41. האם לידה היא הליך רפואי

ביום ראשון בערב התבשרנו שכבוד נשיאת בית המשפט העליון קיבלה את בקשתינו לדיון מורחב. מאז אותו רגע, אני חושבת הרבה על סוגית הלידה כהליך טבעי או רפואי ועולות לי מחשבות מכיוונים שונים ולא מעט דימויים.

*

באותו ערב, מור, מצוות זכותי ללדת, נכנסה כמעט במקרה לאתר של בית המשפט העליון וראתה לראשונה את תשובת הנשיאה לבקשה שלנו לדיון מורחב. אני הייתי עסוקה בפעילות עומק שיגרתית – הסעות ילדי לזכרון וחזרה.  כשמור התקשרה לבשר לי בעודי באוטו ואני שומעת אותה בדיבורית כמעט בוכה מרוב אושר, אני קולטת שאני בשוק והבשורה לא ממש חודרת אלי. התקשרתי מיד לבשר לעורכי הדין שגם הם עוד לא ידעו ומשהו בי היה קפוא. נראה לי שלא ממש האמנתי.

כשהגעתי הביתה וסיפרתי לשירה בתי, קראנו ביחד את המכתב שצולם מתוך האתר של העליון ושכב לו מונח בוצאפ של צוות זכותי ללדת. הקראתי לשירה בקול והרגשתי שמשהו קורה לי, בעיקר בגוף.

"נשים קוראות ללדת, תמי טסלר עפרית פק – נגד- מדינת ישראל, משרד הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות…" שמתי לב שהדופק טיפה עולה ויש לי מין רעידות ברגליים ואני צריכה לשבת.

*

חיכינו חודשים לתשובה הזו. הרגשתי שמרדימים אותנו. קצת כמו לקבל פטידין בלידה. הזמן עובר, מנמנמים, ובכל ציר נזכרים שמשהו קורה. עברו חודשים על חודשים והתשובה המתמהמהת עוד ועוד גרמה לנו כצוות לתהות לאן להמשיך. הבנו שאנו צריכות אנרגיה חדשה ומרעננת שתכנס לתוך התהליך הארוך שאנו מובילות וקבענו פגישה בתל אביב אליה הזמנו את מי שרוצה להיות עוד קצת בתוך, עוד קצת בעבודה הזו של לנסות להניע את הסיפור הזה שנקרא מרכזי לידה עצמאיים בישראל.

הפגישה היתה נפלאה. יצאנו ממנה מחוזקות עם עוד נשים שהצטרפו אלינו לעשייה והנה הגיעה הבשורה ביום ראשון האחרון. תזמון מושלם. אנחנו מרגישות מוכנות למה שיבוא ואתנו עוד חבורת נשים אמיצות עם רוח חדשה ורעננה.

*

*

אחרי ההפסד בבג"ץ, התלבטנו מאוד ולבסוף החלטנו לא לוותר על הסיכוי הקטן לדיון מורחב. כך, הרגשנו, נדע שעשינו הכל מבחינה משפטית. הפכנו את כל האבנים. גם אם הסיכוי הוא ממש קלוש וזה נדיר שנעתרים לבקשות מסוג כזה, נעשה זאת, אמרנו לעצמינו ואחר כך גם לעולם.

גייסנו תוך יומיים את הסכום הדרוש לשם כך והלכנו על זה. עורכי הדין ניסחו שוב ושוב את הבקשה לנשיאת בית המשפט, עד שהיא היתה מדויקת ונסעה במונית עם שליח לעליון.

*

הבקשה שלנו לדיון מורחב עסקה בשאלה עמוקה וטכנית כאחד.

השאלה העמוקה, היא לגבי ההבנה האם לידה היא הליך רפואי ולכן צריכה להתקיים בתוך כתלי בית חולים, או הליך טבעי שלא חייב להתקיים בבית חולים ואולי אף בית החולים יכול להזיק לו.

השאלה הטכנית – משפטית היא לגבי פרשנות תקנות בריאות העם: האם בגלל שכתוב שם שבית חולים הוא מקום גם לביצוע ניתוחים, גם לפעילות כירורגיה קטנה וגם לקבלת נשים יולדות זה אומר שכל מקום שמקבל נשים יולדות חייב ברישיון של בית חולים.

*

מן הסתם, נראה לי, שהנשיאה חיות הבינה את המהות שעומדת בבסיס בקשתנו.

מהות האוטונומיה שלנו על גופנו והזכות לקחת אחריות. אני מניחה שהיא הבינה שהפרשנות המשפטית במקרה הזה, שעליה אמורים לדון השופטים, עומדת להשפיע בצורה גורפת ועמוקה ביותר על חייהם של בני האדם ובנות האדם שגרים בארץ ושיגורו כאן בעתיד, כי הלא הלידה מתחילה ונגמרת אבל ההשפעה שלה על חיינו לא נגמרת לעולם.

*

*

אז האם לידה היא הליך רפואי? אני שואלת את עצמי שוב. מיד עולה לי שאלה נוספת: האם החיים הם הליך רפואי? האם העובדה שמדי פעם יש מחלות ואסונות אומרת שהחיים שלנו "לא טבעיים" אלא הליך רפואי מורכב אחד גדול?

אני חושבת שהרפואה המערבית המודרנית היא נפלאה. כמעט תמיד אני שמחה שנולדתי בישראל. בכל פעם שיש איזו שהיא פתולוגיה סביבי שנזקקת לרפואה אני שמחה שאני כאן ולא באפריקה או אי שם בקווקז.

אבל האם מתוקף העובדה שנולדתי בישראל אני הופכת את חיי להליך רפואי? ברור שלא.

והלידה?

מצב קצה תאמרו, מצב שאין לדעת מה יקרה בו, ואני אומר: נכון.

זה מצב משברי שאנו האמהות וגם אנו התינוקות יכולות לצאת ממנו מחוזקות או שבורות אבל ללא ספק אחרות.

*

מה הייתי רוצה בעולם אוטופי? שלא נתעלם מכך.

שנדע שהלידה היא מצב קצה ושונה אבל עדיין מצב פיזיולוגי.

מצב שאנו לא יודעות מה יקרה לנו בו או איך נצא ממנו.

מצב שאנו יכולות לסמוך בו על הגוף שלנו ועל צוות מיילדות מקצועיות שנמצאות אתנו.

מצב שבו התמיכה בנו כנשים היא קריטית על רבדיה השונים.

מצב שבו המיילדות שנמצאות עם היולדות אמונות גם על הפתולוגיות שיכולות לקרות ויודעות מה לעשות, אם  – על ידי פעולות מצילות חיים מחוץ לבית חולים ואם – בהעברה לתוך בית החולים.

באופן אישי הייתי שמחה שבעולם האוטופי שלי יהיו מרכזי לידה של מיילדות עצמאיות מחוץ לבתי החולים בקרבה מקסימלית אליהם. אני רואה בעיני רוחי עבודה בשיתוף פעולה מלא עם הצוות שעובד בתוך חדר לידה.

*

אז האם לידה היא הליך רפואי בעיני? ברור שלא. האם החיים הם הליך רפואי בעיני? גם לא. והאם אני חיה בעולם האוטופי שציירתי לעצמי? גם לא, אבל אני מתפללת שרוב השופטים שישבו על כסאות הכבוד בדיון שלנו, יסכימו איתי.

אני מתפללת שלא יעסקו שוב בבטיחות או ברפואה מבוססת מחקר כי הכל כבר נאמר בדיונים ובכתבים הקודמים, אלא בפקודת בריאות העם ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. אני מתפללת שכל השופטים יקראו ויפנימו את דבריו של השופט גרוסקופף מפסק הדין הקודם.

אני פותחת שוב את התשובה הארוכה והמנומקת שלו בפסק הדין, קוראת בשקיקה את דבריו החכמים ולא מצליחה לעצור את התרגשותי שגואה וגואה וגואה. הפעם, לבדי בבית, מול מסך המחשב, אני מרגישה את הגוף כולו ואת הרחם ואת הלב ואת המח באיחוד וריחוף עד שמתחיל קצה של כאב ראש לזחול פנימה ולמרות כאב הראש אני שמחה שמחה שמחה.

******

 

מתוך דעת המיעוט של השופט עופר גרוסקופף : "בחירתה של יולדת כיצד ללדת קשורה בקשר הדוק לאוטונומיה של כל אישה על גופה, ועלינו לאפשר לה מרחב בחירה אופטימלי לעניין הליך הלידה, בכפוף כמובן למגבלות רפואיות מובַנות. מכל מקום,  ובכך כאמור די לדידי על מנת להכריע בעתירה שלפניי, אין משרד הבריאות יכול לקדם את עמדתו באמצעות מתן פרשנות שגויה לפקודת בריאות העם, הקוראת לתוכה דרישות רישוי שאינן כלולות בה."

40. הדרך בין לבין

לנסוע ללידה זו חוויה מיוחדת במינה. במקרה שלי, המרחק בין בת שלמה לגדרה הוא מאה ק"מ ולכן היה לי הרבה זמן לנסוע ללידות.  אם לא היו פקקים בכביש 6 הדרך היתה אורכת שעה בדיוק דור טו דור.

השעה האהובה עלי לנסיעה היתה לפנות בוקר. בנוסף לעובדה הפשוטה שהספקתי לישון לפני הלידה, הכביש היה די ריק ומשהו בזמן הזה של לפני עלות השחר או עם אור ראשון היה צלול ממלא ומטעין.

בכלל, הנסיעות כולן היו זמן של נשימה יתרה. הגוף לאט לאט (כמעט) שוכח מאיזה מנגינה בא ומתכוונן למיתרי לידה.

*

למה את נוסעת עד גדרה? כל כך הרבה זמן בכבישים! מה קרה לך? אין עבודה באיזור שלך?

*

לאורך השנים שמעתי הרבה שאלות שעסקו בנושא הזה. נכון, זה לא אקולוגי, מאתגר כלכלית, ולפעמים בגלל המרחק לא הגעתי בזמן ללידה.

אבל.

הסיבה שנסעתי והרחקתי עד גדרה, חציתי ועקפתי את כל גוש דן היתה פשוטה וקראו לה עפרית.

עם עפרית הבנתי שאני רוצה לעבוד בזוג כדי להקים מרכז לידה שבשלב מסוים יגדל לצוות של מיילדות. העובדה שעפרית גרה בגדרה והיה לה חלל של 120 מטר מתחת לבית היתה נתונה ועד מהרה זה החל להדהד בתוכי. העובדה שלא כל יום פוגשים נשמה תאומה ועוד מיילדת היתה ברורה וחבל היה להתעלם ממנה.

בעזרת מיכל חברתי שלא הבינה כלל את ההתלבטות שלי הבנתי שאם אני רוצה להגשים את ייעודי וחלומי, מאה הק"מ הללו לא צריכים להוות מכשלה. עפרית ואני נהפוך ביחד את החלל הזה למרכז הלידה שלנו.

*

*

בנוסף להקמה המשותפת של המיזם כולו ידענו שאנו רוצות להיות נוכחות שתינו בכל לידה. עם הזמן והשנים שחלפו קיבלנו עוד ועוד חיזוקים לכך.

כמו מחקרים שמוכיחים בדיעבד את מה שהאינטואיציה אמרה לנו מזמן, המהות והמשמעות של להיות שתיים בלידה נגלתה לפנינו עוד ועוד.

לפעמים הלידות היו ארוכות ארוכות והיינו מתחלפות – אחת ישנה בחדר הסמוך והשניה תומכת ביולדת ויכולה להיות עבורה במלואה.

לפעמים היינו מתייעצות אחת עם השניה כדי להחליט משהו חשוב לגבי מהלך הלידה.

לפעמים היה מצב חירום שהצריך פעולה של שתי מיילדות.

מבחינה מקצועית מיילדותית הרגשנו שזו מציאות אופטימלית בלידה מחוץ לבי"ח.

אבל בדרך כלל, ברוב הלידות, זה היה משהו פשוט יותר.

זה היה לדעת שיש פה, איתי, עוד מיילדת שאני סומכת עליה. עוד מישהי לחלוק איתה את האחריות. עוד מישהי שמחזיקה עבור היולדת את העובדה שאנחנו פה ביחד בשבילה. זה אפשר לנו לקחת חופשות מדי פעם ולהביא מיילדת נוספת במקום אחת מאתנו וכך האשה תמיד תכיר את מי שנמצאת איתה בלידה.

וגם….

בזמן לידת התינוק, בשעת החסד המיוחדת הזו, להיות שתיים זה עוד דבר.

זוהי הוויה משותפת שמאפשרת להוריד קצת את הגאוה ולהיות יותר צנועות.

אני חושבת שיציאתו של תינוק לאויר העולם מקדשת במשהו את המקום שבו זה קרה והאנשים הנמצאים באותו המרחב זוכים להיות חלק מהדבר הזה. ה"זכיה" הזו היא דבר נפלא ומרחיב לב שיש אומרות שניתן להתמכר אליו, אבל טמונה בה גם סכנת היוהרה.

העובדה שהיינו שתיים הפחיתה את הסיכון הזה כי הכל התחלק לעוד חלקים ולא הושם בידי אף אחת.

*

*

הדרך מהלידות חזרה הביתה היתה אחרת כמובן.

בדרך חזרה היה לי זמן להרהר במה שהיה, לצוף קצת, לעבור פזה או פשוט להודות על מה שקורה.

אם זו היתה לידה לילית והייתי חוזרת הביתה בבוקר הייתי מדברת עם עפרית (כדי שלא ארדם)  בדרך כלל עד מחלף בקעה. זה היה הזמן הקבוע שבו הקול של עפרית השתנה ושמעתי שהיא צוללת לשינה. אני הייתי ממשיכה את עשרים הדקות האחרונות לבד. שם החלה לחלחל בי ההרגשה של סוף הדרך, סוף זמן התווך בין הלידה לחיים הרגילים.

הפסיעה לתוך הבית עם אנרגיות של לידה היא משהו שקשה לי לתאר. אם הבית מלא זה יותר נוכח ואם הוא ריק זה פחות.

אוטוטו אפגוש את בני ביתי. לולו הכלבה תרוץ לקבל את פני ליד האוטו ולפעמים גם גורי וננה החתולות. הילדים ירצו לספר לי או לתת לי או להיות לידי או איתי.

אם אגיע ועופר כבר יצא לעבודה והילדים לבית הספר קרוב לוודאי שאכנס למקלחת ואז למיטה ואצלול לשינה עמוקה ומתוקה.

זמן הביניים הזה של הנסיעה והריחוף בין העולמות ייגמר. עולם הלידה יפנה את עצמו שוב לעולם המקביל שנקרא פשוט חיים.

39. מזג אויר

מאז שאני זוכרת את עצמי מזג האויר משפיע עלי מאוד.

אני נזכרת בטיולים בצופים, בתקופת בית הספר היסודי, בתור נקודת ההתחלה שבה התחלתי לחוש בזה. זו היתה נקודה בזמן שבה התחלתי לשים לב שמזג האויר החיצוני מתמזג עם מזג הרוח הפנימי שלי, בדרך כלל סביב חוויות קשות ולא נעימות.

בצפון הארץ, אם טיילנו במסלול שכלל כניסה לנחלים, בערך חצי שעה של הליכה אחר כך, היתה מתחילה לי שפשפת שעד מהרה היתה הופכת בלתי נסבלת ומחרבת את כל עולמי. תוך רגע שכחתי מהמים הצוננים ששחינו בהם. החום הכבד והשפשפת גרמו לכך שכל הטיול היה הופך לסיוט.

בטיולים בדרום סבלתי מהחום באופן יוצא דופן. לעיתים קרובות הייתי חשה בחילה או סחרחורת, נטיתי להתייבשויות וכאבי ראש וסבלתי. ממש סבלתי.

כנערה, חוף הים של תל אביב עירי היה מוקד משיכה לחברותי ולי אבל  אם היינו הולכות לחוף בשעות היום, בשמש, הבנתי מה יעשו לי אם ירצו אי פעם לענות אותי עינויים של ממש.

כשהייתי עם עופר בברזיל שלחו אותנו לטיול "חובה" בחבל ארץ ביצתי מהמם ביופיו שנקרא פנטנל אבל אני לבושתי מרוב חום לחות ויתושים לא נהנתי כלל.

*

עם השנים והגיל המתקדם לא חל שינוי ברגישות שלי למזג האויר אבל היכרותי עם עצמי מאפשרת לי או להדחיק (קמין בחורף מזגן בקיץ) או להתנהל כך שאני בוחרת מה יהיה לי טוב ונכון ולשם אני הולכת : ליער בקיץ ולמדבר או לשדות הפתוחים והשמשיים בחורף.

עם הנסיונות להבין מה נכון לגוף שלי בימים הקרים של החורף הנוכחי אני שוב נזכרת בלידות.

*

בלידה אי אפשר לברוח.

אין לאן.

אי אפשר להדחיק או לדחות למחר.

מזג האויר הפנימי מתערבב עם החיצוני ואין מנוס.

*

המשפטים ששמעתי לאורך השנים בלידות שנכחתי בהם מרחפים מעל ראשי ונראים בבירור ועם זאת מתחלפים כל הזמן. מערכת החושים של הגוף והנפש בשיא תפארתה.

חם לי. קר לי. תפתחו חלון. תסגרו חלון. תורידו לי את החולצה. אני קפואה. תביאו שמיכה. המים חמים מדי. קרים מידי . תדברו איתי. אל תדברו איתי. תיגעו בי. אל תיגעו בי. אני צריכה שקט. אני צריכה מוזיקה. עכשיו. לא נעים לי. מאוד נעים לי. כל כך חם לי!

איך יכול להיות שרגע אחד הייתי באופוריה ואחכ צנחתי? איך הכאב השתלט עלי כל כך? למה הרגשתי שאני רוצה למות? מחשבות זועה השתלטו עלי ואז בבת אחת הרגשתי שאני מוקפת באהבה, לא יכולתי להימלט מהגוף שלי – ידעתי שאני כלואה בו ועד שלא אלד זה לא ייגמר.

*

רובנו נכנעות בשלב מסוים לתחושות הגופניות ולעצמת הרגשות שהלידה מביאה איתה.

*

אני הייתי מאלו שהלידה לא עברה לידן והרגשתי גם הרגשתי את שלושת הלידות שלי. הרגשתי את הכאב, אבל גם את התמיכה והאהבה של מי שהיה איתי. קשה לי להזכר אם זה עזר לי באותם רגעים אבל אין לי ספק שהרגשת הקירבה שחשתי היא אחת מהתחושות הכי אינטימיות והכי מחברות שיש בין שני אנשים ואני מלאת הודיה על כך.

הרגעים הגופניים האינטימיים שאנו חולקים עם מישהו קרוב לנו לא מיוחדים כמובן רק ללידה.

הייחוד של הלידה נובע מתוך העובדה שזו לידה. זהו סיפור קצר יחסית שיש לו התחלה אמצע וסוף והקונטקסט מובן וידוע לנוכחים.

העובדה שאנו נמצאים בתוך לידה, בתוך בועה או קפסולה נפרדת, מאפשרת לנו להביט אחר כך על האירוע במשקפיים שמנטרלים כל אמת מידה של טוב או רע , נכון או לא נכון.

בלידה, החיבור העצמתי לכאב או לכל הוויה גופנית שמובילה או משתלטת על התהליך מאפשר לנו לחמול על עצמינו. זוהי חמלה שהלוואי והיינו מגייסות אותה עבורנו גם ברגעי חיים אחרים.

*

*

אני לוקחת לעצמי את החמלה מתוך הלידות ויוצאת אל מזג האויר.

היום כשאני מודעת להשפעה העמוקה של מזג האויר על מזג הרוח שלי, אני יכולה לקבל זאת באהבה, ולא בביקורתיות כלפי עצמי, כפי שקרה לי בגיל עשרים ואחת. אז, בפנטנל בברזיל, הייתי כל כך עסוקה בסבל שלי ואחר כך בשאלה למה כל כך סבלתי ( בעוד שכל האחרים שמו בצד את מיליוני היתושים ומאות העקיצות והצליחו להנות ) – שזה היה בעצם כמו לסבול פעמיים.

היום, אני מודה לגוף שלי שעוזר לי לנווט בנוף ומראה לי את הדרך, ולמזג האויר, שמצביע בפני על האפשרויות הרבות ועל הבחירה.

38. טוק טוק מי אני ומה שמי

כשהייתי בת חמש פתחו בקצה הרחוב שבו גרתי בתל אביב גן ילדים "עירוני" חדש. הגן היה בן שתי קומות ואנחנו, הגדולים בני ובנות החמש, קיבלנו את הקומה העליונה. מתחתינו השתכנו ילדי ה"טרום חובה". עד מהרה הפך שם הגן ל"גן נורית" על שם הגננת האהובה.

אחד המשחקים שנחרטו היטב בזכרוני מאותה תקופה הוא "טוק טוק מי אני ומה שמי".

הייתי שמה את ראשי על ברכי נורית הגננת, ומחכה בהתרגשות, בעיניים עצומות, שמישהו מהילדים יבוא ויקיש בעדינות על גבי ויגיד: טוק טו מי אני ומה שמי. עלי, היה לנחש מי הוא הילד או הילדה שהקישו.

אני זוכרת את הדקות הארוכות. כמה אהבתי אותן. ראשי מונח על ברכי נורית הגננת. אני זוכרת את הריחות והמרקמים של חצאיותיה השונות ואת ההרגשה שאני רוצה שהזמן יעצור מלכת.

עם השנים, בתקופות של צמתים, תקופות של שאלה או עצירה, כשהמבט נפתח והאוזן קולטת את רחשי הסביבה אבל אני קשובה פנימה, עולה הזכרון של המשחק אבל בהיפוך תפקידים.

בתקופות כאלו אני נוקשת בעדינות ושואלת את עצמי: טוק טוק מי אני ומה שמי.

*

השבוע, במכולת של המושב, שאלה אותי תמר, הנערה החמודה שעמדה ליד הקופה אם אני עדיין מיילדת.

מכיוון שהמילה הזו היא כידוע גם שם פועל אמרתי מיד – לא. אחרי כמה שניות אמרתי שוב – בעצם… כן.. בטח. אני עדיין מיילדת.

שם העצם או תיאור המקצוע התערבלו לי עם שם הפועל והפעולה ובדרך הביתה הגיתי בכך ושאלתי את עצמי האם אני עדיין מיילדת גם כשאני לא מיילדת.

ככל שעבר היום והתקרב לסיומו חשבתי על הדרך שלי אל המיילדות, מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי, על  הבניית הזהות שלי, ממה היא מורכבת, וגם על פירוקה. פתאום הבנתי שאני בונה ומפרקת בונה ומפרקת ובעצם אני כל הדברים ביחד. הפירוק הכרחי כנראה כמו הבנייה.

*

*

פעם פעם, בגיל עשרים וקצת למדתי ספרות ושירה. אהבתי את המילים והייתי קוראת מסורה.  אחרי הלידה של בתי הבכורה התחלתי ללמוד סיעוד כדי להיות מיילדת. עזבתי באחת את עולם המילים, וזו היתה נטישה חד צדדית וגסה. התמסרתי לחלוטין לעולמות הגוף והלידה. צללתי לים החדש והשארתי הכל מאחור.

כששהיתי בעולם הלידה כמעט שכחתי שאני אוהבת מילים ובעיקר את דיוקן בשירה עד ש…

עד שעלה הרעיון לארגן ערבים של קריאת שירה בנושא אמהות הריון ולידה, בבית יולדות.

*

בשלב מסוים בבית יולדות, נראה לי שאחרי שעבדנו משהו כמו שלש שנים, הרגשנו שאנו מתגעגעות ורוצות לראות את הנשים שליווינו ואין לנו מסגרת מתאימה להפגש איתן.

מה דעתך, שאלתי את עפרית, שנזמין את הנשים שליווינו וגם אלו שעדיין נמצאות כאן בליווי לקראת לידה למפגש של קריאת שירה? עפרית שמחה מיד על ההצעה. פתחנו יומן, בחרנו תאריך ושלחנו מייל לנשים עם הכותרת "אספת הורים". סיפרנו להן על הרעיון וכתבנו שאנו מתגעגעות וזו תהיה אחת הדרכים שלנו לשמור איתן על קשר. זה יהיה מפגש של נשים בלבד פשוט כי המקום קטן, ענינו לכמה אבות שהתלוננו בצדק.

המפגש הראשון היה מרגש ונפלא ונפתחה מסורת. מדי שלושה ארבעה חודשים היינו נפגשות. היינו יושבות בסלון של בית יולדות עם נשים שרצו לקרוא שירה, לדבר על עצמן כאמהות ולהפגש. להיות שוב ביחד.  היינו קוראות טקסט של משוררת ישראלית מפעם או מהיום ומדברות על עצמינו דרך הטקסט.

ואני? נזכרתי לאט לאט בשירה ובאהבתי אליה והבנתי שהיא בעצם חוט דק אל נשמתי. בזכות המפגשים הללו הבנתי שאני יכולה להיות גם מיילדת וגם קוראת ואין בינהן סתירה.

הגוף החל להתרגל לחזרה של המילים אל חיי. התשוקה למילים ולדיוק שלהן הזדחלה פנימה שוב והתמקמה מחדש.

*

*

עם סגירת בית יולדות משהו נוסף קרה לי ולמילים. משהו נוסף וחדש נפתח בי.

פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאהבתי למילים לא מתבטאת רק בקריאה ובפרשנות אלא גם בכתיבה, ומתוך כוונה מוצהרת מול עצמי ומול העולם, ובעידוד עפרית ועופר התחלתי להוציא את המילים מתוכי בבלוג הזה.

המילים יצאו בהתחלה בחשש ובהיסוס אבל עם הזמן הן מצאו דרך לנביעה חדשה, שלא היתה מוכרת לי, עד שלעיתים אני מרגישה שהן מגלות לי דברים ויודעות לפני.

*

*

והיום, בשעת העצירה, בצומת החדשה שנגלתה מול עיני אני שואלת שוב טוק טוק מי אני.

אמא? מיילדת? כותבת? קוראת? ואולי אני בכלל צריכה להיות מורה וללמד…. ונזכרת בלידות.

לידה עבורי היא לא קשה או ארוכה, יפה או קצרה, עם כאב או בלי כאב, על הבטן או על הגב.

נכחתי בלידות שאי אפשר היה כמעט לשים לב ליציאת התינוק בגלל שהתהליך היה כל כך רך ושקט. נכחתי בלידות שנדרשו בהן מאמצים כבירים ואתגרים על אנושיים כדי שהתינוק יוולד.

בזכות השונות והרב גוניות האין סופית הבנתי משהו. הבנתי שלידה היא תהליך מעבר מקודש של האמא והתינוק. תהליך מעבר משם לכאן, מלפני לאחרי.

כן. זו המהות של הלידה ללא קשר אם ה"מעבר" היה וגינאלי או יוצא דופן (הבטן) או כזה או כזה או כזה. אני מתפללת שיבוא יום וכל התינוקות יבואו לעולם בהרגשה שזוהי המציאות סביבם בעת לידתם –  שזוהי ההבנה של ההורים שלהם וזוהי ההבנה והכוונה של הצוות התומך בהם בשעת לידתם.

וכשאני עומדת בקופת חנות הספרים וליבי מתחיל לדפוק במהירות כשהמוכרת מביאה לי את הספר שהזמנתי, וכשתוך כדי הכתיבה מתגלה לי דבר מה מרגש, או כשאני פוגשת ברחוב כך סתם במקרה אשה שליווינו בלידה וליבי עולה על גדותיו, וכשאני מטיילת ביער בשקט, וכשאני נמצאת ברגע קסום עם אחד מילדי או שותקת עם עופר בסוף יום ולא צריכה יותר כלום… אני נזכרת בלידה ובקדושה ובתהליך הגילוי שהן היו עבורי ושומעת שני קולות.

קול אחד אומר לי שאני לא צריכה יותר לבחור. אני כל הדברים ביחד. גם מיילדת, גם אמא, גם בת זוג, גם קוראת, גם כותבת ועוד. הקול הזה אומר לי בקול רם ובגאוה : את גם וגם וגם וגם .

הקול השני, מקשיב בנחת לגם וגם, נזכר בלידות ועונה בשקט וענווה לראשון: את לא זה ולא זה ולא זה. וגם לא זה.

37. ערב פתוח

כמה חודשים אחרי שפתחנו את בית יולדות הבנו שכדי שאנשים ונשים אי שם בעולם ובעיקר בארץ ידעו עלינו כדאי לעשות פעולות. יצרנו אתר ודף פייסבוק אבל זה לא היה מספיק. חוץ מהחברות שלנו, המשפחות והקהילה הקרובה של שתינו אף אחד בעצם לא ידע שקרה דבר בישראל וקם בגדרה מרכז לידה עצמאי. העובדה שעבורנו היתה מרעישת עולמות ומשנת חיים נבלעה באינטנסיביות של המציאות בישראל.
עיצבנו, בנינו, קנינו, ניקינו ואפילו ערכנו אירוע פתיחה אבל עד מהרה, הבנו, שבשביל שיהיו אצלנו לידות צריך שידעו עלינו ואנחנו צריכות לעשות משהו בנידון.
*
אולי נזמין נשים וזוגות לבוקר / ערב פתוח שבו נספר להן על בית יולדות, על המודל שלנו, על מה שאנו עושות? תוך כמה חודשים התהיה והרעיון הפכו לעובדה בשטח.
פרסמנו בפייסבוק "בוקר פתוח" בבית יולדות, והגיעו שתי נשים שמאוד שמחנו לפגוש. הן התענינו ושאלו ואנחנו ענינו וסיפרנו. לאט לאט הבוקר הפך לערב. לפעמים הגיעו שתיים שלש נשים לפעמים זוג או שניים לפני לידה ולפעמים קצת יותר. היינו יושבות איתם במעגל, בסלון של בית יולדות, סביב השולחן שבנתה עבורנו עם הזמן רעיה, ומדברות.
*
היום, כשאני נזכרת בתחושה שלנו סביב הערבים האלו אני נזכרת בעיקר בהתמדה ובסבלנות שלנו.
כן. אנחנו כאן. יבואו מעט, יבואו יותר, אולי לא יבואו כלל… אבל אנחנו פה. יש ספה וכורסאות נוחות, יש תה, יש תמרים מסוג ברהי שאהבנו במיוחד והם תמיד על השולחן.
הבנו שכדי להעביר את הרעיון שלנו לעולם וכדי לגרום לו להיות נוכח על המפה של הלידות בארץ אנחנו צריכות להיות גם בעשייה וגם בסבלנות. כל הזמן להמשיך להעביר מסר. אותו מסר. יש פה מרכז לידה. יש מיילדות, יש לווי הריון. יש הכרות משמעותית לפני הלידה וליווי אחרי הלידה. זה לא נמצא רק בארצות רחוקות אקזוטיות או מתקדמות יותר. זה כאן בגדרה.
והשמועה? לא עברה כאש בשדה קוצים. זה לקח הרבה זמן.
*
לפעמים היו באות נשים מהשכונה הקרובה ואומרות לנו: איך לא ידענו שאתן כאן? מה זה משהו סודי? צחקנו לעצמינו ואמרנו: מי שצריכה לדעת תדע ותגיע. אבל בעצם רצינו שכלן תדענה.
*
פעם שמענו שלקחו מיילדות מאיכילוב למרכז לידה באנגליה והתפלאנו שלא שאלנו אותנו אם אפשר לבוא אלינו. פעם מישהי הציגה בכנס גדול מודל של מרכז לידה בניו מקסיקו וחשבנו לעצמנו – חבל שלא הצגנו את בית יולדות.
הרגשנו שאנחנו בונות את המודל שלנו, את המיילדות שעבורנו היתה חדשה ושונה ממה שהכרנו בבית חולים ושיש צמאון אדיר של הנשים בארץ למודל כזה. ידענו שיש עוד המון למידה לפנינו ואנו מוכנות ללמוד ולהכיר את כל מה שיבוא כי ידענו שיש פה משהו טוב. חלמנו לנסוע למרכזי לידה אחרים בעולם , לפגוש מיילדות שעובדות במודלים דומים. קראנו, שוטטנו בגוגל וניסינו עוד ועוד להבין את הצרכים המקומיים.

הבנו שיצרנו מודל שונה מהמודל הקיים בארץ ללידות בית מחד ומהמודל הקיים במרכזי הלידה בתוך בתי החולים מאידך ולכן יקח זמן עד שיבינו איך "לאכול" את זה.

עברו כמה שנים עד שרוב הנשים שחיפשו לידה טבעית או לידה חוץ אשפוזית ידעו שקיים מרכז לידה בגדרה.
כן, ממש כמו בחו"ל, היינו אומרות בכל ערב פתוח: ליווי הריון שאפשר להתחיל אותו מתחילת ההריון, שתי מיילדות בלידה, והמשך לווי מקצועי גם אחרי הלידה.
הרצף, ההכרות, האחריות המשותפת. שוב ושוב היינו חוזרות ואומרות את אותן מילים, שמאחוריהן עולם ומלואו.
*
אז מה בעצם צריך כדי ללדת פה? במה זה שונה מלידת בית? ומה קורה אם משהו מסתבך?
בכל ערב פתוח היו שאלות שאי אפשר היה בלעדיהן. היו שאלות שממש חיכינו להן והיו שאלות שיצרו מתח, בנו עלילה. תמיד ידענו שעל כל הנושאים הקיימים נוכל לדבר תוך כדי התשובות לשאלות, ורצינו לדבר, רצינו שיקשיבו לנו. רצינו שמרכז הלידה שלנו יפרח ויבואו עוד ועוד ללדת בו. רצינו שהמודל שלנו יוכיח את עצמו ובמשרד הבריאות ישמחו ויאמרו איזה יופי. מקסים.
במשך כמעט ארבע שנים, מדי חודש פרסמנו בפייסבוק שיש ערב פתוח. היו מגיעות דולות, מיילדות, נשים בהריון ובני / בנות זוג ונשים שתכננו או חשבו על הריון. כל מי שרצתה לשמוע מה אנחנו עושות בבית יולדות או מה זה המקום הזה הגיעה. לפעמים ישבנו במעגל עם עשרים נשים / אנשים ולפעמים עם זוג אחד. עם הזמן שמעו עלינו יותר ויותר והערבים הפתוחים הפכו למסורת עד שהרגשנו שהרעיון הזה מיצה את עצמו ובעצם, אולי כבר לא היה בו צורך.
נשים ילדו, תינוקות נולדו, הורים רבים הצטרפו למעגל של בית יולדות ושמחנו במקום שלנו שהתאים למידתנו והתחלנו לדייק אותו יותר ויותר.
*
*
תוך כדי הכתיבה על הערבים הפתוחים אני מרגישה בגוף כמה זמן והתמדה, כמה אנרגיה וכמה סבלנות ומחשבה צריך כדי להוריד רעיון לקרקע.
אבל כנראה זה לא מספיק.
כשרעיון או זרע פוגש את הקרקע, גם אם הוא משובח וטוב נשאלת השאלה לגבי טיב הקרקע שהוא נטמן בה.
האם היא ערוכה לקבל את מה שנזרע או נשתל בה.
האם היא מתאימה.
האם יש מספיק אור ומספיק צל. האם יש מים.
במקרה שלנו, לא בטוח שהקרקע היתה בשלה או פורייה – גם מבחינת ציבור הנשים בארץ, גם מבחינת המערכות בקהילה ובתי החולים וגם מבחינת משרד הבריאות.
העובדה שבית יולדות עבד טוב במהלך שבע שנים והיה חי ופועם ובועט ממחישה שמרכז לידה עצמאי זו אפשרות טובה, אמתית ובריאה, שכדאי שתהיה כאן במרחב הציבורי של הלידות בארץ. העובדה שבית יולדות נסגר במחי יד וכבר עברה שנה וחצי, ועולם כמנהגו נוהג, מבהירה שאולי הקמנו אותו מוקדם מדי או מאוחר מדי.
הקרקע לא היתה מספיק פורייה כדי לקלוט אותו.
*
אני מנסה להרגיש שוב את הרצון והתשוקה ולקבל שוב אנרגיה ארוכת טווח , סבלנות ואורך רוח כי אני מבינה שעכשיו זה הזמן להשקיע בקרקע.
הזרע הנפלא שלנו נשמר בלבבות ואנחנו פה כדי לזרוע אותו שוב ברגע הנכון. אבל, כדי שהקרקע תהיה טובה והקומפוסט משובח צריך להמשיך לפעול.
צריך פועלים, פועלות, גננים, גננות, נשים שיודעות לעשות צל, נשים שיודעות מה כוון השמש, נשים שיודעות להתפלל ולהתכוון, כאלו שמוכנות להביא עלים יבשים, שאריות אוכל, וגם תולעים מסוגים שונים כדי לפרק את הקיים וליצור משהו חדש. כן. מכל וכל.
כדי שהקרקע שלנו תהיה טובה ופורייה לקבל את הזרע בבוא העת צריך להתאזר בסבלנות אבל גם לטפח אותה ולהשקיע בה. זה הזמן.

36. חוק שימור האנרגיה

בימים ובשבועות האחרונים אני חווה מצב חדש, שבו אני קמה בבוקר למציאות שבה אין לי "עבודה". כמעט כל מה שאני עושה הוא תלוי רצון שלי והדברים הקבועים היחידים שיש הם אלו שקשורים לבית ולמשפחה שלי – סנדוויצים לביה"ס, הסעות, בישולים – סוג של תחזוקה. בעצם, סדר היום הקבוע של הילדים ושל עופר הפך להיות ה"קבוע" שלי.

יש לי רעיונות חדשים לעשייה שאת חלקם אני כבר מורידה לאדמה. יש דברים "ישנים" שצריך לקדם ולהזיז. יש לי "חובות" שנשארו מבית יולדות: השלמת התיעוד – הכנסת החומרים לתכנה והכנת הסטטיסטיקה. אני רוצה להשלים את האתר החדש.
אבל. כשאני קמה בבוקר או מביטה ביומן, אני מחליטה מה לעשות או מה לכתוב שם. ממש כך.
*
התחושה הזו חדשה לי. עד היום תמיד תמיד עבדתי. כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כדי לחסוך כסף לטיול בדרום אמריקה, אח"כ עבדתי כדי שיהיה לי איך לשלם שכ"ל באוניברסיטה. תוך כדי הלימודים עבדתי כדי לחיות בתל אביב ואח"כ המשכתי לעבוד בלי הפסקה. עופר ואני תמיד פרנסנו את עצמינו וידענו שאם אין אנחנו לנו לא יהיה אף אחד אחר. אם עזבתי עבודה זה היה בשביל העבודה הבאה.
העבודה במכללת עלמא היתה העבודה הראשונה שלי שעבדתי בה לא רק בשביל הפרנסה. לפני כן עבדתי בעשרות עבודות פשוט כדי להרויח כסף ולראשונה בחיי, בעלמא, הרגשתי שאני יכולה לבוא לידי ביטוי כמי שאני גם בעבודה.
אחרי עלמא ולידת בתי הבכורה פניתי פניייה חדה לכוון אחר אבל ה"עבודה" תמיד היתה שם. אחרי קורס מיילדות כשהייתי כבר ילדה גדולה בת 35 ה"עבודה" היתה מחוברת לרחם ולא רק ללב – גם כשעבדתי בבית חולים וגם, כמובן, בבית יולדות.
*
ולמה אני נזכרת בשרשרת העבודות הזו היום? כי היום, לקראת גיל חמישים, אני נמצאת במצב חדש שלא הכרתי.
גם בלניאדו וגם בשנות בית יולדות חיי היו מוקפים ב"עבודה" והיא שאבה אותי לתוכה. הלידות היו כל כך חשובות לי ומשמעותיות והעובדה שבחרתי בהן ואהבתי אותן מילאה אותי.
הקשר עם הנשים שליווינו, העבודה המשותפת עם עפרית, ההבנות על הגוף ועל לידות על לווי נשים ועל עצמי גרמו לי להרגיש שאני נמצאת במקום המדויק לי ולכן לא היתה שאלה אם להמשיך או לא. העובדה שאני מיילדת מילאה אותי והייתי גאה בה. העובדה שאני עצמאית ויש לי עסק עובד ומצליח משלי גרמה לי סיפוק נוסף.

במרץ 2017 נטרפו הקלפים.
לאחר קבלת מכתב הסגירה עפרית ואני עבדנו כמיילדות בית והלידות התקיימו בביתן של הנשים היולדות.
ההחלטה להפסיק לגמרי לקבל לידות נבעה מתוך ראיית המציאות, הקשבה לעצמינו, בהירות מחשבה ונוכחות. זו היתה בחירה שהדהדה עבורי תחושה של חופש פנימי.
*
בעקבות ההבנה שאנו מפסיקות עם הלידות החלטתי שאני לוקחת הפסקה של ממש ומסכימה להיות בתוך חוסר הודאות המקצועי והכלכלי ולא ממהרת לחפש עבודה. לא מחפשת בתוכי את הדבר הבא ולא בעולם האמיתי.

יש תכניות? מה התכניות? מה את חושבת לגבי ההמשך? חישוב מסלול מחדש? כך תעזבי את כל מה שעשית? ומה עם הפרנסה? אולי תעשי את זה ואולי את זה.
מתוך סקרנות, דאגה, תמיהה ומתוך הסכמות תרבותיות וחברתיות – כמעט לכולם יש מה להגיד.

מצאתי את עצמי מתנצלת. לא… אני לא כל כך יודעת, אני לא כל כך מתכננת, אני מנסה לא לעשות, לא כל כך לתכנן, נראה מה יהיה.
ההבנה שאני רוצה לעצור, פוס משחק, התחזקה מיום ליום.

עברו שלושה חודשים בלי "עבודה" ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש בגוף את השינוי. הסטרס התאי שחייתי בו כל השנים כל פעם מסיבות אחרות מתחיל להשתנות, ואני מרגישה קצת חדשה.
*
בנוסף לסדר היום הקבוע יחסית של הילדים ושל עופר יש לי כמה עוגנים קבועים משלי ואני מגלה שהם למעשה עולם ומלואו.
פעם בשבוע אני מתאמנת בצ'י קונג, כל יום אני משתדלת ללכת לטיול ביער, פעם בחודש אני הולכת לסדנה של מדיטציה וכתיבה.
הגוף והתנועה, המילים והטבע משתלבים ויוצרים אצלי מארג חדש מחוטים ישנים.
*
אני מגלה עכשיו שאין לי כבר צורך לבחור בין החיבור שלי לעולם הלידות לבין החיבור שלי לעולם המילים. אני מבינה עכשיו עוד דברים חדשים על למה בחרתי להיות מיילדת. אני מגלה את העצים ואת השפעתם עלי. אני מגלה יצירתיות חדשה שבאה כנראה עם הגיל ומגלה את הכתיבה ואת השפעתה המשחררת ואולי אף המרפאת.
אני מגלה גם, שדרך הכתיבה בבלוג שלי אני יכולה להוציא החוצה לעולם ידע שצברנו כמיילדות ואני אוהבת את זה ונהנית מזה. אולי רק עכשיו, לאחר הסגירה והעצירה, מגיעה שעתה של הכרה והבנה רחבה ועמוקה של מה שעשינו בבית יולדות.
*
שלושה חודשים בלי "עבודה" ברורה ומסודרת פתחו פתח לעולם ומלואו של מחשבות ומעשים שנוצרים בתוכי ומגיעים אלי. מדי פעם אני רוצה קצת לעצור אותם בהיחפזם אבל יודעת שאין טעם.

אני נזכרת בצורה מעורפלת בחוק שימור האנרגיה ובודקת בויקיפדיה: "שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא בשינוי צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד. חוק שימור האנרגיה הוא אחד מחוקי השימור הבסיסיים של הפיזיקה. כל אנרגיה יכולה להפוך לאנרגיה אחרת".
אני קוראת ומתמלאת סקרנות. מעניין למה תהפוך כל האנרגיה הזו, האצורה בתוכי.
זו היתה אנרגיה שהובילה אותי ובערה בי שנים.
אנרגיה ברורה של רצון ותשוקה.
אנרגיה שהיו שזורים בה סטרס פחד בטחון ושקט ודאות ואי ודאות.
אנרגיה שגילמה עבורי אמת ברורה כשמש.
אנרגיה שאין בה פערים, אין בה חצאי אמיתות.
כן, זו היתה אנרגיה של לידות.

35. את לא בלידה

השבוע, העברתי שיעור על לידה פזיולוגית בקורס של מורים לפעילות גופנית בהריון ואחרי הלידה. הרכזת ביקשה שאדבר על "שלבי הלידה". אמרתי מראש לסטודנטים שיש לי דעה שונה מאשר מה שכתוב בספרי המיילדות לגבי שלבי הלידה אבל אלמד אותם מה שצריך ומה שכתוב בספרים ותוך כדי אגיד להם את דעתי כמיילדת.

זה היה מבלבל. בסופו של דבר עשיתי להם שני תרשימים עם שלבים שונים. האחד היה מתוך ספרי המיילדות והשני מתך צפייה בגוף, במאות נשים בלידה טבעית.

בסיום ההרצאה שאלה אחת הנשים אם יש לדעתי שלב אחד, מבין שלבי הלידה, שהוא יותר חשוב מאחרים . התשובה שלי היתה מוכנה מראש.

ברור שהכל מורכב וכל אשה היא אינדיוידואל ותלוי בזה ובזה ובזה… (ההקדמה הרגילה שבאה לפני משהו קצת נחרץ) אמרתי. אבל.

כן. יש שלב אחד שהוא לדעתי יותר "חשוב" וכן. אני חושבת שמגיעה לו בהחלט אפליה מתקנת.

זהו השלב הלטנטי של הלידה.

*

התרגלנו כבר לראות בהרבה סרטים עלילתיים לידות מבוימות. לא מזמן ראיתי סרט צרפתי שנקרא "המיילדת" וגם בו זה קרה, וסרט נוסף אמריקאי דל תקציב שנקרא "ג'ונו" וגם בו זה קרה:  תלחצי, תלחצי / פוש פוש ונולד תינוק. זה מה שכולנו מכירות ומכירים עוד מלפני שחשבנו בכלל על נושא הלידות. האשה מתאמצת, מסביבה צוות מריע, היא מזיעה ושוב מתאמצת ואז הוא נולד או היא נולדת. אין ספק ששלב "הלחיצות" זכה לא בכדי להיות השלב המייצג של הלידה בתרבות. אין ספק שזהו שלב דרמטי להפליא, מלא אדרנלין ועושה את העבודה הן על המסך והן בחיים.

לעומתו, השלב הלטנטי – השלב ההתחלתי ראשוני של הלידה – נחבא מאוד אל הכלים.

*

פעם, כשעבדתי בבית חולים הרגשתי לעיתים כי עבודתי כמיילדת מתחילה מ 3-4 ס"מ כי הרי מפה "נחשבת" הלידה. נשים שמגיעות בשלבים מוקדמים יותר – עם פתיחה קטנה או ללא פתיחה כלל למיון, נשלחות חזרה הביתה או ל"מחלקה" כדי להעביר זמן עד "חדר לידה" ולכן בקושי פגשתי אותן. כל מה שקורה עד הפתיחה המבוקשת לא נחשב חלק מהלידה. התואר: "לידה פעילה" עומד כל הזמן מעבר לדלת. מחכים לו כמו למשיח על הסוס הלבן.

כמיילדת, לא זכיתי להיות נוכחת בהרבה "שלבים לטנטים" גם בגלל הסיבה שתיארתי לעיל וגם כי יש נשים רבות שלא מגיעות בשלב הזה לבית החולים כלל.

*

ההכרות שלי עם השלב המופלא הזה החלה רק כאשר פתחתי עם עפרית את בית יולדות.

בגלל המבנה של מרכז הלידה שלנו, העובדה כי הוא נמצא מתחת לבית של עפרית ואני גרה מאה ק"מ משם ועפרית היא זו שקיבלה את פני הנשים שבאו ללידה –  חילקנו את הליווי שלנו באופן שעפרית ליוותה אותן בשבועות לקראת הלידה ואני ליוויתי אותן בשבועות של אחרי הלידה. מן הסתם את רוב הידע שלי על השלב המופלא הזה קיבלתי מעפרית שהיתה אלופה בהתבוננות.

*

אחת ההבנות הראשונות שלנו היתה שאפשר לדעת מתי התחיל השלב הזה רק בדיעבד.

והעובדה הזו כלל לא מובנת מאליה.

אם אנחנו מבינות שעשרות סימנים יכולים להגיד שהלידה קרבה או מתחילה אבל גם לא בהכרח, זה אומר שאנו רוצות וצריכות ללוות את האשה בזמן הזה אפילו אם לא ברור שום דבר, כי כל "סימן" יכול להיות מצד אחד הכל ומצד שני הרבה פחות. מבלבל? מאוד.

ההבנה שהזמן הזה, הכל כך לא ברור והכל כך לא בשליטה והכל כך מיסתורי הוא חלק אינהרנטי משמעותי מהלידה הכתה בי בתחילת הדרך כמיילדת בית. איך זה יכול להיות שלא היה לי מושג מה קורה בגוף? איך לא מלמדים את זה? מה אמורות לעשות נשים שמתכננות ללדת בבית חולים בשלב הזה ועוד שאלות רבות, נותרו עבורי עד היום ללא מענה.

הידע נאסף ועוד הבנה נוספת נפלה – כמה השלב הזה חשוב וכמה חשוב הליווי בו.

*

חוסר הדרמטיות ועם זאת כמות הסטרס שעוטפת את הזמן הזה זהו שילוב מאתגר. ימים שלמים שעוברים עם סימנים כאלו או אחרים ואני כיולדת לא יודעת מה קורה, המחשבות שרצות בראש, פחדים, חששות, ציפיות. האם זה זה? האם הלידה כבר החלה? לא ברור היינו אומרות לעיתים. נמשיך להיות עם הדברים שקורים ולאט לאט נדע.

*

ותוך כדי הייתי נזכרת במשפט. המשפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים במיון נשים ויולדות, המשפט שנאמר כל כך בקלות על ידי חברותי ועמיתי, המשפט ששמעו כל כך הרבה נשים בעולם כאשר הגיעו ללדת בבית חולים, המשפט שנאמר לעיתים בהיסח הדעת אבל הלך איתי כל השנים של בית יולדות ובייחוד כשליווינו נשים בשלב לטנטי מורכב וארוך היה:
"את לא בלידה".

*

*

היה מי שהחליט ששלבי הלידה יקבעו לפי נתון אחד והוא : מחיקת הצואר באחוזים ופתיחת הצואר בס"מ. אני לא מסכימה עם ההבחנה הזו אבל ככה זה בינתיים בעולם הרגיל. אשה יכולה להיות עם צירים כאלו או אחרים ימים ארוכים ותופעות חדשות בגוף ושינויים שונים אבל אם צואר הרחם שלה סגור או לא מספיק פתוח, יגידו לה את משפט הקסם: את לא בלידה.

אז מה זה בעצם? חושבת האשה? מה קורה פה? מה יש לגוף שלי? אם אני לא בלידה אז איפה אני? השמים הם הגבול לגבי מה משפט כזה יכול לגרום לאשה או ללידה.

ואני כמיילדת שואלת: מה קורה אם יש חוסר הסכמה בין הרחם והצואר? ומה קורה אם יש חוסר תאום בין הרחם והראש? / או הלב?/ או התינוק? מה קורה אם יש תהליך והוא בנוכחות מלאה אבל אין לו תוצאות כנדרש? האם אנו יכולים לגזור מכך שהאשה לא בלידה?

וברור שאי אפשר להכניס אותה למספר ימים לחדר לידה בבי"ח או למרכז הלידה הטבעי. זה לא רלוונטי – זה לא יהיה לטובתה ולטובת הלידה ולא לטובת הצוות במשמרת.

אז מה עושים? שואלים אותי הסטודנטים.

ואני מקשה. אכן מורכב. במציאות של היום אין פתרון קסמים. זה השלב שעל פיו (במקרים רבים) יישק דבר. זה השלב שיוביל (בייחוד בלידה ראשונה) את המהלך שיבוא אחריו.

*

ומחוץ לכיתה, בהפסקה, אני מהרהרת ושומרת את מחשבותי לעצמי. מה קורה בשלב הזה לרוב הנשים? מה תגיד להן מדריכת ההכנה ללידה או הדולה או המיילדת הפרטית? כדאי לך לחכות בבית עוד קצת כי ההתערבויות המחכות מעבר לפינה בחדר הלידה בבית חולים אורבות לך. בגלל זה. חכי עוד קצת. עוד מעט קט שהי בבית. נלמד אותך להכיל את הצירים או את הגלים, נלמד את בן או בת הזוג לתמוך. לא כדאי למהר לצאת.

אבל כמה זמן? אבל איך אדע? אבל אם ארגיש בלחץ? אם ארצה לשמוע את דופק העובר שלי? ואם לא ארצה לנסוע באוטו בשיא הכאב לבי"ח? שואלת האשה הנורמאלית. מה אז?

*

איך קרה שבשלב כל כך חשוב ומשמעותי הנשים נשארות לבד??

איך קרה שנשים מרגישות אשמות על כך שבאו מוקדם מדי לבי"ח ובגלל זה נהרסה להן הלידה?

יש אחוז קטן של נשים שלא רוצות או לא צריכות תמיכה בשלב הזה ויש אפילו נשים שהגוף שלהן מדלג על השלב הזה אבל רובן המכריע של הנשים ועוד איך צריכות תמיכה. הן יודעות שהן בלידה, התינוק שלהן יודע שהוא בלידה אבל המערכת אומרת להן שוב ושוב: "את לא בלידה".

*

ובכל זאת? מתעקשים הסטודנטים. מה הסימנים? אה, זה לא בעיה להסביר. יש את זה ואת זה ואת זה וזה אני עונה.

ולמה אפשר לדעת אם מתחילה הלידה רק בדיעבד?

כי כל החודש התשיעי מלא בשינויים ודברים חדשים וברוב הפעמים רק כשנסתכל אחורנית נראה ונדע. אה! אומרת לי רונה. כשהייתי עצבנית וצעקתי על בן הזוג שלי ועלייך בשיחת הטלפון הזו ביום חמישי , שם כנראה הכל התחיל. או: אה! נזכרת שלומית. כשנסעתי באוטו לאיקאה בשישי בבוקר ובפתאום הרגשתי תנועות חדות ואחרות ובעיטה אחת במיוחד בבטן… זו היתה ההתחלה.

*

השלב הזה דורש מאתנו כמיילדות המון הכלה וקבלה לכל מה שקורה לאשה בחוץ ובפנים. למה שנאמר ולמה שלא נאמר. תפקידה של המיילדת הוא להחזיק את הידע עבור האשה של כל משך הלידה, כל משך החודש התשיעי המורכב, כל מה שיכול לקרות, הפנטזיות, הרצונות, האכזבות שאולי יקרו. להחזיק את חוסר הודאות האדיר אבל גם את הודאות הגדולה מכולן שתהיה לידה וזה אופי השלב הלטנטי. זה ממש הטבע שלו: הוא כאן ואז הוא נעלם, הוא נחבא אל הכלים, מתבייש, מהסס, מפחד, משתלט וכל מיני אחרים. זה הדבר.

תמיד, בפגישות ההריון של החודש האחרון היינו מבקשות – ספרי לי על כל סימן חדש, היי בקשר עם הגוף שלך ואיתי. אני אהדהד, אשאל עוד ונמשיך.

עלינו כמיילדות להיות עם מה שיש מתוך מקום של ידע מקצועי מיילדותי ומתוך מקום עמוק של הכרות עם האשה. אף אחד מהשניים לא מספיק כאן לבד ושניהם ביחד עולים על סך החלקים שלהם.

הנוכחות שלנו עם האשה בשלב הזה לא חייבת להיות פיזית , אבל היא תוכל להרגיש אותנו ואת התמיכה שלנו גם אם היא מרחוק, רק בזכות ההכרות המוקדמת.

זהו שרות מקצועי נפלא שאשה יכולה לקבל מהמיילדת שלה. ההתחלה הזו בהחלט יכולה להשפיע על מה שיקרה בהמשך.

*

שקט בכיתה.

את מדברת ואני רואה תהום אומרת סטודנטית חכמה כשאני כבר לקראת סיום.

עובר בי רעד. איפה אני חיה ומה אני בעצם מתארת להם… אוטופיה? מציאות? שבר?

עוצרת. לוקחת נשימה וממשיכה לדבר.

אני מתארת לכם מציאות. השלב הלטנטי וההיעדרות שלו בתוך "המערכת" היא דוגמה אחת לכמה אנחנו כחברה התרחקנו מהלידה, כמה התרחקנו מהידע שנמצא אצלנו הנשים ואצל התינוקות שעוד לא נולדו. כולנו, גם הגברים וגם הנשים היינו ברחם וכולנו נולדנו כך או אחרת כך שאנחנו יודעים מה אמור להיות. תפקידנו כנשות מקצוע בתחום ההריון והלידה הוא להחזיר את הידע הזה, לעורר אותו, להזכיר אותו ואז, גם "המערכת" או "הממסד" יוכלו לעשות חישוב מסלול מחדש וגם מי מאתנו שרוצה ללדת.

34. קוים מקבילים

הבוקר, התקשרה אלי חברה דולה להתייעץ  במהלך "לידה", מבית חולים גדול במרכז הארץ.

היא תמכה באשה "יולדת" בתוך סיטואציה מורכבת והתקשרה אלי לקבל עידוד ותמיכה. בשיחה, מצאתי את עצמי חווה את התסכול שלה ולא מסוגלת להתנתק ולחשוב בהגיון ובבהירות מה כדאי לעשות.

*

הסיטואציה היתה מאתגרת. אשה  המכונה בכל הזדמנות "היולדת" , נכנסת לבי"ח לביקורת שגרתית בתום ארבעים שבועות להריון. בניטור ניצפות האטות בדופק העובר שחולפות די מהר, אבל הן מספיקות כדי לאשפז את האשה שהפכה כאמור ל"יולדת" וגורמות להכנסתה לחדר לידה ל"מעקב". למרות שכל הלילה, בחדר לידה ה"מעקב" הווה אומר – הניטור, היה תקין  לפי דבריהם של אנשי הצוות, משאירים את היולדת להפעלת לידה ומתחילים לטפטף פיטוצין לקראת בוקר. מהלך הענינים מתנהל בהתאם ל-האם יש זמן או לחוץ בחדרים האחרים.  מיילדות נכנסות ויוצאות, רופאים נכנסים ויוצאים, רובם מסבירי פנים. השאלה האם הפיטוצין ממש נחוץ עומדת תלויה בחדר.

אבל. התנועה החלה ואין מפסיקים אותה. יש לידה? ממש לא. יש בעיה עם הניטור? ממש לא. צוואר הרחם ללא תנאים מתאימים, הרחם כנראה עדיין לא מבינה מה קורה, והאשה? אמרו לה שבגלל שהיו האטות אתמול לא לוקחים סיכון. והדולה? מתוסכלת מהסיטואציה, צריכה לנווט – להבין, לתמוך, להשקיט, להרגיע אולי את הזוג, אולי את הצוות. ושוב נכנסים ויוצאים, פיטוצין יש, צירים אין, לפעמים מעלים בעוד כמה טיפות ולפעמים עוברות שעות ואף אחד לא נכנס… מוכר?

ולי זה הזכיר.

זה הזכיר לי שמהות הלידה ומהותו של חדר לידה בבי"ח הם כמו שני קוים מקבילים.

ברור שלפעמים "זה מצליח" אבל אם נודה על האמת "זה" קורה הרבה בזכות המזל.

המפעל הוא מפעל והלידה היא לידה ואין קשר בינהם.

חדר לידה שמטפל במאות נשים בחודש לא יכול ולא בנוי להכיל סיטואציות רגישות ועדינות כמו לידה. מיילדות שלמדו והשכילו לטפל בנשים לא יכולות לבצע את תפקידן. חדר לידה ויהיה המקצועי ככל שניתן, עם אנשי צוות לעילא ולעילא, רופאים, אחיות, מיילדות, כוחות עזר מסורות – לא יכול ולא אמור לתת שרות לתהליך כל כך בריא ועם זאת שברירי כמו לידה.

ברור שמשהו השתבש בדרך ואנו ממשיכות לשלם את המחיר.

*

אני נזכרת. הפוליטיקות הפנימיות, שמור לי ואשמור לך, החברות שלי בחוץ שמחכות שכבר אצא מהחדר, השחיקה, הסמכות שלא ברור של מי היא, סולם הדרגות, האחריות שלא ברור של מי היא, המחשבה על כך שאני צריכה את העבודה הזו עוד כמה שנים, הידיעה שאם לא אפתח מיטה אף אחד מהרופאים לא ייכנס לחדר אם אצטרך אותו – כל אלו ועוד רבים וטובים זכורים לי היטב מחמש שנותיי כמיילדת בחדר לידה בבי"ח. אחת הדילמות המורכבות מבחינה אתית / פוליטית היתה למי אני נאמנה: לאשה וללידה שעוד רגע תלד ותמשיך הלאה , או לרופא שימשיך לעבוד איתי משמרת ועוד משמרת ואם אני רוצה שלא "יתנקם" בי ובנשים בלידות הבאות כדאי לי לעשות כדברו.

*

נכון, לעיתים צריך להתערב ולעיתים יש סיבוך ותמיד טוב שיש את בתי החולים למקרה הצורך. אבל למה מראש להכנס לשם? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה אם לא ידוע מראש על גורם מחלה כלשהו?

גם  לזהות מקרים אמיתיים בהם יש צורך בהתערבות מהירה כמעט בלתי אפשרי בחדר לידה בבי"ח. המיילדות עסוקות ורצות כמו נמלות חרוצות מחדר לחדר ואם יש רגיעה הן רוצות לשתות משהו בחדר קפה כי מי יודע מתי שוב יהיה אפשר.

ואולי אם יתחיל דימום מוגזם אחרי הלידה, אולי לא יהיה אף אחד בחדר. ואולי עד שיעלו עליו ירוצו לחדר ניתוח לבדוק מה קורה. ואז יגידו מזל. הצלנו אותך.

*

מתי נבין שגם "סיום לא מוצלח" יכול לקרות בגלל התנהלות לידה לפי פרוטוקולים שלחלקם אין קשר לידע שיש לנו על לידה?

מתי נחיה בשלום עם העובדה שלעיתים קורים דברים שלא ציפינו ולעיתים כן, גם בלידה הכי טבעית מחוץ לבי"ח יכולים להשתבש מהלכים שאי היה אפשר לצפות אותם קודם?

מתי נהיה בטוחות שאחריות זה דבר חיובי ולא עונש?

*

אני האחרונה להבטיח תוצאות אבל יכולה להבטיח שכשיש ליווי רציף על ידי מיילדות ואין מחוייבות לפרוטוקולים שנועדו לטיפול המוני בנשים, יש יותר קשב לגוף, קשב לאשה ולתינוק, קשב לידע הטמון בנו כנשים מיילדות ובנו כנשים יולדות .

*

והזוג שלנו במרכז הארץ? אחרי לילה מעייף ומתיש בו בעצם לא קרה כלום חוץ מכמה טיפות פיטוצין מגיע "ביקור" בוקר. אף אחד מהנוכחים בחדר לא ישן וכולם לחוצים כי מה יהיה עכשיו והלידה עדיין לא מגיעה. הצוות כולו נכנס מחייך, מדליק את האור. יש מיילדת חדשה של משמרת בוקר, יש מיילדת אחראית, יש מיילדת מהלילה ויש שלושה רופאים. חגיגה.

"אנחנו מבינים שעדיין אין צירים אבל בגלל מה שהיה אתמול, למרות שהלילה היה טוב ויפה (ניטור תקין), קורצים אחד לשני, נמשיך בפרוטוקול הפיטוצין…."

חייבים? שואלת האשה? תראי, אנחנו לא רוצים להעמיד את תינוקך בסכנה. ההאטות יכולות לחזור על עצמן ואז מה? את רוצה להיות אחראית ושיקרה משהו?

"אני מרגישה שפסענו הישר לתוך מלכודת" אומרת לי הדולה בטלפון.

וגם אם הכל יעבור בטוב ממש, והסיכויים לכך בד"כ הם 50 / 50 , והתינוק יוולד ויש לנו אמא בריאה ותינוק בריא, מישהו ישאל מה משמעות כמויות הנוזלים שקיבלה האם במשך כמעט 24 שעות? במקרים רגילים לחלוטין, עם או בלי אפידורל היא יכולה לצאת מהלידה הזו עם ארבעה ליטר נוזלים מיותרים בגוף. ומה עם הפיטוצין? האם השפיע על התינוק? על התמהיל ההורמונאלי שמשפיע על ההנקה? על הרצון לינוק או להניק? ותסמינים מאוחרים יותר אצל האמא והתינוק? האם הפיטוצין משפיע על התכווצויות הרחם בימים שאחרי? על התהליך הפיזיולוגי הנורמאלי? מישהו בודק? זה נחשב בכלל בתוצאות הלידה?

*

לכל מי שנכח או נכחה בחדר לידה ביותר מכמה לידות הסנריו הזה , שתואר לעיל, מוכר. כדי שהלידה הזו תתחיל ותסתיים בצורה נורמאלית צריך ה ר ב ה  מזל ולשמחתנו הוא מצוי בשפע בחדר לידה.

*

ובינתיים? אחרי השיחה אני הולכת לטיול של בוקר ביער, שואפת אלי את הנדיבות של העצים וחושבת על שני קוים מקבילים ועל המורה שלי למתמטיקה שלש יחידות אוה קרצובסקי בבי"ס תיכון חדש בתל אביב אי שם בשנות השמונים.

קוים מקבילים לא ייפגשו לעולם היא חוזרת ואומרת.

33. הסלסלה

הגוף שלי שוב מדבר אלי. בחלקים מהיום הוא קשה ומרגיש קצת מאובן. אני מבינה שמשהו קורה לי. דווקא עכשיו? כשאין לידות? ציפיתי להרגיש קלה ומשוחררת יותר ולא מאובנת יותר.
בשנה האחרונה התחלתי ללכת בשדות וביער של הר חורשן, התחלתי להתאמן בקבוצת צי קונג אבל הגוף פתאום התעורר אל הקשיון המוזר הזה ולכן זה מרגיש שאין תואם. אין קורלציה.
*
רוצה שנבדוק ביחד מה קורה? שואלת אותי חגית חברתי. כן בטח. ברור. אני אומרת.
אנחנו יושבות בחוץ, מתחת לעצים, מזג אויר סתוי: לא ברור אם חמסין או משהו אחר. חגית מפנה אותי פנימה, אל הגוף.
די מהר אני מרגישה עצב. מרגישה את הבכי עולה במעלה הגרון, מטפס בעליה, יודע שיש לו לאן. התחושה היא שהוא מחכה לפרוץ החוצה מהעיניים אבל לוקח לו את הזמן.
אני מרגישה את המתח הזה – בין ההשתהות לרצון לפרוץ. חגית רואה.

מה עולה, היא שואלת.
אני מרגישה שלא נתתי לעצמי מספיק זמן ומקום להיפרד מבית יולדות. מהר מדי רצתי אל – הכל לטובה, הכל ייפתח ויהיו פה הרבה מרכזי לידה, זכותי ללדת, מהר ממש התחלנו דרכים חדשות. מהר עברתי הלאה. ואז אני נזכרת במה שקרה בלילה כשחזרנו מחו"ל.

*

כשלא היינו בארץ, באוגוסט, עפרית גמרה לארוז את בית יולדות ולחלק את הדברים המשותפים שלנו שהספקנו לאגור לאורך השנים. שתי הכורסאות שהיו בסלון היו שייכות לחברה שלי מהמושב והיא נסעה לגדרה לקחת אותן בחזרה אליה, במהלך הימים הללו. באותה הזדמנות, עפרית העמיסה על האוטו הגדול שחיכה בחוץ עוד דברים שהיא חשבה שאשמח שיהיו אצלי – שטיחים, דברי תינוקות שאעביר לחנות יד 2 במושב, ספרים ו… את הסלסלה.
כך קרה ששירי חברתי המקסימה הגיעה אלי הביתה כשלא היינו בארץ ושמה את הכל אצלי בבית, מסודר יפה במסדרון , כדי שלא יפריע לבלגן שלנו כשנחזור.

כשנכנסנו הביתה אחרי הנחיתה, בשעה 01:30 בלילה, מתרגשים ושמחים, פתחתי את הדלת, הכנסתי מזוודה, רצתי לשירותים, ופתאום ראיתי את הכל. כך סתם מונח לו. במסדרון שלי בבית. ערמות של דברים שאמורים להיות בעצם במקום אחר. שטיחים, שמיכות, בגדים.
ראיתי גם את הסלסלה והתעלמתי אבל הרגשתי את הבכי מגיע.
המשכנו לפרוק ואז נעמקי ראתה את הסלסלה ונשבתה ביופיה. מיד שאלה אותי אם היא יכולה לקחת אותה ולשים בה דברים מהחדר שלה. בטח אמרתי, ואז זה פרץ.
התייפחתי כמה דקות ונרגעתי. כולם היו מרוגשים מהחזרה הביתה ובעניינים שלהם ולא שמו לב.

אילן שאל אם זה בסדר שהוא ינגן בפסנתר… כי ממש מאוחר, ואמרנו כן בטח.
התגעגעת אליו? שאלתי.
את בוכה? הוא שאל.

תוך דקות ספורות נעמקי הגיעה עם הסלסלה מלאה בבובות ומשחקים ואז זה יצא ביותר חזק. מה קרה אמא? למה את בוכה? היא שאלה.
זו הסלסלה של הלידות. ניסיתי להסביר לה. יעלי הביאה לנו אותה כשפתחנו את בית יולדות ובגלל שהיא מרובעת ויש לה חלוקה פנימית כזו, שמנו בה באופן טבעי את הדופלר, הג'ל, מד לחץ הדם, טישו… והיא עמדה באופן קבוע על השידה בחדר לידה הגדול.

לקח לי כמה ימים ולאט לאט התרגלתי לראות את הסלסלה בחדר של נעמקי אבל עדיין זה שם. עמוק בפנים. גם היום, אחרי חודשיים, כשאני נכנסת לחדר , המבט לא יכול לעבור חלק ולעשות כאילו זאת לא היא אלא סתם סלסלה שמונחת בחדר הילדים עם בובות וקישקושים.

*

השבוע, כשישבנו חגית ואני בחוץ ונזכרתי ב"סיפור" הזה הבנתי שאולי לא מספיק נפרדתי ולא מספיק נתתי לעצב שלי מקום.
במהלך השיחה עם חגית ותשומת הלב לגוף, עלו דברים שקשורים לבית יולדות אבל קשורים כמובן גם לחיים שלי באופן כללי והרבה דברים התחברו לתמונה גדולה יותר.

זה החושך שמאיים לגבור על האור? היא שואלת בעדינות.
כנראה… גם. אני עונה בשקט.

ואז, אנחנו נותנות הכרה להרבה דברים שהיו ונגמרו. הכרה לסיומה של תקופה, שאצרה בתוכה עבורי כל כך הרבה.
עולים "דברים" טובים ו"דברים" קשים ואני לאט מבינה עוד, ולאט מוציאה עוד. אני מבינה שזה הזמן שלי לתת לדברים לעלות ולהיות איתם בקשר עוד קצת, כמה שצריך.

32. ARREST

בימים אלו, לאחר שהשלמנו את משימת העלאת האתר החדש של בית יולדות לאויר, אני עוברת למשימה הבאה שלי: לסכם את נתוני התוכנה שלנו. עכשיו, במקום תמונות ורשימות שהעלתי לאתר פרושים לפני המוני מספרים ונתונים שאני מקווה בקרוב להבין יותר ולהוציאם לאויר העולם, שנמצא אי שם מחוץ למחשב.

כבר בהתחלה, אי שם בשנת 2011, ידענו שאנו רוצות לתעד את כל התהליכים בבית יולדות אבל לא היה לנו איך. עם הזמן עופר התחיל לשבת אתנו על "איפיונים" ובנה לנו תוכנה ייעודית שהלכה והשתכללה עם השנים. לאט לאט התחלנו להכניס עוד ועוד נתונים של הלידות והתהליכים בכלל, ובסופו של דבר הגענו למצב שאנו מתעדות כמעט הכל.

היום, כדי להפיק מכל הנתונים הללו סטטיסטיקות אמינות, אני צריכה להכניס פנימה גם את הנתונים של השנים הראשונות, בהן התוכנה עדיין לא היתה קיימת ואחר כך היתה קיימת באופן חלקי. הרבה דברים כתובים עדיין רק ידנית ושמורים בתיקיות אמיתיות… לא במחשב.

*

מיותר לכתוב אבל אכתוב בכל זאת, שגם האקט הזה – של הכנסת הנתונים החסרים למחשב, גורם לי סיפוק וגעגוע. שוב ושוב אני נזכרת בלידות: אלו שהיו מהירות כהרף עין, אלו שהיו מאתגרות נפשית או פיזית, אלו שהיו ארוכות במיוחד או מפתיעות במיוחד ועוד ועוד.

מדהים כמה דברים מסתתרים מאחורי סטטיסטיקה, מאחורי המספרים. אני מחשבת ממוצעים, מחשבת אחוזים. מתבוננת שוב במבט רוחב ובמבט אורך על הלידות.

*

*

אחת האבחנות הכי שכיחות כסיבה לניתוחים קיסריים בעולם המערבי , היא "חוסר התקדמות בלידה". בספרי המיילדות זה נקרא ARREST OF LABOR.

אקדים ואומר שזו אחת האבחנות שהכי מרגיזות אותי. הניסיון שלי ושל עפרית לימד אותנו שאין דבר כזה.

יש צואר שלא נפתח, יש ראש של תינוק שלא יורד אבל אין – לידה שלא מתקדמת.

הלידה תמיד מתקדמת. השינויים מתרחשים. האמא עוברת תהליכים שונים ומגוונים והיא לעולם מתקדמת ולו רק מעצם העובדה שהיא בלידה.

*

גם אצלנו האבחנה הזו היתה נוכחת בשיח עם המערכת, אבל בינינו כל פעם קראנו לה בשם אחר שהיה מתאים יותר לסיטואציה. האבחנה הזו נכחה  בלא מעט "העברות" לבית חולים לאחר שהבנו שמיצינו את כל האפשרויות שעמדו לרשותנו בלידת בית ולאחר שהבנו שדרושה עזרה חיצונית כדי שהתינוק יוולד.

בדרך כלל משהו באמת היה שם. משהו שגרם לצואר לא להפתח בכלל או להפסיק להפתח. משהו שדרש עזרה רפואית / תרופתית או אפילו שינוי אוירה קיצוני.

*

ההתבוננות בנתונים מציפה בי את המחשבות וההבנות שלנו על צואר הרחם, אולי האיבר המופלא ביותר בגוף האישה.

צואר הרחם מדבר. אנחנו הן אלו שלא תמיד מבינות את שפתו. צואר שנפתח "מהר מדי", צואר שנפתח "לאט מדי", צואר הססני, צואר רך או נוקשה, צואר מתמסר או צואר שנותן לך הרגשה מיד כשאת נוגעת בו שאת לא רצויה. הצוארים (התחתוניים) שלנו מדברים לעיתים את השפה הכי עמוקה שלנו עד כדי כך, שלעיתים אין לנו גישה אליה ולכן – אליהם.

*

לעיתים מחוסר סבלנות, לעיתים בעקבות הבנה שאין יותר מה לעשות ומוצו כל הדרכים הידועות, לעיתים מתוך תחושה של חוסר אונים, ולעיתים מתוך בחירה מקצועית שקולה של כוחות האמא וכוחות התינוק – נגיע למסקנה שכדי ללדת יש צורך לעקוף את הצואר ולהשתמש בטכניקה של ניתוח קיסרי. אם אין אפשרות לעבור מלמטה, נעזור לתינוק לעבור מלמעלה.

הבעיה היא שכיום הסיבה הכי שכיחה לניתוחים קיסריים (מלבד מצגים לא נורמטיבים והריונות מרובי עוברים) היא, איך לא? חוסר התקדמות בלידה. הלידה עוצרת או נכלאת בתוך עצמה – ARREST OF LABOR ואנו מנתחים.

*

כשאנו מגדירים לידה כ"לא מתקדמת" אנו מכילים על הלידה את השפה "החיצונית" שלנו שלא תמיד מתאימה לה.

אז מה אני רוצה? הרי זו השפה היחידה שאנחנו יודעים!

אני רוצה שננסה להקשיב ללידה עוד. אני רוצה שננסה להקשיב לגוף עוד. שניתן לו זמן ומקום.

*

ואיך זה מסתדר עם הסטטיסטיקה? איך זה קשור לנתונים שאספנו בקפדנות שבע שנים?

זהו תהליך דו כיווני:  אם נוציא נתונים החוצה,  נקשיב ונקרא את הסטטיסטיקה שלנו ושל לידות הבית בארץ ובעולם, נבין עוד קצת דרך השפה "החיצונית" על בריאות ובטיחות בלידות. אם נקשיב ונקרא את המספרים נוכל לקבל בחזרה הכרה מהעולם הרחב.

אולי אז נפתח מרכזי לידה עצמאיים ונוכל להקשיב עוד לשפת הגוף ושפת הלידה.

אולי אז, במקום 900 נשים בשנה, יוכלו ללדת אלפי נשים מחוץ לבתי החולים בבריאות ובבטחון. אולי אז, נוכל להוציא את האבחנה ARREST OF LABOR מהפרוטוקולים ולמצוא אחרות במקומה.

אולי אז, שפת הגוף והלידה תהיה מוכרת יותר ויותר, לא רק לאלו מאתנו שבחרו ללדת או ללוות לידות מחוץ לכללים הנוקשים של בית החולים ומחוץ להגדרות שכל כך לא נאמנות ללידה, אלא לכולנו.

31. בעיתו ובזמנו

השבוע החלטנו לבנות אתר חדש. אנחנו רוצות אתר שיכיל את מה שקורה עכשיו, כי בית יולדות- מרכז הלידה שלנו, כבר לא קיים.

*

כבר לפני כמה שנים אמרו לנו רוני מיכל ועוד יולדות שליווינו – קדימה! מה עם אתר מותאם לנייד? לא מגיעות לזה, היינו עונות פה אחד. עופר בנה לנו את האתר כשהקמנו את בית יולדות ובמשך השנים הוספנו לו עוד ועוד חומרים וממש אהבנו אותו. הרגשנו שהוא מלא חומרים ויפה ומתאים לנו אבל הוא נהיה לא מעודכן טכנולוגית עם הזמן שחלף. אתר מותאם לנייד? ברור שחשוב, אבל החיים היו כל כך אינטנסיביים שזה עוד לא קרה. וגם… משהו בשתינו אהב כנראה להישאר קצת מאחור.

אבל זהו. עכשיו החלטנו שאנחנו הולכות על זה כי אי אפשר ככה. לא ייתכן שאשה נכנסת לאתר שלנו ורואה שיש מרכז לידה בשם בית יולדות ברחוב פוקס 15 בגדרה. זה כבר בגדר הפדיחה. ומה עם כל הדברים האחרים שקורים אתנו? או! בשביל זה צריך אתר חדש.

*

עם קריאת החומרים באתר הישן והמיון של מה ניקח איתנו הלאה , ממה נפרד ומה כדאי לכתוב חדש, עולים  המון זכרונות.

מכיוון שאני עסוקה בחומרים הללו כבר שבוע ובין לבין יש חיים, הזכרונות לא תמיד באים בסינכרוניזציה למציאות. לפעמים אני ממש לא מבינה איך צץ לי דוקא זכרון ספציפי באמצע ארוחת ערב או מקלחת או באמצע הנהיגה ומה הקשר.

*

היום בבוקר, נסעתי לים לפגוש חברה אחרי שהורדתי את הילדים בבית ספר. הראש היה יחסית ריק. המחשבות כנראה נדדו. בפניה שמאלה מכביש 4 לחוף דור פתאום נחתה עלי הרגשה מתוך לידה. זו היתה הרגשה מאוד ספציפית. עד שהגעתי לחנייה בים (2 דקות נסיעה) החוויה בגוף התבהרה לי והבנתי עליה עוד ומתוך מה היא נובעת.

זה היה זכרון גופני של ציפייה לצירים בתוך לידה שכבר מתרחשת. ציפייה לצירים שלא מגיעים.

נזכרתי בהמון לידות כאלו. בבית יולדות, בבתים של נשים. אנחנו בלידה אבל משהו לא קורה.

*

אחד הדברים המאתגרים כמיילדת היה להיות נוכחת בלידה שלא קורית. גם אני , גם עפרית ובעיקר האשה היולדת (וכמובן גם הנוכחים האחרים אם קיימים) מרגישות את האנרגיה הזו ממש חזק בחדר, בבית. משהו קורה או – משהו ממש התחיל , אבל לא מתרומם. יש ציפייה באויר . גם אם ננסה להשתחרר ממנה היא כאן . לעיתים הציפייה הזו מנהלת אותנו בשקט שלה ובדרכה, אבל הלידה? הלידה לא אוהבת שמחכים לה או מאיצים בה.

הנה מגיע ציר חזק ונראה שזה אוטוטו  קורה אבל אחר כך אין כלום.  הנה כמה צירים "טובים" ואז שוב רגיעה. לפעמים לשעה לפעמים לשעות ארוכות ולפעמים לימים ארוכים ארוכים.

לא מזמן סיפרה לנו סיגל בשיחה על הלידה שלה, שזה היה החלק הכי קשה בלידה . הצירים התחילו בערב , נמשכו לילה שלם והיו סדירים וארוכים ואז הכל הפסיק והגיעו שבועיים של ציפייה, חיכיון, חוסר סבלנות. מה קורה??

ההבנה שלעיתים, הידיעה שהלידה מתבוששת להגיע, מקיפה וחודרת. לפעמים יש התלבטות – לעשות או לא לעשות. מה רע בלחכות? מה רע בלעשות?

בבית יולדות היו לא מעט מקרים שכאשר הכל פסק הלכנו לישון, קמנו בבוקר וכלם נסעו הביתה. גם הזוג, גם המיילדות. זה קשה. לפעמים יש ילדים בבית שמחכים לתינוק, לפעמים האשה מאוכזבת , לפעמים עולה דאגה לעובר. לפעמים ממש ממש קשה להכיל את זה.

אבל איך זה יכול להיות?? כבר היו לי צירים , חשבתי שאני עוד רגע יולדת, הכל עבד "טוב"… מה קרה?

לפעמים זה תלוי בתנוחת העובר וממש פזיולוגי – הראש לא לוחץ מספיק על הצואר וכמה תרגילים יכולים לשנות את התמונה, לפעמים זוהי הססנות פנימית של העובר או של אמא שלו, לפעמים משהו שעוד לא בשל , לפעמים גם וגם, ולפעמים זה קורה בגלל סיבות רבות שאת רובן אנו כמיילדות לא נדע בזמן אמת ואולי אף לא לעולם.

*

מה זה הדבר הזה שאין לנו כל שליטה עליו? מה זו הלידה הזו שמחליטה עלינו?

*

עפרית ואני יושבות בסלון, הולכות לקרוא או לעסוק במלאכת יד או לבשל. הזוג מנמנם בחדר. לפעמים היינו הולכות לבית קפה לכמה שעות. לפעמים הצירים חוזרים ולפעמים החבילה מתפרקת ונוסעים הביתה. בתוך תוכנו אנחנו מחזיקות את הידיעה הוודאית שבמוקדם או במאוחר האשה תלד.

אנחנו מחזיקות לה את האכזבה, את הכעס אם עולה, את הרצון והתשוקה ללדת, או את ההקלה שעדיין זה לא קורה. אנחנו מחזיקות עבורה, כמיילדות, את הודאות שאנחנו פה. שהיא תלד. שכל דבר קורה בעיתו ובזמנו.

 

30. כוננות

אני מתנסה בלישון בלי טלפון. אני מתאמצת לא לקחת איתי את הטלפון כשאני יוצאת להליכה. אני משתדלת להשאיר אותו בבית כשאני משקה את הגינה.

אחרי שבע שנים של כוננות בלתי פוסקת וציפייה ללידות של בית יולדות ועוד שנה אחת לפני זה כמיילדת פרטית בלניאדו, אני כבר לא בטוחה שהגוף שלי זוכר איך זה בלי.

********

הכוננות הזו, ששותפות לה מיילדות בית, מיילדות שעושות לידות פרטיות בבי"ח וכמובן דולות , תפסה את המרחב שלי עשרים וארבע שעות ביממה כל השנה. המרחב הזה, שכלל את הלב, המח וכל שאר התאים בגוף תפס אותי חזק. בשנים הראשונות בבית יולדות לא שמתי אליו לב. הייתי כל כולי מושקעת במיזם המדהים והיומיומי שלנו ובעובדה שהוא בכלל קורה. כל כך הרבה פעמים הייתי מסתכלת מבחוץ על הסיטואציה – או רגע קט בתוך לידה או רגע קט בתוך פגישת לווי הריון ואומרת לעצמי ולפעמים גם לעפרית: תראי. זה קורה. יש פה אשה, יש פה לידה. הקמנו בית שמתגשמים בו רצונותינו ותפילותינו העמוקות ביותר.

ההבנה כי בית יולדות חי וקיים אף פעם לא נראתה לי מובנת מאליה.

במשך שנים ניסינו לבסס ולשכלל את המודל שלנו. הרצון להגדיל את הצוות שלנו לעוד מיילדות, המורכבות בלבנות תהליך שלם של לויי הריון, המחשבה על שיתוף פעולה עם בי"ח קפלן הסמוך, השזירה של פעילות בית יולדות במרחב המיילדותי בארץ, בנייה של תוכנה שתכיל את כל הנתונים שלנו ותיעוד של הפגישות והנתונים הסטטיסטיים, נסיונות להדברות עם משרד הבריאות, ההגעה לעוד ועוד נשים והחשיפה שלנו ושל בית יולדות לציבור – כל אלו היו מונחים על שולחננו. הריקמה והשזירה של הפתרונות והמהלכים הללו בתוך חיי היומיום של העבודה בבית יולדות היתה בלתי פוסקת. פעלנו תוך כדי תנועה ותוך כדי לידות. הכל קרה בין הלידות – הלידות היו העיקר ובזכותן כל השאר היה רלוונטי.

"קבלת" הלידות היה הדבר הכי רדיקלי שעשינו.

הדיבורים , המחקרים והחזון לחופש בלידה והעצמת האשה חשובים ומשותפים לנו ולעוד אין ספור נשים יולדות ומיילדות בארץ, אבל הקיום של מקום שמקבל לידות מחוץ לבית חולים והמחוייבות  שלנו למודל של שתי מיילדות בלידה וללידות המתקבלות רק בתום תהליך של לווי הריון היה ייחודי.

ידענו שאנחנו מקיימות "בגופנו" את ההבנות שלנו לגבי לידה, מה זה אומר ללוות אשה, לראות אותה כמיטב יכולתנו, לתת לה להוביל תוך כדי הידיעה שאנו כאן בשבילה כמיילדות, לתת לה ללמוד עוד על עצמה. ידענו שאנו משתדלות לקיים את מה נדרש ממיילדות שנמצאת בתוך התהליכים הללו ולקחנו על זה אחריות מלאה. ידענו שעצם המעשה הוא מבחן התוצאה פה. כלומר – עצם הקיום של בית יולדות ועצם האפשרות של לבוא וללדת פה, עצם הנוכחות שלנו כמיילדות בבית יולדות  – היא השינוי עצמו. לא הדיבור עליו. אם מתעקשים על סדרי עדיפויות אז העשייה קדמה פה למילים.

*

כשאת עסוקה בעשייה שכל כך חשובה לך, ולא משנה בכלל מהי, דברים מסוימים פשוט נמצאים ברקע ודברים אחרים נעלמים מעיניך. ככה זה.

*

בשנים הראשונות של בית יולדות "סיפור" הכוננות היה מינורי ולא חשוב בעיני. לא הרגשתי אותו כמעט בכלל. ליתר דיוק – לא נתתי לו מקום. העובדה שכל רגע יכולה להיות לידה ואני יוצאת לדרך, עושה סידורים לגבי הילדים וההסעות בזמן שאני בכביש 6 היתה פשוטה וברורה. הכל מסתדר סביב הלידה. הלידות  קודמות לכל כי ככה זה. האשה לא מחליטה מתי יגיעו הצירים. לא משנה איפה אני נמצאת או מה התכניות שלי. עופר והילדים הסתגלו וגלשו לתוך המציאות הזו. לפעמים אהבו אותה ולפעמים פחות. פגישות בוטלו, לוח הזמנים השתנה כל הזמן. אולי זה תרגול בחוסר שליטה, אולי זה תרגול בלהיות כאן ועכשיו …. הייתי מספרת לעצמי.

לאט לאט זה התחיל להיות קשה. הנוכחות של בית יולדות בארץ כבר היתה ברורה. המציאות של הלידות הלכה והתבהרה  והפכה לשיגרה. הפסקתי לראות בה משהו שלא יאמן.

בשנתיים האחרונות ובעיקר מאז ההפסקה של קבלת הלידות בבית יולדות במרץ 2017 , ה"סיפור" הזה של הכוננות, הסיפור שלא רציתי לשים לב אליו, התחיל לצוץ אצלי בכל מיני אופנים ומכל מיני חריצים כמו עשבים שגדלים בין המדרכות ולא אכפת להם שאין למטה אור ואף אחד לא משקה אותם.

ה"סיפור" הזה תפס חלק נכבד בהחלטה שלי ושל עפרית להפסיק לקבל לידות ולהשקיע זמן ואנרגיה בפעילות של זכותי ללדת למען הקמת מרכזי לידה עצמאיים.

אנחנו יודעות שכאשר יקומו מרכזי לידה ומדינת ישראל תבקש לראות את הסטטיסטיקה של בית יולדות ותסכים ללמוד מהניסיון שלנו, נציע מודל שבו המיילדות לא יהיה בכוננות 24/7 כל השנה ברצף.

********

העבודה כמיילדת בית היתה מספקת מהנה ומאתגרת מהרבה בחינות. אני לא מוותרת על אף רגע ועל אף רובד ממנה. בנינו מקום שבו נשים יכלו ללדת, תינוקות נולדו. אהבתי כל כך הרבה דברים: הנוכחות והחופש שלי בלידות, האחריות והעצמאות, הקשר והמפגש האנושי, העבודה בזוג. זכיתי לכל כך הרבה טוב. הטוב הזה הסתיר מעיני לעיתים דברים אחרים.

עכשיו אני מנסה לתת מקום לכל התחושות שעולות בעקבות שנות הכוננות המאתגרות שהסתיימו. במקביל לתחושות הלא נעימות בסגנון של איך נתתי לזה לקרות לי ואיך הבאתי את הגוף שלי לכזה סטרס, היד שהפסיקה לתפקד ועוד, עולות גם תחושות אחרות. אני מרגישה שאני אשה חופשית. ההחלטות לגבי מהלך חיי הן שלי. אם אני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות משהו אני עושה אותו ואם אני מרגישה שמשהו מסוים לא עושה לי טוב אני יכולה להפסיק אותו.

%d בלוגרים אהבו את זה: