52. שליה

כשהייתי בת עשרים ושבע חברה שלי היתה בהריון. היא היתה הראשונה. ההריון הזה היה גם עצמתי וגם טראומתי ובסופו נולדה ילדה מקסימה יפה ומוכשרת שהביאה איתה לעולם הרבה אור. לא ידעתי אז דבר על הריון או על לידה ולא שאלתי את עצמי עדיין האם אני רוצה בכלל להיות אמא, אבל אני בטוחה שהתקופה הזו הטביעה את חותמה בנתיב שלי ואולי אף סללה דרך לא נודעת לדברים שיגיעו אחר כך.

חברתי היתה מאושפזת שלושה חודשים בבית יולדות הקריה שהיה ממוקם מול מגדלי עזריאלי של היום בקצוות המזרחיים של השטח הצבאי "הקריה".

גם היום, כשאני עוברת שם בסביבה, אני יכולה בקלות לצייר בדמיוני את הכניסה לבניין ואת החצר הפנימית שבילינו בה ביחד שעות על גבי שעות, ימים ארוכים.

בהריון הזה היו הרבה דברים מאתגרים: סודות שהוחזקו, תאומים שאחד מהם נפטר ברחם ואחותו שהמשיכה להתפתח לצידו, אשפוז ארוך שכלל הרבה פחד, חוסר ודאות ותסכול, זריקות סטרואידים יומיות. בין כל המושגים הרפואיים שנזרקו לאויר צירוף אחד, שנשמע לי אז סתום נחרט בתוכי. למרות שלא ידעתי מה פירושו הוא הילך עלי קסם.

שליה נעוצה.

לימים, כשהפכתי להיות מיילדת, התחלתי להתעניין עוד ועוד באיבר הזה שנקרא שליה והצירוף הזה – שליה נעוצה – פינה את מקומו למושגים ותהיות נוספות חדשות. הקסם שחשתי אז המשיך ללוות אותי.

*

בזכות החיבה שלי לשפה העברית וההתבוננות בשליות, כבר בתחילת דרכי המיילדותית לא יכולתי להתעלם מהאותיות וממשמעותן אחת ליד השניה.

של מי השליה?

*

השליה, שנוצרת עם ההריון ומתחילה ל"תפקד" אי שם בסוף השליש הראשון מאפשרת את הצמיחה של העובר, מזינה אותו, משמשת כגשר לחיים כאן על האדמה.

היא מחוברת לרחם במאות ואלפי כלי דם שמקיימים ביניהם יחסי גומלין. כמו הכבד, היא מעבדת את חומרי המזון, כמו הריאות, היא מחליפה חמצן ופחמן דו חמצני וכמו הכליות, היא מפרישה חומרי פסולת.

*

אחד הדברים המרגיעים ביותר אחרי לידה עבורי הוא לקחת את הקערה שבה מונחת השליה הצידה, לפרוש מרפד לבן, להניח עליו בעדינות את השליה, לפרוס אותה ואז לגעת בה. בעדינות בעדינות ללטף אותה, להוריד ממנה קרישי דם שלא שייכים לה כעת ואז להסתכל.

להפוך אותה לצידה השני, ללטף גם אותו ולראות את הגבולות שלה עם השק שנפרש מסביבה ואת חבל הטבור שיוצא מתוכה.

כל זה קורה אחרי שהשליה סיימה את תפקידה ונותקה ואפשר להתפנות לעיסוקים זוטרים. אין מה למהר. התינוק כבר בחוץ ובדרך כלל שוכב ומתכרבל בידי אמו או אביו.

הליטוף וההתבוננות בשליה מאפשרים למיילדות לזוז רגע, להביט לאחור על ההתרחשות הפלאית שזה עתה התרחשה ולהגיד תודה.

*

כשהייתי בקורס מיילדות סיקרן אותי איך יודעים איפה מסתיים מחזור הדם האמהי בשליה והופך למחזור הדם העוברי. גם אז לא הבנתי את זה וגם היום אני לא יכולה להבין את זה. אלו הם שני מחזורי דם נפרדים ששזורים זה בזה.

ישנו פלא נוסף. השליה אוצרת בתוכה זכרונות של האמא, האבא והתינוק. היא כאילו חדשה, כאילו יש מאין – נוצרה ממש עכשיו עם ההריון, אבל בעצם, מחברת בין העולם הישן לחדש, ולכן היא אולי מחזיקה בתוכה את כל מחזור החיים: הסיבות, התוצאות, ואנחנו ביניהם.

למרות שהשליה מחזיקה בתוכה פלאות אלו ואחרות, למרות שהיא אחד האיברים הכי מורכבים בגוף האדם, היא נוצרת עבור תינוק אחד בלבד ומסיימת את תפקידה ואין בה צורך אחרי הלידה.

סקרנות, פליאה, קבלה שיש ידע עצום נוסף שאין לי גישה אליו, מלווים את ההתבוננות שלי בשליה.

לפעמים היא משתחררת מדופן הרחם לאחר הלידה כהרף עין, לפעמים נדרשת מנוחה קלה ואז היא מסכימה להיוולד ולעתים נדירות היא אחוזה כל כך חזק כאילו שולחת את אצבעותיה וננעצת ברחם ובלי התערבות חיצונית לא יוצאת.

*

*

המושג שליה נעוצה הלך איתי שנים רבות מאז ששמעתי אותו לראשונה בשנות התשעים, בבית יולדות הקריה, והנה, בשבועות האחרונים הוא קם לתחיה.

אני מלווה כבר כמה שבועות אשה מופלאה ואמיצה שעברה אתגרים רבים לפני ההריון וכעת היא מאושפזת באחד מבתי החולים בחיפה.

אז מה נסגר עם השליה הזו? לא מספיק מה שעברתי? היא שואלת אותי. ולמה היא התישבה דווקא על הצוואר? למה זה קורה לי? ואולי בנוסף לכל היא גם נעוצה! חשבתי שלפחות אלד בצורה רגילה וכעת אני מבינה שיהיה קיסרי, היא אומרת לי בטלפון. לאחר שאנו נותנות הכרה לאכזבה ולתחושות הקשות שעולות אנחנו משוחחות על כך שסוג הלידה לא אומר עליה כלום. הדרך שהיא עוברת, ההכרות הכמו חדשה עם עצמה, הקשר עם התינוקת המיוחדת שלה – משמעותיים לאין שיעור מסוג הלידה שלפניה.

אחרי השיחה הזו אני מהרהרת בנושא שמעסיק אותי לאחרונה – האחיזה שלנו בתוצאה. החיבור בין שליה נעוצה לתוצאה נעוצה מעלה חיוך על שפתי.

*

מה יהיה כבר עם מבחן התוצאה הזה אני שואלת את עצמי. קוצר הרוח מטפס, מתיישב ותופס את מקומו בנינוחות של מנצחים, אי שם באזור בית החזה.

אני מתבוננת בדרך שלי בשנים האחרונות ובמה שמחכה מעבר לפינה.

דיון משמעותי בבית הדין הגבוה לצדק בנושא מרכזי הלידה העצמאיים, הכשרת לווי הריון שעפרית ואני יצרנו ורוצות לפתוח אחרי החגים אשר החזון שלנו כולו מגולם בה, וגם – השנה החדשה שעומדת בפתח.

האם נזכה בדיון? האם תפתח ההכשרה? מה אומרות עלי התוצאות האלו? האם הן מגדירות את מי שאני?

השכל עונה – ברור שלא.

אבל הלב? והגוף?

אני נזכרת בשליות. בגדולות, בקטנות, באלו שיצאו בקלות ובאלו שסרבו וננעצו.

אני עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות ומנסה להרגיש בגוף שאני לא קשורה לשום תוצאה.

אני רואה את המילה מתרחקת ומתפוגגת ואז כאילו להכעיס היא חוזרת.

אני מנסה לשמור על קור רוח ומבקשת לעצמי עוד קצת פרופורציה ועוד קצת סבלנות.

51. זמן לידה

בשנתיים הראשונות בבית יולדות כמעט כל הלידות היו בסופי שבוע. עפרית ואני הינו יושבות ב"ערב פתוח" מול כל השואלות והשואלים, ומספרות לנוכחים שרוב הלידות קורות אצלנו בין חמישי לראשון. פשוט כך.

פעם אחת, נסעתי לחתונה של אחת המיילדות מלניאדו וכששאלו אותי חברותי מחדר לידה איך אני מסתדרת בחיי החדשים עם הכוננות והילדים (נעמי היתה בת שנתיים) ומה קורה אם יש לידה ואני באמצע קניות בסופר עניתי להן – זה ממש פשוט. כמעט כל הלידות קורות בסופ"ש. עופר בבית גם בימי חמישי ולכן יש לי ראש שקט.

כשגדלנו והתרחבנו ויכולנו להכיל עוד ( או כשנרגענו והבנו שזה אכן קורה ואנו מנהלות מרכז לידה בישראל והחיים ממשיכים ), העניינים התחילו להשתנות. עם הזמן הלידות קרו במהלך כל השבוע.

ראו זה פלא.

*

כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שהזמן של ההתחלה היה שונה בעוד מובן. נדרש מאתנו המון המון זמן לעבד את הדברים – להבין מה קורה בליווי ההריון מה קורה בלידות ואת התהליכים של אחרי הלידות. בעצם את רוב שעות היממה העברנו בניתוח המציאות שלנו. לא ויתרנו על להבין את הלידה עוד, להבין את ההקמה והיזמות עצמה, את מערכת היחסים ביננו, לחפש מודלים נוספים ולדייק את המודל שלנו. רצינו להבין את עצמינו עוד.

היום אנחנו מבינות ברגע דברים שפעם הקדשנו להם שעות או ימים.

הזמן הארוך שבין הלידות עצמן היה דרוש לבניית התשתית.

המחשבות על, העיבודים, נפילת האסימונים וההבנות קרו מחוץ ללידות פשוט כי הלידות היו זמן של נוכחות במיטבה.

בלידות בדרך כלל לא צריך לעשות. לפעמים יש לידות שאחרי זמן מסוים של אי עשיה מגיע זמן עשיה, אבל אנו האמנו ועדיין מאמינות שזמן האי עשיה חייב לבוא קודם.

*

*

גם בעקבות סופי השבוע שהתמלאו לידות, גם בעקבות זמן הבנייה הארוך שהושקע בתשתית של בית יולדות אבל בעיקר בגלל מה שקרה בתוך הלידות, הרגשתי שזמן לידה הוא זמן אחר.

*

בלידות הקצרות הזמן הזה מורגש כי הכל קורה מהר ומבקש מהנוכחים להיות בפול ווליום פנימי.

בלידות האחרות – גם הארוכות וגם הלא ארוכות ולא קצרות הוא מורגש מכיוון אחר.

בלידות האלו התחושה היא שכל הנוכחים – היולדת, בן או בת הזוג והמלווים כאילו נתלשו מזמן החיים הרגילים ונכנסו במנהרה לזמן אחר  – זמן לידה.

בזמן הזה אוכלים ושותים בהתאם למתאפשר ולרצון, נחים וישנים בהתאם למתאפשר ולרצון. מדברים פחות, שמים לב יותר.

*

התחושה הזו עוררה בי לעיתים שאלות מהותיות על הזמן עצמו.

הלינאריות הכל כך ברורה שלו בחיי היומיום – הועלתה בספק. נוכחנו לראות כי בלידה הזמן הוא לא לינארי ומתנהג אחרת.

בזמן לידה, למשל, ידעתי פחות או יותר איפה הילדים שלי נמצאים – אם הם בבית, בגן או בי"ס, מי דואג להם – מסיע לבית  ספר או חזרה, מאכיל מרדים או פשוט נמצא שם עבורם אבל לא באמת חשבתי עליהם. פה ושם היתה הבלחה של מציאות – וצאפ עם שאלה מעופר, שיחה שלא נענתה מחברה, אבל רוב הזמן? הייתי בבועה ששמה לידה.

לפעמים, גם אני, כמו היולדת, הייתי פתאום שמה לב שכבר חושך או שכבר בוקר. לפעמים עפרית היתה יורדת מלמעלה עם קערת סלט או חביתה ולחם ורק אז שמתי לב שלא אכלנו מזמן. השעות פשוט לא נספרות באותו קצב.

השהייה במרחב משותף עם אנשים אחרים במשך שעות מביאה אתה אינטימיות חדשה משותפת שכאילו מתבלת את הזמן המיוחד הזה ואת היחסים שנרקמו בתבלינים נוספים.

הגוף מתמסר לתחושות ולפעמים רק כשיוצאים החוצה שמים לב לעובדה ששהינו בזמן אחר.

אחרי הגוף מגיעה המודעות. גם היא "מתיישרת" ועוברת למצב האחר שלה. שניהם משלבים ידיים, קופצים מעל מפתן הלידה ויוצאים שוב אל העולם, לזמן המוכר.

*

השבוע קרה לי משהו אחר לגמרי אבל  דומה. הוא הזכיר לי את חווית הגלישה בזמן והיציאה מחוצה לו כמו שקורה בלידות.

זה היה משהו שערבב את ההווה עם העבר והרעיף עלי כהרף עין את התחושה שאני כל מי שהייתי ever. כאן ועכשיו.

*

*

חזרתי לאוטו מהליכה בים.

הלכתי לאיטי, נכנסתי, התיישבתי התנעתי והדלקתי רדיו.

השעה היתה שבע ועשרים בבוקר והתחנה היתה מכוונת על 88. נשמעו צלילים ראשונים של שיר ובבת אחת חזרתי לזמן היותי נערה בתיכון.

הרגשתי שהתאים שלי מתאחדים עם אלו שהיו שם לפני שלושים ומשהו שנים.

תחושת הגוף המתעורר היתה כל כך מורגשת.

הצלילים עשו לי מיד מה שהיו עושים אז, כששמעתי את השיר האמריקאי מהסרט הצרפתי.

התחלתי לנסוע לאט לאט והקשבתי.

הקשבתי לשיר – למנגינה, שהחלה את הכל וכמו דגדגה בנוצה את התאים שלי, ולמילים, שקבלו משמעות חדשה.

*

זה היה סרט צרפתי על נערה שמתאהבת.

הוא נקרא "לה בום" (המסיבה). מי שהיתה נערה בשנות השמונים לא יכלה לפספס אותו.

המוזיקה כהרגלה, חודרת לעמקי הנשמה ונוגעת במקומות שמילים לא מגיעות אליהם, אבל אהבתי למילים מושכת אותי להקשיב גם להן.

כשאני עוברת את פרדיס ופונה שמאלה לכוון בת שלמה אני כבר באמצע השיר ומגלה שמעבר לקיץ' ומתיקות היתר המילים הן על חלומות, אהבה, אמונה וזמן.

השיר נגמר. אני חונה ליד הבית, נושמת עמוק. הנערה שהיתה פה לפני רגע כבר כמעט לא נגישה. אני אוספת את הטלפון ובקבוק המים, מניחה רגל אחרי רגל על האדמה, מסתכלת על עלי האקליפטוס הפזורים עליה ויוצאת מהאוטו.

50. אהבה

במפגש האחרון בסדנת כתיבה דרך מדיטציה שאני משתתפת בה, בהנחיית המשוררת הדס גלעד, דיברנו על אהבה קראנו על אהבה וכתבנו על אהבה.

ברגע הראשון, שהדס הציעה שנכתוב ואריאציות על אהבה, כמו שקורה לי הרבה פעמים עם מילים כאלו גדולות, אני חווה ריחוק.

אני מרגישה את השחיקה, את הזילות, את שימוש היתר. עולה בי ספק לגבי אפשרות החיבור למילה וכמובן – האם יש לי מה להגיד עליה. קצת אחר כך, עולה בי המילה שוב והפעם היא מביאה את האמת שלה מתוכה. בלי המסכות והטשטוש, בלי טרדות וגחמות היומיום, בלי ציניות, אלא עם טהר וכוונת האותיות עצמן. המילה כאילו מנותקת לחלוטין ממני ומהנשים בחדר. היא מתקרבת אלי חדשה ונקיה עד שלפעמים הריחוק קורה שוב והפעם מעצם הקירבה. כאילו שאני מתקרבת למשהו ממש ממש ואז לא מבינה מה זה.

אחר כך חלה סינטזה בין חיבור היתר לניתוק ואני מוצאת מקום למילה בתוכי ומתחילה לחוש אותה בלשוני וללוש אותה בידי עד שהיא מגיעה דרך העט אל הדף.

רסיסי האהבה הראשונים שעלו בי בסלון של הדס היו לילדי ולעופר. הזיכרונות ועצמת הרגש הפכו כהרף עין לתערובת של מלים ודמעות.

*

כשהגעתי הביתה נזכרתי בלידת הבית הראשונה שנכחתי בה. זו היתה לידה של חברה שלי. הייתי אז בקורס מיילדות והמיילדת המיועדת שמחה לשמוע שיהיו עוד זוג ידיים בלידה.

אני זוכרת את עצמי נושאת עיניים אל המיילדת כשהיא נכנסה בדלת. אני זוכרת מה היא לבשה ואיזה כפכפים היו לה ואת טון הדיבור. אני זוכרת שחשבתי לעצמי – שיו איזו עבודה יש לה. נפתחת דלת והנה היא בלידה.

הלידה התרחשה בשבת ולמחרת היה היום הראשון שלי בחלק המעשי של קורס מיילדות.

נצרתי את הלידה הזו בתוכי ולקחתי אותה איתי להתנסות הקלינית.

אני זוכרת את התינוק יונק, את אחותו הקטנה שישנה שנת ישרים ולא שמעה את הקולות שעלו מן הסלון. אני זוכרת את השקט של אחרי, את הפליאה, את ההרגשה שאני צופה בנס גלוי.

אני זוכרת את האהבה.

*

זו היתה אהבה שפגשתי אחר כך פעמים רבות.

אהבה שהתעוררה בתוכי בלידות.

ברגעים האלו ידעתי שהיא אינסופית והיא נמצאת בי. זו היתה תחושה חזקה ומיוחדת שרק אחרי שנים התחלתי לתת לה מילים ואולי ברגעים אלו אני עדיין מחפשת אותן.

*

*

בתחילת הדרך המיילדותית שלי נפעמתי ממהירות ההתאהבות שלי בנשים שליוויתי. עם הזמן הבנתי שזה קשור בלידה שמביאה אתה אנרגיה מיוחדת ובאפשרות לחוות אמת, חיבור ואינטימיות.

אחר כך חשבתי שזה קשור לתינוקות ולמשהו שהם מביאים איתם והיו עוד מחשבות.

לצד הנסיונות האנושיים לתת לו פרשנות, הדבר הזה היה ברור כשמש.

הוא לא מורכב מאוקסיטוצין ואין לו קשר לכימיה. זה משהו עמוק ואינסופי. בכל לידה אפשר לקבל ממנו עוד ולכן יש כנראה כאלו מאתנו, שבחרו במקצועות הלידה, שפשוט התמכרו לו.

אני חושבת שכולנו, הנשים שמלוות לידות, פוגשות בלידה את האהבה שבתוכנו. אנחנו מרגישות כמה היא גדולה ועמוקה וכמה אין לה גבול.

*

*

האהבה הזו לימדה אותי גם על עצמי וגם על החוט הדק שמחבר בינינו.

דרך הלידות של ילדי, דרך הלידות שנכחתי בהן כמלווה, דרך האימהות, דרך הזוגיות, דרך אהבתי לחברותי, הבנתי שהחוט הזה מחבר אותי לאהבה שבתוכי.

דרך החוט הזה הבנתי שאני אחראית על מציאות חיי.

מעניין, אבל אני לא זוכרת מתי לראשונה תפסתי אותו בשתי אצבעותי.

49. שתוף פעולה

בתחילת כיתה יא' שיבצו אותנו, המדריכים בשבט לצוותים. אותי שיבצו להדריך כיתה ח' וגם את מיכי, מיכל, יואב וגיל. עמוסי נבחר להיות הרשג"ד שלנו – כלומר לנהל את הצוות ולדאוג שגדוד ח' בשבט הצופים הנשיא בתל אביב יצלח בטוב את השנה.

זו היתה שנת 1985 שהתחלפה לאיטה ל 1986. העולם פעל אז ללא אינטרנט וללא טלפונים סלולרים. נראה כאילו היו אלו חיים שונים לחלוטין אבל…

המוזיקה ששמענו היתה מאוד דומה למה שילדי שומעים היום. וגם הרגשות שפעמו בקרבנו  והמחשבות המתרוצצות בראשנו היו בהחלט מאותו האזור.

הייתי כל כולי בתוך ההישרדות של גיל הנעורים.

הצופים היו מרכז חיי.

צוות ח' או כמו שקראנו לעצמנו – צ'חצ'חים (צוות ח' צוות ח') היוו עד מהרה את נקודת האחיזה שלי בחיים.

הגילוי שלי בשנה הזו היה לא אחר מאשר משמעותו של שיתוף פעולה. בעוד חברותי גילו אהבות פיזיות ורוחניות חיי הטלטלו מעוצמת עבודת הצוות הנפלאה שחלקנו, והאהבה שרחשנו מתוכה אחד לשני. לראשונה בחיי גיליתי את עוצמת ההדדיות. כל אחד מתוכנו הביא גוון שונה לחלוטין לתוך הצוות ויצקנו לתוך המיכל המשותף שלנו, בניצוחו של עמוסי, צבעים רבים שיצרו עולם ומלואו.

*

אין לי מושג איפה כל אחד מהם נמצא היום אבל החוויה החזקה והמיוחדת שחווינו ביחד נמצאת בתוך התאים שלי.

מאז חוויתי עוד מספר פעמים סוג כזה של עבודה משותפת ואני יודעת לזהות מתי זה קורה. מתי הקסם קורה ו"עבודת צוות" (צמד מלים שחוק שלעיתים קרובות לא מדבר על מה שאני כותבת כאן) , הופך לשיתוף פעולה עמוק ומשמעותי.

*

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על המונח הזה – שתוף פעולה. אני מבינה שלעיתים אנחנו מתבלבלים. לעיתים אנו הופכים סוג של מבנה מסוים לערך בפני עצמו במקום לראות בו רק מבנה או כלי שיוצקים לתוכו ערכים. למשל לאום, ארגון חברתי, משפחה, קיבוץ, ארגון כלכלי ועוד.

משפחה לדוגמה, היא מבנה חברתי שהמשמעות שלו עבורי באה מתוך היותו מבנה חזק ותשתיתי אבל לא מתוך היותו ערך מוסרי בפני עצמו. הערכים שהייתי רוצה לחבר אליה וליצוק לתוכה הם שתוף פעולה עזרה הדדית אחריות ובטח יש עוד אחרים. המשפחה כמבנה מאתגרת אותנו ב- איך למצוא את ההדדיות, איך לדייק שתוף פעולה וכמובן ב "איך ומתי לקחת אחריות", כל הזמן – בגלל/ בזכות האינטנסיביות בגלל/ בזכות הקירבה, בגלל/ בזכות האינטימיות.

*

*

אחרי הלידה הראשונה שלי הבנתי שלידה זהו תהליך שבו נדרש שתוף פעולה כל כך עמוק ושבלעדיו היא כמעט לא אפשרית.

אולי זהו אחד המסרים או הערכים שחיברו אותי לתהליך הזה. מי יודע.

שתוף הפעולה מתחיל בין האם לעובר שבתוכה.

לפני שנים, כשהעברתי הרצאות על לידה מטעם בית החולים לניאדו, קראתי להרצאה שלי – שיתוף פעולה.

*

*

כשעפרית ואני התחלנו ליזום את בית יולדות הבנו שהשותפות בינינו צריכה להיות מוחלטת, במובן שכל אחת תביא את מאת האחוזים שלה. בלי התחשבנויות. לכל אחת אישיות שונה, גוון אחר, יכולות אחרות, דפוסים אחרים.

מהו המאה אחוז שלי ביום נתון ? זה דבר שרק אני יכולה לדעת, ולכן, היינו צריכות לסמוך אחת על השניה.

בימים של חוסר אנרגיה , מצב רוח ירוד – ה"מאה אחוז" שלי היה ממש קטן ובימים של עוצמות ומלאות הוא היה גדול. כך עבדנו. כל אחת נתנה כמה שיכלה ומה שיכלה מתי שיכלה. בהתחלה זה לא היה קל. ככל שלמדנו להכיר ולאהוב אחת את השניה זה לא היה קשה, והיום? זה אפילו קל.

שיתוף הפעולה מתווה לנו דרך. הביחד עולה בהרבה על סך כל החלקים שלנו.

*

לפני שנתיים, כשקמה תנועת זכותי ללדת היה ברור שהצוות המוביל אמור לעבוד בשתוף פעולה כזה שיאפשר הזזת הרים. היה ברור שאשה אחת או איש אחד לא יכולים לבד להזיז הרים.

בשביל שיווצר שיתוף פעולה עמוק צריך להסכים לא להסכים, לטעות, לחפש את הדרך תוך כדי. כדי שיווצר מערך של קבלת החלטות ופעולות צריך לרצות שכל אחת מאתנו תהיה שונה ואחרת ותכניס פנימה את הזוית שמיוחדת רק לה. ההבנה שהקצבים שונים והאנרגיות שונות מהותית. ההבנה שהגדילה המשותפת אפשרית בזכות גדילה של כל אחת מאתנו היא אבן איתן.

*

ביום חמישי שעבר, ישבנו כל חברות הצוות שלנו בחצר של עפרית לארוחת ערב וחשיבה על המשך הדרך.

הבנו, ששתוף הפעולה בינינו הוא לא אמצעי להשגת המטרה שהיא הקמת מרכזי לידה עצמאיים, אלא הוא מטרה ראוייה בפני עצמה והיא מושגת יום יום שעה שעה על ידי כולנו. הבנו גם, שנדרש מאתנו להוביל דרך מאוד מיוחדת. זוהי דרך לחופש ולקיחת אחריות – דרך ששמה לה כפנסים מאירים את קדושת הלידה וקדושת החיים. ככזו, כדרך שמובילה מהלך של שינוי כה מהותי, היא בעצמה מגלה לנו פעמים רבות את הערכים החשובים שאנו מזדהות עימם ואז אין סימני שאלה.

כדי לבנות תשתית להקמת מרכזי לידה, כדי ליצור קרקע פוריה שעליה יוכל לקום מערך אחר ושונה של לידות בישראל, צריך ליצור רשת מסונכרנת שכל אחד מהחלקים / חוטים שלה מעצים את עצמו ובכך מעצים את השאר. רשת כזו שניתן להשען עליה, לנוח עליה, ולרקום ממנה ביחד עולם ומלואו.

 

 

 

48. סקרנות

כשהייתי נוסעת ללידות בגדרה, היה לי הרבה זמן בכביש. בדרך כלל לקח לי שעה להגיע. אחד מהדברים שהיו הכי נוכחים בתוך הראש שלי בזמן הנסיעה היתה הסקרנות.

מעניין מה קורה שם עכשיו.

*

לפעמים, כשעפרית היתה מלווה את האשה בשלב הלטנטי, בטלפון, בבירורים של מה קורה ומתי לבוא הייתי שותפה כמעט לכל הניואנסים של מה היה טרם הגעתה של האשה לבית יולדות, אבל לפעמים, בייחוד אם הלידה החלה בלילה או היתה לה התחלה כמו שקראנו לה "מאפס למאה", עפרית היתה פשוט מתקשרת אלי ואומרת רק בואי. שלומית הגיעה בסערה או יערה התקשרה והיא מתקדמת ממש מהר, והייתי יוצאת לדרך.

כל הדרך ללידה אחזה בי סקרנות.

זו היתה סקרנות מהסוג המשובח שמפעילה את הגוף, זורמת בחושים. היא מילאה את גופי התפעמות והשתאות. אני זוכרת פעם אחת, כשנסעתי בכביש 6 דרומה בערב שבועות, הירח היה ענק ועמד ממש מולי כל הדרך. אני זוכרת שחשבתי עליו ועל מזלי הטוב והייתי מלאת הודיה ושמחה שזה מה שקורה עכשיו. אני נוסעת ללידה. ההבנה של מימוש החזון שלנו – העובדה שאני נוסעת ללידה ובוטחת בנו ובמה שיהיה היתה חזקה. לא הרגשתי שהמזל משחק תפקיד מכריע כפי שהיה קורה לי בדרך למשמרות בבית חולים.

*

*

הבית בצבע תכלת אפור, שבו שכן בית יולדות נמצא בקצה סמטה. זוהי עליה קצרה אך מורגשת.

כשהייתי מחנה את האוטו ברחוב פוקס ומתחילה לטפס ברגל במעלה הסמטה עם פרחי הבוגונביליה הכתומים ורואה את העציצים של סאלי ומרק השכנים ישר ממולי, הסקרנות ששקטה קצת במהלך הנסיעה היתה מתגברת שוב. ידעתי שתיכף אגיע ואדע מה קורה.

דלת הזכוכית הכבדה ממש לפני. מלפניה, תלוי הוילון הלבן שרעיה תפרה לנו. אני מזיזה את הידית הכבדה בעדינות כלפי מטה, משתדלת לא להרעיש, מסיטה קצת את הוילון ומחכה לראות או לשמוע. אני דרוכה.

לפעמים הייתי רואה את עפרית והזוג יושבים בסלון ושותים תה ומקשקשים. ( הצירים נעלמו? אולי זו הפוגה נעימה בינהם? )

לפעמים הייתי רואה שהסלון ריק ושומעת שקט מחדר הלידה. (אולי האשה נרדמה בין הצירים? אולי היא מרוכזת ומכונסת פנימה? אולי היא במקלחת…?)

לפעמים הייתי שומעת את האשה גונחת ומוציאה קולות.

והיו פעמים… ששמעתי תינוק.

בכל הפעמים נכנסתי בחרדת קודש לבית יולדות. ידעתי שאני נכנסת למרחב מקודש ושלם שמתרחש בו נס.

הייתי מורידה בשקט נעליים, מניחה את התיק על הכורסא בסלון ומנסה להרגיע את הדופק ואת הסקרנות.

מה קורה שם עכשיו, באיזה שלב אני נכנסת, האם אפריע, האם חיכו, האם עפרית צריכה עזרה. בדקות הארוכות – קצרות הללו הייתי אומרת לעצמי את אותה מנטרה: תמיד אני מגיעה בזמן, גם אם אני מגיעה והלידה תתרחש רק מחר, וגם אם אני מגיעה אחרי. כך צריך היה לקרות.

*

*

בימים האחרונים אני שוב מרגישה את הסקרנות הזו. היא פתאום מגיעה, מטפסת ויורדת משני כיוונים – מלמטה ומעלה ומתיישבת לי בגוף. כך בנחת, היא באה ומעירה אותי וגורמת לי להבין ששוב קורה משהו חדש.

אחרי ההבנה שאני צריכה לשמוט ולהיות עם השמיטה הזו בסבלנות, משהו פנימי מאוד חזק באיזור של הרצון והיצירתיות מתחיל להתעורר.

*

עפרית ואני מתחילות שוב לתכנן ביחד. אנחנו יוצרות יצירה חדשה והיא קורס משותף (אולי שנתי?) ארוך ומעמיק של לווי הריון.

אנחנו מבינות ששתי החוליות החלשות של מסע ההריון והלידה בארץ הן הלווי בהריון והלווי של אחרי הלידה. אנחנו רוצות שיגיע רגע ובו כל אשה תדע שכבר מהתחלת תהליכי המחשבה הראשוניים על הריון היא יכולה להיות מלווה על ידי נשות מקצוע – דולות ומיילדות.

אנחנו רוצות שנשים אחרי לידה יהיו מלוות על ידי נשות מקצוע שיבואו אליהן הביתה, יטפלו בהן, יעניקו להן טיפולי מגע ויהיו שם עבורן לכל דבר ועניין.

המיילדוּת היא יותר מפגישה בלידה.

*

כן, אנחנו אומרות לעצמנו שוב ושוב בימים האחרונים. יש לנו חזון. אנחנו פועלות מתוך יש.

אנחנו מבינות שהתחלת ההתנסות שלנו בללמד ולהעביר את המודל שלנו כבר פה. אנחנו רוצות לעוף ולגדול עם זה. אנחנו שוב מעזות לחלום.

אנחנו בונות קורס חדש ומעמיק, שנעביר אותו ביחד. הפינג פונג המחשבתי שלנו, שכל כך אהבנו בכל פעם כשבנינו משהו חדש, חוזר ונוכח ועולה מדרגה. אנחנו באות אליו יותר בנחת, עם יותר נסיון ויותר קבלה ואהבה עצמית.

*

*

הסקרנות שמתעוררת בי פעם בכמה ימים בתקופה האחרונה תופסת מקום נכבד בחיים, לפעמים מעלה את הדופק, לפעמים נוסכת שלוה ו… מזכירה לי את העלייה בסמטה לבית יולדות כשהייתי מגיעה ללידה: להיות בעליה זה כבר טוב, פרחים ועצים שאני רואה בדרך – עוד יותר טוב, ודלת קסומה אל הלא נודע תיכף תפתח.

47. תיקון

כבר שנתיים אנחנו מחזיקות את הרצון ואת הפעולה לשינוי. יש כל כך הרבה מה לעשות ומה לשנות כאן. אנחנו אוחזות בלידה. קבוצה של נשים, שנקשרה אחת בשניה מחוברת ברצון לפעול כדי לשנות.

אחרי שנתיים כבר לא מספיק הכעס על מה שעשו לנו, הזעם על הממסד והתחושה של בואו נראה להם מה זה. צריך משהו אחר, חמקמק יותר. אולי הבנה משתנה של תפקידנו כאן. בזירה הזו, בעולם הזה.

*

הילדים משתנים אל מול עינינו ומראים לנו ששינוי קורה מעצמו. החיים  דינמיים ומביאים איתם את הלא ידוע והמשתנה כל הזמן. ובכל זאת. אנחנו רוצות לקחת חלק בשינוי. להיות אקטיביות. להיות מעורבות בו. אנחנו רוצות בכל מאודנו לגרום לכך שיהיה כאן עולם טוב יותר.

*

ערב לפני שבועות קיימנו אירוע התרמה לבג"ץ – הפעם לדיון המורחב שעוד מעט יקרה אבל אין לו עדיין תאריך. אנחנו רוצות שיותר ויותר נשים וגברים ישמעו על לידות בית, מרכזי לידה, שיכירו באפשרויות שאין פה וידעו שיש סיכוי שיהיו. אנחנו צריכות שיותר ויותר נשים וגברים יצטרפו אלינו ויתרמו ויתמכו בתנועה שלנו – זכותי ללדת. אנחנו רוצות שכמה שיותר יפיצו את הבשורה. פגשתי נשים שאני מכירה ואוהבת,  חיבקתי אותן ונשמתי אותן לליבי, וגם נשים שלא ראיתי מעולם אבל כל כך שמחתי שבאו.  פעימות הלב שלי היו מורגשות לאורך כל האירוע.

דיברתי על עוצמה ופחד- על הרצון האישי שלי לעבור דרך הפחד ולבוא במלואי לביטוי בעולם. כמו בלידה.

*

אחת הנשים שהגיעה לערב אמרה לי שבאה בגלל חברתה, אבל בעצם מאוד מרגיז אותה שבחרנו את השם "זכותי ללדת". זוהי זכות מולדת שלנו ואפילו ההכרזה על מאבק כדי לקבל אותה היא שגויה בעיניה.

דבריה הדהדו בי גם לאחר האירוע.

עבורי, הזכות הזו כמובן שלנו ונבראנו כשאנו מכילות אותה בגופנו, אבל כמה היא לא מובנת מאליה. אנחנו פועלות כדי שהיא תוכל לבוא לידי ביטוי בעולם, כדי להוציא אותה מהכח אל הפועל.

חשבתי על הזכות לבריאות או הזכות לחיים ללא אלימות שגם הן כל כך ברורות אבל כמה הן לא מובנות מאליהן בעולמנו.

ולמה דווקא לידה היא שאלה. הלא יש כל כך הרבה עוולות. ולמה דווקא מרכזי לידה. אף אחד לא מפריע לי ללדת בבית שלי.

השאלה שלה חיברה אותי שוב למקום העמוק והפרטי שלי. למה דווקא לידה.

אולי שם הכל התחיל ומתחיל.

אולי שם זו הנקודה שממנה אני יכולה לשנות.

אולי שם האלימות היא בלתי נסבלת עבורי.

אולי שם אני רואה כמה אני קטנה וכמה אני גדולה.

אולי שם אני מרגישה את הכח שיש בי ובנשים אחרות. העוצמה הזו מפיחה חיים, יוצקת אנרגיה ומשמעות, מאפשרת להיות כאן ועכשיו בפשטות, ללא תרגול.

*

כשעולה בי הרצון לשינוי בעולם הוא מביא עמו לא רק זעם או כעס על המציאות שחוויתי שוב ושוב בחדר לידה בבית חולים, לא רק זכרונות קשים של אלימות בלתי נסבלת ושליטה מטורפת ותוקפנית על נשים ותינוקות בזמן כל כך רגיש ושברירי.

הרצון לשינוי מביא עימו רוך אינסופי, שקט ובטחון.

*

סיפרתי השבוע לאשה אחת שבזמן לידות אין בי פחד. היא פתחה עיניים גדולות אבל ידעה על מה אני מדברת. זמן לידה הוא הזמן הכי שקט שלי, אמרתי לה.

בזכות האפשרות שניתנה לי לחוות את ההרגשה הזו במלואה, אני יודעת שזה אפשרי גם באזורי חיים אחרים והזכרון הזה בגוף ממלא אותי תקווה ואמונה.

*

למה דוקא לידה.

כי זו הנקודה שלי. צומת הבחירה שלי. התגלמות האפשרות על הקרקע לברוא עולם טוב יותר.

אז למה דוקא מרכזי לידה?

כדי להנגיש את האפשרות לחופש ואחריות ליותר נשים. להנגיש את הידע, להנגיש את האהבה ולפזר אותה בכל עיר וכפר.

*

כבר שנתיים אנחנו עמלות במאבק ציבורי שרוב הנשים והגברים בארץ לא שמעו עליו.

הקמת מרכזי לידה עצמאיים? זה מה שבחרת לך? הלא יש כל כך הרבה מה לעשות כאן עולה שוב הקול הפנימי שמומחה בלשים לי ברקסים והאשה באירוע היתה שלוחה שלו.

כן. אני עונה לו. הפעם בבטחון.

זה מה שבחרתי לי וזה מה שנבחר עבורי. זו הנקודה המאירה בתוכי.

*

שנתיים אנחנו עמלות. צוות מופלא של נשים חזקות ויודעות. יש מציאות אחרת ואנו דורשות "הביאוה לכאן".

אחרי אירוע ההתרמה הכל כך מרגש, שמעטים ודאי שמעו עליו, אני יודעת שנצליח.

46. אחריות

עברו שנתיים מאז שרעדה האדמה תחתי. שנתיים מאז שעפרית ואני קיבלנו מכתב ממשרד הבריאות שמורה לנו להפסיק לקבל לידות במרכז הלידה שהקמנו ואהבנו ורצינו שימשיך להביא עוד הרבה אור ואהבה לעולם.

אחרי כמה חודשים מאותה טלטלה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

הרצון לכתיבה שבער בי בהתחלה נבע מתוך תשוקה לתיעוד. רציתי לתעד את מה שקרה מיד עם קבלת המכתב – את מה שקרה החל מאותו יום ואילך. הרגשתי שזו תקופה חשובה. חשבתי שזו צומת דרכים משמעותית ושכדאי לעצור רגע ולכתוב עליה. רציתי לתאר בזמן אמת את מה שאנו עוברות, את מה שאנו עושות, איך קמה "זכותי ללדת". רציתי שהכתיבה עצמה תהיה עדות. בנוסף, התחלתי להבין שהכתיבה היא דרך חדשה אל עצמי והשילוב הזה – ביני ובין התיעוד עצמו ריגש אותי.

כשחלף הזמן והמשכתי לכתוב גיליתי את ההנאה הגלומה בכך. עם הזמן רציתי לתעד את מה שעפרית ואני יצרנו במהלך השנים שבהן פעל בית יולדות. רציתי שכל העולם ידע מה עשינו, איך עבדנו, איזה מודל יצרנו ואיזה נס מתגלם בלידה. רציתי להוציא החוצה את הידע שרכשנו על לידות ועל הגוף. ה"פתח אל העולם" משמו של הבלוג הובן לי עוד ועוד. ידעתי שיש לי תפקיד והוא לכתוב על מה שהיה.

לאט לאט שמתי לב שהבלוג הפך להיות משהו נוסף. הוא הפך להיות משהו פרטי ואינטימי שאמנם נושא בחובו את עולם הלידות – העולם שאני כל כך מחוברת אליו – אבל הן כבר מהוות עבורי גשר לדברים נוספים.

הרצון לתעד, הרצון שידעו, שכח. בד בבד עלו הרהורים על מהות הלידה ומהות החיים  ובעיקר צצו עוד ועוד הבנות על עצמי. החיבור ביני ובין עולמות הגוף והלידה, ביני ובין המילים החל לתפוס מקום בחקירה העצמית שלי והוא עניין אותי יותר ויותר. הבנתי שהכתיבה היא זו שאפשרה לי ותמכה בי במקום הזה. הבלוג אפשר לי להרחיב את החקירה הפנימית.

*

*

במשך השנים שאלתי את עצמי ושאלו אותי  אחרים מדוע רציתי להיות מיילדת.

לא ידעתי את התשובה המלאה . ידעתי חלקים ממנה, והיא כללה בדרך כלל יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

העובדה שלפני היותי מיילדת עסקתי במדעי הרוח ורק אחר כך פניתי ללימודי הסיעוד, תפשה הרבה מהמרחב בין השאלות לתשובות. העובדה שזה קרה אחרי הלידה הראשונה שלי היתה ברורה. אבל.

מה היה שם? הקשבה לשכל? ללב? לרצון? לרגש עז? לרחם? עד היום אינני יודעת בוודאות אבל אני יודעת שהיתה הקשבה.

אני יודעת שאולי לראשונה הרגשתי מחויבות עזה ללכת אחר "הדבר הזה" שגרם לי להבין / לחשוב / להחליט / לרצות – להיות מיילדת.

העובדה ששנים הלכתי אחרי הדבר הזה בלי לשאול שאלות ובלי להתחשב כמעט בדברים "החיצוניים" היתה ברורה לי ולסביבתי. הדבר הזה, שנמצא בתוכי, קרא לי ואני הקשבתי. הוא קרא לי ללמוד מיילדות, הוא קרא לי לצאת מבית חולים ולעבור להיות מיילדת בית, הוא קרא לי ללדת בבית בעצמי, ואמר בתוקף ועם זאת בעדינות גדולה שהגיע העת להקים את בית יולדות. מאז עברו הרבה מים בנהר ואני מרגישה עדיין מחויבת – לא למיילדות דווקא, אלא לקול הפנימי הזה שלפעמים הוא חזק ולפעמים הוא כל כך חלש ונשמע אך בקושי, עד שאני צריכה כמעט לחפש אותו.

בזכות המיילדות הכרתי אותו עוד ועוד.

*

כשהגעתי להתנסות הראשונה בקורס מיילדות בבית החולים "מאיר" לא ידעתי כמה שם בית החולים יהיה משמעותי עבורי.

לבשתי את המדים הסגולים עם הכתובת "חדר לידה" על הגב והייתי גאה. קניתי קפקפי בירקנשטוק לבנים וציירתי עליהם פרחים צבעוניים והייתי מוכנה. הנה אני מגשימה חלום.

המציאות טפחה על פני ותוך ימים מספר שמתי לב שאני בוכה אחרי כל לידה.

סימה המדריכה הקשובה והטובה שלי בחדר לידה אמרה לי שאני בטח מתרגשת וזה קורה הרבה. חלפו עוד כמה משמרות והבנתי שזה לא זה. הדמעות ירדו ושטפו אותי בכל פעם. הדמעות היקרות היו אלו שהובילו אותי למטפלת שעזרה לי עם השנים להבין מה יש שם, מי אני, ומה זה בעצם "הדבר הזה" שהקשבתי לו. הבכי הוביל אותי והלכתי אחריו. זו היתה צעקה רמה שהיה קל לפגוש אותה ולהקשיב לה.

במקרים אחרים, כאמור, הקול היה חלש כל כך ולא יכולתי או לא רציתי לשמוע אותו ובטח לא להקשיב לו. פעם אחת הוא היה חכם וגייס לעזרתו את המציאות החיצונית ואת הגוף שלי עד שכמעט לא יכולתי להזיז את יד ימין ורק אז הקשבתי לו והפסקתי לקבל לידות.

*

*

השלב המשמעותי ביותר בעבודה עם עפרית בבית יולדות, היה השלב שבו הבנו שבגלל שאנו מטפלות בנשים בנקודת זמן כל כך רגישה בחייהן – בהריון בלידה ובתקופה שאחרי הלידה – אנו מחויבות קודם כל לעצמינו. ככל שניטיב להכיר את עצמינו, את הדפוסים שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את הפצעים שלנו, ככל שניטיב לרפא את עצמינו – כך נוכל להיות מאירות יותר בדרך של הנשים שפגשנו, כך נוכל להיות מיילדות מקצועיות יותר.

ככל שנקבל ונשקיע בעצמנו נוכל להמשיך לתת בנדיבות. הבנו שאין סתירה בין השניים ואף יותר מכך – זו מערכת יחסים מופלאה, וכשהיא מאוזנת היא מאפשרת הכלה גדולה יותר והתרחבות הדדית.

*

האדמה שרעדה תחתינו באביב לפני שנתיים אפשרה תנועה חדשה והתרחבות נוספת.

התנועה הזו, הביאה לכך שהשיח על לידות בית ומרכזי לידה גדל והתרחב עד כדי כך ששבעה שופטי בית המשפט העליון עומדים לדון בקרוב במהות הלידה.

הסוגיה המאלפת והמרגשת "האם לידה היא הליך רפואי או הליך טבעי" מקפלת לתוכה את נושא החירות בצורה שלא היתה קיימת לעולם בשדה המשפטי – תרבותי – פילוסופי – לא רק אצלנו בארץ אלא בעולם כולו.

השאלה הזו של הלידה כמהות של חירות בסיסית, מהות של חירות שנמצאת עמוק בתוכנו ואמורה לבוא לידי ביטוי בזמן שבו אנו נולדות ובזמן שבו אנו יולדות, היתה מונחת שם כנראה, גם אצלי, עמוק בתוך הרחם, ורטטה בעדינות בזמן הלידה הראשונה שלי.

שאלת החירות שמתגלמת בלידה נשאלה מתוכי ורצתה תשומת לב כשבחרתי להיות מיילדת ואולי היא זו שקראה אלי – בואי, תורי את עולמות הלידה, תורי את עצמך.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: