21. הכל צפוי והרשות נתונה

כל כך הרבה פעמים בחיים הרהרתי במשפט הזה שנאמר על ידי רבי עקיבא. הכל צפוי והרשות נתונה. מה זה אומר. מה החלק שלי אם הכל צפוי ומתוכנן, האם אני יכולה באמת להיות אחראית על חיי, מה קודם למה ואיך שתי האמירות הללו מתיישבות בכלל יחד. האם יש לנו בחירה חופשית?

השבוע, כאשר בעוד כמה ימים אגיע בפעם הראשונה להיכל הצדק – בית המשפט הגבוה, נזכרתי בו שוב.

תוך כדי ההכנות לבג"ץ יש רגעים מכוננים. רגעים כאלה שגורמים לי לחשוב שהיה שווה. לפני כמה ימים היה לי רגע כזה. עפרית נתנה לי טקסט בודהיסטי שמדבר על לעשות טוב ועל לשחרר. "כשאנחנו בשטח, עובדים ללא תוקפנות למען שינוי, חשוב לזכור שגם אם העניין המסויים שלנו לא ייפתר אנחנו מוסיפים שלום לעולם. עלינו לעשות ככל יכולתנו ובעת ובעונה אחת לוותר על כל תקווה לתוצאות", כתוב שם. קראתי את המשפט שוב ושוב. האם זה אפשרי לוותר על תקווה לתוצאות חשבתי לעצמי. לאט לאט, ככל שעבר אותו יום הבנתי שכן. זה אפילו לא כל כך קשה.

המסקנה עצמה – שמה שלא יהיה, מה שלא יקרה, יתווסף שלום לעולם בזכות כל מה שעשינו בשנה האחרונה בנושא הלידות מחוץ לבית חולים מאוד עזרה לי, ואז ניסיתי לשחרר גם אותה. אבל אם הכל צפוי אז למה בכלל לטרוח כל כך, מתפרצת מחשבה חדשה.

********

כל כך הרב פעמים במסע האמהות שלי אני מרגישה את אותו הדבר: איך אני יכולה לרצות הכי טוב עבור ילדיי ובמקביל לשחרר אותם לחלוטין? לתמוך, לחזק, להביע את דעתי, לכוון, להגן וגם לסמוך שבאמת הכל קורה כפי שהוא צריך לקרות גם בלעדי?  בלידה זה יותר קל עבורי. אני סומכת לחלוטין על הגוף ועל הלידה אבל יודעת שאם צריך לפעול אני פועלת.

לא מזמן אמרה לי אשה אחרי לידה, שהיא חושבת שהיתה לידה טובה כי כל מה שהיא ציפתה לו בלידה קרה. כששאלתי מה זאת אומרת, היא אמרה: ידעתי שמה שצריך לקרות יקרה וזה אכן מה שקרה.

********

כשהגענו עפרית אני וסיון ביום ראשון לפגישה מסכמת אצל עורכי הדין נדרכתי שוב. מי יהיו השופטים, מה יהיו הטיעונים שלנו בסופו של דבר. האם העובדה שהתמקדנו בטיעונים המשפטיים/ חוקיים ולא המקצועיים/ רפואיים תועיל? איך אצליח להיפרד מהעלבון שחשתי בקוראי את תגובת משרד הבריאות לעתירה שלנו? למרות שאני יודעת שהתגובה שלהם לא אישית נעלבתי. ממש. איך אצליח לא להתרגש שוב מהפער התפיסתי האדיר בתפיסות העולם. האם זה בכלל יכול לקרות לי.

לקראת הפגישה וגם במהלכה הרגשנו שאנו סומכות במאה אחוז על גלי גרי ואיציק עורכי הדין שמלווים אותנו, אבל האם השופטים יתנו להם בכלל במה לדבר?

איך אפשר להתחיל הסביר לשופטים מהו ההבדל בין חדר לידה טבעי בבית חולים ובין מרכז לידה עצמאי?? איך ניתן לגשר על הפער בין תפיסה שקודם כל סומכת על הגוף ורק אחר כך תתערב (אם בכלל), לבין גישה שאומרת: לידה היא איזור אסון ולכן היא קודם כל סכנה ולכן יש להתערב מראש – להכניס את האשה לבי"ח.

ראו זה פלא. לקראת סיום הפגישה, הגענו כולנו ביחד למסקנה של רבי עקיבא והמסקנה הבודהיסטית. אפילו שאנו יושבות ויושבים במשרד עורכי דין מכובדים במרכז תל אביב, למרות שאנו יודעים שיש חוק ויש דין ויש משנות סדורות , הבנו שאין לדעת. עשינו מה שיכולנו  אבל שום דבר לא יכול להכין אותנו למה יקרה באותו יום, באותה שעה. איך יקום השופט בבוקר, מה הוא יאכל ומה יהיה מצב רוחו. האם שלושת השופטים ידברו ביניהם ויגיעו להחלטות קודם. האם העתירה שלנו תעניין אותם. האם למישהו מהם קרה  במשפחה מקרה אישי דרמטי כזה או אחר שקשור ללידה. מה יהיה הדיון שלפני וכמה זמן הוא יארך והאם זה ישפיע. אולי הם יפסלו את העתירה שלנו על משהו טכני? האם יבקשו מאתנו להתדיין עם פקידי משרד הבריאות? ככל שהתקדמנו בשיחה ניסינו במקביל  גם למצוא פתרונות יצירתיים וגם לשחרר אותם. לאט לאט הבנו שעשינו כמיטב יכולנו ובאמת ובתמים עשינו טוב.

אנחנו יודעות שעבודתנו מרבה את הטוב בעולם וזה כבר הרבה מאוד.

********

כשיצאנו מהפגישה, הלכתי לבקר את אבי שהיה מאושפז באיכילוב במחלקה כירורגית. בכניסה לבניין פגשתי את אמי ויחד איתה נכנסנו למעלית גדולה בבניין האשפוז. במרכז המעלית עמדה עובדת בית חולים עם חלוק ישן ומרופט ומלפניה עגלת פסולת גדולה המכוסה בבד מלוכלך ביותר. מימיני ישבה על כסא גלגלים אשה מבוגרת חולה משתעלת. משמאלי עמדו זוג אנשים צעירים מודאגים. בעומק המעלית עמד איש זקן חולה שנראה מותש ועייף. אולי מבירוקטיה, אולי ממחלה. הריצפה היתה דביקה להחריד.  אמא שלי, שאיננה חובבת לידות בית מטבעה הסתכלה על כולם גם היא , ואז שאלתי אותה בשקט: נראה לך שאשה בלידה צריכה להגיע לכאן? האמת שלא. ענתה לי אמי.

אולי אצלם מהר בטלפון את הסיטואציה ואשלח לעורכי הדין? זה נראה כל כך הזוי ומוכיח את הטיעון שלנו … עברה מחשבה במוחי. זה  הרי ממש כמו סצנה מתוך סרט שבה נאמר כבר הכל… אין טוב ממראה עיניים.

יאללה, תשחררי, עניתי לעצמי. הכל צפוי והרשות נתונה. עשינו מה שאפשר ועכשיו נותר רק לחכות.

20. קול קורא בעוז

הציטוט משירה של רחל הוא תמיד הראשון שעולה לי כשאני חושבת על השמעת קול. השאלה שלה , המוכרת כל כך "התשמע קולי" מוכרת ודאי לכל אחת מאתנו: מי ישמע אותי ומתי והאם בכלל… חוסר הודאות המוחלט. האם בכלל תשמע?  תשמעי?  ישמעו? אותי.

האם נישמע. משאלת ליבנו הסמויה והכמוסה והראשונית כבר מראשית חיינו היא שיראו אותנו  וישמעו אותנו. בכדי שיראו אותי אני לא צריכה לעשות דבר, פעולת הראייה תלויה בצד השני ממולי. בכדי שישמעו אותי אני צריכה להשמיע קול. להיות אקטיבית.

ואצלינו, בשנה האחרונה עולה השאלה : האם נישמע. האם מאמצנו לשנות את מדיניות הלידות בארץ ישאו פרי. מי תישמע / ישמע אותנו מתי והאם בכלל.

********

השמעת קול היא מטאפורה שלא נשחקת בעיני. הפעם הראשונה שנתקלתי בה, זכורה לי היטב. זה היה בספרה של דורית פלג "קולה של הגברת פאני".  במשך השנים הבנתי שהשמעת הקול הנשי נכתבת ונלמדת גם בכתבים הפמיניסטיים אך עבורי כיום, היא בראש ובראשונה מעלה את האסוציאציה ללידה.

********

בקורס מיילדות, כשהגעתי כסטודנטית לבית החולים מאיר הבנתי שיש סוגים רבים של הבעה וקול בלידה ולעיתים הן תלויות בתרבות, בנסיבות אישיות , בנוכחים ובעוד גורמים. קול של אשה שמגיעה לחדר לידה ומצפה לקבל אפידורל לשיכוך כאבה ולא מספיקה , אשה  שציפתה ותיכננה לידה טבעית והופתעה מגודל הכאב בגוף, אשה מבוהלת ממה שעוד רגע הולך לקרות, אשה שרוצה להביע את עצמה ונותנת דרור לקול הכי עמוק שבוקע ממנה, אשה שנוהמת, אשה מייללת כמו זאבה או תנה או כמו חיה פצועה וגם – אשה שלא משמיעה כלל קול בלידה.

היה לי קושי לקבל את העובדה שיש נשים שלא נותנות לעצמן להשמיע קול. אולי בגלל הסביבה שבה גדלו, אולי בגלל בן הזוג , אולי בגלל בושה מהצוות ואולי משהו מאוד עמוק בתוכן עצר את זה וזה לא קרה. עם הזמן, למדתי לקבל את זה ללא שיפוטיות ולעשות מה שאני יכולה.

לעיתים הסביבה הבית חולימית היתה כל כך לא סובלנית לקולות הרמים של הנשים ואם לא היה נשמע בכי של תינוק לאחר דקות ספורות של "צעקות", היה נראה כאליו כולנו חברנו להשתיק / להשקיט את האשה. לכולם וגם לי היה קשה להכיל את זה. בחדרי הלידה הסגורים, בדרך כלל ללא חלונות, היה ממש קשה להכיל את זה.

לאחר סיום הלימודים , כשעבדתי כבר כמיילדת עצמאית בחדר לידה בבית חולים, ותמכתי באשה בלידה טבעית, מצאתי את עצמי לעיתים מתפללת שהאשה לא תצעק כדי שהרופאים לא ידעו שעוד רגע מתרחשת בחדר לידה. היו כמה מהם שנהגו לפני יציאת התינוק להכנס לחדר, להדליק את האור, ולצפות. במקרים היותר קשוחים הם היו מבקשים ממני לעשות אפי או להשכיב את האשה, לפתוח את המיטה  או מחליטים שיש מצוקה וקוראים להביא את מכשיר הואקום.

היו אלו רופאים ספורים אבל המורא שהטילו עלי, כמיילדת, היה גדול. הקישור לקול הנשי, הבוקע מעמקי הנשמה בזמן לידה היה עבורי בעייתי מאוד כי מצאתי את עצמי מבקשת מהנשים להצניע אותו, כדי להגן עליהן. פעם אחת , כשחברה טובה שלי ילדה, שמחתי שהיא קיבלה אפידורל כי ידעתי שאף אחד לא ידע שמתרחשת בחדר לידה ואוטוטו תינוקת יפה ומתוקה תבצבץ החוצה בנחת. בשקט. בעדינות. ידעתי, שכך, בשקט, נוכל להמשיך שלושתינו (אני והזוג) בלי שאף אחד ידע מה קורה בחדר.

בלידה טבעית , הדרמה, שהיא מן הסתם חלק משמעותי בתהליך הלידה, מתגברת לקראת הסוף ומתבטאת ברוב המקרים גם בקול שבוקע ממעמקים.

*********

ומה יהיה אם אצעק וישמעו? מביעות נשים רבות את חששותיהן מלידת בית.

צעקתי חזק? שמעו אותי השכנים? שואלות אחרי. השמעת הקול בלידה, בתוך הזרימה הטבעית של החיים בתוך איזורי המגורים, היא אכן לא שגרתית .

********

כשקראתי לפני עשרים שנה את הספר המכונן של חוקרת המיגדר קרול גיליגן "בקול שונה" הבנתי כמה משמעותית היא המטאפורה של השמעת הקול אבל עדיין לא ידעתי את הקשר ללידה. היום, אחרי שנים כמלווה לידות אני עושה את החיבור.

*********

לידה היא תהליך של הגוף, של תפקודיו הבסיסיים ביותר והקול הוא אחד מהם. בבואנו להשתיק אותו אנו שמים מכשול בפני הלידה. השמעת הקול בלידה, אם היא יוצאת מתוך הקרביים – חייבת להיות שם.

לעיתים הקול גורם לנו לאבד אנרגיה ולוקח מכוחות הלידה ואז כדאי לשים לזה לב. כמו כן, אנו לא זקוקות להשמעת קול מסוים כדי ללדת. אם נתאמץ להוציא קול כשהדבר לא אותנטי זה לא יעזור לנו בהכרח, אבל אם יש קול שרוצה לצאת עלינו להוציא אותו.

הסביבה הטבעית של יולדת שיולדת בלידה טבעית היא סביבה שמאפשרת לאשה לכאוב, מאפשרת לה להיות מי שהיא, מאפשרת לה להוציא קול.

אנחנו לא רגילות לראות תינוקות בני יומם יונקים, אנחנו לא רגילות להיות ביחד בזמן הוסת ואנחנו לא רגילות לשמוע את אחיותינו משמיעות קול בלידה.

**********

השבוע, כשאני חושבת על מה שקורה לעפרית ולי, על התהליך של  "זכותי ללדת", על ערב השירה המופלא שהתרחש בשבוע שעבר והקירבה לדיון בבית הדין הגבוה לצדק בעוד שבועיים, אני מבינה שזהו תהליך  של השמעת קול. לא במורא גדול, לא ביד חזקה. קול נשי רם שבוקע ממעמקים ואומר – תנו לנו ללדת. תנו לנו לבחור. נעלה לירושלים ונשמיע גם שם את קולנו. אנחנו מבינות, שכבר אי אפשר יהיה לא להקשיב לנו.

"קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה. " (מתוך זמר נוגה / רחל)

הזמר שלנו אינו נוגה. הוא חובר לשירה של רחל אך משמיע את קולו בבטחה. הזמר שלנו הופך לשאגה שאינה זועמת  ואינה מסכנה או עצובה. היא מלאת כאב ותשוקה ועוצמה. זוהי שאגת הלידה.

19. בגובה הלב

אני מיילדת ולא משוררת אבל אני מיילדת שאוהבת מילים. הפורמט הכי מזוקק עבורי של היצירה האנושית הגבוהה הוא שירה.

השבוע , לציון שנה מאז שקיבלנו את המכתב ממשרד הבריאות, מאז המילים ששינו את חיינו, נפגוש משוררות. נשים שישמיעו את קולן.

עפרית ואני וצוות זכותי ללדת נהיה ב"אוזן בר" ביום שלישי בערב וכל מי שתוכל ותרצה להרגיש חלק מוזמנת. נפגוש ונשמע נשים אמיצות שהחליטו להכניס את היומיום בשיא תפארתו ועליבותו לתוך מבנים שיריים. משוררות שכותבות על רגעים בחווית האימהות שהיא מרתקת מאתגרת מרוממת מפרכת מבורכת בעת ובעונה אחת. כשמשוררת מכניסה את החוויה הזו על אחת מרבדיה, לתוך שיר בצורה מדויקת – נוצר עבורי מרחב רגעי של קדושה.

********

את השירה כאדם בוגר פגשתי לראשונה בבניין רוזנברג באוניברסיטת ת"א בגיל עשרים ושתיים בתחילת שנות התשעים. שנים רבות לפני שהייתי אמא ומיילדת.

היינו יושבות דפנה ואני, עם עוד מספר קטן של סטודנטיות אחרות , בחדר התירגול הקטן של המתרגלת עפרה יגלין ומגלות שבוע אחר שבוע עולם.

עולם אינטימי וחדש של שירים.

עפרה לימדה אותנו לפרק שיר למילים וצלילים וכשהרכבנו אותו מחדש היינו בתוך חוויה של התרוממות רוח . עבורי היו אלו החוויות הראשונות שהיום אני יכולה בפשטות לומר שהיו רוחניות.

עפרה היתה מגיעה לשיעור עם מעיל דובון צבאי גדול ושיער קצר סתור, כאילו הרגע התעוררה. היא היתה מבוגרת מאתנו בשנים ספורות אבל עבורנו כבר היתה ספנית ותיקה בים השירה. והיא עזרה לנו  להכירו ולנווט דרכו.

בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה.

המילים היו מתעופפות באויר ונוחתות לקרקע אחרות.

חוויה מציאותית וארצית בכיתה כל כך פשוטה  ולא מקושטת . פגישה עם מילים כל כך יומיומיות. כשהן היו מונחות כך על הנייר בדפים המודפסים משני הצדדים  שחילקה עפרה,  הרגשתי מה זו קדושה. לא בהודו, לא בבית כנסת, בלי בגדים חגיגיים.

********

אחרי כמה שנים נסעתי לסיור לימודי עם המורה אלחנן ריינר במסגרת עבודתי במכללת עלמא. נסענו למירון בזמן החגיגות של ל"ג בעומר, ללמוד על החוויה המסורתית / רוחנית של העלייה לרגל. כשעלינו בשביל הצפוף לקבר של רבי שמעון בר יוחאי, הריח המסריח מהשירותים הציבוריים הכה בי. הוא התערבב עם ריח של קטורת ממקום אחר ועם תשוקה מטורפת של האנשים להגיע לקבר וצפיפות נוראית. הוא התערבב גם עם קריאות ותפילות. החוויה כל כך ארצית וגופנית וכל כך גם לא היתה מאוד חזקה.

היום אני יודעת שיש מקום נוסף בו אני מרגישה משהו דומה.

שיא הגופניות – הפרשות הגוף השונות שבאות בכל הצורות הצבעים והריחות. התפקודים הכי בסיסיים / נמוכים של הגוף שבאים בשיא תפארתם. הקולות הבוקעים מאתנו . הפנימיות שיוצאת החוצה. התינוק שעוד רגע יהיה כאן. המקום הכל כך עמוק / גבוה שאנו מגיעות אליו בלי לבקש. בלי לדעת. הקצוות יוצרות ביחד את המציאות . בעת ובעונה אחת אנחנו גם בשיא החול וגם בשיא הקודש. זה מה שקורה בלידה.

********

כיתת ה"תירגול שירה" של עפרה יגלין היתה רחוקה מרחק רב מחווית המירון העזה והחושית או חווית הלידה העצמתית אבל היא הפגישה אותי עם משהו קטן שהוא אולי חלקיק מזה.

הטקסט ששוכב שם ומחכה שאני אקרא בו.

הרטט שמתגלה לי כשאני פוגשת אותו והוא נוגע בי.

מתוך שני הקצוות : החולין של המציאות והקדושה של השירה  – מתאפשר אצלי במקביל מצב מיוחד: גם של איחוד וגם של תנועה.

וכך  בפשטות, בעזרת המילים, בזכות השירה, בתוך המחול השואב של היומיום, אני קוראת, ולרגע אני ממש אני ואני כאן.

********

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְׁמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

(דוד פוגל)

 

18. למה לי בג"ץ עכשיו

בחודשיים האחרונים יצא לי "לעבור" עם שתי נשים שליווינו בלידה לבי"ח לניאדו. את האשה הראשונה ליווינו עפרית ואני  משבוע שתים עשרה ואת השניה משבוע עשרים פלוס.

לאחר ארבע וחצי שנים שלא ביקרתי בחדר לידה של לניאדו ולאחר כמעט שבע שנים מיום שהפסקתי לעבוד שם, הגעתי שוב. מיילדת בית עם יולדת בית.

תמיד, הנסיעה לבית חולים מלידת בית היא לא פשוטה, שלא לומר- קשה. הציפיות של האשה ללדת בבית גדולות וחשובות וגם אם היא מבינה שצריך, וגם אם היא מבינה שחשוב, זה עדיין קשה. קרן  לימדה אותנו שקודם כל יש לתת הכרה לקושי, לאכזבה, לצער. ברור שכל אמא רוצה להיות בריאה ושהתינוק או תינוקת שלה יהיו בריאים אבל זה לא קשור. ונכון שלכל תינוק יש סיפור ולעיתים רבות זו החלטה שלו או נסיבות שקשורות בו ולנו אין איתה כל כך מגע, אבל עדיין זה קשה. כמעט בכל לידת בית שיש החלטה לעבור לבית חולים יש אכזבה.

לעיתים הלידה אורכת המון זמן (על מה זה נחשב המון זמן אכתוב פעם אחרת) , לעיתים האשה מותשת, לעיתים הדופק של התינוק מצריך זאת ויש עוד לא מעט סיבות. ההחלטה על העברה, גם אם מגיעה בצורה שקולה ואפילו משותפת פוגשת בדרך כלל רגשות לא פשוטים ולעיתים אף תחושת כישלון של האשה. התפקיד שלנו, המיילדות , הוא להיות עם האשה עם כל מה שבא ולתת לה הכרה. לתת מקום לתחושות שלא ייעלמו כנראה בשלב הזה, הראשוני, גם אם נגיד כך או כך.

בדרך ללניאדו, שאלתי את עצמי מה יהיה ומה יקרה שם. עבר המון זמן!  את מי אפגוש, מי יהיו המיילדות, מי יהיו הרופאים. לא תארתי לעצמי איזו קבלת פנים חמה ואוהבת אקבל.

כבר כשהגענו למיון, אורו פניה של המזכירה והיא אמרה: תמי!!!!! כשהמשכנו ונכנסנו זה רק השתפר. למעשה בשתי הלידות  פגשתי כל כך הרבה פנים מוכרות ואוהבות בצורה כל כך אינטנסיבית ודחוסה שלרגע שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות. למה מגיע לי כל הטוב הזה. כולם היו מעודכנים במה שקורה עם בית יולדות, התענינו במה קורה עכשיו והיו פשוט מקסימים. גם אלי וגם ליולדת.

********

שני הזוגות שליוויתי, בשני המקרים, הגיעו ללניאדו בהמלצתנו כדי לקבל טיפול טוב והולם ואכן כך היה. בשני המקרים הגענו לאחר שעות רבות של לידת בית. הצוות כולו היה אדיב ומסביר פנים. ההחלטות היו שקולות ולא פתאומיות. לא היו מילים מיותרות. היה ברור שעברנו לבית חולים כדי לקבל עזרה או טיפול רפואי והיה ברור שאנו נשארים ביחד ועושים הכי טוב שאפשר. כולנו.

שתי הלידות הסתיימו אחרי הרבה שעות בלניאדו בניתוח קיסרי, כל אחת מסיבות אחרות. סיבות הגיוניות ומקצועיות. בנוסף לאכזבה שבמעבר מלידת בית לבית חולים, נוספה אכזבה שהלידה הסתיימה בצורה יוצאת "דופן". ושוב – ברור שההורים שמחים ומאושרים שהתינוק בריא אבל. כמה חשוב לתת מקום והכרה לרגשות שעולים. שזה כל כך לא…. כמו מה שרציתי, כמו שתכננתי.

********

הנשים שליוויתי בשתי הפעמים היו כל כך חזקות ואמיצות וכל אחת בדרכה המיוחדת היתה כבר מן ההתחלה אמא לביאה שמגנה על גורה הקטן – גם כשהוא היה ברחם וגם אחר כך כשיצא. שתוף הפעולה של המיילדות בחדר לידה, גם בשעת הלידה וגם אחר-כך, האפשרות לא להיפרד כלל מהתינוק אחרי הלידה היו משמעותיים לעין שיעור ונתנו אפשרות לפחות לחלק מהתנועה – להימשך.

בלידה אחת המיילדת שהיתה אחראית עלינו, אסתי, ממש נלחמה כדי שאוכל להיכנס לחדר ניתוח עם האשה – דבר לא מובל כלל בניתוח שאינו מתוכנן מראש. היא התקשרה בשעה 23:00 לראש המחלקה לאישור ולא ויתרה. היא הבינה איזו משמעות יש לליווי בתוך חדר ניתוח . בסופו של דבר אישרו לי להיכנס כמלווה , עובדה שהיתה משמעותית וחשובה.

********

שיתוף הפעולה עם הצוות בלניאדו היה יוצא מגדר הרגיל וכשבאתי להיפרד , אמרו לי שתי מיילדות בבת אחת – לאחר שהודתי להן והתחבקנו – אז אולי תחזרי??

השאלה הפתיעה אותי.

עבורי, לווי זוג בבית חולים ושיתוף פעולה נעים ומקצועי נועד בדיוק לאותם המקרים בהם לידת הבית היתה צריכה לעבור להמשך טיפול בבית חולים.

ברור לי שלידה לא צריכה (או בהחלט לא חייבת) להתחיל בין כתלי בית חולים.  לווי רציף ומקצועי של מיילדות, הכרות מקדימה עם הצוות המיילדותי, שקט, אינטימיות, התייחסות לכלל ההיסטוריה האישית של היולדת – לא היתה בלניאדו ולא יכולה להתאפשר בשום בית חולים. למעשה אף אחד מחברי הצוות שפגשנו לא הכיר את האשה. ככה זה.

שיטת הסרט הנע, כמויות אינסופיות של נשים שמגיעות, הפרוטוקולים הרבים, התיזוז התמידי של המיילדות בין החדרים, ההבלחה לרגעים לתוך החדר, הרופאים המדברים מאחורי הוילון על האשה, הנסיון הכל כך משמעותי להיות נחמדים ואנושיים לאשה שרק הרגע פגשת, ההנחה של האשה שהיא צריכה להיות דיפלומטית ונחמדה כדי שיאירו לה פנים  – כל אלו לא אמורים להיות חלק מלידה.

ההבנה הפשוטה שלידה נורמלית ורגילה ולא "לידה טבעית" כמו שמסמנים אותה לרוב בבי"ח יכולה להיות גם מחוץ לבית חולים, או ליתר דיוק אין סיבה שלא תהיה מחוץ לבי"ח חסרה מאוד בישראל.

חדר לידה  (או מרכז לידה ) בתוך בי"ח נפלא ככל שיהיה, חייב להישאר רק אופציה אחת מתוך האפשרויות המוצעות לאשה בישראל.

ולכן, התשובה שלי, לשאלה – אולי תחזרי לעבוד פה, היתה:  לא נראה לי.

ואז חשבתי על העתירה שלנו או בשם החיבה שלה- הבג"ץ שלנו. ואמרתי (לעצמי) – אני מיילדת. אני רוצה להמשיך ללוות נשים בתהליכי חיים ולא בקפיצה לרגע. לא רוצה להציץ מהוילון פנימה ולשאול אם הכל בסדר, לא רוצה להתחנף לרופאים כדי שלא יעשו בעיות. אני רוצה עצמאות, אני רוצה אחריות, אני רוצה הכרה במקצוע שלנו שהוא רחב ועמוק וגדול, אני רוצה שנשים יוכלו ללדת תוך כדי השמעת קולן, בביטחון ובחופשיות. אני רוצה להיות ליד אשה שלוויתי כמה חודשים ארוכים בהריון גם ברגע ההחלטה על ניתוח קיסרי . אני רוצה להיות איתה גם בהמשך הדרך שלה, בריפוי הצלקות, בכאב, בשמחה.

אני רוצה שזה לא יקרה רק לי וליולדות שאנחנו מלוות כבית יולדות. אני רוצה שיפתחו בכל עיר בארץ מרכזי לידה עצמאיים ותהליך כזה יהיה אפשרי להרבה נשים יולדות ולהרבה נשים מיילדות.

 

 

 

17. גם וגם

בשיעור צי קונג אומר לי דיויד: אני שומע את הוויכוח בתוך היד שלך:  לעשות  ולעשות מול לנוח ולא לעשות דבר. אחרי השיעור, אני חושבת על שתי הלידות שהיו השבוע.

בלידה  אחת האשה רק רצתה חושך וכל שנדרש היה לא  להפריע, לא לעשות.  בשניה, היינו ארבע נשים מלוות והיה דווקא הרבה מה לעשות.

בשתי הלידות השונות והדומות היה ברור שסביבת בית חולים היתה מזיקה אם היינו נקלעות אליה וכמה טוב טוב שהיינו בבית – השקט, האינטימיות, התמיכה מאנשים מוכרים ואהובים, ההקשבה למה צריך או מה נכון עכשיו. בשתי הלידות, הנשים החזקות בטירוף עשו עבודה מדהימה עם עצמן. בשתי הלידות התינוקות שיתפו פעולה והרגישו טוב ואף נולדו עם שאגת חיים מדהימה.

השוני אצלי, מעבר לעובדה שכל אשה היא שונה ולכן גם הלידה נראית אחרת, היה ביחס אל היד שלי ובקבלה שלה. בלידה הראשונה לא נזקקתי לה כמעט כלל אלא כדי רק לקבל בעדינות את התינוק והיא היתה שם, פשוט מונחת על המיטה בעת הצורך. בלידה השניה הפעולה הכל כך נדרשת ותומכת באשה היתה ללחוץ חזק על שני צידי האגן של האשה : פעולה שלא יכולתי לעשות.  עפרית והאמא השניה עשו זאת בצורה מופלאה ולי היו כנראה תפקידים אחרים. מה שעכשיו מעניין עבורי זה לראות ולקבל את ההבדלים ואת המציאות המשתנה והמתחלפת ואת היחס שלי אליה.

אני חושבת על הוויכוח בתוך היד הימנית שלי, שתיאר דיויד. אני חושבת על שינוי המציאות שאני רוצה שיקרה כאן בתחום הלידות. איך אצליח באמת לקבל את הגם וגם שלי? את הצד הרוצה לפעול ולשנות את העולם ולגרום לכך שיהיו פה מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים ואת הצד הרוצה להרפות, לנוח, להתבונן ולתת למציאות לזרום לבד?. ברור לי שבלי הגם וגם הללו אין תנועה. בלי הרפיה אין כווץ. בלי מנוחה אין התקדמות.

******

כמו שהמנוחה בין הצירים חשובה והכרחית לא פחות  ממה שקורה בציר כך גם בחיי היומיום , אני חושבת בקול בזמן הכנת ארוחת צהרים. העשייה חשובה והכרחית אך גם האי עשייה. "אמא את משווה כל דבר ללידה", צוחקים הילדים שלי. נכון אני עונה. לידה זו הזדמנות דרמטית עבורנו לראות דברים.

הלידה,  מכל סוג שהוא, יכולה להאיר עבורנו רבדים שונים ואין בהם טובים או רעים. הלידה  היא חלק מהדרך שלנו וחלק מהדרך של התינוקות שלנו. היא נקודה דרמטית ביותר אבל סה"כ היא חלק מרצף. רצף החיים שלנו.  גם בה יכולים לבוא לידי ביטוי "גם וגמים". גם בה יכולים להיות עבורנו ודאויות וחידות.

הכאב והפגיעות יכולים לשכון בתוכנו לצד הכח והעצמה. הזיכרונות יכולים לשכון בתוכנו לצד המתנה של ההווה והנוכחות. חם לנו ותוך רגע קר לנו. רוצות מגע ורגע אחר כך הוא מפריע. אנחנו יכולות להיות סופר חזקות וסופר חלשות וכל זה בעת ובעונה אחת. ככה זה בלידה. ואולי ככה זה תמיד.

אוקי אז אני רוצה בכל ליבי שהמציאות תשתנה אבל אני רוצה גם לזכור שההרפיה והמנוחה הם חלק מהמסע שלי כמו הדחיפה, הפעולה וההובלה. האם הם יכולים לחיות ביחד בלי לריב ובלי להתווכח ביניהם? האם הוויכוח בתוך היד שלי יכול להפוך לשיחה שבה כל פעם חלק אחד פשוט בולט יותר? דיויד  בכלל אמר שאני צריכה לומר ליד שלי שאני מובילה ולא היא, אבל על זה אני צריכה לחשוב עוד.

16. המיילדת הרוסיה שלי

"כל אשה שבוחרת לטפל בנשים בשדה הלידה  עושה זאת מתוך מקום של טראומה אישית. האחריות שלנו, נשות הטיפול, היא לרפא את עצמנו ולא להביא את הטראומות האישיות שלנו אל האשה, אל הלידה, אל הטיפול. אבל לא כדאי לנו לרפא את עצמינו לגמרי, כי אז לא נרצה לטפל יותר בנשים סביב לידה ונחפש משהו אחר".

אנסטסיה אלקסייבה המיילדת הרוסיה שפגשתי בסדנה באוקטובר הולכת איתי כל הזמן. ההשראה שהיא היתה עבורי, ההבנות של החיים אחרי הלידה, ההבנות על מה זה טיפול בנשים אחרי לידה, ועל הקשר שלי לכל ההוויה הזו, קרו בזכותה. הציטוט למעלה הוא שלה.

המצב שבו אני הולכת בדרך אוספת, לומדת, קוראת, חווה עוד ועוד ואז מתישהו הכל מתיישב ביחד מוכר לי. המצב שבו פתאום אחרי שנים אני מבינה משהו שהיה אצלי כל הזמן ולא הבנתי אותו כך או לא ראיתי אותו באותו אופן, דומה למצב בלידה שבו יש המון צירים ואין התקדמות (כאילו כמובן) ובבת אחת יש התקדמות מטורפת. זה מה שקרה לי כבר ביום הראשון בפגישה עם נסטיה.

אחותה של יאנה טסלר (שהפיקה את הסדנה) ,עו"ד  יוצאת דופן, שהשתתפה גם היא אתנו בסדנה – תמר , ראתה שאני נרגשת ושאלה אותי כבר ביום הראשון מה קורה. נכון, אני מאוד מתרגשת. ממה? שאלה. לא יודעת, עניתי לה, אולי אני מתחברת לנסטיה בגלל השורשים הרוסיים שלי? אולי השפה הרוסית שאני שומעת כאן כל הזמן (נסטיה לא יודעת אנגלית ולכן היא תורגמה על ידי מרגו לב שמיס באופן סימולטני) עושה לי משהו? ואולי אני פשוט מזהה בנסטיה משהו נוסף. אולי זה לא בהכרח המיילדת שבה אלא  המטפלת שיודעת כל כך הרבה על טיפול, כי היא יודעת כל כך הרבה על עצמה? אולי זו האשה שבה שעיניה חודרות וטובות ואני רוצה לשהות עוד ועוד במחיצתה? אולי אני מרגישה שהיא יכולה להיות קצת כמו אמא עבורי? ואולי פשוט, אני מזהה בה מישהי שאני רוצה להמשיך ללמוד ממנה עוד. כשהתחבקנו בבוקר השני, אמרתי לנסטיה שהבטן שלה כל כך רכה וטובה והחיבוק איתה מורגש לי בעיקר בה. יש אנשים שהחיבוק איתם מורגש בידיים, יש כאלו שבכתפיים ויש כאלו שבבית החזה. אצל נסטיה זה היה עבורי בבטן.

הסדנה עם נסטיה הזכירה לי כמה חשובה העבודה עם הגוף. טיפולי המגע שלימדה אותנו הזכירו לי שוב שאין תחליף למגע. אין תחליף לידיים. לעיתים אני כל כך שוקעת במילים שאני כנראה שוכחת את זה. בגלל זה, היה ברור לי שהמהפכה בחינוך לחיים של אחרי הלידה, המהפכה החברתית שאיתה יבינו כמה חשוב לתת לנשים לנוח ולהיתמך, תתחיל בטיפולי מגע.

הלידה מתרחשת בגוף. ההריון מתרחש בגוף. לכן, הטיפול בנשים אחרי לידה חייב לכלול גם הוא את ריפוי הגוף. אנחנו יכולות להתכונן ללידה שנים בשכל אבל בסופו של דבר היא מתרחשת בגוף. ההריון הוא לא וירטואלי אלא מתממש כל כולו בגוף וכך קורה גם אחר כך – ההתאוששות, ההחלמה, הריפוי הם של הגוף הנפש והנשמה.

בבת אחת ההבנות על הגוף הפרטי שלי – הגיל שלי, ההורמונים המשתנים, היד הכואבת, החוויות מהלידות הפרטיות שלי – הצטרפו להבנות האוניברסליות לגבי גופן של הנשים כולן ולכל התרבויות וההיסטוריה הנשית.

שוב אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי – אל תכנסי לסיבות מדוע קורים כאן דברים בצורה עקומה. מדוע אנחנו חיים במציאות שבה אשה אחרי לידה לא יודעת ולא מרגישה לעיתים אפילו שהיא צריכה לנוח, צריכה להיתמך. איך קורה ששבוע אחרי לידה נשים כבר מסתובבות בבית ובחוץ ומתפקדות כאילו לא הרגע ילדו. מדוע הנשים מצפות מעצמן לחזור כל כך מהר לעבודה או לג'ינס. מדוע המבט הגברי הוא המכתיב את דפוסי המציאות הכל כך אינטימית והמכוננת הזו. מדוע אין הכרה (אישית וחברתית) בגוף ובצרכים שלו? תשאלי את עצמך שוב מי את ואיפה את נכנסת כאן לתמונה.

אני חושבת על העיתוי של הסדנה בסתיו האחרון.

היינו בימים האחרונים של גיוס ההמונים שלנו. אני נזכרת בערב שלפני היום האחרון בסדנה, שבו הצעתי לקחת את נסטיה ותמר לטיול בעיר העתיקה של יפו ובשוק הפשפשים. ממש במקרה, איך שהגענו שלושתינו ליפו קבלתי הודעת וצאפ שגיוס ההמונים של זכותי ללדת הצליח והסכום ששמנו לנו למטרה גויס כולו. הייתי שקועה כולי בטלפון. צוות הנשים של זכותי לא ידע את נפשו מרוב שמחה והיינו צריכות להחליט ממש בדחיפות האם להעלות את הסכום ולהמשיך לגייס . ביפו נשבה רוח נפלאה ולאורך הנמל סיפרתי לנסטיה בעזרת תמר שתרגמה את שתינו מה קורה ולמה אני כל כך עסוקה בטלפון ולא מצליחה להיות איתן בנוכחות.

זה היה אחד מאותם רגעים שאצרו בתוכם שמחה, גאוה סיפוק והודיה. גייסנו את הסכום עבור התהליך המשפטי שיכול לשנות בארץ את מציאות הלידות. צוות זכותי היה באופוריה. לרגעים היה נראה שהפער ביני ובין נסטיה כל כך גדול ואי אפשר לגשר עליו ואיך אתחיל להסביר לה על המצב בארץ עם הלידות ושיש לי שותפה ושיש לנו בית יולדות כבר 6 שנים, שכרגע אין בו לידות ומאיפה בכלל. היא בכלל מעיר ליד מוסקבה  ואין לנו כל אפשרות לדבר בינינו ללא תיווך. כשהגענו לאוטו שלי פתחתי את הבגאג' להוציא משהו ואז היא ראתה את כל הציודים שלי ללידות.  מכיוון שהיא גם מיילדת בית היא חייכה והבינה.

אז, באותו ערב סתווי ביפו, לא שאלתי את עצמי מדוע הגעתי לסדנה הזו ומה אני עושה שם ומה המפגש עם נסטיה יהיה עבורי ולאן הוא יקח אותי. לא תארתי לי שנפסיק לקבל לידות בקיץ, או שעוד כמה ימים בבת אחת לא יהיו לי נוזלים בכתף והיד שלי תפסיק לזוז. חשבתי רק על מילותיה מהיום הראשון של הסדנה לגבי הטראומה והריפוי , על הדרך שעברתי ועד לאן ועד כמה. חשבתי על חברותי הדולות והמיילדות ונשות המקצוע האחרות בשדה הלידה שסביבי ופתאם הכל נראה פשוט ובהיר. תקשיבי לעצמך. השכל, הלב הגוף ומה שביניהם (הרחם?) ותמשיכי.

 

15. חכמת הגוף

היד ממשיכה לכאוב ולהגביל אותי. במקביל להבנות החדשות של צוות זכותי ללדת והתגבשות העתירה שלנו לבג"ץ , במקביל לעובדה שאנו יוצאות לשנת שבתון מהלידות, במקביל לתכנון ואיסוף הצוות שיעבוד אתנו על "עד הביתא", כואבת לי היד. בעיקר בלילה.

באביב אהיה בת 49. נולדתי בליל הסדר וכמעט כל שנה, החודש שלפני יום ההולדת הוא חודש של חשבון נפש עבורי. כנראה חלק מהיעוד שלי הוא להבטיח לעצמי כל שנה מחדש שאצא שוב לחירות, שאעבור שוב במיצר שעומד לפני וכאשר אצא ממנו אהיה יותר חזקה ויותר מקבלת את עצמי.

49 זה גם 7 כפול 7 . האנטרופוסופים רואים בשנים החולפות כפולות של שביעיונים וזה מאוד מסקרן אותי. מה זה אומר?  האם סוף השביעיון השביעי קשור למה שקרה עם היד? ובכלל- האם כל דבר דרמטי שקורה לי בגוף אומר לי משהו?

אני נמצאת בעיצומו של גיל המעבר. קראתי שהוא נפרס מגיל 42 עד גיל 55 ואני ממש באמצע. קוראת על סמפטומים של הגיל המופלא הזה ולוקחת צמחים ושיקויים שונים. אני יודעת שאני נכנסת לאט לגיל שחיכיתי לו: גיל התבונה. הגיל הזה של הנשים החכמות. השינויים ההורמונאליים באים בצורות שונות ומגוונות ואני מנסה לאתר אותם בין שאר הסימנים החדשים בגוף.

אני מבינה שעכשיו זה הזמן שלי להשקיע בגוף. שנים דחיתי את זה אבל היד לא מרפה. במשך השנים התחברתי הרבה יותר לכל מיני סוגים של עבודה פנימית וזנחתי את עבודת הגוף. את כל מה שידעתי בשכל: הגוף הוא חשוב, הוא המיכל שלי, הוא זה שאמור להכיל אותי ואסור להזניח אותו – לא הפנמתי על עצמי. היה לי מאוד קל להשקיע בתזונה  ובטיפולים "שעשו" לי בגוף – דיקור, פלדנקרייז, עיסויים. הם עזרו לי ותמכו בי והיה לי תענוג לקבל אותם. אבל האקטיביות של הגוף שלי, כלומר המילים הגסות עבורי – ספורט ופעילות גופנית – המשיכו להיות זרות . שלש שנים אני אומרת לעופר ולחברותי – אני חייבת להתחיל ללכת, אני חייבת להזיז את הגוף, אני חייבת זה אני חייבת זה ולא עושה. ואז הגיע היד החכמה שלי, שאני מודה לה בכל ליבי, ואמרה לי: עד כאן. זה  בסדר שאת ועפרית מפסיקות לקבל לידות אבל צריך גם להתחיל לזוז. אין מנוס. אוי גוף יקר ונפלא שלי. כמה אני מודה לך.

כשהתחילו להגיע ההבנות מהגוף הגיעה גם המציאות. כשישבתי והסתפרתי אצל קרן היא אמרה לי פתאום – מישהי מדהימה בשם תמר ארז פותחת קבוצת צ'י קונג בזכרון רוצה להצטרף? כבר באותו השבוע התחלתי. ומה עם לצאת להליכות? כן, תכריחי את עצמך לא נורא, אמרתי לעצמי. ועשיתי. היום, אחרי חודשיים מאז שהתחלתי אני הולכת כמעט כל יום .

ההליכות בטבע, באחד המקומות היפים בתבל (איפה שאני גרה) הפכו לחלק שגרתי מחיי וביחד עם הצ'י קונג הכניסו יצירתיות ומצב רוח טוב. אני מבינה ומרגישה שהשינויים מתחילים לתת את אותותיהם ואני שמחה לפגוש כל אות ואות ויודעת שזו רק ההתחלה.

הכאבים ביד, הטלטלה מול משרד הבריאות והלידות, "עד הביתא", ההחלטות, התהיות, אני מתחילה סוף סוף לטפל בנשים בארויגו , בקרוב ממש נגיש את העתירה שלנו לבג"ץ ומי יודע מה עוד מחכה לנו – כל זה מפעים אותי ומרגש אותי ומחזיר אותי לנקודה שהכל כנראה באמת לטובה וקורה כי הוא צריך לקרות. תמיד הרגשתי את זה בלידות. ממש חזק בגוף. בלידות יש לי מין ודאות כזו שלא הייתי צריכה "לעבוד" עליה. זה היה שם. זה היה ועדיין עוגן .  כעת , בזכות השנה המטלטלת שמאחורי , אני מרגישה שהתחושה הזו מתרחבת אצלי לעוד תחומי חיים ואולי אצליח להרגיש אותה ולעגן אותה בגוף אפילו רוב הזמן. בזכות היד , בהפוך על הפוך, אני מרגישה שזה אפשרי וזה קורה.

******

נזכרתי השבוע בפיסקה שפותחת את הרומן "בין שתי ערים" של דיקנס : "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

היד מזכירה לי שבכל מה שקורה אפשר למצוא גם וגם ואנחנו בוחרות מה לקחת לעצמינו. ההחלטה להפוך את המקרה הפרטי שלי ושל עפרית – ממיילדות שסגרו להן את מרכז הלידה שלהן – למהלך ציבורי ותקדימי שיכול לשנות את מציאות הלידות בארץ היא בחירה. עם כל העליות והמורדות שבדרך שתינו שלמות איתה וכל יום שעובר מחזק את הבחירה שלנו.

ועם כל זה, אני מתפללת שבלילה הנוכחי שמגיע היד לא תכאב ואוכל לישון טוב, וגם – שיבחרו עבורנו שופטים טובים לצוות העליון שיקרא את העתירה שלנו.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: