57. חופש*

בקיץ של לפני שנתיים וחצי, רגע אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות, כשחשבנו על להוציא לאור את הבלוג הזה, לא היה לנו מושג מה הולך לקרות – איך נעבוד מעכשיו? מה יקרה עם התהליך המשפטי שרק יצא לדרך? האם נמשיך לעבוד ביחד? ממה נתפרנס?

מה ידענו? שהסגירה של בית יולדות תפתח לשתינו פתח חדש אל העולם ולכן זה מה ששמנו ככותרת משנה בשם הבלוג: "מסע של מיילדות שסגרו להן את הבית ופתחו להן פתח אל העולם". לא ידענו מה הפתח הזה אומר אבל ידענו שיש פה מהות שהיא חשובה לנו, עד כדי כך שבחרנו בה לשמש ככותרת.

הסגירה הזו היתה חיונית לגדילה של שתינו. היא מתחה אותנו לגבולות חדשים ואפשרה לנו לצאת אל מסעות חדשים. הבחירה להסתכל על הסגירה כאל  פתח היתה שלנו. היום אני מבינה שהפתח נפתח על ידינו. אף אחד אחר לא פתח לנו אותו.

*

בעולם הלידה מושג ה פתיחה תופס מקום רב, לפעמים רב מדי. כתבתי כבר לא מעט על פתיחת צוואר הרחם ועל האפשרות שלו לדבר בזמן הלידה, על כך שיש לו שפה משלו. (פרק מס' 32).

אני שמה לב לפתיחה נוספת המתקיימת בחלקו העליון של גופנו. זהו הפתח שנמצא בצוואר העליון שלנו, המכיל את קנה הנשימה והושת. גם כאן, כמו בחלק התחתון של הגוף, הפתח משמש גם לכניסה וגם ליציאה.

*

הצוואר העליון והצוואר התחתון שלנו מחוברים אחד לשני ראשית על ידי השפה.

ממממ… שני איברים שונים עם אותו שם? כנראה יש פה משמעות נסתרת שקוראת לי להבין אותה עוד. שני הצווארים הם צרים ועם זאת מאפשרים ביטוי שאין כדוגמתו – אחד מלמעלה ואחד מלמטה. דרכם אנרגיה גם נכנסת וגם משתחררת. שניהם מאפשרים יצירה. שניהם מאפשרים חיים.

*

האפשרות שלנו לבוא לידי ביטוי – לחיות, לדבר, לשיר, ללמד, לצעוק, לצחוק, ללדת – מתאפשרת דרך מקום צר שחייב להתרחב לשם כך. מקום שיש לו איכות דו כיוונית.

כשאני מתבוננת על הציור הפיזי הזה של שני הפתחים התוחמים את פלג הגוף האמצעי (איזה כיף שהראש בחוץ) זה מוצא חן בעיני.

אבל למה המקום צר כל כך? מזדחלת שאלה.

אולי כי הגוף שלי שומר עלי? אני עונה.

מה זאת אומרת שומר עלי? ומפני מה? אם שני הצווארים לא היו כל כך צרים כל היום היו דברים נופלים לי וממני או עולים לי ובורחים החוצה?

ההצרות או הסגירות מאפשרת לנו לעבור תהליכים מדויקים ונכונים. היא מאפשרת לנו להמתח עוד קצת, להתרחב עוד קצת ורק אז. רק אז.

*

*

אה! פתיחה! מילה שיש לי אליה רגש אמביוולנטי. מצד אחד עולם הלידה הביא אותי להיות ספקנית בכל הקשור למלה פתיחה: בדיקת פתיחה, כאב, יחסיות, השוואתיות, אצבעות, ס"מ, קריטריונים לא מדויקים ללידה, לתהליך שקורה. מצד שני, בלי פתיחה (צוואר או בטן) אי אפשר ללדת. מצד אחד זה מפחיד. מי יודע מה יתגלה לי אם אפתח. מצד שני המחשבה הזו רוקמת בי חוטי סקרנות אין קץ. אני בוחרת להפתח. מזל שאני לא בלידה כי שם זה הרבה יותר מורכב.

אני רוצה להיות פתוחה. אני רוצה להסכים להשתנות. לעזוב הנחות ותפיסות שאינן משרתות אותי. לשים לב לדפוסים הותיקים והמוכרים שמגבילים אותי. לאפשר לעצמי להתחדש. אני יודעת שזה יכול לקרות כהרף עין ויכול לקחת שנים ארוכות. אני זוכרת לידות בהן הפתיחה השתנתה ברגע. אני זוכרת שצווארים יכולים להפתח ואחר כך להסגר ואחר כך שוב להפתח. אני זוכרת שההסכמה להפתח מאפשרת משהו ממש חדש.

*

אני נזכרת בלידה קיסרית אחת. האשה שילדה, סיפרה לעפרית ולי כמה חודשים אחרי הלידה, שבזכות הלידה היא אפשרה לעצמה להשתנות. אני זוכרת אותה אומרת שבלידה היא פגשה בתוכה אישה שלא ידעה כמעט על קיומה. בזכות הלידה היא הסכימה לבחור בעצמה. בזכות ההסכמה שלה לבחור ולהפתח אל עצמה היא זכתה בחופש.

*

מה זה אומר להפתח? האם אני מוכנה לעצור שוב בדרך ולרגע לא לדעת מה יגיע? אולי ייכנס דרך הפתח משהו שאני לא רוצה? אולי ייצא? האם אוכל לא להיבהל? ואולי אפגוש משהו חדש לגמרי שמאפשר עולם ומלואו שגם הם חדשים? אני זוכרת שאחרי הסגירה של בית יולדות לא פחדתי. בהתחלה כעסתי על מה שקרה, אבל בהמשך, כשהתחלתי לחוות את משמעות הפתח, פתיחות פתיחה…. גם לא כעסתי.

ואני נזכרת במה שכתבתי בפוסט הקודם על אִמָּהוּת ועל הרצון שלי לשמוט את ההבנות הישנות שלי על האמא שאני או האמא שאני רוצה להיות, ומבינה שבזכות הבחירה שלי להכיר את עצמי עוד, להפתח אלי עוד, גם דרך האמהות שלי, אני זוכה בחופש. מי יודע מה יתגלה לי.

*מוקדש למור

 

56. אי של מהות (או איחול לשנה החדשה)

השבוע יצא לי לפגוש שתי נשים אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בקשר. את שתיהן ליוויתי בהריון הקודם. שתיהן הפכו לאמהות לפני שנתיים שלוש וכל אחת מהן התקשרה אלי מסיבה שונה לחלוטין. שתיהן רצו תמיכה.

הראשונה, שבועיים אחרי לידה, לא מרגישה חיבור לתינוק ומלאה בייסורי מצפון כעס ואשמה. השניה, שבוע לפני ניתוח הסרת רחם וחצוצרות, כועסת על עצמה כשהיא מזילה דמעה או כשהיא מגלה סימני חולשה.

שתיהן רגילות לא להיות טובות לעצמן.

*

שתי השיחות הללו, הביאו אותי למחשבות על כעס פנימי, ביקורתיות עצמית ואשמה.

כמה קל לנו להפנות אנרגיה שלילית לתוכנו וכמה לעיתים זהו הדבר הראשון שעולה ברגעי משבר או קושי. השלילי כל כך מוכר ולא דורש שום תשומת לב מיוחדת. הוא פשוט עולה. כמה קל לנו לכעוס על עצמנו, לשפוט את עצמנו.

שתי השיחות היו קשורות לאִמָּהוּת על שלל גווניה – רחם, תינוקות, ביטוי עצמי, יצירה, הנקה, תלות, הזדהות, השרדות, קורבנות. כמה ימים אחרי, כששמתי לב לקשר בין שתי השיחות הפניתי את המבט פנימה, לאִמָּהוּת שלי.

בזמן האחרון היא מאותגרת שוב ושוב ואני מנסה להבין מה עושים עם זה.

*

בכל גיל של הילדים האִמָּהוּת הזו מביאה איתה שאלות חדשות ומקומות שעדיין לא ביקרתי בהן בתוך עצמי.

הילדים שלי הם כמו פרחים. יפים, עדינים, שונים זה מזה. יש להם כוחות צמיחה אדירים משל עצמם שטבועים בהם ומה אני בשבילם? אדמה? מים? אור? סופת גשמים, שרב? אולי קצת מכל דבר?

כמה אני מזדהה איתם? עם עצמי כאמם? מה הם מסמלים עבורי? האם אני רוצה לבוא לידי ביטוי דרכם?

הילדים, יותר מכל מושאי אהבתי צריכים את הניקיון הפנימי שלי כדי להמשיך לצמוח בבריאות. ככל שאוכל להיות יותר אני הם יוכלו להיות יותר הם.

*

לפעמים אני שואלת את עצמי כמה זה אפשרי. כולנו גרים באותו בית, החיכוך היומיומי גדול.  כל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו והקשר בינינו הוא הקשר הכי מורכב שיש בין אנשים – קשר בין הורים וילדים. התקשורת לפעמים זורמת ומקרבת ולפעמים תוקפנית ומרחיקה. זה מרגיש כמו מעבדה.

עופר ואני כהורים רוצים לתקן. אנחנו רוצים לגדל את הפרחים שלנו אחרת מאיך שגידלו אותנו. אנחנו  רוצים ורוצים ורוצים. כל כך הרבה תקוות רצונות שאיפות. עבורנו, עבורם.

*

אני אומרת לעצמי שוב ושוב שהילדים שלנו הם לא ההצלחות שלנו ולא האכזבות שלנו. הם לא מראה שלנו. אני מנסה להפנים, כל פעם בעוד רמה, שככל שניטיב להיות עצמינו ולבוא לידי ביטוי כמי שאנו בעולם כך ייטיב גם להם.

זה מאתגר.

וזה דורש כנות עצמית.

מה זו אמהות עבורי? מה זה הצלחה / כישלון באמהות ואם בכלל יש דבר כזה ומי אמר. מה אני חושבת לגבי מה "אומר" שאני אמא טובה. אולי בכלל כדאי שאבדוק את ה"אמיתות" האלו ופשוט אשים לב כמה תפיסות והנחות יש לי על הדבר הזה שנקרא אמא.

שוב הבנתי שהמפתח הוא אצלי. האחריות שלי הפעם היא להפתח ולערער את התפיסות שלי. יכול להיות שהמהות שהיא אני תתגלה לי עוד אם אתחיל לעשות את זה.

אני נזכרת בערך של שיתוף הפעולה שאני כל כך מחוברת אליו ומתעודדת. אולי באמת זהו אחד הערכים המשמעותיים ביותר עבורי מחוץ ובתוך המשפחה. גם כאן, כולנו שזורים אחד בשני וכל התפתחות של האחד תוביל בהכרח גם להתפתחות של האחר.

*

היום זה היום הראשון של שנת 2020. אני מפנה את המבט פנימה, נזכרת בשתי השיחות המשמעותיות שהיו לי עם שתי הנשים שפנו אלי השבוע ומבטיחה לעצמי להיות טובה אלי השנה הזו. טובה יותר מכל מה שהיתי לעצמי אי פעם – בלי הלקאה עצמית על מה שהיה אלא מתוך מאור פנים אמיתי.

כשאני מרגישה את שריר החיוך מתחיל בפעולה עדינה שמורגשת רק בצד הפנימי של הלחי אני מוסיפה ואומרת לעצמי: תודה.

55. להתגשם

יש שאלות שכשאני שומעת אותן אני חושבת שהן הכי חשובות. אבל יש לא מעט כאלו. כנראה שיש נושאים שגורמים לי לרצות לדעת עוד, להבין עוד, ואני שם בכל רובדי ההתעניינות שלי. זו התעניינות שמה שמאפיין אותה הוא זה שהיא מערבבת את הגוף שלי ולא נשארת רק בראש או בלב. הגוף עושה או מאפשר כמו פעולת בלנדר להתעניינות הזו ואז אני מבינה שזו התעניינות ששווה לי לעצור ולהקשיב לה. זה יכול להיות רשרוש או כיווץ בבטן, דופק מואץ, התחלה של כאב ראש, סומק שזוחל מהאזניים ללחיים או דברים אחרים.

כך קורה לי כשאני שואלת את עצמי או כששואלים אותי על איך להוריד לקרקע רעיון. איך לקחת משהו מופשט שנמצא ברמת המהות, להוריד אותו למשמעות ואז לעשות את הצעד שהופך אותו לנראה – להוריד אותו למציאות.

איך לגרום למשהו להתגשם.

כל יום אנו מורידות רעיונות לקרקע. למשל להפוך רעיון של מאכל שנזכרתי בו בבוקר – לארוחה  בצהרים, או לחשוב על משהו ולכתוב אותו.

הרעיונות המאתגרים הם אלו שלא ברור לנו מהם המצרכים שאנו צריכות לקנות או לגדל כדי לשים בתבשיל וגם מהם בכלל התבלינים, האם צריך להמציא גם אותם, והאם בכלל סיר.

השבוע, נתקלתי בסוגיה הזו בשיחה על הכשרת לווי ההריון שאני ועפרית יצרנו ואנו מלמדות בה.  איך התחלתן לבנות אותה? מה היה קודם ומה בא אחר כך – שואלת אותי חברה לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשנו. היא מנסה להקים עסק חדש. כשאני מתארת לה את השלבים מהזכרון אני מבינה עוד על למה זה היה מורכב.

היה לנו כבר נסיון בהורדה של רעיון לקרקע – הלא הקמנו בעצמנו את בית יולדות שהוא מרכז לידה עצמאי, הגשמנו חלום. בשונה מבית יולדות, ההכשרה שלנו היא יצור יותר אמורפי – היא מביאה ידע. היא פחות קשורה למקום פיזי ולכן "ההקמה" שלה אתגרה אותנו יותר. בהקמה או בניה של מקום שהוא גם פיזי יש יציקה של יסודות אמיתיים בשטח ואז התוכן הרוחני שיוצקים פנימה מקבל מסגרת וגבולות גיזרה. כאן הסיפור היה שונה.

לידע אין מקום פיזי.

בפגישות המקדימות עם שתי יועצות הקסמים שלנו שתמכו בנו ביצירת ההכשרה, גלו שביב וקרן גדסי, הרגשתי שאני נמצאת מול לוח לבן ולא מצליחה למצוא קצה חוט כדי שיחבר בין מה שהיה לי בראש לבין המציאות. לא ראיתי כלום. לאט לאט עפרית (שכבר בהתחלה ראתה בעיני רוחה את המבנה של ההכשרה כמחולקת לשלושה טרימסטרים ) ויועצות הקסמים, כל אחת בתחומה הצליחו לפרום את הסליל הנסתר ולהגיש לי ממנו את קצה החוט המיוחל.

*

לידה, גם היא במובן מסוים הורדה של רעיון (מהות) לקרקע.

המהות הזו, שהופכת או מתגשמת לעובר, ואחר כך יוצאת מתוכנו למציאות, היא דוגמה אדירה של הדבר הזה. הגוף שלנו בעצמו נושא בתוכו את הקפסולה שמאפשרת לנו ליצור ולהפוך את המהות שנמצאת אי שם – למציאות. המהות בעצם צריכה גוף כדי להתגשם.

*

מה זאת אומרת "זה עובר בגוף"? שואלת אותי האשה שאני עכשיו מלווה בהריון כשאנו מדברות על לידה. היא בשבוע 18. קשה לדמיין משם (ואולי מכל מקום) את הלידה. לידה היא לא כמו סדנה רוחנית או קורס באוניברסיטה שאנו שומעות, אני עונה לה. לידה עוברת בגוף. לא מספיק להפנים בשכל או לעשות עבודה פנימית.

כל למידה על עצמנו שכוללת הפנמה גופנית ידועה כמשמעותית אבל ה"למידה" הפעם כוללת בתוכה את שינוי הגוף. תראי איך משתנה הגוף בהריון, אני ממשיכה. זה קורה אמנם לאט לאט ועל פני משך זמן ארוך אבל קורה. והלידה? הרבה יותר מהירה יחסית להריון. תוך כמה שעות או כמה ימים השינוי הנוסף שקורה בגוף הוא דרמטי.

ללא גוף, העובר לא יוכל להתגשם. כדי שהעובר יצא החוצה אל העולם ויתחיל בחייו העצמאיים, לפחות מבחינת הנשימה, הגוף שלנו, גוף האמהות, צריך להשתנות ולעבור משהו מאוד חזק שמשאיר אחריו את חותמו.

אנחנו צריכות להפתח.

אנחנו צריכות להפתח או דרך צוואר הרחם והנרתיק, שנפתחים לגודל פלאי שלא נתפס בהגיון, או דרך דופן הבטן – באופן שגם הוא לא הגיוני . בשני המקרים ההיפתחות הזו משאירה בנו את חותמה.

ההיפתחות הזו משאירה את חותמה גם בתינוקות שלנו. החוויה הזו – שמישהי פעם נפתחה כל כך, אולי לקצה גבול היכולת שלה, כדי לאפשר לנו להוולד, להתגשם לקרקע, צרובה בנו.

היחסים הפלאיים של שתוף הפעולה הפנטסטי הזה טמונים בכל אחד ואחת מאתנו. אנחנו יודעים שאם הצלחנו כבר פעם להתגשם והפכנו ממהות למציאות תמיד נוכל לעשות זאת שוב ויותר מזה – אנחנו יודעים שזה היה מחוייב המציאות שנעשה את זה ביחד עם עוד מישהו.

*

לידה תמיד עושה לי סדר. בשאלות האלו שמתערבבות לי בגוף, אני יודעת שיש לי לאן לחזור ואז התשובה כבר תגיע.

*

אחרי הלידה הראשונה שלי, הרגשתי שכל מה שארצה לעשות אוכל. חווית המסוגלות היתה כל כך אדירה, אולי כי הגוף שלי חווה משהו עצום.

הוא עשה משהו עצום וזה נחרת בו לתמיד.

אולי העצום הזה היה לאפשר למישהי אחרת להתגשם דרכי.

*

*

אז איך מורידים רעיון לקרקע?

ראשית, כדאי לזכור שכבר עשינו את זה כשהתגשמנו בעולם. שנית, יעזור לנו אם נפתח. הדבר הבא שכדאי  להטמיע  הוא שלא עושים את זה לבד.

ולעצמי אני מזכירה – בכל פעם שאני מנסה לעשות את זה אני מתמלאת סקרנות וחדוות יצירה.

 

54. געגוע

במשך השנים האחרונות קורה לי שכאשר אני פוגשת אשה והיא שומעת ממני או ממישהו אחר מהנוכחים שאני מיילדת, היא מספרת לי על הלידה שלה.

השבוע זה קרה לי שוב. פעמיים.

נראה כי לעיתים, החוויה הנצרבת בגוף ובתאים בלידה היא כל כך חזקה עד שכמו לָבָה שקטה בתוך הר געש היא רדומה ומחכה להזדמנות כדי לפרוץ החוצה.

ההזדמנות לספר על כך ולו על פרט קטן ולו לרגע אפילו לאשה זרה, חוצה כל קשר לסיטואציה ומביאה את הסיפור להתגלם שוב במציאות והפעם על ידי הדיבור.

לאחר הלידה החוויה עצמה הופכת להיות חוויה רוחנית ונפשית, נצרבת בתאים ועם זאת משתנה ללא הרף. היא דומה מאוד לחוויות גוף חזקות שקרו לפניה או יבואו אחריה אבל גם שונה מהן ויש לה את הפוטנציאל להיות העצמתית מכולן.

חוויות הגוף סביב ההריון הלידה – הניסיון להרות, הפלות, ההריון עצמו, הלידה, ראשית האמהות, ההנקה – מאפשרות לנו הנשים, להיות במקום של חיבור לעצמנו גם אם לעיתים הן קשות ומאתגרות פי כמה ממה שהכרנו עד שפגשנו בהן.

*

השבוע, פגשתי שתי נשים שסיפרו לי על הלידה שלהן. הראשונה היתה זרה, בת שבעים פלוס, שסיפרה לי על הלידה הראשונה שלה. השניה היתה דודה שלי בת השמונים, שסיפרה לי על אובדן התינוק שלה בזמן הלידה. הבטתי בעיני שתיהן וראיתי כמה החוויות נוכחות בהן בעת הסיפור. בעיני שתיהן ראיתי חיבור אותנטי לחוויה ההיא ולעצמן. הנוכחות שלהן בזמן הדיבור השתנתה.

עברו שנות דור. לדודה שלי כבר יש נינה. אולי הן סיפרו על הלידה כמה פעמים לאנשים אחרים לפני ואולי היתה זו הפעם הראשונה, אבל החוויה עצמה והדיבור עליה התלכדו לכדי ניצוץ משותף ולרגע, לזמן עצמו לא היה כל משמעות.

פתאום הבנתי שכאשר אנו מספרות או מדברות על הלידות שלנו אנחנו מתגעגעות.

אבל לְמָה ?

*

*

אני נזכרת בחווית ההנקה של נעמי בתי, מיד אחרי הלידה.

ברגע של החיבור לשד, מיד כשהיא יצרה את הואקום הראשוני, התעורר בי געגוע. חשבתי כי זהו  געגוע לאותה תחושה בדיוק שחוויתי עם שני ילדי הקודמים. היה זה געגוע שלא ידעתי שקיים בי ושבא על סיפוקו המיידי.

שירה היתה בת עשר ואילן בן שש וחצי. עבר זמן רב מאז שהנקתי. ברגע של החיבור הראשוני גופי פגש את התחושה המוכרת מפעם, והמוכרות הזו התפשטה בי בכל רמ"ח איברי ונשמתי. יכולתי להישען אחורנית ולנוח. הדרמה שהרגע התחוללה פה חלפה עברה. ילדתי.

הגוף היה שמח, מלא בגעגוע ועם זאת נוכח.

אבל  לְמָה בעצם התגעגעתי?

*

*

בעודי יושבת בחוף הים וכותבת את השורות האלו אני שומעת פעוט כבן שנה שנתיים צועק שוב ושוב את אותה המלה מחולקת לשלש הברות. אותו טון עוד פעם ועוד פעם. הוא צועק ואני לא מבינה מה הוא אומר.

*

בהתחלה, כשאני שמה לב לצעקות העזות שמתערבלות לבכי קורע לב אני חשה שמישהו מפריע לי ומוציא אותי מהריכוז ומהשקט שאני נמצאת בתוכו ומנסה להתעלם. אחרי כמה דקות אני מבינה שהשקט כבר איננו ואני מרפה מהכתיבה.

חולפות עוד דקות בודדות ואני מחליטה להרים את הראש, להסיט את המבט, להסתכל למרחק ולחפש את מקור ההפרעה בעיניים.

כשהחוויה מתלכדת ומה שאני שומעת באוזני הופך להיות גם מה שאני רואה בעיני אני מבינה על מה מדובר.

פעוט כבן שנה וחצי שנמצא בידי אמו על החוף סמוך לגלים  צועק שוב ושוב "הביתה".

אני מבינה שקיבלתי תשובה לפשר התהיה שלי בדבר החיבור והגעגוע.

*

חווית הלידה ( או הזכרון בגוף סביב הלידה ) מחברת אותנו עם מי שאנחנו והגעגוע שצף הוא געגוע ערפילי, מטושטש עוד יותר מגעגוע לאדם או למקום פיזי.

זהו געגוע הביתה.

אולי, כשאנחנו מחפשות את הדרך אל הבית הזה שוב ושוב הלידה מזכירה לנו שהוא בתוכנו.

 

 

53. שליה (2)

כל החודש האחרון אני נדרשת לשחרר תוצאות ולהפרד מציפיות. בניגוד לשחרור של דברים מהעבר שבזה יש לי נסיון, אני נדרשת לשחרר קדימה וזה יותר מאתגר אותי.

אני יודעת שזה אפשרי בזכות הלידות.

שם, במרחב המוגן שלי, המציאות הזו, בה אני עושה את שלי ויודעת שאני לא קשורה לתוצאה תמיד היתה המציאות.

אני יודעת לקחת אחריות, יודעת לעשות מה שצריך אבל בכל הקשור ללידה – יודעת שפלא הבריאה עושה את שלו והרבה מהתהליך הזה לא קשור אלי.

משהו בתאים שלי יודע איך זה מרגיש ולכן אני יודעת, סמוכה ובטוחה, ללא צל של ספק שזה יכול לקרות לי גם באזורי החיים האחרים.

*

הפעם הראשונה ששמתי את ידי על ראש של תינוק שתיכף יוולד זכורה לי היטב.

סימה, המדריכה המקסימה והאוהבת שלי בקורס מיילדות אמרה לי – בואי תמילה שימי ידיים. בבת אחת, כל האינטנסיביות של הקורס, של לימודי הסיעוד, של לילות ללא שינה עם ילדי הקטנים – נעלמה.

נגעתי בראש והשקט מילא את גופי.

עמדתי שם. בנוכחות פשוטה ובהירה וסימה שאלה האם זו פעם ראשונה שלי.

*

בשנים הבאות הבנתי שאין לי צורך לגעת בראש כדי לחוש את השקט הזה, הפנימי. זה קורה לי בתוך מרחב של לידה בלאו הכי. אולי לכן, ההפרעות הלא הכרחיות ללידה, שחוויתי בתוך כתלי בית חולים כמיילדת, היו כל כך צורמות עבורי.

*

כשניסיתי להבין את פשר השקט שנסוך בי, את פשר השחרור מכבלי התוצאה, הבנתי שבלידה מתגלה לי סוד הבטחון הקיומי: התינוק יוצא. אין דרך אחרת. משהו בוודאות הזו כנראה שחרר אותי מאיך זה יקרה או מה יהיה. היציאה של התינוק יכולה להיות צבועה באלפי גוונים אבל אולי בגלל הוודאות שזה חייב לקרות נסוך בי שקט.

ידעתי שהחלק של הפלא או הנס של הלידה / הבריאה – לא בידי.

*

שנים אני מנסה להעתיק את ההוויה הזו מהלידות שנכחתי בהן למציאות האחרת של חיי, אבל היא חמקמקה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא ובחודש האחרון היא היתה ממש קשה להשגה.

ואז,

כמו כמיהה לאהבה שחלפה

כמו כמיהה לאדם שהיה ואיננו

כמו כמיהה למילה מדויקת שלא קיימת

אני כמהה לתחושת הגוף בתוך השקט.

הזכרון התאי, הפנימי, העמוק של השקט הזה שאי אפשר לזייף אותו – קורא לי ומעיר אותי.

*

האם אני יכולה לדעת בזמן נתון, לגבי מקרה מסוים, מהי האחריות שלי ומהי האחריות של הבריאה? וכמו בלידה, להרגיש איך כוחות היקום והטבע עושים את שלהם?

*

אתמול, ביום כיפור, נזכרתי במה שכתבתי לפני חודש על השליה.

לפעמים הכתיבה שלי מקדימה אותי וכמו נביאה היא מבינה דברים לפני.

לפני חודש כתבתי על שליה שנאחזת ברחם ולא משחררת ולכן הלידה לא יכולה להסתיים. כשמשהו עמוק ברחם מסרב להרפות, השליה לא יכולה להנתק והפיזיולוגיה הפשוטה והפלאית  כל כך לא יכולה להתקיים. הלידה לא יכולה להתגלם במלואה.

*

אז מה אחריותי ובשליטתי ומה לא? איך אדע? אולי כמו במילה שליה זה פיפטי פיפטי: שלי / ליה' ואולי בכל מקרה לגופו משתנים האחוזים.

כמו שיש ימים בהם אני מרגישה שהקיץ נאחז בציפורניים ומסרב להרפות לטובת הסתיו, כך החזקתי אני, בחודש האחרון, בכמה תוצאות שסרבתי לשחרר, עד שחיי הפכו מיוסרים.

ביום ראשון, מתוך קושי גדול התקשרתי לגלו מורתי האהובה והבנתי במהלך השיחה ואחריה כמה לידה היא משאב עבורי. הלידה היא לא משאב תאורטי.

הבנתי שני דברים. הראשון הוא שאני בעיצומו של תהליך לידה בעצמי, והשני הוא שהלידה היא משאב חי קיים ונושם שנמצא בי ובעצם יכולה להיות משאב עבור כל אדם שנולד.

כולנו יצאנו מחושך לאור. אנחנו מכירים ויודעים את הדרך.

52. שליה

כשהייתי בת עשרים ושבע חברה שלי היתה בהריון. היא היתה הראשונה. ההריון הזה היה גם עצמתי וגם טראומתי ובסופו נולדה ילדה מקסימה יפה ומוכשרת שהביאה איתה לעולם הרבה אור. לא ידעתי אז דבר על הריון או על לידה ולא שאלתי את עצמי עדיין האם אני רוצה בכלל להיות אמא, אבל אני בטוחה שהתקופה הזו הטביעה את חותמה בנתיב שלי ואולי אף סללה דרך לא נודעת לדברים שיגיעו אחר כך.

חברתי היתה מאושפזת שלושה חודשים בבית יולדות הקריה שהיה ממוקם מול מגדלי עזריאלי של היום בקצוות המזרחיים של השטח הצבאי "הקריה".

גם היום, כשאני עוברת שם בסביבה, אני יכולה בקלות לצייר בדמיוני את הכניסה לבניין ואת החצר הפנימית שבילינו בה ביחד שעות על גבי שעות, ימים ארוכים.

בהריון הזה היו הרבה דברים מאתגרים: סודות שהוחזקו, תאומים שאחד מהם נפטר ברחם ואחותו שהמשיכה להתפתח לצידו, אשפוז ארוך שכלל הרבה פחד, חוסר ודאות ותסכול, זריקות סטרואידים יומיות. בין כל המושגים הרפואיים שנזרקו לאויר צירוף אחד, שנשמע לי אז סתום נחרט בתוכי. למרות שלא ידעתי מה פירושו הוא הילך עלי קסם.

שליה נעוצה.

לימים, כשהפכתי להיות מיילדת, התחלתי להתעניין עוד ועוד באיבר הזה שנקרא שליה והצירוף הזה – שליה נעוצה – פינה את מקומו למושגים ותהיות נוספות חדשות. הקסם שחשתי אז המשיך ללוות אותי.

*

בזכות החיבה שלי לשפה העברית וההתבוננות בשליות, כבר בתחילת דרכי המיילדותית לא יכולתי להתעלם מהאותיות וממשמעותן אחת ליד השניה.

של מי השליה?

*

השליה, שנוצרת עם ההריון ומתחילה ל"תפקד" אי שם בסוף השליש הראשון מאפשרת את הצמיחה של העובר, מזינה אותו, משמשת כגשר לחיים כאן על האדמה.

היא מחוברת לרחם במאות ואלפי כלי דם שמקיימים ביניהם יחסי גומלין. כמו הכבד, היא מעבדת את חומרי המזון, כמו הריאות, היא מחליפה חמצן ופחמן דו חמצני וכמו הכליות, היא מפרישה חומרי פסולת.

*

אחד הדברים המרגיעים ביותר אחרי לידה עבורי הוא לקחת את הקערה שבה מונחת השליה הצידה, לפרוש מרפד לבן, להניח עליו בעדינות את השליה, לפרוס אותה ואז לגעת בה. בעדינות בעדינות ללטף אותה, להוריד ממנה קרישי דם שלא שייכים לה כעת ואז להסתכל.

להפוך אותה לצידה השני, ללטף גם אותו ולראות את הגבולות שלה עם השק שנפרש מסביבה ואת חבל הטבור שיוצא מתוכה.

כל זה קורה אחרי שהשליה סיימה את תפקידה ונותקה ואפשר להתפנות לעיסוקים זוטרים. אין מה למהר. התינוק כבר בחוץ ובדרך כלל שוכב ומתכרבל בידי אמו או אביו.

הליטוף וההתבוננות בשליה מאפשרים למיילדות לזוז רגע, להביט לאחור על ההתרחשות הפלאית שזה עתה התרחשה ולהגיד תודה.

*

כשהייתי בקורס מיילדות סיקרן אותי איך יודעים איפה מסתיים מחזור הדם האמהי בשליה והופך למחזור הדם העוברי. גם אז לא הבנתי את זה וגם היום אני לא יכולה להבין את זה. אלו הם שני מחזורי דם נפרדים ששזורים זה בזה.

ישנו פלא נוסף. השליה אוצרת בתוכה זכרונות של האמא, האבא והתינוק. היא כאילו חדשה, כאילו יש מאין – נוצרה ממש עכשיו עם ההריון, אבל בעצם, מחברת בין העולם הישן לחדש, ולכן היא אולי מחזיקה בתוכה את כל מחזור החיים: הסיבות, התוצאות, ואנחנו ביניהם.

למרות שהשליה מחזיקה בתוכה פלאות אלו ואחרות, למרות שהיא אחד האיברים הכי מורכבים בגוף האדם, היא נוצרת עבור תינוק אחד בלבד ומסיימת את תפקידה ואין בה צורך אחרי הלידה.

סקרנות, פליאה, קבלה שיש ידע עצום נוסף שאין לי גישה אליו, מלווים את ההתבוננות שלי בשליה.

לפעמים היא משתחררת מדופן הרחם לאחר הלידה כהרף עין, לפעמים נדרשת מנוחה קלה ואז היא מסכימה להיוולד ולעתים נדירות היא אחוזה כל כך חזק כאילו שולחת את אצבעותיה וננעצת ברחם ובלי התערבות חיצונית לא יוצאת.

*

*

המושג שליה נעוצה הלך איתי שנים רבות מאז ששמעתי אותו לראשונה בשנות התשעים, בבית יולדות הקריה, והנה, בשבועות האחרונים הוא קם לתחיה.

אני מלווה כבר כמה שבועות אשה מופלאה ואמיצה שעברה אתגרים רבים לפני ההריון וכעת היא מאושפזת באחד מבתי החולים בחיפה.

אז מה נסגר עם השליה הזו? לא מספיק מה שעברתי? היא שואלת אותי. ולמה היא התישבה דווקא על הצוואר? למה זה קורה לי? ואולי בנוסף לכל היא גם נעוצה! חשבתי שלפחות אלד בצורה רגילה וכעת אני מבינה שיהיה קיסרי, היא אומרת לי בטלפון. לאחר שאנו נותנות הכרה לאכזבה ולתחושות הקשות שעולות אנחנו משוחחות על כך שסוג הלידה לא אומר עליה כלום. הדרך שהיא עוברת, ההכרות הכמו חדשה עם עצמה, הקשר עם התינוקת המיוחדת שלה – משמעותיים לאין שיעור מסוג הלידה שלפניה.

אחרי השיחה הזו אני מהרהרת בנושא שמעסיק אותי לאחרונה – האחיזה שלנו בתוצאה. החיבור בין שליה נעוצה לתוצאה נעוצה מעלה חיוך על שפתי.

*

מה יהיה כבר עם מבחן התוצאה הזה אני שואלת את עצמי. קוצר הרוח מטפס, מתיישב ותופס את מקומו בנינוחות של מנצחים, אי שם באזור בית החזה.

אני מתבוננת בדרך שלי בשנים האחרונות ובמה שמחכה מעבר לפינה.

דיון משמעותי בבית הדין הגבוה לצדק בנושא מרכזי הלידה העצמאיים, הכשרת לווי הריון שעפרית ואני יצרנו ורוצות לפתוח אחרי החגים אשר החזון שלנו כולו מגולם בה, וגם – השנה החדשה שעומדת בפתח.

האם נזכה בדיון? האם תפתח ההכשרה? מה אומרות עלי התוצאות האלו? האם הן מגדירות את מי שאני?

השכל עונה – ברור שלא.

אבל הלב? והגוף?

אני נזכרת בשליות. בגדולות, בקטנות, באלו שיצאו בקלות ובאלו שסרבו וננעצו.

אני עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומנסה להרגיש בגוף שאני לא קשורה לשום תוצאה.

אני רואה את המילה מתרחקת ומתפוגגת ואז כאילו להכעיס היא חוזרת.

אני מנסה לשמור על קור רוח ומבקשת לעצמי עוד קצת פרופורציה ועוד קצת סבלנות.

51. זמן לידה

בשנתיים הראשונות בבית יולדות כמעט כל הלידות היו בסופי שבוע. עפרית ואני הינו יושבות ב"ערב פתוח" מול כל השואלות והשואלים, ומספרות לנוכחים שרוב הלידות קורות אצלנו בין חמישי לראשון. פשוט כך.

פעם אחת, נסעתי לחתונה של אחת המיילדות מלניאדו וכששאלו אותי חברותי מחדר לידה איך אני מסתדרת בחיי החדשים עם הכוננות והילדים (נעמי היתה בת שנתיים) ומה קורה אם יש לידה ואני באמצע קניות בסופר עניתי להן – זה ממש פשוט. כמעט כל הלידות קורות בסופ"ש. עופר בבית גם בימי חמישי ולכן יש לי ראש שקט.

כשגדלנו והתרחבנו ויכולנו להכיל עוד ( או כשנרגענו והבנו שזה אכן קורה ואנו מנהלות מרכז לידה בישראל והחיים ממשיכים ), העניינים התחילו להשתנות. עם הזמן הלידות קרו במהלך כל השבוע.

ראו זה פלא.

*

כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שהזמן של ההתחלה היה שונה בעוד מובן. נדרש מאתנו המון המון זמן לעבד את הדברים – להבין מה קורה בליווי ההריון מה קורה בלידות ואת התהליכים של אחרי הלידות. בעצם את רוב שעות היממה העברנו בניתוח המציאות שלנו. לא ויתרנו על להבין את הלידה עוד, להבין את ההקמה והיזמות עצמה, את מערכת היחסים ביננו, לחפש מודלים נוספים ולדייק את המודל שלנו. רצינו להבין את עצמינו עוד.

היום אנחנו מבינות ברגע דברים שפעם הקדשנו להם שעות או ימים.

הזמן הארוך שבין הלידות עצמן היה דרוש לבניית התשתית.

המחשבות על, העיבודים, נפילת האסימונים וההבנות קרו מחוץ ללידות פשוט כי הלידות היו זמן של נוכחות במיטבה.

בלידות בדרך כלל לא צריך לעשות. לפעמים יש לידות שאחרי זמן מסוים של אי עשיה מגיע זמן עשיה, אבל אנו האמנו ועדיין מאמינות שזמן האי עשיה חייב לבוא קודם.

*

*

גם בעקבות סופי השבוע שהתמלאו לידות, גם בעקבות זמן הבנייה הארוך שהושקע בתשתית של בית יולדות אבל בעיקר בגלל מה שקרה בתוך הלידות, הרגשתי שזמן לידה הוא זמן אחר.

*

בלידות הקצרות הזמן הזה מורגש כי הכל קורה מהר ומבקש מהנוכחים להיות בפול ווליום פנימי.

בלידות האחרות – גם הארוכות וגם הלא ארוכות ולא קצרות הוא מורגש מכיוון אחר.

בלידות האלו התחושה היא שכל הנוכחים – היולדת, בן או בת הזוג והמלווים כאילו נתלשו מזמן החיים הרגילים ונכנסו במנהרה לזמן אחר  – זמן לידה.

בזמן הזה אוכלים ושותים בהתאם למתאפשר ולרצון, נחים וישנים בהתאם למתאפשר ולרצון. מדברים פחות, שמים לב יותר.

*

התחושה הזו עוררה בי לעיתים שאלות מהותיות על הזמן עצמו.

הלינאריות הכל כך ברורה שלו בחיי היומיום – הועלתה בספק. נוכחנו לראות כי בלידה הזמן הוא לא לינארי ומתנהג אחרת.

בזמן לידה, למשל, ידעתי פחות או יותר איפה הילדים שלי נמצאים – אם הם בבית, בגן או בי"ס, מי דואג להם – מסיע לבית  ספר או חזרה, מאכיל מרדים או פשוט נמצא שם עבורם אבל לא באמת חשבתי עליהם. פה ושם היתה הבלחה של מציאות – וצאפ עם שאלה מעופר, שיחה שלא נענתה מחברה, אבל רוב הזמן? הייתי בבועה ששמה לידה.

לפעמים, גם אני, כמו היולדת, הייתי פתאום שמה לב שכבר חושך או שכבר בוקר. לפעמים עפרית היתה יורדת מלמעלה עם קערת סלט או חביתה ולחם ורק אז שמתי לב שלא אכלנו מזמן. השעות פשוט לא נספרות באותו קצב.

השהייה במרחב משותף עם אנשים אחרים במשך שעות מביאה אתה אינטימיות חדשה משותפת שכאילו מתבלת את הזמן המיוחד הזה ואת היחסים שנרקמו בתבלינים נוספים.

הגוף מתמסר לתחושות ולפעמים רק כשיוצאים החוצה שמים לב לעובדה ששהינו בזמן אחר.

אחרי הגוף מגיעה המודעות. גם היא "מתיישרת" ועוברת למצב האחר שלה. שניהם משלבים ידיים, קופצים מעל מפתן הלידה ויוצאים שוב אל העולם, לזמן המוכר.

*

השבוע קרה לי משהו אחר לגמרי אבל  דומה. הוא הזכיר לי את חווית הגלישה בזמן והיציאה מחוצה לו כמו שקורה בלידות.

זה היה משהו שערבב את ההווה עם העבר והרעיף עלי כהרף עין את התחושה שאני כל מי שהייתי ever. כאן ועכשיו.

*

*

חזרתי לאוטו מהליכה בים.

הלכתי לאיטי, נכנסתי, התיישבתי התנעתי והדלקתי רדיו.

השעה היתה שבע ועשרים בבוקר והתחנה היתה מכוונת על 88. נשמעו צלילים ראשונים של שיר ובבת אחת חזרתי לזמן היותי נערה בתיכון.

הרגשתי שהתאים שלי מתאחדים עם אלו שהיו שם לפני שלושים ומשהו שנים.

תחושת הגוף המתעורר היתה כל כך מורגשת.

הצלילים עשו לי מיד מה שהיו עושים אז, כששמעתי את השיר האמריקאי מהסרט הצרפתי.

התחלתי לנסוע לאט לאט והקשבתי.

הקשבתי לשיר – למנגינה, שהחלה את הכל וכמו דגדגה בנוצה את התאים שלי, ולמילים, שקבלו משמעות חדשה.

*

זה היה סרט צרפתי על נערה שמתאהבת.

הוא נקרא "לה בום" (המסיבה). מי שהיתה נערה בשנות השמונים לא יכלה לפספס אותו.

המוזיקה כהרגלה, חודרת לעמקי הנשמה ונוגעת במקומות שמילים לא מגיעות אליהם, אבל אהבתי למילים מושכת אותי להקשיב גם להן.

כשאני עוברת את פרדיס ופונה שמאלה לכוון בת שלמה אני כבר באמצע השיר ומגלה שמעבר לקיץ' ומתיקות היתר המילים הן על חלומות, אהבה, אמונה וזמן.

השיר נגמר. אני חונה ליד הבית, נושמת עמוק. הנערה שהיתה פה לפני רגע כבר כמעט לא נגישה. אני אוספת את הטלפון ובקבוק המים, מניחה רגל אחרי רגל על האדמה, מסתכלת על עלי האקליפטוס הפזורים עליה ויוצאת מהאוטו.

%d בלוגרים אהבו את זה: