63. תקווה

מדי פעם, כשהעולם סביבי רועש וגועש אני מרגישה כמו צמח עדין בלב סופה. מצד אחד נטועה היטב באדמה וגמישה מספיק כדי שהרוח תעבור מעלי ומצד שני עוד רגע אתלש ממקומי. אני נוטעת את רגלי חזק באדמה, מדמיינת שורשים שמוזנים מכל טוב הארץ, זוקפת את ראשי פותחת את ליבי ומחכה. אני יודעת שבקרוב אמצא תשובה, והיא מגיעה אלי בשקט וברכות מפיה של רוית שאומרת לי בהודעת וצאפ מוקלטת: תהי טובה רכה וסבלנית… אליך.

פתאום המלחמה שהתחוללה בתוכי עד לפני רגע שוככת. פתאום המתיחה הפנימית באזור הטבור שליוותה אותי כל השבוע מפסיקה להציק.

*

פעם, כשהעולם סביבי היה גועש והעוולות היו מעוורות אותי וזורעות בי ייאוש הייתי שוקעת ומתמלאת אשמה.

שאני לא עושה מספיק שאני לא זה ולא זה ולא זה.

שאני עסוקה בטפל (לידות) ולא בעיקר (פוליטיקה ומלחמות גבולות וזהויות). היום אני מבינה שהאשמה ההיא היתה תכסיס נחמד שעלה מתוכי כדי שארגיש "בסדר". אם אני מרגישה אשמה זה אומר שאני בסדר, אני עם הטובים, הצדיקים, אלו שאכפת להם. זה כנראה היה חשוב ועזר לי לשרוד.

בשנים האחרונות, כשאני מוותרת על ההשרדת והקורבנות שחשבתי שהם חלק בלתי נפרד ממני, ויתרתי גם על התכסיס הזה ואינני נדרשת שוב לאשמה. אם היא עולה אני  מתבוננת ומחייכת אליה ואומרת הי, מה שלומך, מזמן לא התראנו, מעניין שהגעת, את לא נחוצה יותר.

*

השבוע, בעודי נחשפת אט אט לטירוף ולאלימות מסביב התחלתי להרגיש שוב את השאלה בתוכי. השאלה הגיעה בצורות שונות ויכולתי בעזרתה לחדד עוד קצת לעצמי מה אני עושה פה.

השאלה – איך אני מגבירה את האור ולא משתפת פעולה עם החושך –  החזירה אותי ללידות ואז עוד קצת לתוכי.

כמו בלידות, אני מישירה מבט פנימה ומחליטה לשים לב למילים שלי, למחשבות שלי, למה שעולה מתוכי.

אני מחליטה לא להסחף לייאוש ולראות את הטוב ואת היופי. לא לתת לדאגה להגדיר אותי ואת האהבה שבי. מכירה במה שעולה מתוכי. מנסה לזהות ולא להזדהות. אני יודעת ובטוחה שהלידה תקרה. אין שום אפשרות אחרת.

*

אני יודעת שהמציאות סביבי מושפעת ממה שקורה בתוכי ולכן ממשיכה לפגוש נשים, לטפל, ללמד.

בכל בוקר אני מוצאת אור ויופי מסביבי ואני יודעת שיש להם השפעה אדירה.

*

אתמול בערב הייתי בתערוכה של איריס ובן חברים אהובים. פגישתנו האחרונה בחטף היתה לפני הקורונה, בהפגנה נגד אסדת הלויתן. אתמול בערב עניני האסדה נראו לי שוליים לעומת מה שמתחולל בעולם ואצלנו.

כשראיתי אותם, ברגע אחד, בינות אנשים נשים ומסכות ליבי התמלא אהבה ונזכרתי כמה זה קל. כמה קל ופשוט הכל נהיה כשהלב מתמלא אהבה. כמה בקלות היא צובעת את הכל.

ציוריו של בן היו שחורים ולבנים וכדי הקרמיקה של איריס היו  פראיים וצבעוניים.

כד אחד עמד בצד והיווה השראה לכל מה שסביבו. צורתו לא סמטרית וכאילו מעוכה והצבעים שלו מתגלים כל פעם מחדש, כאילו באו מעולם אחר. חדשים.

הוא עמד בפינה, נראה חשוך מרחוק אבל כשהתקרבתי נפעמתי.

הפרספקיטבה.

זוית הראיה שהשתנתה כשהקפתי אותו שוב ושוב יצרה מול עיני בכל פעם כד אחר. לא היו לי מילים. נסעתי הביתה עם התחושות ועם הרצון להכיל ולהבין עוד.

הבוקר הבנתי שהתמלאתי השראה.

כד מחרס. חברים אהובים. בתי אמא שלי ואחותה שהיו איתי. התחייבות יומיומית לעצמי לקחת אחריות, לפעול למעני ולמען הסביבה. מפגש משמעותי עם תלמידות שהיה בבוקר. סיפורי לידה ברשת. הידיעה שהכל שזור בכל. האפשרות להכיר תודה. תקווה.

62. תשוקה

אני שייכת לאלו שקשה להן לקום בבוקר. גם בתקופות של שיגרה ושעון מעורר כהרגל יומיומי קשה לי לקום. לעיתים רחוקות אני מתעוררת ביקיצה טבעית. השבוע, עם "ההתחלה של החיים החדשים" אחרי הקורונה אני מרגישה תחושות דומות. רוצה ולא רוצה. נח לי מאוד ככה, כמו שהיה עד כה. בלי חזייה, עם בגדי בית, בלי הסעות, בלי סדר יום. כמו תחושת הנעימות של הכירבול והחמימות של המיטה שלי לפני ההחלטה: יאללה לקום.

במקביל לרצון להמשיך להתכרבל עם הקורונה אני רוצה להתחדש, לזוז, מחפשת תנועה מתאימה ובא לי לצחצח שיניים, להתקלח, להתרענן.

אני מרגישה שהרצון שלי והתשוקה לעשייה שכבו זמן מה במיטה רדומים ואולי הקורונה היתה רק תירוץ.

*

הבהייה היא בדרך כלל חברה נפלאה שלי. היא מביאה לי משהו אחר כשאני מתעוררת ממנה. אני אוהבת לצלול אליה בלי מטרה אבל לעיתים אני שוקעת ואז כמו אליס נופלת ולא ברור אם אי פעם אעלה למעלה שוב.

השבוע דיברתי עם הילדים על זה שלפעמים "לא לעשות כלום" מביא לעוד כלום ועוד חשק לא לעשות כלום. זה מצב של גם וגם שבפני עצמו מעניין ומסתורי. מה יש בתוך הכלום הזה. המצב הזה ששהינו בו, העצירה הזו, כל כך שונה מהזרימה השוצפת והגועשת של החיים שאני לא בטוחה שבא לי לצאת ממנו, אבל אולי בעצם כן? השבוע הרגשתי איך כמה פעמים אני נכנסת לתוך הלופ הזה. קצת כמו התעוררות בבוקר וגם קצת כמו התעוררות מתקופה של "אחרי לידה".

משכב לידה, או התקופה של אחרי הלידה נמצאת בתוך זמן אחר. זהו זמן מעגלי ולא לינארי. היומיום מורכב בעיקר מפעולות גוף של האמא והתינוק שלה, צרכי הגוף הבסיסיים תופסים מקום של כבוד. הזמן סובב סביב אוכל, שינה, עשיית צרכים. ועוד יום כזה עובר ועוד יום. אני זוכרת, שבחופשת הלידה האחרונה שלי (לפני אחת עשרה שנים),  שאלתי יום אחד את עפרית, האם אי פעם אחזור להתעניין שוב בלידות או בהקמת מרכז לידה.

לפני הלידה הייתי חדורת מוטיבציה להקים מרכז לידה בשדות ים והתשוקה לעשות טוב ולשנות את פני הלידה בארץ בערה בי. הייתי חולמת על זה בלילה, נפגשת עם נשים ומיילדות ביום וידעתי בתוכי שיום אחד זה יקרה.

אחרי הלידה, בתוך היומיום הפשוט והתובעני לא האמנתי שהתשוקה שבערה בי קודם תחזור אי פעם להתקיים בי. ידעתי כל כך טוב מה זה אומר עבורי תשוקה בוערת לעשייה, איך מרגיש רצון חזק, איך מרגישה תחושה של ביטוי עצמי ואיך מרגיש מנוע בתוך הגוף ולכן, ידעתי שאני רחוקה מזה שנות אור. פקפקתי באפשרות שזה יחזור ולא כל כך היה אכפת לי, גם אם לא.

זה קצת מה שקרה לי בקורונה. סרגתי, ראיתי סדרות וסרטים (בעיקר מרוול), צללתי לעולמות של טובים ורעים, מלחמות גלקסיה, כמעט לא קראתי, הרבה בהיתי והייתי פשוט בבית. חמש נפשות גם ביחד וגם לחוד, מעבירים זמן.

זה הרגיש מאוד פשוט נח ונעים. קל. לא הרגשתי שום צורך למשהו אחר. עם הזמן, הביטוי עין הסערה שכתבתי עליו בתחילת הקורונה הפך להיות אגם צלול. הרגשתי איך אני נכנסת לתוך משהו בלי שם שנמצא בתוכי ומסביבי והכל היה מעגלי.

*

כשעבר עוד זמן הרגשתי את אובדן החשק לעשייה מקצועית או אפילו לחווית השמחה הפועמת בי עם הכתיבה. לא ראיתי צורך לחפש חזרה את התשוקה הפנימית שלי. הרצון גם הוא נמנם לו היכן שהוא. אחרי כמה שבועות של קורונה התחילו להתעורר השאלות – ממש כמו שקרה לי בחופשת הלידה האחרונה – האם זה אי פעם ישוב.

בשלב כלשהו, קיבלתי עצה מאשה חכמה שאמרה לי: התשוקה בתוכך. את מכירה אותה. את יודעת איך היא מרגישה. גם היא – בתוכך, כמו כל החלקים האחרים. אם תרצי, תחליטי להתממשק אליה.

הבנתי שגם כאן יש לי בחירה. שרביט הקסמים בידי ואני צריכה להזכר במילת המפתח ולהניף אותו. החלטתי שאני לא מחכה לתשוקה שתגיע. אני לא מחכה לרגע השראה או מוזה שתדליק אותי. אני מניפה את השרביט.

*

היום, עדיין בשלבי הקימה מהשינה, אני מבינה שהשעון מצלצל. הנודניק כבר צלצל כמה פעמים ואני עדיין במיטה. רוצה לקום ולא רוצה לקום. מצאתי מחדש את התשוקה שלי, וזה היה כיף גדול. הבנתי והרגשתי שהכל בסדר אבל בא לי עדיין להתמהמה.

להתמהמה – איזו מילה נפלאה.

אני אומרת אותה בקול רם וחושבת עליה במהלך היום. חולקת את ההתפעמות ממנה עם שתי נשים שפגשתי בקליניקה. אשה שבאה להתאמת דיאפרגמה אומרת לי שהיא פוחדת מהמפגש המחודש עם הנרתיק אחרי הלידה ואני מציעה לה: בואי נתמהמה. אשה בלווי הריון שואלת מדוע הלידה לא מגיעה ואני עונה: היא מתמהמהת. אני מחייכת בתוכי. איזו מילה.

מי המציא אותה? מהיכן היא הגיעה אלינו? אני רוצה לומר אותה שוב ושוב מהבוקר עד הערב ולשוט איתה על גלי האגם שלי. אני יודעת שאי שם נמצא החוף. אני יודעת שאי שם מחכה משהו ואני לא יודעת מה. אני יודעת שאני רוצה עוד כמה פעמים שהנודניק בשעון יצלצל ורק אז אקום. אני רואה את קרני האור מבעד לשלבים והם נכנסים לתוכי ברכות מלטפת.

אני יודעת שגם אם אתמהמה בוא אבוא.

61. אינטימיות

ימי הקורונה, גם אם הם ימי לידה וגם אם הם ימי מוות הם ימים של אינטימיות.

המלה הזו צצה בראשי באחד הבקרים ולא הסכימה להניח.

נזכרתי בחדר לידה בלניאדו. אינטימיות בתוך כאוס ועומס של לידות היתה יכולה להיווצר כהרף עין. בין מיילדת ליולדת, בין מיילדת לחברתה. אין לזה קשר לאיברים חשופים בלידה כלל וכלל או לעובדה שלידה היא מעשה אינטימי של שני גופים זה בזה. השאלה מתי היא נוצרת ומתי לא, נשארה פתוחה עבורי לאורך השנים. תמיד סיקרן אותי הפוטנציאל, האפשרות התאורטית והפרקטית להיווצרותה.

לפעמים, כשהייתי יוצאת למשמרת בבית חולים, עופר היה מאחל לי שתהיה לידה במרכז לידה. הוא ידע ששם, הסיכוי לאינטימיות היה גדול מבחינתי ואולי לכן, כך חשבתי, גם ללידה זורמת ובריאה.

כשאני מנסה לשחזר את העבודה בחדרי הלידה ה"רגילים", המלאים ציוד ואביזרים, אני נזכרת שכשהיא היתה מגיעה, או ברגע הפגישה הראשון או לאחר לידה ארוכה, זה היה תלוי בדרך כלל באחד החושים: ראיה שמיעה ומגע.

לפעמים די היה במבט. קשר עין לעין או קול שנשמע או יד מונחת. אני זוכרת מקרה כזה. החלפתי את המיילדת שהיתה  במשמרת לפני. האשה היולדת היתה בעמידת שש על מיטת הלידה ודקות ארוכות לא ראיתי את פניה. היא היתה מכונסת בתוך עצמה ושני מלוויה עמדו / ישבו לידה בלי מילים. אמרתי משהו, אולי כדי שהיא תשמע את קולי ותדע שהתחלפנו, שמתי יד על גבה וכהרף עין נוצרה בינינו אינטימיות שעד היום אני מרגישה אותה כשאנו נפגשות. גם היום, אחרי שנים של חברות ואהבה ועוד לידה משותפת, הרגע הזה של האינטימיות הראשונה בינינו – קיים.

*

מעניין שלא תרגמו את המלה הזו לעברית. במלון אבן שושן היא מופיעה עם ההגדרה הבאה: קירבה, משפחתיות, רוח של ידידות ורעות. אולי, כשאנו מעלים אותה על שפתותינו אנחנו מרגישים משהו נוסף.

*

ימי הקורונה הפכו את העולם כולו לאחד והיחסים בין הארצות והעמים הפכו ברגע לקרובים יותר מתמיד. סוג של אינטימיות. אנחנו יודעים מה קורה אצלם והם יודעים מה קורה אצלנו כי ברמת המקרו זה  בדיוק אותו דבר.

האמנם זה לא תמיד היה כך ורק סיפרנו לעצמנו שאנו כה שונים?

המצאנו הבדלים על הבדלים צבענו בצבעים הפרדנו והפרדנו. נתנו לשינויים ביננו ולייחודיות שלנו להאפיל על המשותף, על הכל כך דומה.

*

המחשבה על הטוב שיכול לקרות לכדור הארץ כולו ובמציאות הקרובה שלנו כאן בעקבות מה שקורה עכשיו משמחת אותי. אני שוב מקווה שהטוב יגבר על כוחות האופל שמנצלים גם הם את ההזדמנות. גם הם, בתוכי, שמים לב מתי עולה פחד ונאחזים בו אבל אז, הפטנט שלי, הוא לחפש עוד אינטימיות עם עצמי ומבט על. בן רגע, ביני לביני, אני לא באמת מאמינה לפחד ומבט העל מאפשר לי לראות את הפוטנציאל הגלום בשינוי המופלא שיכול לקרות, וכבר קורה.

האינטימיות הזו – הגלובלית המשפחתית והאישית, יוצרת אצלי תנועה חדשה. אני מבינה בעוד רמה את המילים הכל אפשרי. מי היה מאמין דקה לפני שמשהו כזה יכול לקרות? רחובות ללא מכוניות, ללא חנויות פתוחות, ליל סדר בחיק המשפחה הגרעינית בלבד, שמים בלי מטוסים, משפחות שלמות בבית לזמן לא ידוע ועוד מליון שינויים שקשה היה להעלות אותם בדמיוננו. כאילו מישהו כתב תסריט דמיוני לחלוטין ואנחנו, כל דיירי כדור הארץ, חיים בתוכו.

באינטימיות החדשה הזו, מתגלה לי עוד טפח של הרצון שלי. היא פותחת לי פתח לכנות חדשה ומאפשרת לי לשאול מחדש מה אני רוצה. אני יודעת שבכל רגע של חיבור אינטימי ביני לביני, כשאדע מה אני רוצה, אוכל להושיט יד לעצמי ופשוט לתת לי.

60. בעין הסערה

חודש מרץ אלפיים ועשרים ייזכר כנראה בישראל בתור חודש הקורונה הראשון. אני לא יודעת כמה כאלו עוד יהיו אבל כבר שבוע אני מאוד מתרגשת ולא יודעת על מה לשים את האצבע. הבוקר התעוררתי עם רצון לכתוב על ההתרגשות הזו והתשובות התקבלו מתוך המלים והמשפטים עצמם. מתוך הכתיבה.

*

אני מיילדת. כמעט שלש שנים אני כותבת על לידה. לידה כמהות ולידה כמציאות.

אני יודעת להיות בזמן כזה. זמן שבו הכל יכול להראות כאילו עוד רגע מתים.

אני יודעת שיש צירים קשים מנשוא ולפעמים הכאב בלידה הוא לא רק בציר ולא רק פיזי. אני יודעת להחזיק את כל התהליך כי בסוף יולדים והסוף הזה הוא כמובן רק התחלה.

הגוף שלי מכיר את ההוויה הזו.

*

סיפרתי כאן בעבר שכשהייתי בהתנסות בקורס מיילדות בבי"ח מאיר, התחלתי לבכות בלידות. המדריכה שלי סימה, חשבה בהתחלה שזה מהתרגשות. מהר מאוד הסתבר לי שזה לא זה והתחלתי לחפש. הבכי הזה היה התחלת המסלול שבו אני פוסעת גם היום – המסלול אל עצמי. לאורך השנים היו לי הבנות שונות לגבי המקור שלו, לגבי הסיבה שממנה הוא נבע ובזכות הקורונה נוספה עליהן הבנה חדשה.

*

בלידות פגשתי שקט.

פגשתי הוויה שלא הכרתי. הוויה שהיתה חדשה לי.

בלידות הרגשתי בטחון קיומי.

פגשתי ודאות.

היא היתה דומה לודאות של האהבה הזוגית או האהבה לילד אבל היה בה גם משהו אחר. היא היתה פנימית ולא תלויה בשום גורם חיצוני.

בלידות, התאים שלי חשו בפער בין המציאות המוכרת שבחוץ לבין זכרון אחר שהתעורר. זכרון של משהו מאוד רחוק ועם זאת מאוד קרוב.

*

עם השנים דבקתי בלידות, במיילדות.

ברגע שנכנסתי לחדר או בית שבו התרחשה לידה פשט בגופי שקט.

התחושה הפיזית הזו של השקט הנעים כל כך, חשבתי, שייכת למציאות שלי בתוך "לידות" ותמיד קיוויתי למצוא אותה בתוכי גם כשאני בחוץ, לא בלידה.

בזכות העובדה שידעתי איך מרגיש השקט הזה, איך מרגישה הוויה נטולת פחד, ידעתי שיש דבר כזה והוא אכן אפשרי.

*

*

ימי הקורונה הביאו אותי חזרה הביתה.

האיסור על ריבוי נסיעות, ריבוי מפגשים, בחירה מדוקדקת של מי לפגוש ולמה החזירה אותי פנימה. זה "פנימה" שנבע פשוט מלהיות בבית. כולנו כאן. עופר שירה אילן נעמי ואני.

אנחנו מבשלים משחקים ישנים קמים רואים סרטים וסדרות. מדי פעם המציאות החיצונית מבליחה פנימה. מדי פעם אני יוצאת לקליניקה או לחברה או להליכה בגבעות או ביער. מישהו מתקשר לשיחת זום. הודעות וצאפ. עופר עובד מהבית. אילן לומד.

אנחנו נמצאים ביחד וטוב לנו. אנחנו נותנים מקום לחששות שעולים אבל מחליטים ביחד איפה לשים את המשקל.

*

הבוקר,  נזכרתי ששמעתי פעם את הביטוי  עין הסערה בהקשר ללידה.

ישנו שלב, אחרי שצוואר הרחם נפתח לגמרי והראש עדיין לא לוחץ מדי או לא יורד לתוך הנרתיק,  שבו יש ריסטרט.

הגוף מסתגל למציאות החדשה ואין צירים.

זה יכול לקרות או לא לקרות. זה יכול לקחת דקות או שעות.

כשזה קורה זה כמו פלא.

איך יכול להיות שהלידה שהיתה פה הרגע בעוצמה מטורפת נפסקה?

איך זה שפתאום אני נרדמת, או נחה או שאני פשוט רגועה? איך זה שאין כאב?

יכול להיות שעוד רגע הכל יתחיל שוב ויכול להיות שעוד הרבה רגעים.

ואנחנו לא יודעות במה או במי זה תלוי.

*

בשלב הזה אני מרגישה עכשיו.

שקט.

נעים.

הידיעה שמתחולל שינוי מטורף שאולי ייקח את האנושות למקום חדש לגמרי מורגשת בכל נימי גופי.

ההבנה שיש פה לידה של תינוק שלא ברור איך יראה מתבהרת.

ואני בבית.

בעין הסערה.

*

ובלידה הזו?

גם כאן אין לאף אחד מאתנו מושג איך יהיה או יראה התינוק. איך יראה העולם אחרי הקורונה. אני יודעת שזה תינוק חי ובועט וכעת הוא עובר דרכנו.

לנו, כאנושות, ניתנה הבחירה מה לעשות איתו. שוב עולה השאלה שאני הכי אוהבת – האם אנו מוכנים לקחת אחריות על הבחירה הזו: לחשוב על הסביבה בה יגדל, על הערכים שלנו כהורים, על משמעות החיים כאן בכדור הארץ ובכלל.

האחריות שלי היא עלי ועל הכלל. הקורונה מבהירה לנו שהכלל הזה הוא פשוט כולנו. בני ובנות האדם באשר הם. אחריות במה אנו מזינים את עצמינו, אחריות על התודעה שלנו כי היא זו שתשפיע יותר מכל על החיים שלנו, גם אחרי הלידה הזו.

*

ואני בבית. השקט שפגשתי בלידות נמצא עכשיו בתוכי. אולי בגלל זה אני מתרגשת בימים האחרונים. אולי גם הדמעות ההן, בחדר לידה בבי"ח מאיר היו קשורות אליו. אולי הן עלו מתוך פגישה עם זכרון קדמון של שקט. שקט ששמח להפגש איתי. אולי הזכרון הזה, שהתעורר משינה ארוכה, נשם לרווחה והתחיל לזרום לכל עבר מרוב שמחה.

 

 

 

 

59. נזק

כתבתי את הפוסט הזה לבלוג לפני שבועיים והוא שכב לו סתם כך, במחשב, מחכה לרגע המתאים. שלשום היו בחירות והיה נראה לי לא קשור לפרסם אותו אבל היום ( כמה טוב שהבוקר בא תמיד ), הוא פתאום נראה לי קשור. אולי כי הוא מדבר על האחריות האישית שלנו ודרכה לאחריות כוללת? אולי כי הוא מזכיר לי פרספקטיבה ושדברים נראים אחרת לאחר זמן?

*

יש סיפור קשה שהולך איתי מימי עבודתי כמיילדת בבי"ח לניאדו. השבוע הוא צץ בעקבות שיחה עם שתי חברות.

*

עבדתי משמרת ערב והייתי ממונה על שלושה חדרי לידה. כשנכנסתי לחדר 1 ראיתי אשה צעירה שוכבת במיטה ואמה עומדת לידה. האשה, "היולדת", שכבה עם הרדמה אפידוראלית. כשהתחלנו לדבר הבנתי שהיא מאוד חוששת. זוהי לידתה הראשונה. הרגשתי שהיא מתקשה לסמוך עלי. אולי בגלל שהייתי צעירה יחסית למיילדת במשמרת הקודמת ואולי בגלל משהו אחר. אני זוכרת שהתאמצתי מאוד למצוא חן בעיניה. חשבתי שהאפשרות שלה להיות בטוב תלויה בי. את רוב המשמרת העברתי בחדר. אמה והיא היו שתיהן צעירות מאוד. שעות הצהרים הפכו לשעות ערב והלידה התקדמה. דיברנו על הא ודא והשעות עברו בנעימים. בסביבות השעה תשע האשה החלה להרגיש לחץ והתינוק התקדם בנרתיק ללא כל קושי. האפידורל עבד טוב. היא היתה נינוחה. בעלה עמד מחוץ לדלת ומדי פעם אמה דיווחה לו על ההתקדמות. החדר היה חשוך ונעים. שלוש נשים ותינוק. שקט. התרגשות באויר. הכנתי בעדינות את העגלה עם חבילת הלידה בצד. כשהראש החל לבצבץ והתקרב לכיתור נפתחה הדלת באחת. נכנס לחדר רופא והדליק את האורות.

קפאתי. ידעתי מה הולך לקרות ולא אמרתי דבר.

זו לידה ראשונה תעשי לה אפי הוא אמר בקול רם ובתקיפות. יכולתי לשמוע בקולו התרגשות.

מבטי רפרף על האשה השוכבת. רגלי נתקעו באדמה. מילים לא באו אל פי. אינני זוכרת היכן היו ידי. הלסת נשמטה. הדמעות החלו לעלות במעלה הגרון.

הראש כבר ממש כאן אמרתי לו בשקט אחרי שניות ארוכות.

אם את לא חותכת עכשיו אני עושה את זה.

באותו רגע, אולי בגלל הרמת הקול והדלת הפתוחה ואולי בגלל תחושת בטן נכנסה אחראית המשמרת. היא הסתכלה לתוך עיני ומיד קראה את הסיטואציה. בגלל הבזק המבטים שהוחלפו בינינו הדמעות החלו לבצבץ מעיני אחת אחרי השניה והפכו לזרם. היא אמרה לו משהו לגבי זה שאולי אין צורך באפיזיוטומיה, שהניטור תקין והראש מתקדם יפה אבל הוא התעקש. זזתי הצידה. ברגע שהוא הבין ששתינו לא מעוניינות לעשות כדברו הוא לקח מספריים וחתך.

שוב רפרף מבטי על האשה. לא יכולתי להסתכל בעיניה. לא רציתי שהיא תראה שאני בוכה ואולי גם לא רציתי לראות אותה. כשנחו עליה עיני לרגע קצר היה נראה לי שהיא כבר לא שם.

*

לקראת סוף המשמרת ביקשתי לדבר אתו. ישבנו בחדר 8 שהיה ריק ואמרתי לו שאני חושבת שהוא עשה נזק. מבחינתי הוא הפר את שבועת הרופאים.

*

הלידה הזו כאמור עדיין מלווה אותי. לאורך השנים שעברו ניסיתי להבין מה חוויתי שם. למדתי על פאיט פלאייט ופריז והבנתי שקפאתי וזו תגובה לחלוטין מובנת ומקובלת וסלחתי לעצמי, הבנתי למה בכיתי, הבנתי מה לקחתי על עצמי ועוד ועוד. הלידה הזו גרמה לי להבין מה זו טראומה משנית של אנשי צוות, פתחה לי פתח נוסף לעצמי ולחוויות שחוויתי בחיי, לאובדן שליטה וללקיחת אחריות.

*

בשיחה השבוע סיפרה אחת מחברותי על מקרה שבו היא הרגישה שעשתה נזק לאשה בזמן שלוותה אותה בלידה. כששאלתי עוד על המלה נזק ולמה היא מתכוונת היא אמרה לי: את לא מקשיבה לי. אני חוויתי שעשיתי נזק וזה מה שחשוב כאן.

אחרי הפגישה נסעתי הביתה וכבר בדרך ניסיתי להבין מה היה שם. למה לא הקשבתי ומה המלה הזו מעוררת בי. נזכרתי בסיפור לעיל.

*

"את נתפסת למילה" עפרית אומרת לי לא פעם. נכון, אני מרגישה שהמלים עוזרות לי להבין עוד, לדייק עוד את הרגשתי או עוזרת לי להבין את מה שנאמר לי. הפעם נתפסתי חזק על המלה נזק. בבית חשבתי על זה עוד.

הבנתי ש"נזק" הוא בעיני המתבונן ואין סוף אנשים ייתנו אין סוף פרשנויות למלה הזו. הרופא מהסיפור למשל, היה בטוח שלחתוך פרינאום שלם ויפה אינו "נזק" ושאם אני לא אעשה אפי יהיה "נזק" גדול יותר.

בשדה הלידה, לצד הפרשנויות הפילוסופיות או הפרשנות הרפואית של כל מקרה ומקרה ל"מהו נזק", וכמיילדת שלקחה על עצמה לחנוך נשים נוספות אני מחוייבת בעיני עצמי לדון במושגים הנוספים שעלו מן הסיפור: אחריות ואשמה. מדוע חשוב להפריד ולהבדיל ביניהן ואיך עושים זאת. לפתע, המלה נזק הפכה עבורי לפחות רלבנטית.

*

אחריות אישית היא נר לרגלי בבחירות היומיומיות ה"קטנות" ממש כמו בבחירות ה"גדולות". היה מי שאמר או אמרה שאלהים נמצא בפרטים הקטנים ולכן התרגול היומיומי כאן הוא משמעותי. רק מתוך אחריות אישית אני יכולה לחשוב על אחריות כוללת. בזכות הלמידה ארוכת השנים שלי אותי ואותה אני יודעת כי ככל שאני בוחרת לקחת אחריות, לא מתוך עול אלא מתוך בחירה חופשית, מודעות, שמחה והוקרת תודה, האשמה העצמית נעשית מיותרת. כשהיא עולה, אני מבינה לליבי כי הרי כך חונכתי. שיח האשמה היה נוכח בתוכי עד מאוד. כמה טוב שהיום, אינני זקוקה לו יותר.

כשעולה אשמה אני לוקחת אחריות ומתבוננת עליה. אני מנסה להבין מדוע היא הגיע כרגע, מה אני "מרוויחה" מכך, מהו ההרגל או הדפוס או האירוע שגרם לה לצוץ.

*

*

כשנלווה נשים בשדה הלידה יקרו בהכרח גם דברים "לא טובים" ואולי גם "נזק". ההכרה במה שעולה אצלינו בעקבות הפחד מדבר שכזה שעלול לקרות וגם בחוויות שאנו סוחבות אחרי מקרים כאלו, היא חשובה וראשונה במעלה כשאנו באות לרפא את עצמינו וכשאנו מוכנות לצאת למסע משותף עם אשה אחרת.

אני מבינה שמה שגרם לי לא להקשיב לחברתי, השבוע, הוא המקום הפנימי שלי שרוצה שתהיה פה מציאות אחרת. מציאות שבה המלה אשמה לא תהיה קיימת. לכן, האינסטינקט שלי היה לנסות לתקן ולא להקשיב. האחריות שלי על הדבר, בבחינה לאחור, היא למידה: בפעם הבאה ששיחה כזו תתרחש אנסה לקחת עוד כמה נשימות ואתן לחברה שלי להיות במקום שלה, לא אמהר כל כך לנסות להזיז אותה ממנו.

שיחה כזו היתה יכולה פעם להסתיים כשאני ממוקדת וחופרת בטעות שלי. הלקאה עצמית או אשמה היו חברות קבועות שלי. השבוע הרגשתי שיש לי בחירה והחלטתי שזו הזדמנות לקחת אחריות. בררתי עם עצמי מה היה שם, למה לא הקשבתי, מה אשתדל לעשות אחרת בפעם הבאה, מה אני יכולה ללמוד מחברתי החכמה שיש לה כל כך הרבה ניסיון והיא מהווה עבורי השראה. דיברתי עם עפרית וחשבנו איך להעביר את הנושא בהכשרת לווי ההריון שלנו. בנוסף הזכרתי לעצמי שאני מוכנה לטעות. שוב ושוב.

זה כמו במקרים אחרים בשדה הלידה או בחיים בכלל אמרתי לה ולי.

הבחירה שלנו היא האם לקחת אחריות, ללמוד עוד מהמקרה על עצמינו ועל העולם או האם להרגיש אשמות. במקרה של שיחה עם חברות זה יחסית קל. האשמה היא לא כבדה כל כך. בסיפור של הלידה ההיא היה לי יותר קשה.

*

הרבה שנים הסיפור של הלידה ההיא, בלניאדו, הסתובב לי בגוף. בתאים. הוא נדד מהלב לראש וחזרה. לפעמים הוא הגיע כדי להוכיח לי כמה אני צודקת, וכמה אחרים טועים. לפעמים הוא עלה כדי להזכיר לי כמה אלימות יש בשדה הלידה וכמה נזק מיותר נעשה לנשים ומדוע אני ממשיכה לפעול לטובת הכלל. לפעמים הוא עלה כדי לשחרר כעס או כאב. כל פעם היתה סיבה אחרת. בפעם הזו, השבוע, כשהוא עלה אל מול המלה נזק אני רואה דרכו את ההזדמנויות שהיו לי לקחת אחריות על מהלך חיי ועל הבחירות שלי.

בחדר לידה, באותו הלילה, הרגשתי אשמה וקורבנות. היה לי קשה מנשוא שלא הגנתי על האשה. שקפאתי. שעה לאחר מכן בחרתי לשבת מול הרופא ולהגיד לו את דעתי על האירוע. כמה ימים אחר כך כתבתי מכתב למנהל המחלקה ובו תארתי לפרטים את מה שקרה. כמה שנים אחר כך בחרתי להבין ולעבד את החוויה שחוויתי שם, בחדר. כמה שנים אחר כך בחרתי להקים מרכז לידה עצמאי. בחרתי לעבוד בסביבה שמכבדת נשים, שרואה בלידה אירוע קדוש ומכונן. כמה שנים אחר כך בחרתי לפעול למען הקמת מרכזי לידה בישראל, והיום, כמה שנים אחר כך… אני בוחרת לכתוב על כך.

משאלת הלב שלי היא שכנשות מקצוע, כאמהות, כנשים חופשיות ננסה להיות ממוקדות יותר באחריות ופחות באשמה. היום אני מרגישה כמה האחריות מחלצת אותי למעלה, כמה היא בעדי ובעד העולם, וכמה האשמה מורידה אותי, לא בעדי או בעד אף אחד אחר והלוואי שבקרוב יעבור זמנה. אני מרגישה בתוכי שזה כמו מרד. אולי המרד הגדול.

58. הראש בחוץ

השבוע נפגשתי עם חברה ושוב התלוננו על הראש. בעיקר על המחשבות המעכבות, המקטינות. היא לומדת בודהיזם והזכירה לשתינו פרקטיקות ישנות וטובות כדי שנוכל להבין דרכן עוד, כל אחת את עצמה. בדרך חזרה הביתה, אני שמה לב שמתוך התלונה עצמה אני מוקירה תודה על הראש ועל המחשבות כי הרי בלעדיהן היה לי הרבה פחות מענין. בלעדיהן לא היתה יצירה. בשיעור אצל הדס רותי אומרת שבמיתולוגיה ההודית המחשבות הן סך הכל חוש – נוסף לחושים האחרים שאנו מכירות. לא יותר, לא פחות. ובכל זאת, אני חושבת לעצמי, אם כבר חוש אז עבורי הן כנראה חוש מסוג אחר. חוש מילולי כזה שניחן ביכולת ליצור לברוא לפרק ולהרוס.

*

השיחה על הראש ועל הרצון שלנו להשאיר אותו לפעמים מחוץ לסיפור החזירה אותי שוב ללידות. המלים והמשפטים הפכו לתמונה.

בלידה, כשאני רואה את ראש התינוק מתחיל לבצבץ בנרתיק או כשהאשה נוגעת בו והוא קרוב לפתח, עוברת לי בגוף תחושה שאף פעם לא ניסיתי לתארה במילים. זה כמו שאת סומכת על משהו ומקבלת הוכחה שהוא נכון, למרות שבעצם לא היית צריכה הוכחה. תחושה של סיפוק שמתלווה אליה שקט גדול בגוף. הקלה והתרגשות מתח והרפיה.

כאילו, שההנחה הכל כך בסיסית שכל תינוק שנכנס בסוף יוצא – קמה לתחייה או משתרשת במציאות. בבת אחת כל העולמות מתאחדים: תובנות הפילוסופים הגדולים ותובנות המורים הרוחניים והאשה והגוף והתינוק והנשמה והשמחה והפחד והיקום כולו – כאן.

הרגע הזה, שבו אנו רואות את הראש מתחיל לבצבץ אולי חזק יותר מהרגע שבו הראש ממש בחוץ כי טמונים בו כל הפוטנציאלים שבעולם.

ברגע הזה אנחנו לא יודעות איך ירגיש התינוק כשיצא והאם יצטרך עזרה או תמיכה או האם יבכה או ישמח או יהיה קצת בשוק מעצם העובדה שהוא נולד. אנחנו לא יודעות בדרך כלל כמה זמן ייקח לו לצאת. חוץ משתי לידות שהייתי נוכחת בהן בבית חולים ולאחר שראינו כבר את הראש האשה נלקחה לניתוח קיסרי, בכל שאר הלידות שנכחתי בהן אם ראינו את הראש הוא אכן יצא דרך הנרתיק.

*

*

כשהגעתי לראשונה לחדר לידה, בקורס מיילדות, הופתעתי ששעת הלידה היא השעה שבה הראש יוצא ולא הגוף. כמה יהודי זה חשבתי בליבי. כמה חשיבות אנו מייחסים לראש. אצלנו, היהודים, הגוף הוא החלק שפחות.

בנוסף לרישום שעת הלידה, למדתי שכאשר יוצא הראש, אני צריכה לעשות מניפולציה מסויימת כדי להוציא את הגוף. למדתי לא לסמוך על הגוף. למדתי לא לסמוך על התינוק שייצא לבד. למדתי שבלעדי כמיילדת פעולת הלידה לא תושלם. אני לא זוכרת מתי היה הרגע שבו התחלתי למרוד. מתי היה הרגע שממנו והלאה לא נגעתי יותר בראש ופשוט חיכיתי. תמיד הייתי שם וחיכיתי. צפיתי במתרחש ואם היה צורך הייתי שם ויכולתי להגיש עזרה.

*

כשהראש של התינוק בחוץ והגוף עדיין בפנים זהו רגע מכונן לתינוק ולאמו גם יחד. רגע שבו שני הגופים עדיין נמצאים אחד בתוך השני אבל ההיפרדות כבר התחילה והיא נראית לעין.

הראש בחוץ. הגוף בפנים.

החלק הכי כואב והכי מאתגר מאחור. אפשר לנשום. גם התינוק וגם האמא מרגישים בגופם את  הפרידה. בשלב הזה, רוב התינוקות נראים לנו עדיין כישנים וכאילו לא מבינים כלל מה קורה. יש כאלו שמתחילים לבכות או אפילו לחייך ואנו יכולות לראות שמשהו קורה ומשתנה בפנים שלהם. כן. הראש בחוץ והגוף בפנים. בין שתי העולמות. כבר אי אפשר לחזור אחורה.

לפעמים זה לוקח דקה ולפעמים הרבה יותר.

הרגעים הללו, כשרק הראש בחוץ הם רגעים חשובים מעין כמוהם של הסתגלות.

אני יוצא/ת לאויר העולם.

עוד רגע, המים שעוטפים עכשיו את גופי ועדיין מלטפים כל תא ותא על פני העור שלי כבר לא יהיו שם יותר. הראש שלי מרגיש את האויר אבל הגוף עדיין לא. הראש בעולם החדש והגוף בעולם הישן.

זה יכול לקחת דקות ארוכות. אם התרגלנו למשוך, סבלנותנו תבחן כאן שוב ושוב. האם לגעת. האם להתערב. חמש דקות כאלו, של ראש בחוץ וגוף בפנים הם דבר טבעי ונורמלי אבל בגלל שאנו לומדות לגעת מיד, למשוך כמעט מיד, יכול לקחת לנו שנים ארוכות כמיילדות וכרופאות להסתגל לכך שאפשר גם בלעדינו. שהתינוק יודע לצאת לבד.

המשיכה הזו, של הראש, כדי להוציא את שאר הגוף יכולה לגרום לו נזק. לפעמים היא יוצרת בעצמה סיטואציה מפחידה ומלחיצה של כליאת כתפיים. סיטואציה שבמצב אמת שלה היא אכן מסכנת חיים. אם לא נחכה עד שהתינוק ייסתגל ויעשה בעצמו את הפעולה שהוא יודע ונועד לעשותה ויוריד את הכתף שלו, בעצמו, מתחת לעצם הפוביס, אולי נגרום לכך שיהיה לו יותר קשה לצאת. גם כאן, היהירות הנרכשת שלנו כמטפלים יכולה לגרום נזק. אם נדע שהמשיכה הזו היא אחת הפעולות היותר מיותרות והיותר מזיקות אולי נעשה אותה פחות ופחות. אם ניווכח לידה אחר לידה שהתינוק יכול ויודע לצאת לבד אולי נחזיר לעצמנו את האמון בתהליך השלם ואולי גם את האמון בעצמנו. הלא כולנו נולדנו.

57. חופש*

בקיץ של לפני שנתיים וחצי, רגע אחרי קבלת המכתב ממשרד הבריאות, כשחשבנו על להוציא לאור את הבלוג הזה, לא היה לנו מושג מה הולך לקרות – איך נעבוד מעכשיו? מה יקרה עם התהליך המשפטי שרק יצא לדרך? האם נמשיך לעבוד ביחד? ממה נתפרנס?

מה ידענו? שהסגירה של בית יולדות תפתח לשתינו פתח חדש אל העולם ולכן זה מה ששמנו ככותרת משנה בשם הבלוג: "מסע של מיילדות שסגרו להן את הבית ופתחו להן פתח אל העולם". לא ידענו מה הפתח הזה אומר אבל ידענו שיש פה מהות שהיא חשובה לנו, עד כדי כך שבחרנו בה לשמש ככותרת.

הסגירה הזו היתה חיונית לגדילה של שתינו. היא מתחה אותנו לגבולות חדשים ואפשרה לנו לצאת אל מסעות חדשים. הבחירה להסתכל על הסגירה כאל  פתח היתה שלנו. היום אני מבינה שהפתח נפתח על ידינו. אף אחד אחר לא פתח לנו אותו.

*

בעולם הלידה מושג ה פתיחה תופס מקום רב, לפעמים רב מדי. כתבתי כבר לא מעט על פתיחת צוואר הרחם ועל האפשרות שלו לדבר בזמן הלידה, על כך שיש לו שפה משלו. (פרק מס' 32).

אני שמה לב לפתיחה נוספת המתקיימת בחלקו העליון של גופנו. זהו הפתח שנמצא בצוואר העליון שלנו, המכיל את קנה הנשימה והושת. גם כאן, כמו בחלק התחתון של הגוף, הפתח משמש גם לכניסה וגם ליציאה.

*

הצוואר העליון והצוואר התחתון שלנו מחוברים אחד לשני ראשית על ידי השפה.

ממממ… שני איברים שונים עם אותו שם? כנראה יש פה משמעות נסתרת שקוראת לי להבין אותה עוד. שני הצווארים הם צרים ועם זאת מאפשרים ביטוי שאין כדוגמתו – אחד מלמעלה ואחד מלמטה. דרכם אנרגיה גם נכנסת וגם משתחררת. שניהם מאפשרים יצירה. שניהם מאפשרים חיים.

*

האפשרות שלנו לבוא לידי ביטוי – לחיות, לדבר, לשיר, ללמד, לצעוק, לצחוק, ללדת – מתאפשרת דרך מקום צר שחייב להתרחב לשם כך. מקום שיש לו איכות דו כיוונית.

כשאני מתבוננת על הציור הפיזי הזה של שני הפתחים התוחמים את פלג הגוף האמצעי (איזה כיף שהראש בחוץ) זה מוצא חן בעיני.

אבל למה המקום צר כל כך? מזדחלת שאלה.

אולי כי הגוף שלי שומר עלי? אני עונה.

מה זאת אומרת שומר עלי? ומפני מה? אם שני הצווארים לא היו כל כך צרים כל היום היו דברים נופלים לי וממני או עולים לי ובורחים החוצה?

ההצרות או הסגירות מאפשרת לנו לעבור תהליכים מדויקים ונכונים. היא מאפשרת לנו להמתח עוד קצת, להתרחב עוד קצת ורק אז. רק אז.

*

*

אה! פתיחה! מילה שיש לי אליה רגש אמביוולנטי. מצד אחד עולם הלידה הביא אותי להיות ספקנית בכל הקשור למלה פתיחה: בדיקת פתיחה, כאב, יחסיות, השוואתיות, אצבעות, ס"מ, קריטריונים לא מדויקים ללידה, לתהליך שקורה. מצד שני, בלי פתיחה (צוואר או בטן) אי אפשר ללדת. מצד אחד זה מפחיד. מי יודע מה יתגלה לי אם אפתח. מצד שני המחשבה הזו רוקמת בי חוטי סקרנות אין קץ. אני בוחרת להפתח. מזל שאני לא בלידה כי שם זה הרבה יותר מורכב.

אני רוצה להיות פתוחה. אני רוצה להסכים להשתנות. לעזוב הנחות ותפיסות שאינן משרתות אותי. לשים לב לדפוסים הותיקים והמוכרים שמגבילים אותי. לאפשר לעצמי להתחדש. אני יודעת שזה יכול לקרות כהרף עין ויכול לקחת שנים ארוכות. אני זוכרת לידות בהן הפתיחה השתנתה ברגע. אני זוכרת שצווארים יכולים להפתח ואחר כך להסגר ואחר כך שוב להפתח. אני זוכרת שההסכמה להפתח מאפשרת משהו ממש חדש.

*

אני נזכרת בלידה קיסרית אחת. האשה שילדה, סיפרה לעפרית ולי כמה חודשים אחרי הלידה, שבזכות הלידה היא אפשרה לעצמה להשתנות. אני זוכרת אותה אומרת שבלידה היא פגשה בתוכה אישה שלא ידעה כמעט על קיומה. בזכות הלידה היא הסכימה לבחור בעצמה. בזכות ההסכמה שלה לבחור ולהפתח אל עצמה היא זכתה בחופש.

*

מה זה אומר להפתח? האם אני מוכנה לעצור שוב בדרך ולרגע לא לדעת מה יגיע? אולי ייכנס דרך הפתח משהו שאני לא רוצה? אולי ייצא? האם אוכל לא להיבהל? ואולי אפגוש משהו חדש לגמרי שמאפשר עולם ומלואו שגם הם חדשים? אני זוכרת שאחרי הסגירה של בית יולדות לא פחדתי. בהתחלה כעסתי על מה שקרה, אבל בהמשך, כשהתחלתי לחוות את משמעות הפתח, פתיחות פתיחה…. גם לא כעסתי.

ואני נזכרת במה שכתבתי בפוסט הקודם על אִמָּהוּת ועל הרצון שלי לשמוט את ההבנות הישנות שלי על האמא שאני או האמא שאני רוצה להיות, ומבינה שבזכות הבחירה שלי להכיר את עצמי עוד, להפתח אלי עוד, גם דרך האמהות שלי, אני זוכה בחופש. מי יודע מה יתגלה לי.

*מוקדש למור

 

56. אי של מהות (או איחול לשנה החדשה)

השבוע יצא לי לפגוש שתי נשים אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בקשר. את שתיהן ליוויתי בהריון הקודם. שתיהן הפכו לאמהות לפני שנתיים שלוש וכל אחת מהן התקשרה אלי מסיבה שונה לחלוטין. שתיהן רצו תמיכה.

הראשונה, שבועיים אחרי לידה, לא מרגישה חיבור לתינוק ומלאה בייסורי מצפון כעס ואשמה. השניה, שבוע לפני ניתוח הסרת רחם וחצוצרות, כועסת על עצמה כשהיא מזילה דמעה או כשהיא מגלה סימני חולשה.

שתיהן רגילות לא להיות טובות לעצמן.

*

שתי השיחות הללו, הביאו אותי למחשבות על כעס פנימי, ביקורתיות עצמית ואשמה.

כמה קל לנו להפנות אנרגיה שלילית לתוכנו וכמה לעיתים זהו הדבר הראשון שעולה ברגעי משבר או קושי. השלילי כל כך מוכר ולא דורש שום תשומת לב מיוחדת. הוא פשוט עולה. כמה קל לנו לכעוס על עצמנו, לשפוט את עצמנו.

שתי השיחות היו קשורות לאִמָּהוּת על שלל גווניה – רחם, תינוקות, ביטוי עצמי, יצירה, הנקה, תלות, הזדהות, השרדות, קורבנות. כמה ימים אחרי, כששמתי לב לקשר בין שתי השיחות הפניתי את המבט פנימה, לאִמָּהוּת שלי.

בזמן האחרון היא מאותגרת שוב ושוב ואני מנסה להבין מה עושים עם זה.

*

בכל גיל של הילדים האִמָּהוּת הזו מביאה איתה שאלות חדשות ומקומות שעדיין לא ביקרתי בהן בתוך עצמי.

הילדים שלי הם כמו פרחים. יפים, עדינים, שונים זה מזה. יש להם כוחות צמיחה אדירים משל עצמם שטבועים בהם ומה אני בשבילם? אדמה? מים? אור? סופת גשמים, שרב? אולי קצת מכל דבר?

כמה אני מזדהה איתם? עם עצמי כאמם? מה הם מסמלים עבורי? האם אני רוצה לבוא לידי ביטוי דרכם?

הילדים, יותר מכל מושאי אהבתי צריכים את הניקיון הפנימי שלי כדי להמשיך לצמוח בבריאות. ככל שאוכל להיות יותר אני הם יוכלו להיות יותר הם.

*

לפעמים אני שואלת את עצמי כמה זה אפשרי. כולנו גרים באותו בית, החיכוך היומיומי גדול.  כל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו והקשר בינינו הוא הקשר הכי מורכב שיש בין אנשים – קשר בין הורים וילדים. התקשורת לפעמים זורמת ומקרבת ולפעמים תוקפנית ומרחיקה. זה מרגיש כמו מעבדה.

עופר ואני כהורים רוצים לתקן. אנחנו רוצים לגדל את הפרחים שלנו אחרת מאיך שגידלו אותנו. אנחנו  רוצים ורוצים ורוצים. כל כך הרבה תקוות רצונות שאיפות. עבורנו, עבורם.

*

אני אומרת לעצמי שוב ושוב שהילדים שלנו הם לא ההצלחות שלנו ולא האכזבות שלנו. הם לא מראה שלנו. אני מנסה להפנים, כל פעם בעוד רמה, שככל שניטיב להיות עצמינו ולבוא לידי ביטוי כמי שאנו בעולם כך ייטיב גם להם.

זה מאתגר.

וזה דורש כנות עצמית.

מה זו אמהות עבורי? מה זה הצלחה / כישלון באמהות ואם בכלל יש דבר כזה ומי אמר. מה אני חושבת לגבי מה "אומר" שאני אמא טובה. אולי בכלל כדאי שאבדוק את ה"אמיתות" האלו ופשוט אשים לב כמה תפיסות והנחות יש לי על הדבר הזה שנקרא אמא.

שוב הבנתי שהמפתח הוא אצלי. האחריות שלי הפעם היא להפתח ולערער את התפיסות שלי. יכול להיות שהמהות שהיא אני תתגלה לי עוד אם אתחיל לעשות את זה.

אני נזכרת בערך של שיתוף הפעולה שאני כל כך מחוברת אליו ומתעודדת. אולי באמת זהו אחד הערכים המשמעותיים ביותר עבורי מחוץ ובתוך המשפחה. גם כאן, כולנו שזורים אחד בשני וכל התפתחות של האחד תוביל בהכרח גם להתפתחות של האחר.

*

היום זה היום הראשון של שנת 2020. אני מפנה את המבט פנימה, נזכרת בשתי השיחות המשמעותיות שהיו לי עם שתי הנשים שפנו אלי השבוע ומבטיחה לעצמי להיות טובה אלי השנה הזו. טובה יותר מכל מה שהיתי לעצמי אי פעם – בלי הלקאה עצמית על מה שהיה אלא מתוך מאור פנים אמיתי.

כשאני מרגישה את שריר החיוך מתחיל בפעולה עדינה שמורגשת רק בצד הפנימי של הלחי אני מוסיפה ואומרת לעצמי: תודה.

55. להתגשם

יש שאלות שכשאני שומעת אותן אני חושבת שהן הכי חשובות. אבל יש לא מעט כאלו. כנראה שיש נושאים שגורמים לי לרצות לדעת עוד, להבין עוד, ואני שם בכל רובדי ההתעניינות שלי. זו התעניינות שמה שמאפיין אותה הוא זה שהיא מערבבת את הגוף שלי ולא נשארת רק בראש או בלב. הגוף עושה או מאפשר כמו פעולת בלנדר להתעניינות הזו ואז אני מבינה שזו התעניינות ששווה לי לעצור ולהקשיב לה. זה יכול להיות רשרוש או כיווץ בבטן, דופק מואץ, התחלה של כאב ראש, סומק שזוחל מהאזניים ללחיים או דברים אחרים.

כך קורה לי כשאני שואלת את עצמי או כששואלים אותי על איך להוריד לקרקע רעיון. איך לקחת משהו מופשט שנמצא ברמת המהות, להוריד אותו למשמעות ואז לעשות את הצעד שהופך אותו לנראה – להוריד אותו למציאות.

איך לגרום למשהו להתגשם.

כל יום אנו מורידות רעיונות לקרקע. למשל להפוך רעיון של מאכל שנזכרתי בו בבוקר – לארוחה  בצהרים, או לחשוב על משהו ולכתוב אותו.

הרעיונות המאתגרים הם אלו שלא ברור לנו מהם המצרכים שאנו צריכות לקנות או לגדל כדי לשים בתבשיל וגם מהם בכלל התבלינים, האם צריך להמציא גם אותם, והאם בכלל סיר.

השבוע, נתקלתי בסוגיה הזו בשיחה על הכשרת לווי ההריון שאני ועפרית יצרנו ואנו מלמדות בה.  איך התחלתן לבנות אותה? מה היה קודם ומה בא אחר כך – שואלת אותי חברה לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשנו. היא מנסה להקים עסק חדש. כשאני מתארת לה את השלבים מהזכרון אני מבינה עוד על למה זה היה מורכב.

היה לנו כבר נסיון בהורדה של רעיון לקרקע – הלא הקמנו בעצמנו את בית יולדות שהוא מרכז לידה עצמאי, הגשמנו חלום. בשונה מבית יולדות, ההכשרה שלנו היא יצור יותר אמורפי – היא מביאה ידע. היא פחות קשורה למקום פיזי ולכן "ההקמה" שלה אתגרה אותנו יותר. בהקמה או בניה של מקום שהוא גם פיזי יש יציקה של יסודות אמיתיים בשטח ואז התוכן הרוחני שיוצקים פנימה מקבל מסגרת וגבולות גיזרה. כאן הסיפור היה שונה.

לידע אין מקום פיזי.

בפגישות המקדימות עם שתי יועצות הקסמים שלנו שתמכו בנו ביצירת ההכשרה, גלו שביב וקרן גדסי, הרגשתי שאני נמצאת מול לוח לבן ולא מצליחה למצוא קצה חוט כדי שיחבר בין מה שהיה לי בראש לבין המציאות. לא ראיתי כלום. לאט לאט עפרית (שכבר בהתחלה ראתה בעיני רוחה את המבנה של ההכשרה כמחולקת לשלושה טרימסטרים ) ויועצות הקסמים, כל אחת בתחומה הצליחו לפרום את הסליל הנסתר ולהגיש לי ממנו את קצה החוט המיוחל.

*

לידה, גם היא במובן מסוים הורדה של רעיון (מהות) לקרקע.

המהות הזו, שהופכת או מתגשמת לעובר, ואחר כך יוצאת מתוכנו למציאות, היא דוגמה אדירה של הדבר הזה. הגוף שלנו בעצמו נושא בתוכו את הקפסולה שמאפשרת לנו ליצור ולהפוך את המהות שנמצאת אי שם – למציאות. המהות בעצם צריכה גוף כדי להתגשם.

*

מה זאת אומרת "זה עובר בגוף"? שואלת אותי האשה שאני עכשיו מלווה בהריון כשאנו מדברות על לידה. היא בשבוע 18. קשה לדמיין משם (ואולי מכל מקום) את הלידה. לידה היא לא כמו סדנה רוחנית או קורס באוניברסיטה שאנו שומעות, אני עונה לה. לידה עוברת בגוף. לא מספיק להפנים בשכל או לעשות עבודה פנימית.

כל למידה על עצמנו שכוללת הפנמה גופנית ידועה כמשמעותית אבל ה"למידה" הפעם כוללת בתוכה את שינוי הגוף. תראי איך משתנה הגוף בהריון, אני ממשיכה. זה קורה אמנם לאט לאט ועל פני משך זמן ארוך אבל קורה. והלידה? הרבה יותר מהירה יחסית להריון. תוך כמה שעות או כמה ימים השינוי הנוסף שקורה בגוף הוא דרמטי.

ללא גוף, העובר לא יוכל להתגשם. כדי שהעובר יצא החוצה אל העולם ויתחיל בחייו העצמאיים, לפחות מבחינת הנשימה, הגוף שלנו, גוף האמהות, צריך להשתנות ולעבור משהו מאוד חזק שמשאיר אחריו את חותמו.

אנחנו צריכות להפתח.

אנחנו צריכות להפתח או דרך צוואר הרחם והנרתיק, שנפתחים לגודל פלאי שלא נתפס בהגיון, או דרך דופן הבטן – באופן שגם הוא לא הגיוני . בשני המקרים ההיפתחות הזו משאירה בנו את חותמה.

ההיפתחות הזו משאירה את חותמה גם בתינוקות שלנו. החוויה הזו – שמישהי פעם נפתחה כל כך, אולי לקצה גבול היכולת שלה, כדי לאפשר לנו להוולד, להתגשם לקרקע, צרובה בנו.

היחסים הפלאיים של שתוף הפעולה הפנטסטי הזה טמונים בכל אחד ואחת מאתנו. אנחנו יודעים שאם הצלחנו כבר פעם להתגשם והפכנו ממהות למציאות תמיד נוכל לעשות זאת שוב ויותר מזה – אנחנו יודעים שזה היה מחוייב המציאות שנעשה את זה ביחד עם עוד מישהו.

*

לידה תמיד עושה לי סדר. בשאלות האלו שמתערבבות לי בגוף, אני יודעת שיש לי לאן לחזור ואז התשובה כבר תגיע.

*

אחרי הלידה הראשונה שלי, הרגשתי שכל מה שארצה לעשות אוכל. חווית המסוגלות היתה כל כך אדירה, אולי כי הגוף שלי חווה משהו עצום.

הוא עשה משהו עצום וזה נחרת בו לתמיד.

אולי העצום הזה היה לאפשר למישהי אחרת להתגשם דרכי.

*

*

אז איך מורידים רעיון לקרקע?

ראשית, כדאי לזכור שכבר עשינו את זה כשהתגשמנו בעולם. שנית, יעזור לנו אם נפתח. הדבר הבא שכדאי  להטמיע  הוא שלא עושים את זה לבד.

ולעצמי אני מזכירה – בכל פעם שאני מנסה לעשות את זה אני מתמלאת סקרנות וחדוות יצירה.

 

54. געגוע

במשך השנים האחרונות קורה לי שכאשר אני פוגשת אשה והיא שומעת ממני או ממישהו אחר מהנוכחים שאני מיילדת, היא מספרת לי על הלידה שלה.

השבוע זה קרה לי שוב. פעמיים.

נראה כי לעיתים, החוויה הנצרבת בגוף ובתאים בלידה היא כל כך חזקה עד שכמו לָבָה שקטה בתוך הר געש היא רדומה ומחכה להזדמנות כדי לפרוץ החוצה.

ההזדמנות לספר על כך ולו על פרט קטן ולו לרגע אפילו לאשה זרה, חוצה כל קשר לסיטואציה ומביאה את הסיפור להתגלם שוב במציאות והפעם על ידי הדיבור.

לאחר הלידה החוויה עצמה הופכת להיות חוויה רוחנית ונפשית, נצרבת בתאים ועם זאת משתנה ללא הרף. היא דומה מאוד לחוויות גוף חזקות שקרו לפניה או יבואו אחריה אבל גם שונה מהן ויש לה את הפוטנציאל להיות העצמתית מכולן.

חוויות הגוף סביב ההריון הלידה – הניסיון להרות, הפלות, ההריון עצמו, הלידה, ראשית האמהות, ההנקה – מאפשרות לנו הנשים, להיות במקום של חיבור לעצמנו גם אם לעיתים הן קשות ומאתגרות פי כמה ממה שהכרנו עד שפגשנו בהן.

*

השבוע, פגשתי שתי נשים שסיפרו לי על הלידה שלהן. הראשונה היתה זרה, בת שבעים פלוס, שסיפרה לי על הלידה הראשונה שלה. השניה היתה דודה שלי בת השמונים, שסיפרה לי על אובדן התינוק שלה בזמן הלידה. הבטתי בעיני שתיהן וראיתי כמה החוויות נוכחות בהן בעת הסיפור. בעיני שתיהן ראיתי חיבור אותנטי לחוויה ההיא ולעצמן. הנוכחות שלהן בזמן הדיבור השתנתה.

עברו שנות דור. לדודה שלי כבר יש נינה. אולי הן סיפרו על הלידה כמה פעמים לאנשים אחרים לפני ואולי היתה זו הפעם הראשונה, אבל החוויה עצמה והדיבור עליה התלכדו לכדי ניצוץ משותף ולרגע, לזמן עצמו לא היה כל משמעות.

פתאום הבנתי שכאשר אנו מספרות או מדברות על הלידות שלנו אנחנו מתגעגעות.

אבל לְמָה ?

*

*

אני נזכרת בחווית ההנקה של נעמי בתי, מיד אחרי הלידה.

ברגע של החיבור לשד, מיד כשהיא יצרה את הואקום הראשוני, התעורר בי געגוע. חשבתי כי זהו  געגוע לאותה תחושה בדיוק שחוויתי עם שני ילדי הקודמים. היה זה געגוע שלא ידעתי שקיים בי ושבא על סיפוקו המיידי.

שירה היתה בת עשר ואילן בן שש וחצי. עבר זמן רב מאז שהנקתי. ברגע של החיבור הראשוני גופי פגש את התחושה המוכרת מפעם, והמוכרות הזו התפשטה בי בכל רמ"ח איברי ונשמתי. יכולתי להישען אחורנית ולנוח. הדרמה שהרגע התחוללה פה חלפה עברה. ילדתי.

הגוף היה שמח, מלא בגעגוע ועם זאת נוכח.

אבל  לְמָה בעצם התגעגעתי?

*

*

בעודי יושבת בחוף הים וכותבת את השורות האלו אני שומעת פעוט כבן שנה שנתיים צועק שוב ושוב את אותה המלה מחולקת לשלש הברות. אותו טון עוד פעם ועוד פעם. הוא צועק ואני לא מבינה מה הוא אומר.

*

בהתחלה, כשאני שמה לב לצעקות העזות שמתערבלות לבכי קורע לב אני חשה שמישהו מפריע לי ומוציא אותי מהריכוז ומהשקט שאני נמצאת בתוכו ומנסה להתעלם. אחרי כמה דקות אני מבינה שהשקט כבר איננו ואני מרפה מהכתיבה.

חולפות עוד דקות בודדות ואני מחליטה להרים את הראש, להסיט את המבט, להסתכל למרחק ולחפש את מקור ההפרעה בעיניים.

כשהחוויה מתלכדת ומה שאני שומעת באוזני הופך להיות גם מה שאני רואה בעיני אני מבינה על מה מדובר.

פעוט כבן שנה וחצי שנמצא בידי אמו על החוף סמוך לגלים  צועק שוב ושוב "הביתה".

אני מבינה שקיבלתי תשובה לפשר התהיה שלי בדבר החיבור והגעגוע.

*

חווית הלידה ( או הזכרון בגוף סביב הלידה ) מחברת אותנו עם מי שאנחנו והגעגוע שצף הוא געגוע ערפילי, מטושטש עוד יותר מגעגוע לאדם או למקום פיזי.

זהו געגוע הביתה.

אולי, כשאנחנו מחפשות את הדרך אל הבית הזה שוב ושוב הלידה מזכירה לנו שהוא בתוכנו.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: