרות שזה יחזור ולא כל כך היה אכפת לי, גם אם לא.

זה קצת מה שקרה לי בקורונה. סרגתי, ראיתי סדרות וסרטים (בעיקר מרוול), צללתי לעולמות של טובים ורעים, מלחמות גלקסיה, כמעט לא קראתי, הרבה בהיתי והייתי פשוט בבית. חמש נפשות גם ביחד וגם לחוד, מעבירים זמן.

זה הרגיש מאוד פשוט נח ונעים. קל. לא הרגשתי שום צורך למשהו אחר. עם הזמן, הביטוי עין הסערה שכתבתי עליו בתחילת הקורונה הפך להיות אגם צלול. הרגשתי איך אני נכנסת לתוך משהו בלי שם שנמצא בתוכי ומסביבי והכל היה מעגלי.

*

כשעבר עוד זמן הרגשתי את אובדן החשק לעשייה מקצועית או אפילו לחווית השמחה הפועמת בי עם הכתיבה. לא ראיתי צורך לחפש חזרה את התשוקה הפנימית שלי. הרצון גם הוא נמנם לו היכן שהוא. אחרי כמה שבועות של קורונה התחילו להתעורר השאלות – ממש כמו שקרה לי בחופשת הלידה האחרונה – האם זה אי פעם ישוב.

בשלב כלשהו, קיבלתי עצה מאשה חכמה שאמרה לי: התשוקה בתוכך. את מכירה אותה. את יודעת איך היא מרגישה. גם היא – בתוכך, כמו כל החלקים האחרים. אם תרצי, תחליטי להתממשק אליה.

הבנתי שגם כאן יש לי בחירה. שרביט הקסמים בידי ואני צריכה להזכר במילת המפתח ולהניף אותו. החלטתי שאני לא מחכה לתשוקה שתגיע. אני לא מחכה לרגע השראה או מוזה שתדליק אותי. אני מניפה את השרביט.

*

היום, עדיין בשלבי הקימה מהשינה, אני מבינה שהשעון מצלצל. הנודניק כבר צלצל כמה פעמים ואני עדיין במיטה. רוצה לקום ולא רוצה לקום. מצאתי מחדש את התשוקה שלי, וזה היה כיף גדול. הבנתי והרגשתי שהכל בסדר אבל בא לי עדיין להתמהמה.

להתמהמה – איזו מילה נפלאה.

אני אומרת אותה בקול רם וחושבת עליה במהלך היום. חולקת את ההתפעמות ממנה עם שתי נשים שפגשתי בקליניקה. אשה שבאה להתאמת דיאפרגמה אומרת לי שהיא פוחדת מהמפגש המחודש עם הנרתיק אחרי הלידה ואני מציעה לה: בואי נתמהמה. אשה בלווי הריון שואלת מדוע הלידה לא מגיעה ואני עונה: היא מתמהמהת. אני מחייכת בתוכי. איזו מילה.

מי המציא אותה? מהיכן היא הגיעה אלינו? אני רוצה לומר אותה שוב ושוב מהבוקר עד הערב ולשוט איתה על גלי האגם שלי. אני יודעת שאי שם נמצא החוף. אני יודעת שאי שם מחכה משהו ואני לא יודעת מה. אני יודעת שאני רוצה עוד כמה פעמים שהנודניק בשעון יצלצל ורק אז אקום. אני רואה את קרני האור מבעד לשלבים והם נכנסים לתוכי ברכות מלטפת.

אני יודעת שגם אם אתמהמה בוא אבוא.

61. אינטימיות

ימי הקורונה, גם אם הם ימי לידה וגם אם הם ימי מוות הם ימים של אינטימיות.

המלה הזו צצה בראשי באחד הבקרים ולא הסכימה להניח.

נזכרתי בחדר לידה בלניאדו. אינטימיות בתוך כאוס ועומס של לידות היתה יכולה להיווצר כהרף עין. בין מיילדת ליולדת, בין מיילדת לחברתה. אין לזה קשר לאיברים חשופים בלידה כלל וכלל או לעובדה שלידה היא מעשה אינטימי של שני גופים זה בזה. השאלה מתי היא נוצרת ומתי לא, נשארה פתוחה עבורי לאורך השנים. תמיד סיקרן אותי הפוטנציאל, האפשרות התאורטית והפרקטית להיווצרותה.

לפעמים, כשהייתי יוצאת למשמרת בבית חולים, עופר היה מאחל לי שתהיה לידה במרכז לידה. הוא ידע ששם, הסיכוי לאינטימיות היה גדול מבחינתי ואולי לכן, כך חשבתי, גם ללידה זורמת ובריאה.

כשאני מנסה לשחזר את העבודה בחדרי הלידה ה"רגילים", המלאים ציוד ואביזרים, אני נזכרת שכשהיא היתה מגיעה, או ברגע הפגישה הראשון או לאחר לידה ארוכה, זה היה תלוי בדרך כלל באחד החושים: ראיה שמיעה ומגע.

לפעמים די היה במבט. קשר עין לעין או קול שנשמע או יד מונחת. אני זוכרת מקרה כזה. החלפתי את המיילדת שהיתה  במשמרת לפני. האשה היולדת היתה בעמידת שש על מיטת הלידה ודקות ארוכות לא ראיתי את פניה. היא היתה מכונסת בתוך עצמה ושני מלוויה עמדו / ישבו לידה בלי מילים. אמרתי משהו, אולי כדי שהיא תשמע את קולי ותדע שהתחלפנו, שמתי יד על גבה וכהרף עין נוצרה בינינו אינטימיות שעד היום אני מרגישה אותה כשאנו נפגשות. גם היום, אחרי שנים של חברות ואהבה ועוד לידה משותפת, הרגע הזה של האינטימיות הראשונה בינינו – קיים.

*

מעניין שלא תרגמו את המלה הזו לעברית. במלון אבן שושן היא מופיעה עם ההגדרה הבאה: קירבה, משפחתיות, רוח של ידידות ורעות. אולי, כשאנו מעלים אותה על שפתותינו אנחנו מרגישים משהו נוסף.

*

ימי הקורונה הפכו את העולם כולו לאחד והיחסים בין הארצות והעמים הפכו ברגע לקרובים יותר מתמיד. סוג של אינטימיות. אנחנו יודעים מה קורה אצלם והם יודעים מה קורה אצלנו כי ברמת המקרו זה  בדיוק אותו דבר.

האמנם זה לא תמיד היה כך ורק סיפרנו לעצמנו שאנו כה שונים?

המצאנו הבדלים על הבדלים צבענו בצבעים הפרדנו והפרדנו. נתנו לשינויים ביננו ולייחודיות שלנו להאפיל על המשותף, על הכל כך דומה.

*

המחשבה על הטוב שיכול לקרות לכדור הארץ כולו ובמציאות הקרובה שלנו כאן בעקבות מה שקורה עכשיו משמחת אותי. אני שוב מקווה שהטוב יגבר על כוחות האופל שמנצלים גם הם את ההזדמנות. גם הם, בתוכי, שמים לב מתי עולה פחד ונאחזים בו אבל אז, הפטנט שלי, הוא לחפש עוד אינטימיות עם עצמי ומבט על. בן רגע, ביני לביני, אני לא באמת מאמינה לפחד ומבט העל מאפשר לי לראות את הפוטנציאל הגלום בשינוי המופלא שיכול לקרות, וכבר קורה.

האינטימיות הזו – הגלובלית המשפחתית והאישית, יוצרת אצלי תנועה חדשה. אני מבינה בעוד רמה את המילים הכל אפשרי. מי היה מאמין דקה לפני שמשהו כזה יכול לקרות? רחובות ללא מכוניות, ללא חנויות פתוחות, ליל סדר בחיק המשפחה הגרעינית בלבד, שמים בלי מטוסים, משפחות שלמות בבית לזמן לא ידוע ועוד מליון שינויים שקשה היה להעלות אותם בדמיוננו. כאילו מישהו כתב תסריט דמיוני לחלוטין ואנחנו, כל דיירי כדור הארץ, חיים בתוכו.

באינטימיות החדשה הזו, מתגלה לי עוד טפח של הרצון שלי. היא פותחת לי פתח לכנות חדשה ומאפשרת לי לשאול מחדש מה אני רוצה. אני יודעת שבכל רגע של חיבור אינטימי ביני לביני, כשאדע מה אני רוצה, אוכל להושיט יד לעצמי ופשוט לתת לי.

60. בעין הסערה

חודש מרץ אלפיים ועשרים ייזכר כנראה בישראל בתור חודש הקורונה הראשון. אני לא יודעת כמה כאלו עוד יהיו אבל כבר שבוע אני מאוד מתרגשת ולא יודעת על מה לשים את האצבע. הבוקר התעוררתי עם רצון לכתוב על ההתרגשות הזו והתשובות התקבלו מתוך המלים והמשפטים עצמם. מתוך הכתיבה.

*

אני מיילדת. כמעט שלש שנים אני כותבת על לידה. לידה כמהות ולידה כמציאות.

אני יודעת להיות בזמן כזה. זמן שבו הכל יכול להראות כאילו עוד רגע מתים.

אני יודעת שיש צירים קשים מנשוא ולפעמים הכאב בלידה הוא לא רק בציר ולא רק פיזי. אני יודעת להחזיק את כל התהליך כי בסוף יולדים והסוף הזה הוא כמובן רק התחלה.

הגוף שלי מכיר את ההוויה הזו.

*

סיפרתי כאן בעבר שכשהייתי בהתנסות בקורס מיילדות בבי"ח מאיר, התחלתי לבכות בלידות. המדריכה שלי סימה, חשבה בהתחלה שזה מהתרגשות. מהר מאוד הסתבר לי שזה לא זה והתחלתי לחפש. הבכי הזה היה התחלת המסלול שבו אני פוסעת גם היום – המסלול אל עצמי. לאורך השנים היו לי הבנות שונות לגבי המקור שלו, לגבי הסיבה שממנה הוא נבע ובזכות הקורונה נוספה עליהן הבנה חדשה.

*

בלידות פגשתי שקט.

פגשתי הוויה שלא הכרתי. הוויה שהיתה חדשה לי.

בלידות הרגשתי בטחון קיומי.

פגשתי ודאות.

היא היתה דומה לודאות של האהבה הזוגית או האהבה לילד אבל היה בה גם משהו אחר. היא היתה פנימית ולא תלויה בשום גורם חיצוני.

בלידות, התאים שלי חשו בפער בין המציאות המוכרת שבחוץ לבין זכרון אחר שהתעורר. זכרון של משהו מאוד רחוק ועם זאת מאוד קרוב.

*

עם השנים דבקתי בלידות, במיילדות.

ברגע שנכנסתי לחדר או בית שבו התרחשה לידה פשט בגופי שקט.

התחושה הפיזית הזו של השקט הנעים כל כך, חשבתי, שייכת למציאות שלי בתוך "לידות" ותמיד קיוויתי למצוא אותה בתוכי גם כשאני בחוץ, לא בלידה.

בזכות העובדה שידעתי איך מרגיש השקט הזה, איך מרגישה הוויה נטולת פחד, ידעתי שיש דבר כזה והוא אכן אפשרי.

*

*

ימי הקורונה הביאו אותי חזרה הביתה.

האיסור על ריבוי נסיעות, ריבוי מפגשים, בחירה מדוקדקת של מי לפגוש ולמה החזירה אותי פנימה. זה "פנימה" שנבע פשוט מלהיות בבית. כולנו כאן. עופר שירה אילן נעמי ואני.

אנחנו מבשלים משחקים ישנים קמים רואים סרטים וסדרות. מדי פעם המציאות החיצונית מבליחה פנימה. מדי פעם אני יוצאת לקליניקה או לחברה או להליכה בגבעות או ביער. מישהו מתקשר לשיחת זום. הודעות וצאפ. עופר עובד מהבית. אילן לומד.

אנחנו נמצאים ביחד וטוב לנו. אנחנו נותנים מקום לחששות שעולים אבל מחליטים ביחד איפה לשים את המשקל.

*

הבוקר,  נזכרתי ששמעתי פעם את הביטוי  עין הסערה בהקשר ללידה.

ישנו שלב, אחרי שצוואר הרחם נפתח לגמרי והראש עדיין לא לוחץ מדי או לא יורד לתוך הנרתיק,  שבו יש ריסטרט.

הגוף מסתגל למציאות החדשה ואין צירים.

זה יכול לקרות או לא לקרות. זה יכול לקחת דקות או שעות.

כשזה קורה זה כמו פלא.

איך יכול להיות שהלידה שהיתה פה הרגע בעוצמה מטורפת נפסקה?

איך זה שפתאום אני נרדמת, או נחה או שאני פשוט רגועה? איך זה שאין כאב?

יכול להיות שעוד רגע הכל יתחיל שוב ויכול להיות שעוד הרבה רגעים.

ואנחנו לא יודעות במה או במי זה תלוי.

*

בשלב הזה אני מרגישה עכשיו.

שקט.

נעים.

הידיעה שמתחולל שינוי מטורף שאולי ייקח את האנושות למקום חדש לגמרי מורגשת בכל נימי גופי.

ההבנה שיש פה לידה של תינוק שלא ברור איך יראה מתבהרת.

ואני בבית.

בעין הסערה.

*

ובלידה הזו?

גם כאן אין לאף אחד מאתנו מושג איך יהיה או יראה התינוק. איך יראה העולם אחרי הקורונה. אני יודעת שזה תינוק חי ובועט וכעת הוא עובר דרכנו.

לנו, כאנושות, ניתנה הבחירה מה לעשות איתו. שוב עולה השאלה שאני הכי אוהבת – האם אנו מוכנים לקחת אחריות על הבחירה הזו: לחשוב על הסביבה בה יגדל, על הערכים שלנו כהורים, על משמעות החיים כאן בכדור הארץ ובכלל.

האחריות שלי היא עלי ועל הכלל. הקורונה מבהירה לנו שהכלל הזה הוא פשוט כולנו. בני ובנות האדם באשר הם. אחריות במה אנו מזינים את עצמינו, אחריות על התודעה שלנו כי היא זו שתשפיע יותר מכל על החיים שלנו, גם אחרי הלידה הזו.

*

ואני בבית. השקט שפגשתי בלידות נמצא עכשיו בתוכי. אולי בגלל זה אני מתרגשת בימים האחרונים. אולי גם הדמעות ההן, בחדר לידה בבי"ח מאיר היו קשורות אליו. אולי הן עלו מתוך פגישה עם זכרון קדמון של שקט. שקט ששמח להפגש איתי. אולי הזכרון הזה, שהתעורר משינה ארוכה, נשם לרווחה והתחיל לזרום לכל עבר מרוב שמחה.

 

 

 

 

59. נזק

כתבתי את הפוסט הזה לבלוג לפני שבועיים והוא שכב לו סתם כך, במחשב, מחכה לרגע המתאים. שלשום היו בחירות והיה נראה לי לא קשור לפרסם אותו אבל היום ( כמה טוב שהבוקר בא תמיד ), הוא פתאום נראה לי קשור. אולי כי הוא מדבר על האחריות האישית שלנו ודרכה לאחריות כוללת? אולי כי הוא מזכיר לי פרספקטיבה ושדברים נראים אחרת לאחר זמן?

*

יש סיפור קשה שהולך איתי מימי עבודתי כמיילדת בבי"ח לניאדו. השבוע הוא צץ בעקבות שיחה עם שתי חברות.

*

עבדתי משמרת ערב והייתי ממונה על שלושה חדרי לידה. כשנכנסתי לחדר 1 ראיתי אשה צעירה שוכבת במיטה ואמה עומדת לידה. האשה, "היולדת", שכבה עם הרדמה אפידוראלית. כשהתחלנו לדבר הבנתי שהיא מאוד חוששת. זוהי לידתה הראשונה. הרגשתי שהיא מתקשה לסמוך עלי. אולי בגלל שהייתי צעירה יחסית למיילדת במשמרת הקודמת ואולי בגלל משהו אחר. אני זוכרת שהתאמצתי מאוד למצוא חן בעיניה. חשבתי שהאפשרות שלה להיות בטוב תלויה בי. את רוב המשמרת העברתי בחדר. אמה והיא היו שתיהן צעירות מאוד. שעות הצהרים הפכו לשעות ערב והלידה התקדמה. דיברנו על הא ודא והשעות עברו בנעימים. בסביבות השעה תשע האשה החלה להרגיש לחץ והתינוק התקדם בנרתיק ללא כל קושי. האפידורל עבד טוב. היא היתה נינוחה. בעלה עמד מחוץ לדלת ומדי פעם אמה דיווחה לו על ההתקדמות. החדר היה חשוך ונעים. שלוש נשים ותינוק. שקט. התרגשות באויר. הכנתי בעדינות את העגלה עם חבילת הלידה בצד. כשהראש החל לבצבץ והתקרב לכיתור נפתחה הדלת באחת. נכנס לחדר רופא והדליק את האורות.

קפאתי. ידעתי מה הולך לקרות ולא אמרתי דבר.

זו לידה ראשונה תעשי לה אפי הוא אמר בקול רם ובתקיפות. יכולתי לשמוע בקולו התרגשות.

מבטי רפרף על האשה השוכבת. רגלי נתקעו באדמה. מילים לא באו אל פי. אינני זוכרת היכן היו ידי. הלסת נשמטה. הדמעות החלו לעלות במעלה הגרון.

הראש כבר ממש כאן אמרתי לו בשקט אחרי שניות ארוכות.

אם את לא חותכת עכשיו אני עושה את זה.

באותו רגע, אולי בגלל הרמת הקול והדלת הפתוחה ואולי בגלל תחושת בטן נכנסה אחראית המשמרת. היא הסתכלה לתוך עיני ומיד קראה את הסיטואציה. בגלל הבזק המבטים שהוחלפו בינינו הדמעות החלו לבצבץ מעיני אחת אחרי השניה והפכו לזרם. היא אמרה לו משהו לגבי זה שאולי אין צורך באפיזיוטומיה, שהניטור תקין והראש מתקדם יפה אבל הוא התעקש. זזתי הצידה. ברגע שהוא הבין ששתינו לא מעוניינות לעשות כדברו הוא לקח מספריים וחתך.

שוב רפרף מבטי על האשה. לא יכולתי להסתכל בעיניה. לא רציתי שהיא תראה שאני בוכה ואולי גם לא רציתי לראות אותה. כשנחו עליה עיני לרגע קצר היה נראה לי שהיא כבר לא שם.

*

לקראת סוף המשמרת ביקשתי לדבר אתו. ישבנו בחדר 8 שהיה ריק ואמרתי לו שאני חושבת שהוא עשה נזק. מבחינתי הוא הפר את שבועת הרופאים.

*

הלידה הזו כאמור עדיין מלווה אותי. לאורך השנים שעברו ניסיתי להבין מה חוויתי שם. למדתי על פאיט פלאייט ופריז והבנתי שקפאתי וזו תגובה לחלוטין מובנת ומקובלת וסלחתי לעצמי, הבנתי למה בכיתי, הבנתי מה לקחתי על עצמי ועוד ועוד. הלידה הזו גרמה לי להבין מה זו טראומה משנית של אנשי צוות, פתחה לי פתח נוסף לעצמי ולחוויות שחוויתי בחיי, לאובדן שליטה וללקיחת אחריות.

*

בשיחה השבוע סיפרה אחת מחברותי על מקרה שבו היא הרגישה שעשתה נזק לאשה בזמן שלוותה אותה בלידה. כששאלתי עוד על המלה נזק ולמה היא מתכוונת היא אמרה לי: את לא מקשיבה לי. אני חוויתי שעשיתי נזק וזה מה שחשוב כאן.

אחרי הפגישה נסעתי הביתה וכבר בדרך ניסיתי להבין מה היה שם. למה לא הקשבתי ומה המלה הזו מעוררת בי. נזכרתי בסיפור לעיל.

*

"את נתפסת למילה" עפרית אומרת לי לא פעם. נכון, אני מרגישה שהמלים עוזרות לי להבין עוד, לדייק עוד את הרגשתי או עוזרת לי להבין את מה שנאמר לי. הפעם נתפסתי חזק על המלה נזק. בבית חשבתי על זה עוד.

הבנתי ש"נזק" הוא בעיני המתבונן ואין סוף אנשים ייתנו אין סוף פרשנויות למלה הזו. הרופא מהסיפור למשל, היה בטוח שלחתוך פרינאום שלם ויפה אינו "נזק" ושאם אני לא אעשה אפי יהיה "נזק" גדול יותר.

בשדה הלידה, לצד הפרשנויות הפילוסופיות או הפרשנות הרפואית של כל מקרה ומקרה ל"מהו נזק", וכמיילדת שלקחה על עצמה לחנוך נשים נוספות אני מחוייבת בעיני עצמי לדון במושגים הנוספים שעלו מן הסיפור: אחריות ואשמה. מדוע חשוב להפריד ולהבדיל ביניהן ואיך עושים זאת. לפתע, המלה נזק הפכה עבורי לפחות רלבנטית.

*

אחריות אישית היא נר לרגלי בבחירות היומיומיות ה"קטנות" ממש כמו בבחירות ה"גדולות". היה מי שאמר או אמרה שאלהים נמצא בפרטים הקטנים ולכן התרגול היומיומי כאן הוא משמעותי. רק מתוך אחריות אישית אני יכולה לחשוב על אחריות כוללת. בזכות הלמידה ארוכת השנים שלי אותי ואותה אני יודעת כי ככל שאני בוחרת לקחת אחריות, לא מתוך עול אלא מתוך בחירה חופשית, מודעות, שמחה והוקרת תודה, האשמה העצמית נעשית מיותרת. כשהיא עולה, אני מבינה לליבי כי הרי כך חונכתי. שיח האשמה היה נוכח בתוכי עד מאוד. כמה טוב שהיום, אינני זקוקה לו יותר.

כשעולה אשמה אני לוקחת אחריות ומתבוננת עליה. אני מנסה להבין מדוע היא הגיע כרגע, מה אני "מרוויחה" מכך, מהו ההרגל או הדפוס או האירוע שגרם לה לצוץ.

*

*

כשנלווה נשים בשדה הלידה יקרו בהכרח גם דברים "לא טובים" ואולי גם "נזק". ההכרה במה שעולה אצלינו בעקבות הפחד מדבר שכזה שעלול לקרות וגם בחוויות שאנו סוחבות אחרי מקרים כאלו, היא חשובה וראשונה במעלה כשאנו באות לרפא את עצמינו וכשאנו מוכנות לצאת למסע משותף עם אשה אחרת.

אני מבינה שמה שגרם לי לא להקשיב לחברתי, השבוע, הוא המקום הפנימי שלי שרוצה שתהיה פה מציאות אחרת. מציאות שבה המלה אשמה לא תהיה קיימת. לכן, האינסטינקט שלי היה לנסות לתקן ולא להקשיב. האחריות שלי על הדבר, בבחינה לאחור, היא למידה: בפעם הבאה ששיחה כזו תתרחש אנסה לקחת עוד כמה נשימות ואתן לחברה שלי להיות במקום שלה, לא אמהר כל כך לנסות להזיז אותה ממנו.

שיחה כזו היתה יכולה פעם להסתיים כשאני ממוקדת וחופרת בטעות שלי. הלקאה עצמית או אשמה היו חברות קבועות שלי. השבוע הרגשתי שיש לי בחירה והחלטתי שזו הזדמנות לקחת אחריות. בררתי עם עצמי מה היה שם, למה לא הקשבתי, מה אשתדל לעשות אחרת בפעם הבאה, מה אני יכולה ללמוד מחברתי החכמה שיש לה כל כך הרבה ניסיון והיא מהווה עבורי השראה. דיברתי עם עפרית וחשבנו איך להעביר את הנושא בהכשרת לווי ההריון שלנו. בנוסף הזכרתי לעצמי שאני מוכנה לטעות. שוב ושוב.

זה כמו במקרים אחרים בשדה הלידה או בחיים בכלל אמרתי לה ולי.

הבחירה שלנו היא האם לקחת אחריות, ללמוד עוד מהמקרה על עצמינו ועל העולם או האם להרגיש אשמות. במקרה של שיחה עם חברות זה יחסית קל. האשמה היא לא כבדה כל כך. בסיפור של הלידה ההיא היה לי יותר קשה.

*

הרבה שנים הסיפור של הלידה ההיא, בלניאדו, הסתובב לי בגוף. בתאים. הוא נדד מהלב לראש וחזרה. לפעמים הוא הגיע כדי להוכיח לי כמה אני צודקת, וכמה אחרים טועים. לפעמים הוא עלה כדי להזכיר לי כמה אלימות יש בשדה הלידה וכמה נזק מיותר נעשה לנשים ומדוע אני ממשיכה לפעול לטובת הכלל. לפעמים הוא עלה כדי לשחרר כעס או כאב. כל פעם היתה סיבה אחרת. בפעם הזו, השבוע, כשהוא עלה אל מול המלה נזק אני רואה דרכו את ההזדמנויות שהיו לי לקחת אחריות על מהלך חיי ועל הבחירות שלי.

בחדר לידה, באותו הלילה, הרגשתי אשמה וקורבנות. היה לי קשה מנשוא שלא הגנתי על האשה. שקפאתי. שעה לאחר מכן בחרתי לשבת מול הרופא ולהגיד לו את דעתי על האירוע. כמה ימים אחר כך כתבתי מכתב למנהל המחלקה ובו תארתי לפרטים את מה שקרה. כמה שנים אחר כך בחרתי להבין ולעבד את החוויה שחוויתי שם, בחדר. כמה שנים אחר כך בחרתי להקים מרכז לידה עצמאי. בחרתי לעבוד בסביבה שמכבדת נשים, שרואה בלידה אירוע קדוש ומכונן. כמה שנים אחר כך בחרתי לפעול למען הקמת מרכזי לידה בישראל, והיום, כמה שנים אחר כך… אני בוחרת לכתוב על כך.

משאלת הלב שלי היא שכנשות מקצוע, כאמהות, כנשים חופשיות ננסה להיות ממוקדות יותר באחריות ופחות באשמה. היום אני מרגישה כמה האחריות מחלצת אותי למעלה, כמה היא בעדי ובעד העולם, וכמה האשמה מורידה אותי, לא בעדי או בעד אף אחד אחר והלוואי שבקרוב יעבור זמנה. אני מרגישה בתוכי שזה כמו מרד. אולי המרד הגדול.

%d בלוגרים אהבו את זה: