36. חוק שימור האנרגיה

בימים ובשבועות האחרונים אני חווה מצב חדש, שבו אני קמה בבוקר למציאות שבה אין לי "עבודה". כמעט כל מה שאני עושה הוא תלוי רצון שלי והדברים הקבועים היחידים שיש הם אלו שקשורים לבית ולמשפחה שלי – סנדוויצים לביה"ס, הסעות, בישולים – סוג של תחזוקה. בעצם, סדר היום הקבוע של הילדים ושל עופר הפך להיות ה"קבוע" שלי.

יש לי רעיונות חדשים לעשייה שאת חלקם אני כבר מורידה לאדמה. יש דברים "ישנים" שצריך לקדם ולהזיז. יש לי "חובות" שנשארו מבית יולדות: השלמת התיעוד – הכנסת החומרים לתכנה והכנת הסטטיסטיקה. אני רוצה להשלים את האתר החדש.
אבל. כשאני קמה בבוקר או מביטה ביומן, אני מחליטה מה לעשות או מה לכתוב שם. ממש כך.
*
התחושה הזו חדשה לי. עד היום תמיד תמיד עבדתי. כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כדי לחסוך כסף לטיול בדרום אמריקה, אח"כ עבדתי כדי שיהיה לי איך לשלם שכ"ל באוניברסיטה. תוך כדי הלימודים עבדתי כדי לחיות בתל אביב ואח"כ המשכתי לעבוד בלי הפסקה. עופר ואני תמיד פרנסנו את עצמינו וידענו שאם אין אנחנו לנו לא יהיה אף אחד אחר. אם עזבתי עבודה זה היה בשביל העבודה הבאה.
העבודה במכללת עלמא היתה העבודה הראשונה שלי שעבדתי בה לא רק כדי בשביל הפרנסה. לפני כן עבדתי בעשרות עבודות פשוט כדי להרויח כסף ולראשונה בחיי, בעלמא, הרגשתי שאני יכולה לבוא לידי ביטוי כמי שאני גם בעבודה.
אחרי עלמא ולידת בתי הבכורה פניתי פניייה חדה לכוון אחר אבל ה"עבודה" תמיד היתה שם. אחרי קורס מיילדות כשהייתי כבר ילדה גדולה בת 35 ה"עבודה" היתה מחוברת לרחם ולא רק ללב – גם כשעבדתי בבית חולים וגם, כמובן, בבית יולדות.
*
ולמה אני נזכרת בשרשרת העבודות הזו היום? כי היום, לקראת גיל חמישים, אני נמצאת במצב חדש שלא הכרתי.
גם בלניאדו וגם בשנות בית יולדות חיי היו מוקפים ב"עבודה" והיא שאבה אותי לתוכה. הלידות היו כל כך חשובות לי ומשמעותיות והעובדה שבחרתי בהן ואהבתי אותן מילאה אותי.
הקשר עם הנשים שליווינו, העבודה המשותפת עם עפרית, ההבנות על הגוף ועל לידות על לווי נשים ועל עצמי גרמו לי להרגיש שאני נמצאת במקום המדויק לי ולכן לא היתה שאלה אם להמשיך או לא. העובדה שאני מיילדת מילאה אותי והייתי גאה בה. העובדה שאני עצמאית ויש לי עסק עובד ומצליח משלי גרמה לי סיפוק נוסף.

במרץ 2017 נטרפו הקלפים.
לאחר קבלת מכתב הסגירה עפרית ואני עבדנו כמיילדות בית והלידות התקיימו בביתן של הנשים היולדות.
ההחלטה להפסיק לגמרי לקבל לידות נבעה מתוך ראיית המציאות, הקשבה לעצמינו, בהירות מחשבה ונוכחות. זו היתה בחירה שהדהדה עבורי תחושה של חופש פנימי.
*
בעקבות ההבנה שאנו מפסיקות עם הלידות החלטתי שאני לוקחת הפסקה של ממש ומסכימה להיות בתוך חוסר הודאות המקצועי והכלכלי ולא ממהרת לחפש עבודה. לא מחפשת בתוכי את הדבר הבא ולא בעולם האמיתי.

יש תכניות? מה התכניות? מה את חושבת לגבי ההמשך? חישוב מסלול מחדש? כך תעזבי את כל מה שעשית? ומה עם הפרנסה? אולי תעשי את זה ואולי את זה.
מתוך סקרנות, דאגה, תמיהה ומתוך הסכמות תרבותיות וחברתיות – כמעט לכולם יש מה להגיד.

מצאתי את עצמי מתנצלת. לא… אני לא כל כך יודעת, אני לא כל כך מתכננת, אני מנסה לא לעשות, לא כל כך לתכנן, נראה מה יהיה.
ההבנה שאני רוצה לעצור, פוס משחק, התחזקה מיום ליום.

עברו שלושה חודשים בלי "עבודה" ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש בגוף את השינוי. הסטרס התאי שחייתי בו כל השנים כל פעם מסיבות אחרות מתחיל להשתנות, ואני מרגישה קצת חדשה.
*
בנוסף לסדר היום הקבוע יחסית של הילדים ושל עופר יש לי כמה עוגנים קבועים משלי ואני מגלה שהם למעשה עולם ומלואו.
פעם בשבוע אני מתאמנת בצ'י קונג, כל יום אני משתדלת ללכת לטיול ביער, פעם בחודש אני הולכת לסדנה של מדיטציה וכתיבה.
הגוף והתנועה, המילים והטבע משתלבים ויוצרים אצלי מארג חדש מחוטים ישנים.
*
אני מגלה עכשיו שאין לי כבר צורך לבחור בין החיבור שלי לעולם הלידות לבין החיבור שלי לעולם המילים. אני מבינה עכשיו עוד דברים חדשים על למה בחרתי להיות מיילדת. אני מגלה את העצים ואת השפעתם עלי. אני מגלה יצירתיות חדשה שבאה כנראה עם הגיל ומגלה את הכתיבה ואת השפעתה המשחררת ואולי אף המרפאת.
אני מגלה גם, שדרך הכתיבה בבלוג שלי אני יכולה להוציא החוצה לעולם ידע שצברנו כמיילדות ואני אוהבת את זה ונהנית מזה. אולי רק עכשיו, לאחר הסגירה והעצירה, מגיעה שעתה של הכרה והבנה רחבה ועמוקה של מה שעשינו בבית יולדות.
*
שלושה חודשים בלי "עבודה" ברורה ומסודרת פתחו פתח לעולם ומלואו של מחשבות ומעשים שנוצרים בתוכי ומגיעים אלי. מדי פעם אני רוצה קצת לעצור אותם בהיחפזם אבל יודעת שאין טעם.

אני נזכרת בצורה מעורפלת בחוק שימור האנרגיה ובודקת בויקיפדיה: "שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא בשינוי צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד. חוק שימור האנרגיה הוא אחד מחוקי השימור הבסיסיים של הפיזיקה. כל אנרגיה יכולה להפוך לאנרגיה אחרת".
אני קוראת ומתמלאת סקרנות. מעניין למה תהפוך כל האנרגיה הזו, האצורה בתוכי.
זו היתה אנרגיה שהובילה אותי ובערה בי שנים.
אנרגיה ברורה של רצון ותשוקה.
אנרגיה שהיו שזורים בה סטרס פחד בטחון ושקט ודאות ואי ודאות.
אנרגיה שגילמה עבורי אמת ברורה כשמש.
אנרגיה שאין בה פערים, אין בה חצאי אמיתות.
כן, זו היתה אנרגיה של לידות.

35. את לא בלידה

השבוע, העברתי שיעור על לידה פזיולוגית בקורס של מורים לפעילות גופנית בהריון ואחרי הלידה. הרכזת ביקשה שאדבר על "שלבי הלידה". אמרתי מראש לסטודנטים שיש לי דעה שונה מאשר מה שכתוב בספרי המיילדות לגבי שלבי הלידה אבל אלמד אותם מה שצריך ומה שכתוב בספרים ותוך כדי אגיד להם את דעתי כמיילדת.

זה היה מבלבל. בסופו של דבר עשיתי להם שני תרשימים עם שלבים שונים. האחד היה מתוך ספרי המיילדות והשני מתך צפייה בגוף, במאות נשים בלידה טבעית.

בסיום ההרצאה שאלה אחת הנשים אם יש לדעתי שלב אחד, מבין שלבי הלידה, שהוא יותר חשוב מאחרים . התשובה שלי היתה מוכנה מראש.

ברור שהכל מורכב וכל אשה היא אינדיוידואל ותלוי בזה ובזה ובזה… (ההקדמה הרגילה שבאה לפני משהו קצת נחרץ) אמרתי. אבל.

כן. יש שלב אחד שהוא לדעתי יותר "חשוב" וכן. אני חושבת שמגיעה לו בהחלט אפליה מתקנת.

זהו השלב הלטנטי של הלידה.

*

התרגלנו כבר לראות בהרבה סרטים עלילתיים לידות מבוימות. לא מזמן ראיתי סרט צרפתי שנקרא "המיילדת" וגם בו זה קרה, וסרט נוסף אמריקאי דל תקציב שנקרא "ג'ונו" וגם בו זה קרה:  תלחצי, תלחצי / פוש פוש ונולד תינוק. זה מה שכולנו מכירות ומכירים עוד מלפני שחשבנו בכלל על נושא הלידות. האשה מתאמצת, מסביבה צוות מריע, היא מזיעה ושוב מתאמצת ואז הוא נולד או היא נולדת. אין ספק ששלב "הלחיצות" זכה לא בכדי להיות השלב המייצג של הלידה בתרבות. אין ספק שזהו שלב דרמטי להפליא, מלא אדרנלין ועושה את העבודה הן על המסך והן בחיים.

לעומתו, השלב הלטנטי – השלב ההתחלתי ראשוני של הלידה – נחבא מאוד אל הכלים.

*

פעם, כשעבדתי בבית חולים הרגשתי לעיתים כי עבודתי כמיילדת מתחילה מ 3-4 ס"מ כי הרי מפה "נחשבת" הלידה. נשים שמגיעות בשלבים מוקדמים יותר – עם פתיחה קטנה או ללא פתיחה כלל למיון, נשלחות חזרה הביתה או ל"מחלקה" כדי להעביר זמן עד "חדר לידה" ולכן בקושי פגשתי אותן. כל מה שקורה עד הפתיחה המבוקשת לא נחשב חלק מהלידה. התואר: "לידה פעילה" עומד כל הזמן מעבר לדלת. מחכים לו כמו למשיח על הסוס הלבן.

כמיילדת, לא זכיתי להיות נוכחת בהרבה "שלבים לטנטים" גם בגלל הסיבה שתיארתי לעיל וגם כי יש נשים רבות שלא מגיעות בשלב הזה לבית החולים כלל.

*

ההכרות שלי עם השלב המופלא הזה החלה רק כאשר פתחתי עם עפרית את בית יולדות.

בגלל המבנה של מרכז הלידה שלנו, העובדה כי הוא נמצא מתחת לבית של עפרית ואני גרה מאה ק"מ משם ועפרית היא זו שקיבלה את פני הנשים שבאו ללידה –  חילקנו את הליווי שלנו באופן שעפרית ליוותה אותן בשבועות לקראת הלידה ואני ליוויתי אותן בשבועות של אחרי הלידה. מן הסתם את רוב הידע שלי על השלב המופלא הזה קיבלתי מעפרית שהיתה אלופה בהתבוננות.

*

אחת ההבנות הראשונות שלנו היתה שאפשר לדעת מתי התחיל השלב הזה רק בדיעבד.

והעובדה הזו כלל לא מובנת מאליה.

אם אנחנו מבינות שעשרות סימנים יכולים להגיד שהלידה קרבה או מתחילה אבל גם לא בהכרח, זה אומר שאנו רוצות וצריכות ללוות את האשה בזמן הזה אפילו אם לא ברור שום דבר, כי כל "סימן" יכול להיות מצד אחד הכל ומצד שני הרבה פחות. מבלבל? מאוד.

ההבנה שהזמן הזה, הכל כך לא ברור והכל כך לא בשליטה והכל כך מיסתורי הוא חלק אינהרנטי משמעותי מהלידה הכתה בי בתחילת הדרך כמיילדת בית. איך זה יכול להיות שלא היה לי מושג מה קורה בגוף? איך לא מלמדים את זה? מה אמורות לעשות נשים שמתכננות ללדת בבית חולים בשלב הזה ועוד שאלות רבות, נותרו עבורי עד היום ללא מענה.

הידע נאסף ועוד הבנה נוספת נפלה – כמה השלב הזה חשוב וכמה חשוב הליווי בו.

*

חוסר הדרמטיות ועם זאת כמות הסטרס שעוטפת את הזמן הזה זהו שילוב מאתגר. ימים שלמים שעוברים עם סימנים כאלו או אחרים ואני כיולדת לא יודעת מה קורה, המחשבות שרצות בראש, פחדים, חששות, ציפיות. האם זה זה? האם הלידה כבר החלה? לא ברור היינו אומרות לעיתים. נמשיך להיות עם הדברים שקורים ולאט לאט נדע.

*

ותוך כדי הייתי נזכרת במשפט. המשפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים במיון נשים ויולדות, המשפט שנאמר כל כך בקלות על ידי חברותי ועמיתי, המשפט ששמעו כל כך הרבה נשים בעולם כאשר הגיעו ללדת בבית חולים, המשפט שנאמר לעיתים בהיסח הדעת אבל הלך איתי כל השנים של בית יולדות ובייחוד כשליווינו נשים בשלב לטנטי מורכב וארוך היה:
"את לא בלידה".

*

*

היה מי שהחליט ששלבי הלידה יקבעו לפי נתון אחד והוא : מחיקת הצואר באחוזים ופתיחת הצואר בס"מ. אני לא מסכימה עם ההבחנה הזו אבל ככה זה בינתיים בעולם הרגיל. אשה יכולה להיות עם צירים כאלו או אחרים ימים ארוכים ותופעות חדשות בגוף ושינויים שונים אבל אם צואר הרחם שלה סגור או לא מספיק פתוח, יגידו לה את משפט הקסם: את לא בלידה.

אז מה זה בעצם? חושבת האשה? מה קורה פה? מה יש לגוף שלי? אם אני לא בלידה אז איפה אני? השמים הם הגבול לגבי מה משפט כזה יכול לגרום לאשה או ללידה.

ואני כמיילדת שואלת: מה קורה אם יש חוסר הסכמה בין הרחם והצואר? ומה קורה אם יש חוסר תאום בין הרחם והראש? / או הלב?/ או התינוק? מה קורה אם יש תהליך והוא בנוכחות מלאה אבל אין לו תוצאות כנדרש? האם אנו יכולים לגזור מכך שהאשה לא בלידה?

וברור שאי אפשר להכניס אותה למספר ימים לחדר לידה בבי"ח או למרכז הלידה הטבעי. זה לא רלוונטי – זה לא יהיה לטובתה ולטובת הלידה ולא לטובת הצוות במשמרת.

אז מה עושים? שואלים אותי הסטודנטים.

ואני מקשה. אכן מורכב. במציאות של היום אין פתרון קסמים. זה השלב שעל פיו (במקרים רבים) יישק דבר. זה השלב שיוביל (בייחוד בלידה ראשונה) את המהלך שיבוא אחריו.

*

ומחוץ לכיתה, בהפסקה, אני מהרהרת ושומרת את מחשבותי לעצמי. מה קורה בשלב הזה לרוב הנשים? מה תגיד להן מדריכת ההכנה ללידה או הדולה או המיילדת הפרטית? כדאי לך לחכות בבית עוד קצת כי ההתערבויות המחכות מעבר לפינה בחדר הלידה בבית חולים אורבות לך. בגלל זה. חכי עוד קצת. עוד מעט קט שהי בבית. נלמד אותך להכיל את הצירים או את הגלים, נלמד את בן או בת הזוג לתמוך. לא כדאי למהר לצאת.

אבל כמה זמן? אבל איך אדע? אבל אם ארגיש בלחץ? אם ארצה לשמוע את דופק העובר שלי? ואם לא ארצה לנסוע באוטו בשיא הכאב לבי"ח? שואלת האשה הנורמאלית. מה אז?

*

איך קרה שבשלב כל כך חשוב ומשמעותי הנשים נשארות לבד??

איך קרה שנשים מרגישות אשמות על כך שבאו מוקדם מדי לבי"ח ובגלל זה נהרסה להן הלידה?

יש אחוז קטן של נשים שלא רוצות או לא צריכות תמיכה בשלב הזה ויש אפילו נשים שהגוף שלהן מדלג על השלב הזה אבל רובן המכריע של הנשים ועוד איך צריכות תמיכה. הן יודעות שהן בלידה, התינוק שלהן יודע שהוא בלידה אבל המערכת אומרת להן שוב ושוב: "את לא בלידה".

*

ובכל זאת? מתעקשים הסטודנטים. מה הסימנים? אה, זה לא בעיה להסביר. יש את זה ואת זה ואת זה וזה אני עונה.

ולמה אפשר לדעת אם מתחילה הלידה רק בדיעבד?

כי כל החודש התשיעי מלא בשינויים ודברים חדשים וברוב הפעמים רק כשנסתכל אחורנית נראה ונדע. אה! אומרת לי רונה. כשהייתי עצבנית וצעקתי על בן הזוג שלי ועלייך בשיחת הטלפון הזו ביום חמישי , שם כנראה הכל התחיל. או: אה! נזכרת שלומית. כשנסעתי באוטו לאיקאה בשישי בבוקר ובפתאום הרגשתי תנועות חדות ואחרות ובעיטה אחת במיוחד בבטן… זו היתה ההתחלה.

*

השלב הזה דורש מאתנו כמיילדות המון הכלה וקבלה לכל מה שקורה לאשה בחוץ ובפנים. למה שנאמר ולמה שלא נאמר. תפקידה של המיילדת הוא להחזיק את הידע עבור האשה של כל משך הלידה, כל משך החודש התשיעי המורכב, כל מה שיכול לקרות, הפנטזיות, הרצונות, האכזבות שאולי יקרו. להחזיק את חוסר הודאות האדיר אבל גם את הודאות הגדולה מכולן שתהיה לידה וזה אופי השלב הלטנטי. זה ממש הטבע שלו: הוא כאן ואז הוא נעלם, הוא נחבא אל הכלים, מתבייש, מהסס, מפחד, משתלט וכל מיני אחרים. זה הדבר.

תמיד, בפגישות ההריון של החודש האחרון היינו מבקשות – ספרי לי על כל סימן חדש, היי בקשר עם הגוף שלך ואיתי. אני אהדהד, אשאל עוד ונמשיך.

עלינו כמיילדות להיות עם מה שיש מתוך מקום של ידע מקצועי מיילדותי ומתוך מקום עמוק של הכרות עם האשה. אף אחד מהשניים לא מספיק כאן לבד ושניהם ביחד עולים על סך החלקים שלהם.

הנוכחות שלנו עם האשה בשלב הזה לא חייבת להיות פיזית , אבל היא תוכל להרגיש אותנו ואת התמיכה שלנו גם אם היא מרחוק, רק בזכות ההכרות המוקדמת.

זהו שרות מקצועי נפלא שאשה יכולה לקבל מהמיילדת שלה. ההתחלה הזו בהחלט יכולה להשפיע על מה שיקרה בהמשך.

*

שקט בכיתה.

את מדברת ואני רואה תהום אומרת סטודנטית חכמה כשאני כבר לקראת סיום.

עובר בי רעד. איפה אני חיה ומה אני בעצם מתארת להם… אוטופיה? מציאות? שבר?

עוצרת. לוקחת נשימה וממשיכה לדבר.

אני מתארת לכם מציאות. השלב הלטנטי וההיעדרות שלו בתוך "המערכת" היא דוגמה אחת לכמה אנחנו כחברה התרחקנו מהלידה, כמה התרחקנו מהידע שנמצא אצלנו הנשים ואצל התינוקות שעוד לא נולדו. כולנו, גם הגברים וגם הנשים היינו ברחם וכולנו נולדנו כך או אחרת כך שאנחנו יודעים מה אמור להיות. תפקידנו כנשות מקצוע בתחום ההריון והלידה הוא להחזיר את הידע הזה, לעורר אותו, להזכיר אותו ואז, גם "המערכת" או "הממסד" יוכלו לעשות חישוב מסלול מחדש וגם מי מאתנו שרוצה ללדת.

34. קוים מקבילים

הבוקר, התקשרה אלי חברה דולה להתייעץ  במהלך "לידה", מבית חולים גדול במרכז הארץ.

היא תמכה באשה "יולדת" בתוך סיטואציה מורכבת והתקשרה אלי לקבל עידוד ותמיכה. בשיחה, מצאתי את עצמי חווה את התסכול שלה ולא מסוגלת להתנתק ולחשוב בהגיון ובבהירות מה כדאי לעשות.

*

הסיטואציה היתה מאתגרת. אשה  המכונה בכל הזדמנות "היולדת" , נכנסת לבי"ח לביקורת שגרתית בתום ארבעים שבועות להריון. בניטור ניצפות האטות בדופק העובר שחולפות די מהר, אבל הן מספיקות כדי לאשפז את האשה שהפכה כאמור ל"יולדת" וגורמות להכנסתה לחדר לידה ל"מעקב". למרות שכל הלילה, בחדר לידה ה"מעקב" הווה אומר – הניטור, היה תקין  לפי דבריהם של אנשי הצוות, משאירים את היולדת להפעלת לידה ומתחילים לטפטף פיטוצין לקראת בוקר. מהלך הענינים מתנהל בהתאם ל-האם יש זמן או לחוץ בחדרים האחרים.  מיילדות נכנסות ויוצאות, רופאים נכנסים ויוצאים, רובם מסבירי פנים. השאלה האם הפיטוצין ממש נחוץ עומדת תלויה בחדר.

אבל. התנועה החלה ואין מפסיקים אותה. יש לידה? ממש לא. יש בעיה עם הניטור? ממש לא. צוואר הרחם ללא תנאים מתאימים, הרחם כנראה עדיין לא מבינה מה קורה, והאשה? אמרו לה שבגלל שהיו האטות אתמול לא לוקחים סיכון. והדולה? מתוסכלת מהסיטואציה, צריכה לנווט – להבין, לתמוך, להשקיט, להרגיע אולי את הזוג, אולי את הצוות. ושוב נכנסים ויוצאים, פיטוצין יש, צירים אין, לפעמים מעלים בעוד כמה טיפות ולפעמים עוברות שעות ואף אחד לא נכנס… מוכר?

ולי זה הזכיר.

זה הזכיר לי שמהות הלידה ומהותו של חדר לידה בבי"ח הם כמו שני קוים מקבילים.

ברור שלפעמים "זה מצליח" אבל אם נודה על האמת "זה" קורה הרבה בזכות המזל.

המפעל הוא מפעל והלידה היא לידה ואין קשר בינהם.

חדר לידה שמטפל במאות נשים בחודש לא יכול ולא בנוי להכיל סיטואציות רגישות ועדינות כמו לידה. מיילדות שלמדו והשכילו לטפל בנשים לא יכולות לבצע את תפקידן. חדר לידה ויהיה המקצועי ככל שניתן, עם אנשי צוות לעילא ולעילא, רופאים, אחיות, מיילדות, כוחות עזר מסורות – לא יכול ולא אמור לתת שרות לתהליך כל כך בריא ועם זאת שברירי כמו לידה.

ברור שמשהו השתבש בדרך ואנו ממשיכות לשלם את המחיר.

*

אני נזכרת. הפוליטיקות הפנימיות, שמור לי ואשמור לך, החברות שלי בחוץ שמחכות שכבר אצא מהחדר, השחיקה, הסמכות שלא ברור של מי היא, סולם הדרגות, האחריות שלא ברור של מי היא, המחשבה על כך שאני צריכה את העבודה הזו עוד כמה שנים, הידיעה שאם לא אפתח מיטה אף אחד מהרופאים לא ייכנס לחדר אם אצטרך אותו – כל אלו ועוד רבים וטובים זכורים לי היטב מחמש שנותיי כמיילדת בחדר לידה בבי"ח. אחת הדילמות המורכבות מבחינה אתית / פוליטית היתה למי אני נאמנה: לאשה וללידה שעוד רגע תלד ותמשיך הלאה , או לרופא שימשיך לעבוד איתי משמרת ועוד משמרת ואם אני רוצה שלא "יתנקם" בי ובנשים בלידות הבאות כדאי לי לעשות כדברו.

*

נכון, לעיתים צריך להתערב ולעיתים יש סיבוך ותמיד טוב שיש את בתי החולים למקרה הצורך. אבל למה מראש להכנס לשם? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה אם לא ידוע מראש על גורם מחלה כלשהו?

גם  לזהות מקרים אמיתיים בהם יש צורך בהתערבות מהירה כמעט בלתי אפשרי בחדר לידה בבי"ח. המיילדות עסוקות ורצות כמו נמלות חרוצות מחדר לחדר ואם יש רגיעה הן רוצות לשתות משהו בחדר קפה כי מי יודע מתי שוב יהיה אפשר.

ואולי אם יתחיל דימום מוגזם אחרי הלידה, אולי לא יהיה אף אחד בחדר. ואולי עד שיעלו עליו ירוצו לחדר ניתוח לבדוק מה קורה. ואז יגידו מזל. הצלנו אותך.

*

מתי נבין שגם "סיום לא מוצלח" יכול לקרות בגלל התנהלות לידה לפי פרוטוקולים שלחלקם אין קשר לידע שיש לנו על לידה?

מתי נחיה בשלום עם העובדה שלעיתים קורים דברים שלא ציפינו ולעיתים כן, גם בלידה הכי טבעית מחוץ לבי"ח יכולים להשתבש מהלכים שאי היה אפשר לצפות אותם קודם?

מתי נהיה בטוחות שאחריות זה דבר חיובי ולא עונש?

*

אני האחרונה להבטיח תוצאות אבל יכולה להבטיח שכשיש ליווי רציף על ידי מיילדות ואין מחוייבות לפרוטוקולים שנועדו לטיפול המוני בנשים, יש יותר קשב לגוף, קשב לאשה ולתינוק, קשב לידע הטמון בנו כנשים מיילדות ובנו כנשים יולדות .

*

והזוג שלנו במרכז הארץ? אחרי לילה מעייף ומתיש בו בעצם לא קרה כלום חוץ מכמה טיפות פיטוצין מגיע "ביקור" בוקר. אף אחד מהנוכחים בחדר לא ישן וכולם לחוצים כי מה יהיה עכשיו והלידה עדיין לא מגיעה. הצוות כולו נכנס מחייך, מדליק את האור. יש מיילדת חדשה של משמרת בוקר, יש מיילדת אחראית, יש מיילדת מהלילה ויש שלושה רופאים. חגיגה.

"אנחנו מבינים שעדיין אין צירים אבל בגלל מה שהיה אתמול, למרות שהלילה היה טוב ויפה (ניטור תקין), קורצים אחד לשני, נמשיך בפרוטוקול הפיטוצין…."

חייבים? שואלת האשה? תראי, אנחנו לא רוצים להעמיד את תינוקך בסכנה. ההאטות יכולות לחזור על עצמן ואז מה? את רוצה להיות אחראית ושיקרה משהו?

"אני מרגישה שפסענו הישר לתוך מלכודת" אומרת לי הדולה בטלפון.

וגם אם הכל יעבור בטוב ממש, והסיכויים לכך בד"כ הם 50 / 50 , והתינוק יוולד ויש לנו אמא בריאה ותינוק בריא, מישהו ישאל מה משמעות כמויות הנוזלים שקיבלה האם במשך כמעט 24 שעות? במקרים רגילים לחלוטין, עם או בלי אפידורל היא יכולה לצאת מהלידה הזו עם ארבעה ליטר נוזלים מיותרים בגוף. ומה עם הפיטוצין? האם השפיע על התינוק? על התמהיל ההורמונאלי שמשפיע על ההנקה? על הרצון לינוק או להניק? ותסמינים מאוחרים יותר אצל האמא והתינוק? האם הפיטוצין משפיע על התכווצויות הרחם בימים שאחרי? על התהליך הפיזיולוגי הנורמאלי? מישהו בודק? זה נחשב בכלל בתוצאות הלידה?

*

לכל מי שנכח או נכחה בחדר לידה ביותר מכמה לידות הסנריו הזה , שתואר לעיל, מוכר. כדי שהלידה הזו תתחיל ותסתיים בצורה נורמאלית צריך ה ר ב ה  מזל ולשמחתנו הוא מצוי בשפע בחדר לידה.

*

ובינתיים? אחרי השיחה אני הולכת לטיול של בוקר ביער, שואפת אלי את הנדיבות של העצים וחושבת על שני קוים מקבילים ועל המורה שלי למתמטיקה שלש יחידות אוה קרצובסקי בבי"ס תיכון חדש בתל אביב אי שם בשנות השמונים.

קוים מקבילים לא ייפגשו לעולם היא חוזרת ואומרת.

33. הסלסלה

הגוף שלי שוב מדבר אלי. בחלקים מהיום הוא קשה ומרגיש קצת מאובן. אני מבינה שמשהו קורה לי. דווקא עכשיו? כשאין לידות? ציפיתי להרגיש קלה ומשוחררת יותר ולא מאובנת יותר.
בשנה האחרונה התחלתי ללכת בשדות וביער של הר חורשן, התחלתי להתאמן בקבוצת צי קונג אבל הגוף פתאום התעורר אל הקשיון המוזר הזה ולכן זה מרגיש שאין תואם. אין קורלציה.
*
רוצה שנבדוק ביחד מה קורה? שואלת אותי חגית חברתי. כן בטח. ברור. אני אומרת.
אנחנו יושבות בחוץ, מתחת לעצים, מזג אויר סתוי: לא ברור אם חמסין או משהו אחר. חגית מפנה אותי פנימה, אל הגוף.
די מהר אני מרגישה עצב. מרגישה את הבכי עולה במעלה הגרון, מטפס בעליה, יודע שיש לו לאן. התחושה היא שהוא מחכה לפרוץ החוצה מהעיניים אבל לוקח לו את הזמן.
אני מרגישה את המתח הזה – בין ההשתהות לרצון לפרוץ. חגית רואה.

מה עולה, היא שואלת.
אני מרגישה שלא נתתי לעצמי מספיק זמן ומקום להיפרד מבית יולדות. מהר מדי רצתי אל – הכל לטובה, הכל ייפתח ויהיו פה הרבה מרכזי לידה, זכותי ללדת, מהר ממש התחלנו דרכים חדשות. מהר עברתי הלאה. ואז אני נזכרת במה שקרה בלילה כשחזרנו מחו"ל.

*

כשלא היינו בארץ, באוגוסט, עפרית גמרה לארוז את בית יולדות ולחלק את הדברים המשותפים שלנו שהספקנו לאגור לאורך השנים. שתי הכורסאות שהיו בסלון היו שייכות לחברה שלי מהמושב והיא נסעה לגדרה לקחת אותן בחזרה אליה, במהלך הימים הללו. באותה הזדמנות, עפרית העמיסה על האוטו הגדול שחיכה בחוץ עוד דברים שהיא חשבה שאשמח שיהיו אצלי – שטיחים, דברי תינוקות שאעביר לחנות יד 2 במושב, ספרים ו… את הסלסלה.
כך קרה ששירי חברתי המקסימה הגיעה אלי הביתה כשלא היינו בארץ ושמה את הכל אצלי בבית, מסודר יפה במסדרון , כדי שלא יפריע לבלגן שלנו כשנחזור.

כשנכנסנו הביתה אחרי הנחיתה, בשעה 01:30 בלילה, מתרגשים ושמחים, פתחתי את הדלת, הכנסתי מזוודה, רצתי לשירותים, ופתאום ראיתי את הכל. כך סתם מונח לו. במסדרון שלי בבית. ערמות של דברים שאמורים להיות בעצם במקום אחר. שטיחים, שמיכות, בגדים.
ראיתי גם את הסלסלה והתעלמתי אבל הרגשתי את הבכי מגיע.
המשכנו לפרוק ואז נעמקי ראתה את הסלסלה ונשבתה ביופיה. מיד שאלה אותי אם היא יכולה לקחת אותה ולשים בה דברים מהחדר שלה. בטח אמרתי, ואז זה פרץ.
התייפחתי כמה דקות ונרגעתי. כולם היו מרוגשים מהחזרה הביתה ובעניינים שלהם ולא שמו לב.

אילן שאל אם זה בסדר שהוא ינגן בפסנתר… כי ממש מאוחר, ואמרנו כן בטח.
התגעגעת אליו? שאלתי.
את בוכה? הוא שאל.

תוך דקות ספורות נעמקי הגיעה עם הסלסלה מלאה בבובות ומשחקים ואז זה יצא ביותר חזק. מה קרה אמא? למה את בוכה? היא שאלה.
זו הסלסלה של הלידות. ניסיתי להסביר לה. יעלי הביאה לנו אותה כשפתחנו את בית יולדות ובגלל שהיא מרובעת ויש לה חלוקה פנימית כזו, שמנו בה באופן טבעי את הדופלר, הג'ל, מד לחץ הדם, טישו… והיא עמדה באופן קבוע על השידה בחדר לידה הגדול.

לקח לי כמה ימים ולאט לאט התרגלתי לראות את הסלסלה בחדר של נעמקי אבל עדיין זה שם. עמוק בפנים. גם היום, אחרי חודשיים, כשאני נכנסת לחדר , המבט לא יכול לעבור חלק ולעשות כאילו זאת לא היא אלא סתם סלסלה שמונחת בחדר הילדים עם בובות וקישקושים.

*

השבוע, כשישבנו חגית ואני בחוץ ונזכרתי ב"סיפור" הזה הבנתי שאולי לא מספיק נפרדתי ולא מספיק נתתי לעצב שלי מקום.
במהלך השיחה עם חגית ותשומת הלב לגוף, עלו דברים שקשורים לבית יולדות אבל קשורים כמובן גם לחיים שלי באופן כללי והרבה דברים התחברו לתמונה גדולה יותר.

זה החושך שמאיים לגבור על האור? היא שואלת בעדינות.
כנראה… גם. אני עונה בשקט.

ואז, אנחנו נותנות הכרה להרבה דברים שהיו ונגמרו. הכרה לסיומה של תקופה, שאצרה בתוכה עבורי כל כך הרבה.
עולים "דברים" טובים ו"דברים" קשים ואני לאט מבינה עוד, ולאט מוציאה עוד. אני מבינה שזה הזמן שלי לתת לדברים לעלות ולהיות איתם בקשר עוד קצת, כמה שצריך.

32. ARREST

בימים אלו, לאחר שהשלמנו את משימת העלאת האתר החדש של בית יולדות לאויר, אני עוברת למשימה הבאה שלי: לסכם את נתוני התוכנה שלנו. עכשיו, במקום תמונות ורשימות שהעלתי לאתר פרושים לפני המוני מספרים ונתונים שאני מקווה בקרוב להבין יותר ולהוציאם לאויר העולם, שנמצא אי שם מחוץ למחשב.

כבר בהתחלה, אי שם בשנת 2011, ידענו שאנו רוצות לתעד את כל התהליכים בבית יולדות אבל לא היה לנו איך. עם הזמן עופר התחיל לשבת אתנו על "איפיונים" ובנה לנו תוכנה ייעודית שהלכה והשתכללה עם השנים. לאט לאט התחלנו להכניס עוד ועוד נתונים של הלידות והתהליכים בכלל, ובסופו של דבר הגענו למצב שאנו מתעדות כמעט הכל.

היום, כדי להפיק מכל הנתונים הללו סטטיסטיקות אמינות, אני צריכה להכניס פנימה גם את הנתונים של השנים הראשונות, בהן התוכנה עדיין לא היתה קיימת ואחר כך היתה קיימת באופן חלקי. הרבה דברים כתובים עדיין רק ידנית ושמורים בתיקיות אמיתיות… לא במחשב.

*

מיותר לכתוב אבל אכתוב בכל זאת, שגם האקט הזה – של הכנסת הנתונים החסרים למחשב, גורם לי סיפוק וגעגוע. שוב ושוב אני נזכרת בלידות: אלו שהיו מהירות כהרף עין, אלו שהיו מאתגרות נפשית או פיזית, אלו שהיו ארוכות במיוחד או מפתיעות במיוחד ועוד ועוד.

מדהים כמה דברים מסתתרים מאחורי סטטיסטיקה, מאחורי המספרים. אני מחשבת ממוצעים, מחשבת אחוזים. מתבוננת שוב במבט רוחב ובמבט אורך על הלידות.

*

*

אחת האבחנות הכי שכיחות כסיבה לניתוחים קיסריים בעולם המערבי , היא "חוסר התקדמות בלידה". בספרי המיילדות זה נקרא ARREST OF LABOR.

אקדים ואומר שזו אחת האבחנות שהכי מרגיזות אותי. הניסיון שלי ושל עפרית לימד אותנו שאין דבר כזה.

יש צואר שלא נפתח, יש ראש של תינוק שלא יורד אבל אין – לידה שלא מתקדמת.

הלידה תמיד מתקדמת. השינויים מתרחשים. האמא עוברת תהליכים שונים ומגוונים והיא לעולם מתקדמת ולו רק מעצם העובדה שהיא בלידה.

*

גם אצלנו האבחנה הזו היתה נוכחת בשיח עם המערכת, אבל בינינו כל פעם קראנו לה בשם אחר שהיה מתאים יותר לסיטואציה. האבחנה הזו נכחה  בלא מעט "העברות" לבית חולים לאחר שהבנו שמיצינו את כל האפשרויות שעמדו לרשותנו בלידת בית ולאחר שהבנו שדרושה עזרה חיצונית כדי שהתינוק יוולד.

בדרך כלל משהו באמת היה שם. משהו שגרם לצואר לא להפתח בכלל או להפסיק להפתח. משהו שדרש עזרה רפואית / תרופתית או אפילו שינוי אוירה קיצוני.

*

ההתבוננות בנתונים מציפה בי את המחשבות וההבנות שלנו על צואר הרחם, אולי האיבר המופלא ביותר בגוף האישה.

צואר הרחם מדבר. אנחנו הן אלו שלא תמיד מבינות את שפתו. צואר שנפתח "מהר מדי", צואר שנפתח "לאט מדי", צואר הססני, צואר רך או נוקשה, צואר מתמסר או צואר שנותן לך הרגשה מיד כשאת נוגעת בו שאת לא רצויה. הצוארים (התחתוניים) שלנו מדברים לעיתים את השפה הכי עמוקה שלנו עד כדי כך, שלעיתים אין לנו גישה אליה ולכן – אליהם.

*

לעיתים מחוסר סבלנות, לעיתים בעקבות הבנה שאין יותר מה לעשות ומוצו כל הדרכים הידועות, לעיתים מתוך תחושה של חוסר אונים, ולעיתים מתוך בחירה מקצועית שקולה של כוחות האמא וכוחות התינוק – נגיע למסקנה שכדי ללדת יש צורך לעקוף את הצואר ולהשתמש בטכניקה של ניתוח קיסרי. אם אין אפשרות לעבור מלמטה, נעזור לתינוק לעבור מלמעלה.

הבעיה היא שכיום הסיבה הכי שכיחה לניתוחים קיסריים (מלבד מצגים לא נורמטיבים והריונות מרובי עוברים) היא, איך לא? חוסר התקדמות בלידה. הלידה עוצרת או נכלאת בתוך עצמה – ARREST OF LABOR ואנו מנתחים.

*

כשאנו מגדירים לידה כ"לא מתקדמת" אנו מכילים על הלידה את השפה "החיצונית" שלנו שלא תמיד מתאימה לה.

אז מה אני רוצה? הרי זו השפה היחידה שאנחנו יודעים!

אני רוצה שננסה להקשיב ללידה עוד. אני רוצה שננסה להקשיב לגוף עוד. שניתן לו זמן ומקום.

*

ואיך זה מסתדר עם הסטטיסטיקה? איך זה קשור לנתונים שאספנו בקפדנות שבע שנים?

זהו תהליך דו כיווני:  אם נוציא נתונים החוצה,  נקשיב ונקרא את הסטטיסטיקה שלנו ושל לידות הבית בארץ ובעולם, נבין עוד קצת דרך השפה "החיצונית" על בריאות ובטיחות בלידות. אם נקשיב ונקרא את המספרים נוכל לקבל בחזרה הכרה מהעולם הרחב.

אולי אז נפתח מרכזי לידה עצמאיים ונוכל להקשיב עוד לשפת הגוף ושפת הלידה.

אולי אז, במקום 900 נשים בשנה, יוכלו ללדת אלפי נשים מחוץ לבתי החולים בבריאות ובבטחון. אולי אז, נוכל להוציא את האבחנה ARREST OF LABOR מהפרוטוקולים ולמצוא אחרות במקומה.

אולי אז, שפת הגוף והלידה תהיה מוכרת יותר ויותר, לא רק לאלו מאתנו שבחרו ללדת או ללוות לידות מחוץ לכללים הנוקשים של בית החולים ומחוץ להגדרות שכל כך לא נאמנות ללידה, אלא לכולנו.

31. בעיתו ובזמנו

השבוע החלטנו לבנות אתר חדש. אנחנו רוצות אתר שיכיל את מה שקורה עכשיו, כי בית יולדות- מרכז הלידה שלנו, כבר לא קיים.

*

כבר לפני כמה שנים אמרו לנו רוני מיכל ועוד יולדות שליווינו – קדימה! מה עם אתר מותאם לנייד? לא מגיעות לזה, היינו עונות פה אחד. עופר בנה לנו את האתר כשהקמנו את בית יולדות ובמשך השנים הוספנו לו עוד ועוד חומרים וממש אהבנו אותו. הרגשנו שהוא מלא חומרים ויפה ומתאים לנו אבל הוא נהיה לא מעודכן טכנולוגית עם הזמן שחלף. אתר מותאם לנייד? ברור שחשוב, אבל החיים היו כל כך אינטנסיביים שזה עוד לא קרה. וגם… משהו בשתינו אהב כנראה להישאר קצת מאחור.

אבל זהו. עכשיו החלטנו שאנחנו הולכות על זה כי אי אפשר ככה. לא ייתכן שאשה נכנסת לאתר שלנו ורואה שיש מרכז לידה בשם בית יולדות ברחוב פוקס 15 בגדרה. זה כבר בגדר הפדיחה. ומה עם כל הדברים האחרים שקורים אתנו? או! בשביל זה צריך אתר חדש.

*

עם קריאת החומרים באתר הישן והמיון של מה ניקח איתנו הלאה , ממה נפרד ומה כדאי לכתוב חדש, עולים  המון זכרונות.

מכיוון שאני עסוקה בחומרים הללו כבר שבוע ובין לבין יש חיים, הזכרונות לא תמיד באים בסינכרוניזציה למציאות. לפעמים אני ממש לא מבינה איך צץ לי דוקא זכרון ספציפי באמצע ארוחת ערב או מקלחת או באמצע הנהיגה ומה הקשר.

*

היום בבוקר, נסעתי לים לפגוש חברה אחרי שהורדתי את הילדים בבית ספר. הראש היה יחסית ריק. המחשבות כנראה נדדו. בפניה שמאלה מכביש 4 לחוף דור פתאום נחתה עלי הרגשה מתוך לידה. זו היתה הרגשה מאוד ספציפית. עד שהגעתי לחנייה בים (2 דקות נסיעה) החוויה בגוף התבהרה לי והבנתי עליה עוד ומתוך מה היא נובעת.

זה היה זכרון גופני של ציפייה לצירים בתוך לידה שכבר מתרחשת. ציפייה לצירים שלא מגיעים.

נזכרתי בהמון לידות כאלו. בבית יולדות, בבתים של נשים. אנחנו בלידה אבל משהו לא קורה.

*

אחד הדברים המאתגרים כמיילדת היה להיות נוכחת בלידה שלא קורית. גם אני , גם עפרית ובעיקר האשה היולדת (וכמובן גם הנוכחים האחרים אם קיימים) מרגישות את האנרגיה הזו ממש חזק בחדר, בבית. משהו קורה או – משהו ממש התחיל , אבל לא מתרומם. יש ציפייה באויר . גם אם ננסה להשתחרר ממנה היא כאן . לעיתים הציפייה הזו מנהלת אותנו בשקט שלה ובדרכה, אבל הלידה? הלידה לא אוהבת שמחכים לה או מאיצים בה.

הנה מגיע ציר חזק ונראה שזה אוטוטו  קורה אבל אחר כך אין כלום.  הנה כמה צירים "טובים" ואז שוב רגיעה. לפעמים לשעה לפעמים לשעות ארוכות ולפעמים לימים ארוכים ארוכים.

לא מזמן סיפרה לנו סיגל בשיחה על הלידה שלה, שזה היה החלק הכי קשה בלידה . הצירים התחילו בערב , נמשכו לילה שלם והיו סדירים וארוכים ואז הכל הפסיק והגיעו שבועיים של ציפייה, חיכיון, חוסר סבלנות. מה קורה??

ההבנה שלעיתים, הידיעה שהלידה מתבוששת להגיע, מקיפה וחודרת. לפעמים יש התלבטות – לעשות או לא לעשות. מה רע בלחכות? מה רע בלעשות?

בבית יולדות היו לא מעט מקרים שכאשר הכל פסק הלכנו לישון, קמנו בבוקר וכלם נסעו הביתה. גם הזוג, גם המיילדות. זה קשה. לפעמים יש ילדים בבית שמחכים לתינוק, לפעמים האשה מאוכזבת , לפעמים עולה דאגה לעובר. לפעמים ממש ממש קשה להכיל את זה.

אבל איך זה יכול להיות?? כבר היו לי צירים , חשבתי שאני עוד רגע יולדת, הכל עבד "טוב"… מה קרה?

לפעמים זה תלוי בתנוחת העובר וממש פזיולוגי – הראש לא לוחץ מספיק על הצואר וכמה תרגילים יכולים לשנות את התמונה, לפעמים זוהי הססנות פנימית של העובר או של אמא שלו, לפעמים משהו שעוד לא בשל , לפעמים גם וגם, ולפעמים זה קורה בגלל סיבות רבות שאת רובן אנו כמיילדות לא נדע בזמן אמת ואולי אף לא לעולם.

*

מה זה הדבר הזה שאין לנו כל שליטה עליו? מה זו הלידה הזו שמחליטה עלינו?

*

עפרית ואני יושבות בסלון, הולכות לקרוא או לעסוק במלאכת יד או לבשל. הזוג מנמנם בחדר. לפעמים היינו הולכות לבית קפה לכמה שעות. לפעמים הצירים חוזרים ולפעמים החבילה מתפרקת ונוסעים הביתה. בתוך תוכנו אנחנו מחזיקות את הידיעה הוודאית שבמוקדם או במאוחר האשה תלד.

אנחנו מחזיקות לה את האכזבה, את הכעס אם עולה, את הרצון והתשוקה ללדת, או את ההקלה שעדיין זה לא קורה. אנחנו מחזיקות עבורה, כמיילדות, את הודאות שאנחנו פה. שהיא תלד. שכל דבר קורה בעיתו ובזמנו.

 

30. כוננות

אני מתנסה בלישון בלי טלפון. אני מתאמצת לא לקחת איתי את הטלפון כשאני יוצאת להליכה. אני משתדלת להשאיר אותו בבית כשאני משקה את הגינה.

אחרי שבע שנים של כוננות בלתי פוסקת וציפייה ללידות של בית יולדות ועוד שנה אחת לפני זה כמיילדת פרטית בלניאדו, אני כבר לא בטוחה שהגוף שלי זוכר איך זה בלי.

********

הכוננות הזו, ששותפות לה מיילדות בית, מיילדות שעושות לידות פרטיות בבי"ח וכמובן דולות , תפסה את המרחב שלי עשרים וארבע שעות ביממה כל השנה. המרחב הזה, שכלל את הלב, המח וכל שאר התאים בגוף תפס אותי חזק. בשנים הראשונות בבית יולדות לא שמתי אליו לב. הייתי כל כולי מושקעת במיזם המדהים והיומיומי שלנו ובעובדה שהוא בכלל קורה. כל כך הרבה פעמים הייתי מסתכלת מבחוץ על הסיטואציה – או רגע קט בתוך לידה או רגע קט בתוך פגישת לווי הריון ואומרת לעצמי ולפעמים גם לעפרית: תראי. זה קורה. יש פה אשה, יש פה לידה. הקמנו בית שמתגשמים בו רצונותינו ותפילותינו העמוקות ביותר.

ההבנה כי בית יולדות חי וקיים אף פעם לא נראתה לי מובנת מאליה.

במשך שנים ניסינו לבסס ולשכלל את המודל שלנו. הרצון להגדיל את הצוות שלנו לעוד מיילדות, המורכבות בלבנות תהליך שלם של לויי הריון, המחשבה על שיתוף פעולה עם בי"ח קפלן הסמוך, השזירה של פעילות בית יולדות במרחב המיילדותי בארץ, בנייה של תוכנה שתכיל את כל הנתונים שלנו ותיעוד של הפגישות והנתונים הסטטיסטיים, נסיונות להדברות עם משרד הבריאות, ההגעה לעוד ועוד נשים והחשיפה שלנו ושל בית יולדות לציבור – כל אלו היו מונחים על שולחננו. הריקמה והשזירה של הפתרונות והמהלכים הללו בתוך חיי היומיום של העבודה בבית יולדות היתה בלתי פוסקת. פעלנו תוך כדי תנועה ותוך כדי לידות. הכל קרה בין הלידות – הלידות היו העיקר ובזכותן כל השאר היה רלוונטי.

"קבלת" הלידות היה הדבר הכי רדיקלי שעשינו.

הדיבורים , המחקרים והחזון לחופש בלידה והעצמת האשה חשובים ומשותפים לנו ולעוד אין ספור נשים יולדות ומיילדות בארץ, אבל הקיום של מקום שמקבל לידות מחוץ לבית חולים והמחוייבות  שלנו למודל של שתי מיילדות בלידה וללידות המתקבלות רק בתום תהליך של לווי הריון היה ייחודי.

ידענו שאנחנו מקיימות "בגופנו" את ההבנות שלנו לגבי לידה, מה זה אומר ללוות אשה, לראות אותה כמיטב יכולתנו, לתת לה להוביל תוך כדי הידיעה שאנו כאן בשבילה כמיילדות, לתת לה ללמוד עוד על עצמה. ידענו שאנו משתדלות לקיים את מה נדרש ממיילדות שנמצאת בתוך התהליכים הללו ולקחנו על זה אחריות מלאה. ידענו שעצם המעשה הוא מבחן התוצאה פה. כלומר – עצם הקיום של בית יולדות ועצם האפשרות של לבוא וללדת פה, עצם הנוכחות שלנו כמיילדות בבית יולדות  – היא השינוי עצמו. לא הדיבור עליו. אם מתעקשים על סדרי עדיפויות אז העשייה קדמה פה למילים.

*

כשאת עסוקה בעשייה שכל כך חשובה לך, ולא משנה בכלל מהי, דברים מסוימים פשוט נמצאים ברקע ודברים אחרים נעלמים מעיניך. ככה זה.

*

בשנים הראשונות של בית יולדות "סיפור" הכוננות היה מינורי ולא חשוב בעיני. לא הרגשתי אותו כמעט בכלל. ליתר דיוק – לא נתתי לו מקום. העובדה שכל רגע יכולה להיות לידה ואני יוצאת לדרך, עושה סידורים לגבי הילדים וההסעות בזמן שאני בכביש 6 היתה פשוטה וברורה. הכל מסתדר סביב הלידה. הלידות  קודמות לכל כי ככה זה. האשה לא מחליטה מתי יגיעו הצירים. לא משנה איפה אני נמצאת או מה התכניות שלי. עופר והילדים הסתגלו וגלשו לתוך המציאות הזו. לפעמים אהבו אותה ולפעמים פחות. פגישות בוטלו, לוח הזמנים השתנה כל הזמן. אולי זה תרגול בחוסר שליטה, אולי זה תרגול בלהיות כאן ועכשיו …. הייתי מספרת לעצמי.

לאט לאט זה התחיל להיות קשה. הנוכחות של בית יולדות בארץ כבר היתה ברורה. המציאות של הלידות הלכה והתבהרה  והפכה לשיגרה. הפסקתי לראות בה משהו שלא יאמן.

בשנתיים האחרונות ובעיקר מאז ההפסקה של קבלת הלידות בבית יולדות במרץ 2017 , ה"סיפור" הזה של הכוננות, הסיפור שלא רציתי לשים לב אליו, התחיל לצוץ אצלי בכל מיני אופנים ומכל מיני חריצים כמו עשבים שגדלים בין המדרכות ולא אכפת להם שאין למטה אור ואף אחד לא משקה אותם.

ה"סיפור" הזה תפס חלק נכבד בהחלטה שלי ושל עפרית להפסיק לקבל לידות ולהשקיע זמן ואנרגיה בפעילות של זכותי ללדת למען הקמת מרכזי לידה עצמאיים.

אנחנו יודעות שכאשר יקומו מרכזי לידה ומדינת ישראל תבקש לראות את הסטטיסטיקה של בית יולדות ותסכים ללמוד מהניסיון שלנו, נציע מודל שבו המיילדות לא יהיה בכוננות 24/7 כל השנה ברצף.

********

העבודה כמיילדת בית היתה מספקת מהנה ומאתגרת מהרבה בחינות. אני לא מוותרת על אף רגע ועל אף רובד ממנה. בנינו מקום שבו נשים יכלו ללדת, תינוקות נולדו. אהבתי כל כך הרבה דברים: הנוכחות והחופש שלי בלידות, האחריות והעצמאות, הקשר והמפגש האנושי, העבודה בזוג. זכיתי לכל כך הרבה טוב. הטוב הזה הסתיר מעיני לעיתים דברים אחרים.

עכשיו אני מנסה לתת מקום לכל התחושות שעולות בעקבות שנות הכוננות המאתגרות שהסתיימו. במקביל לתחושות הלא נעימות בסגנון של איך נתתי לזה לקרות לי ואיך הבאתי את הגוף שלי לכזה סטרס, היד שהפסיקה לתפקד ועוד, עולות גם תחושות אחרות. אני מרגישה שאני אשה חופשית. ההחלטות לגבי מהלך חיי הן שלי. אם אני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות משהו אני עושה אותו ואם אני מרגישה שמשהו מסוים לא עושה לי טוב אני יכולה להפסיק אותו.

29. על היופי / ליודית באהבה

כשחזרתי מהחופשה המשפחתית שלנו לפני שבועיים כתבתי את הפוסט הבא ואחרי כמה ימים מת דניאל, חבר מהמושב. כך, בפתאומיות, הוא כבר לא כאן. הפוסט שכתבתי כמה ימים לפני מותו על יופי ועל לידות פתאום איבד ממשמעותו והשארתי אותו בצד. היום, אחרי כמעט שבוע של אבל עצב ומחשבות על המוות ועל החיים חזרתי אליו, קראתי אותו, והחלטתי להקדיש אותו ליודית, אשתו של דניאל, חברתי.

 

*********

בחופשה האחרונה הבנתי על עצמי עוד כמה דברים. אחד מהם היה שהיופי מרחיב את ליבי באופן שלעיתים אני חשה שאין לי מספיק מקום להכיל אותו.

ומהו אותו יופי? אני עוצרת ושואלת את עצמי . היופי הנראה לעין בולט לי בשיא תפארתו כאשר אני מתבוננת בטבע. זה יכול להיות עלה או אבן וזו יכולה להיות התבוננות בנוף גדול ועצום – תמונת מציאות שכוללת פרטים רבים, גוונים על גוונים של צבעים , שילובים בלתי נתפסים של ים ויבשה, עוצמות של הרים ועוד.

היופי יכול להיות יופין של בנותי או יופיו של בני. תווי הפנים שלהם ברגע אחד של התבוננות. רגע שבו אני בפליאה מול הדבר הניסי הזה.

היופי יכול להיות פנימי – מחשבה על אדם אהוב ויפה מבחוץ או מבפנים והוא יכול להיות גם דבר חכמה שנתקלתי בו לפתע. הבנה משמעותית על עצמי. הוא יכול להיות התפעמות ממעשה של יצירה ספרותית או פסל או תמונה.

ההבנה שהיופי לעיתים חולף ולעיתים נשאר איתי היתה חזקה מאוד. הוא יכול להיות ממשי ובתוכי.

*******

בטיול שהתרחש בארץ זרה רחוקה ויפה נזכרתי בשנות פעילותו של בית יולדות ובעשרות (אולי מאות) נשים יפות, אמיצות, חזקות, חלשות, שפגשתי בלידות. ההשתאות שלי מהיופי של אשה בלידה – בזמן החשוף הזה, בזמן הפגיע הזה, בזמן הטראומטי או המעצים הזה , התחילה אי שם בזמן עבודתי בלניאדו . עדיין הולכות איתי נשים שאת חלקן אני זוכרת בשמותיהן ואת חלקן בהוויתן.

********

כאשר פתחנו את בית יולדות והתחלתי ללוות עם עפרית נשים לאורך ההריון המפגש בעת הלידה כבר היה שונה. הוא היה מפגש לאחר הכרות ולכן הביא עמו איכות אחרת. ההבנה שנשים (וכנראה גם גברים) אוצרות בתוכן כל כך הרבה ידע ויופי היממה אותי כל פעם מחדש.

ההבנה שתפקידי כמיילדת הוא ללוות אותן בדרכן להכיר את עצמן ואת העובר או התינוק שלהן שמחה אותי כל פעם יותר ויותר. הן הלא יולדות בעצמן והעובר הלא נולד לבד (ברוב המקרים) אז מה אני מיילדת בעצם? הייתי שואלת את עצמי. למה שם התפקיד הזה הוא פועל? אני לא רוצה או לא חייבת לפחות אמרתי לעצמי לפעול כדי שתהיה לידה.

אני עדה ליופי. אני עדה לפוטנציאל היופי הטמון בלידה. ואולי אני מיילדת את האפשרות לנגוע ביופי הפנימי הזה. אני מיילדת בכל  פעם את המרחב שמאפשר לזה להתרחש ואולי גם בגלל העובדה הזו – זה כל כך חשוב לי.

*******

השיחות עם עצמי על היופי, הזכירו לי את הפילוסוף היווני סוקרטס, שאתו נפגשתי אי שם באונ' ת"א כשהייתי בת עשרים ושלש. אמו הייתה מיילדת ואביו פסל – שילוב שכנראה הוליד אדם שעסק בחכמה וביופי. במהלך חייו פגש סוקרטס את דיוטימה – הכוהנת הגדולה של מקדש אפולו והיא השפיעה עליו רבות.  דיוטימה, הסבירה לסוקרטס כי התשוקה לגוף היפה היא רק השלב הראשון בסולם שעלייה בו מובילה אל הבנה מלאה של היופי עצמו. כדי להבין מהו יופי אנו מתחילים ביופיו הפיזי של האהוב או האהובה שלנו, אח"כ אנו מעריכים את יופים הפיזי של אחרים. אח"כ אנו מבינים שהיופי שוכן מעבר למראית עין – יופי החכמה והידע, ואז אנו אוהבים גם נפשות יפות. השלב האחרון, הגבוה, הוא ההבנה על מהות היופי – הרעיון המופשט  של אהבה אוניברסאלית ומשם מבחינתי השמים הם הגבול.

*******

ככה פתאום, באמצעו של יום, כשליבי עולה על גדותיו בארץ רחוקה, הבנתי שההיסטוריה האנושית, מלבד מלחמות, מלאה גם ביופי. סיסמתו המפורסמת והעתיקה של סוקרטס – דע את עצמך – התחברה לי יותר מכל עם רגשות התרחבות הלב הפרטי שלי, מול היופי הנשגב שראיתי והרגשתי בטיול, והבנתי שאני יכולה לנצור אותו בכל רגע שאחפוץ.

28. שבע שנים ביחד

אתמול, ישבתי לכוס קפה עם ליאת חברתי ודיברנו על תמונות. אני התלוננתי על כך שלא הדפסנו כמעט תמונות בעשר השנים האחרונות ואין לנו הרבה תמונות של חיי היומיום עם הילדים. מכאן גלשה השיחה להבניית הזהות הנפרסת מול עינינו כשאנו מתבוננות בתמונות.

בעצם , אמרנו, התמונות מאפשרות לנו לספר לעצמנו את הסיפור של חיינו כפי שאנחנו בוחרות לזכור אותו ולחיות אותו. את הדברים הפחות טובים אנחנו בד"כ משתדלות לשים בצד  והתמונות הלא מחמיאות לא ייכנסו לספרי התמונות המודפסות.

********

ההרהור בתמונות תופס אותי בבליל של זכרונות ומחשבות על בית יולדות. בשבועיים האחרונים, עפרית ואני מוצאות את עצמנו נזכרות בהרבה דברים שקרו במהלך שבע השנים שבהן פעל בית יולדות. לפני שבוע שוחחנו בטלפון, על הבוקר, את השיחה היומית שלנו, ומצאנו את עצמנו גולשות  עם הזכרונות לתוך החודשים הראשונים ראשונים של בית יולדות. הבנו שלכל אחת מאתנו היה בראש סיפור קצת שונה. השוונו גרסאות והתרגשנו. כל כך הרבה דברים קרו שם בתקופת הטרום בית יולדות הזו. עפרית עדיין עבדה עם טובה בלידות בית, אני עבדתי בלניאדו וחודשים ארוכים קנינו רהיטים, עיצבנו, תכננו וצבענו.

כשאמרתי לאריאלה, האחות האחראית על  חדר לידה בלניאדו שאני עוזבת ומתכננת לפתוח מרכז לידה עצמאי, זה היה בפסח. הפתיחה היתה מתוכננת לראש השנה. אריאלה לא הופתעה ומאוד פירגנה . קבענו שאעבוד עד סוף אוגוסט ואכן היום האחרון שלי כמיילדת בחדר לידה לניאדו היה ב31/8/2011.

מכיוון שעפרית כבר גרה בפוקס 15 גדרה , מעל בית יולדות, יכולנו להתחיל לפגוש נשים גם לפני הפתיחה הרשמית וכך קרה שכמה לידות "הסתננו" עוד לפני הפתיחה. שלי ואסנת ילדו בחדר הקטן כשעדיין לא היו רהיטים בשאר החדרים. נטלי ונעמה התחילו להיפגש אתנו בקיץ והיו אמורות להיות היולדות הראשונות לאחר הפתיחה הרשמית. הן היו הראשונות שבאו ללווי הריון במתכונת של שתי מיילדות (אז עוד היינו נוכחות שתינו בכל פגישה!). בין לבין תכננו את ערב הפתיחה החגיגי וקבענו אותו ל21/9 כדי שיהיה לנו יעד מדויק ונסיים הכנות אחרונות.

********

מי בכלל חשבה על כל מה שאנו הולכות לעבור ביחד. לא יכולנו לדמיין. אני מרגישה היום שמעבר לחדשנות של המודל שהצבנו כאן במרחב והמשמעות העמוקה של ליווי נשים בהריון בלידה ואחרי הלידה , העובדה הכי משמעותית עבורי בשבע השנים האחרונות היתה העבודה המשותפת עם עפרית. כשהחלטנו לעבוד במודל של שתי מיילדות בלידה ולהקים ביחד, בשיתוף מלא את בית יולדות לא תארנו כמה העובדה הזו תהיה משמעותית עבורנו כי לא יכולנו בכלל לדעת מה היא תביא איתה – גם ללידות וגם לחיים הפרטיים של כל אחת ואחת מאתנו. כשאת עובדת בזוגיות כל כך צמודה אי אפשר להתעלם מדברים. מישהי אחרת תמיד רואה אותך.

אני מאמינה שכל זוגיות היא מקום שמאוד מאפשר גדילה והתפתחות. כשדיברתי עם ליאת אתמול על הבנות שלנו ועל בני הזוג שלנו אמרתי לה שבגלל שזוגיות (כמו הורות) היא כל כך אינטנסיבית ויש הרבה חיכוך, דוקא בגלל זה, אנחנו יכולות להבין עוד על עצמינו ולהגיע למקומות יותר טובים עם עצמינו (ורק אז גם הביחד יכול להרויח מזה). הצמידות הזו לא מאפשרת לברוח. בני בזוג שלנו  יודעים לזהות אצלנו את תנועות הגוף הקטנות, את העוית בפנים, בעין , בקצה הפה, את הטון המשתנה פנים מול פנים או בטלפון כשמשהו קורה. בני או בנות הזוג שלנו מכירים אותנו מבפנים לעיתים כפי שאנו מכירות את עצמינו או יותר מכך ובעיקר – מכירים אותנו בדרך אחרת. התמונה הנגלית לנו בבואנו לראות אדם אחר היא שונה מהתמונה בה רואה האדם את עצמו.

********

עפרית ואני התמודדנו עם המציאות הזוגית הזו לא פעם. מכיוון שתנועת החיים היא גלית לעיתים היה קל ולעיתים קשה. היה לנו מזל – היעוד המיילדותי היה כל כך חזק ועמוק אצל שתינו שלא ויתרנו ולמען המשך קיומו של בית יולדות המשכנו הלאה. ברוב המקרים החלטנו לקחת את הקשיים בינינו לטובת גדילה והתרחבות פנימית . במבט לאחור אני יכולה לומר היום  שזה היה (ועדיין) אדיר, שזה היה החלק הכי מלמד ומצמיח מבחינתי בכל שנותיו של בית יולדות. ככל שהבנו עוד על עצמנו – על הילדות שלנו, על הדפוסים שלנו שגורמים לנו לפעול בהווה כך או אחרת, יכולנו להרחיב  עוד את האפשרות והרצון שלנו להיות ביחד, וגם את אפשרות ההכלה והתמיכה שלנו בתהליכים עם נשים אחרות שליווינו.

*******

בואי נעשה לעצמנו טקס קטן של פרידה מבית יולדות, אמרה לי  עפרית השבוע. זה צריך להיות משהו נעים ונחמד, אולי נלך להרים כוסית באחת ממסעדות הדגים  בנמל אשדוד שפעם הלכנו אליה אחרי לידה. אנחנו צריכות לציין זאת לעצמינו אפילו שאנחנו לא נפרדות. עברו שבע שנים עם כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה תינוקות, כל כך הרבה רגשות.

********

אני מרגישה שאנו רק מתחילות להבין מה היה פה. במהלך השנים היינו כל כך עסוקות בלעשות, להבין, לעודד, להכיל, לתמוך, לכעוס, ללמוד, ליפול, לקום, לבכות, לצחוק וגם – לדבר בטלפון ולהיות בכוננות.

ועכשיו ? לאט לאט יתחיל משהו חדש. המשהו החדש הזה יכיל בתוכו את כל מה שהיה והיינו עד כה – כמו נבט שבוקע מתוך האדמה ונראה לעיננו לראשונה, אבל בעצם מכיל את כל מה שהאדמה יכלה לתת לו כצידה לדרך.

הנבט שלנו יכיל המון אהבה ואת כל התמונות שעולות – אלו שאנו רוצות לזכור ואלו שאנו רוצות לשכוח, אבל יהיה בו גם משהו חדש לגמרי.

27. תנועה במישור

מה זה "זכותי ללדת"? שואל אותי ינון מהאוזן בר בתל אביב, בעוד אני מתכתבת איתו לגבי חשבונית מהאירוע שלנו אצלם לפני שלושה חודשים. זו עמותה? זו תנועה? מפלגה? מלכ"ר? קטעים, אני אומרת לו, זו שאלה שעולה לעיתים קרובות ולי עצמי לא ממש ברור איך מגדירים מה.  על דרך השלילה, אני חושבת איתו בקול רם – זו לא עמותה, לא מפלגה, לא מלכ"ר. אז כנראה "תנועה". תנועת נשים שקמה כשהחליטו לסגור את בית יולדות שלנו לפני שנה וחצי (עוד מעט).

המילה "תנועה" חביבה עלי ואני ממשיכה לגלגל אותה על הלשון.

"האיבר היפה ביותר בגוף הוא התנועה" כותבת רירי סילביה מנור בשיר קצרצר שאני אוהבת.

כן, נכון, אנחנו תנועה. רוצות לזוז, להזיז, לשנות. אנחנו חולמות ביחד, חושבות ביחד, מתכננות ביחד, מתעייפות ביחד וממשיכות ביחד. הכל תוך כדי תנועה.

רק ביחד אפשר היום לעשות דברים – אנחנו מחזקות אחת את השניה . בזכות העובדה שעפרית ואני מפתחות זוגיות מיוחדת כבר לא מעט שנים, אנחנו מביאות לתוך תבשיל הביחד של זכותי את נסיונינו האישי-זוגי. למעשה כל אחת מצוות הניהול מביאה  ומוזגת פנימה את נסיונה שלה. לכולנו ברור שכל אחת ואחת משמעותית וחשובה כולל אלו מאתנו שהיו בפנים ויצאו. כיום, אנחנו שבע נשים שמובילות את העגלה. המיקום שלנו משתנה כלפיה – מישהי דוחפת מאחור ועוברת קדימה, מישהי הולכת בצד ושמה יד מצידי העגלה , מישהי שמה יד על כתף חברתה ושוב משנה מקום וכך הלאה. התנועה בלתי פוסקת , הקצב שלנו והנוף שלנו משתנה גם הוא. כן, הנוף משתנה ממש.

בימים אלו אנחנו נמצאות במישור. החלטת בגץ הדרמטית מלפני חודש גורמת לנו לתהיות ומחשבות לגבי אנה פנינו כעת, ההבנות כי הדרך ארוכה ורבה מתיישבות במקומן , נשים ואנשים רבים רוצים לעזור ולתמוך. רעיונות נפלאים לכוונים נוספים חדשים וישנים מתווספים כל הזמן. ההבנה כי אנו זקוקות למימון ארוך טווח קמה איתנו בבוקר והולכת איתנו לישון בערב. יש המון אתגרים.

תחושת המישור נעימה מחד כי היא מאפשרת הליכה מדודה ונעימה ומצד שני בגלל העדר דרמה, פחות סוחפת אחריה את הציבור.

"אני הולך במישור ונהנה" כתבה יונה וולך, בגוף זכר, ואני מנסה להתחקות אחר צעדיה.

********

תנועת זכותי ללדת נולדה מתוך שבר וכאב ויצרה שינוי במציאות. כבר היום אנחנו מרגישות שהשיח על לידות בית, על הקמת מרכזי לידה הוא אחר מאשר היה מלפני שנה או שנתיים. המון נשים שפעם לא היו מעלות על הדעת ללדת בבית חושבות על זה ועושות את זה והגענו למצב שאין מספיק מיילדות בית בישראל. כל כמה ימים מתקשרת אשה שלא מצליחה למצוא מיילדת בית כי כולן מלאות.

אני מאמינה שמציאות זו – שבה השיח גדל, הידע הפנימי של המוני נשים מתחיל להתגלות, גברים שפעם לא התחברו משום כוון לנושא רואים בו שליחות או לפחות נושא חשוב ממש בהווית החיים – אבל ה"שטח" עדיין לא מוכן – היא זמנית, והיא חלק מהותי מהאופי של המישור הנוכחי. זוהי מציאות של בין לבין. כמו בהנקה: לעיתים התינוק רוצה יותר ממה שיש כרגע ולוקח לאמו יום יומיים לייצר מספיק  חלב כדי להשביע את רעבונו. בזכות הדרישה שלו, הבלתי פוסקת, הגוף שלה מבין שצריך לשנס מתניים מח ושדיים ומייצר עוד.

*********

לאורך כל כתיבת הפוסט הזה אני מהרהרת במילה מישור שעולה לי שוב ושוב ואחרי שגלגלתי על הלשון את המילה תנועה אני עושה את זה איתה. זוהי מילה סגורה ולא פתוחה כמו תנועה ועם זאת את ה- או ניתן להגייה ארוכה ארוכה. גם הוא יכול להיות המשכי ורציף.

כאשר אני נתקלת במילה כזו שמושכת את תשומת ליבי בטקסט של מישהו אחר או שצצה ועולה מתוכי אני אוהבת לפתוח מילון. החיפוש במילוג המילון האינטרנטי לא מספק אותי בד"כ ואני פותחת גם הפעם מילון אמיתי- מילון ספיר עברי עברי.

מישור: 1. שטח ישר שאין בו גבעות  ובקעות. 2. תחום , שטח (מישור אישי) 3. צדק, יושר.

ואו, לא זכרתי את ההקשר לצדק ויושרה. גילוי של בוקר.

גם התנועה שכתבה עליה רירי סליביה מנור וגם ההנאה שכתבה עליה יונה וולך מתחברות לי עכשיו יותר מאשר קודם לזכותי ללדת ולהליכה במישור.

 

26. פירוק

כל תא בגוף חייב להתפרק כדי להתחלק אומרת לנו אפרת, כשאנו יושבות ביחד לפגישת "סיכום" אחרי הלידה. עברו כבר כמעט שבעה שבועות ואנחנו יושבות ביחד ומדברות על הלידה ועל התקופה האינטנסיבית של האחרי.

כדי להגיע לפעולת החלוקה התאית שהיא הפעולה שמאפשרת את הגדילה וההתרחבות של הגוף שלנו, והפעולה המאפשרת את יצירת העוברים שלנו, התא  – המקום הכל כך מרוכז, "קטן" ועם זאת המקום שהוא גם עולם ומלואו – חייב להתפרק.

********

רוב הנשים חוות פירוק כלשהו בלידה. יש כאלו שזה קורה להן כבר בסוף ההריון ויש כאלו שזה קורה להן אחרי הלידה , אבל רובנו מרגישות את החויה המטלטלת הזו של פירוק הגוף בלידה.

עבורי תחושת הפירוק נחוותה בלידה הראשונה והשלישית. בלידה השניה  זה קרה לי אחרי.

בלידה הראשונה, ממש לקראת הסוף, כפות הידיים והפה שלי נתקעו במין מצב מוזר ולא יכולתי להזיז אותם. הצוות הרפואי נלחץ בטירוף. נכנסו עוד ועוד רופאים לחדר – עובדה שהחמירה את המצב לחלוטין. היום, 19 שנה אחרי, אני מבינה את הסיטואציה ויודעת להסבירה במונחים פיזיולוגיים ונפשיים. אני יודעת שפגשתי שם משהו מאוד עמוק . משהו שידע שאני עומדת להפוך לאמא. שני המקומות הללו – הידיים והפה, שמסמלים את המגע והתקשורת יותר מכל ידעו משהו על חווית האימהות שחוויתי בתור ילדה ופחדו מאוד. התאים שלי ידעו  שאני עומדת להיות אמא בעוד דקות ספורות והגיבו. אני הרגשתי שאין לי כל שליטה על הגוף שלי ועופר חשב שאני הולכת למות. ברגע ששירה נולדה והושמה עלי הכל השתחרר.

בלידה השלישית לקראת הסוף היה לי כאב מוזר שלא קשור לכאב הצירים – כאב חזק ומטלטל בעצמתו בצד ימין שהסיט את תשומת הלב שלי מהעובדה שעוד רגע נעמי יוצאת והיא תהיה פה איתי. הכאב היה כל כך חזק ורציף. לחשתי לעפרית ומאיה המיילדות שלי – "תעזרו לי" . לא היו לי כוחות, הייתי חלשה, ופשוט ויתרתי. כשנעמי נולדה דקות אחר כך- זה עבר.

*******

היום, נסעתי עם עופר לגדרה וביחד עם עפרית התחלנו "לפרק" את בית יולדות. התחלנו למיין, לארוז, לפרק מדפים ולהוציא רהיטים. ניקינו פרקנו מיינו, קראנו ברכות שקיבלנו, הסתכלנו שוב בתמונות מהלידות. בינות לעצב וההתרגשות, הזיכרונות הרבים הצפונים בקירות ובחפצים, הזכרנו לעצמנו שאנו עושות זאת גם כדי לפנות מקום למשהו חדש.

********

כשאפרת נתנה לנו אתמול במתנה את הדימוי של הפירוק התאי ראיתי לנגד עיני את פירוק בית יולדות הפיזי (כי הרוחני לעולם לא יתפרק) ובעקבותיו צמיחה ובניה של עשרות בתי יולדות בישראל- מרכזי  לידה עצמאיים שקמים בכל עיר.

כמו שבלידה אנו צריכות להתפרק, להשיל, ורק אז להתרחב אל עבר עוד ילד ואל עבר האימהות, גם פעולת הפירוק הנוכחית, אני אומרת לעפרית ועופר בזמן העבודה ובזמן שהדמעות שלי מציפות את עיני והכל מטשטש, הכרחית כנראה בשביל שינוי וצמיחה.

25. I think its not possible for you

( סיפור בעקבות החלטת בג"ץ והמחשבות להמשך )

כשהיינו בני 28 נסענו עופר ואני לנפאל לטרק של חודש באזור ההימלאיה. היינו יחסית "מבוגרים" מול כל התרמילאים שפגשנו, שהיו פחות או יותר בשנות ה-20 המוקדמות של החיים. שנינו עבדנו, היינו אחרי שנות לימודים באוניברסיטה ואחרי הכרות עם עצמינו ואחד עם השני. המחשבה על טיול בהימלאיה עלתה ביחד עם ההבנה המשותפת שאני אוהבת טיולים וטבע אבל הגוף שלי יחסית חלש ולפעמים פשוט אין לי כח. אבל ממש. בצבא, הייתי מדריכת טיולים ופעמים רבות כאשר היה טיפוס רציני הייתי מסיימת את המסלול בסוף… אחרונה.

********

כשהגענו לפוקרה בנפאל , העיר ממנה יצאנו לטרק, בעודנו מבררים פרטים על הטיול עצמו, הבנו שיש מקצוע שנקרא "פורטר" שזה סבל שסוחב לתרמילאים את התיקים וכך הם יכולים לתת פרנסה למקומיים ולהנות מטיול ללא המוצ'ילה הגדולה. שנים לפני כן, כאשר טיילנו בדרום אמריקה, לא היה דבר כזה . בהתחלה, האפשרות הזו – שמישהו יסחוב עבורנו את התיקים נראתה  מוזרה עד כדי לא אפשרית עבורנו אך עד מהרה התרגלנו לרעיון והחלטנו לחפש פורטר כזה.

מצאנו את האם, שהיה נפאלי נחמד שידע אנגלית טובה ויחד איתו התחלנו במסענו. מכיוון שטסנו במטוס קטן לתחילת המסלול היה נראה לנו שהטיפוסים יהיו סבירים ואין לנו בעיה לעמוד בהם. ככל שעברו הימים התחברנו עם האם וניהלנו שיחות פתוחות על החיים. הוא הבין די מהר שאני לא "מיטיבת לכת" גם בגלל הקצב שלי וגם כי בסוף כל יום נשפכתי לגמרי, והיה מציע לנו לעצור לישון במקומות שלא איתגרו אותנו יתר על המידה מבחינת המרחקים. אנחנו מצדנו נהנו בטירוף מעצם השהייה במקומות המדהימים האלו, ממזג האויר, מלהיות ביחד ופשוט מההתמסרות לדרך ולהליכה עצמה.

ההליכה בהרים היתה מדהימה והדרך כל יום יפה יותר ויותר. לא זוכרת כמה ק"מ הלכנו כל יום אבל הסיפוק היה אדיר. יום לפני אחרון כשהגענו למקום בו אנו רוצים לשכב לישון הוא סיפר לנו שישנו הר בקרבת מקום , שנהוג לטפס עליו השכם בבוקר כדי לראות ממנו את הזריחה ויש נוף ממש יפה. הוא שאל האם נרצה לעלות, כי לא ממש חייבים. הוא ציין שוב ושוב שזה טיפוס רציני. לסיכום אמר שאפשר פשוט להמשיך לכוון סוף המסלול ולוותר על זה.

גם אני וגם עופר חייכנו ושמחנו על הצעתו.

אוקי, בסדר אנחנו בעד. אמרנו כמעט פה אחד….

כמה זמן זה ייקח עד למעלה? שאלנו.

שעה שעתיים.

סבבה. ברור שנלך על זה, אמרנו.

ואז השתררה דממה.

I THINK ITS NOT POSSIBLE FOR YOU

הוא אמר והסתכל עלי.

*********

מאז, עברו 21 שנים. שנים בהם נולדו לנו ילדים, עזבנו את תל אביב, החלפנו עבודות , גדלנו ביחד ולחוד והתפתחנו כל אחד בכוון שלו. המשפט הזה, שאמר לי האם בערב לפני הטיפוס, מלווה אותי ואותנו כל הזמן. מדי פעם כשאנחנו מרגישים צורך להזכיר לעצמינו שאנחנו יכולים , כשעולה משהו שממש מאתגר אותנו או אפילו נראה בלתי אפשרי  – אנחנו אומרים אותו אחד לשני וצוחקים.

%d בלוגרים אהבו את זה: