32. ARREST

בימים אלו, לאחר שהשלמנו את משימת העלאת האתר החדש של בית יולדות לאויר, אני עוברת למשימה הבאה שלי: לסכם את נתוני התוכנה שלנו. עכשיו, במקום תמונות ורשימות שהעלתי לאתר פרושים לפני המוני מספרים ונתונים שאני מקווה בקרוב להבין יותר ולהוציאם לאויר העולם, שנמצא אי שם מחוץ למחשב.

כבר בהתחלה, אי שם בשנת 2011, ידענו שאנו רוצות לתעד את כל התהליכים בבית יולדות אבל לא היה לנו איך. עם הזמן עופר התחיל לשבת אתנו על "איפיונים" ובנה לנו תוכנה ייעודית שהלכה והשתכללה עם השנים. לאט לאט התחלנו להכניס עוד ועוד נתונים של הלידות והתהליכים בכלל, ובסופו של דבר הגענו למצב שאנו מתעדות כמעט הכל.

היום, כדי להפיק מכל הנתונים הללו סטטיסטיקות אמינות, אני צריכה להכניס פנימה גם את הנתונים של השנים הראשונות, בהן התוכנה עדיין לא היתה קיימת ואחר כך היתה קיימת באופן חלקי. הרבה דברים כתובים עדיין רק ידנית ושמורים בתיקיות אמיתיות… לא במחשב.

*

מיותר לכתוב אבל אכתוב בכל זאת, שגם האקט הזה – של הכנסת הנתונים החסרים למחשב, גורם לי סיפוק וגעגוע. שוב ושוב אני נזכרת בלידות: אלו שהיו מהירות כהרף עין, אלו שהיו מאתגרות נפשית או פיזית, אלו שהיו ארוכות במיוחד או מפתיעות במיוחד ועוד ועוד.

מדהים כמה דברים מסתתרים מאחורי סטטיסטיקה, מאחורי המספרים. אני מחשבת ממוצעים, מחשבת אחוזים. מתבוננת שוב במבט רוחב ובמבט אורך על הלידות.

*

*

אחת האבחנות הכי שכיחות כסיבה לניתוחים קיסריים בעולם המערבי , היא "חוסר התקדמות בלידה". בספרי המיילדות זה נקרא ARREST OF LABOR.

אקדים ואומר שזו אחת האבחנות שהכי מרגיזות אותי. הניסיון שלי ושל עפרית לימד אותנו שאין דבר כזה.

יש צואר שלא נפתח, יש ראש של תינוק שלא יורד אבל אין – לידה שלא מתקדמת.

הלידה תמיד מתקדמת. השינויים מתרחשים. האמא עוברת תהליכים שונים ומגוונים והיא לעולם מתקדמת ולו רק מעצם העובדה שהיא בלידה.

*

גם אצלנו האבחנה הזו היתה נוכחת בשיח עם המערכת, אבל בינינו כל פעם קראנו לה בשם אחר שהיה מתאים יותר לסיטואציה. האבחנה הזו נכחה  בלא מעט "העברות" לבית חולים לאחר שהבנו שמיצינו את כל האפשרויות שעמדו לרשותנו בלידת בית ולאחר שהבנו שדרושה עזרה חיצונית כדי שהתינוק יוולד.

בדרך כלל משהו באמת היה שם. משהו שגרם לצואר לא להפתח בכלל או להפסיק להפתח. משהו שדרש עזרה רפואית / תרופתית או אפילו שינוי אוירה קיצוני.

*

ההתבוננות בנתונים מציפה בי את המחשבות וההבנות שלנו על צואר הרחם, אולי האיבר המופלא ביותר בגוף האישה.

צואר הרחם מדבר. אנחנו הן אלו שלא תמיד מבינות את שפתו. צואר שנפתח "מהר מדי", צואר שנפתח "לאט מדי", צואר הססני, צואר רך או נוקשה, צואר מתמסר או צואר שנותן לך הרגשה מיד כשאת נוגעת בו שאת לא רצויה. הצוארים (התחתוניים) שלנו מדברים לעיתים את השפה הכי עמוקה שלנו עד כדי כך, שלעיתים אין לנו גישה אליה ולכן – אליהם.

*

לעיתים מחוסר סבלנות, לעיתים בעקבות הבנה שאין יותר מה לעשות ומוצו כל הדרכים הידועות, לעיתים מתוך תחושה של חוסר אונים, ולעיתים מתוך בחירה מקצועית שקולה של כוחות האמא וכוחות התינוק – נגיע למסקנה שכדי ללדת יש צורך לעקוף את הצואר ולהשתמש בטכניקה של ניתוח קיסרי. אם אין אפשרות לעבור מלמטה, נעזור לתינוק לעבור מלמעלה.

הבעיה היא שכיום הסיבה הכי שכיחה לניתוחים קיסריים (מלבד מצגים לא נורמטיבים והריונות מרובי עוברים) היא, איך לא? חוסר התקדמות בלידה. הלידה עוצרת או נכלאת בתוך עצמה – ARREST OF LABOR ואנו מנתחים.

*

כשאנו מגדירים לידה כ"לא מתקדמת" אנו מכילים על הלידה את השפה "החיצונית" שלנו שלא תמיד מתאימה לה.

אז מה אני רוצה? הרי זו השפה היחידה שאנחנו יודעים!

אני רוצה שננסה להקשיב ללידה עוד. אני רוצה שננסה להקשיב לגוף עוד. שניתן לו זמן ומקום.

*

ואיך זה מסתדר עם הסטטיסטיקה? איך זה קשור לנתונים שאספנו בקפדנות שבע שנים?

זהו תהליך דו כיווני:  אם נוציא נתונים החוצה,  נקשיב ונקרא את הסטטיסטיקה שלנו ושל לידות הבית בארץ ובעולם, נבין עוד קצת דרך השפה "החיצונית" על בריאות ובטיחות בלידות. אם נקשיב ונקרא את המספרים נוכל לקבל בחזרה הכרה מהעולם הרחב.

אולי אז נפתח מרכזי לידה עצמאיים ונוכל להקשיב עוד לשפת הגוף ושפת הלידה.

אולי אז, במקום 900 נשים בשנה, יוכלו ללדת אלפי נשים מחוץ לבתי החולים בבריאות ובבטחון. אולי אז, נוכל להוציא את האבחנה ARREST OF LABOR מהפרוטוקולים ולמצוא אחרות במקומה.

אולי אז, שפת הגוף והלידה תהיה מוכרת יותר ויותר, לא רק לאלו מאתנו שבחרו ללדת או ללוות לידות מחוץ לכללים הנוקשים של בית החולים ומחוץ להגדרות שכל כך לא נאמנות ללידה, אלא לכולנו.

31. בעיתו ובזמנו

השבוע החלטנו לבנות אתר חדש. אנחנו רוצות אתר שיכיל את מה שקורה עכשיו, כי בית יולדות- מרכז הלידה שלנו, כבר לא קיים.

*

כבר לפני כמה שנים אמרו לנו רוני מיכל ועוד יולדות שליווינו – קדימה! מה עם אתר מותאם לנייד? לא מגיעות לזה, היינו עונות פה אחד. עופר בנה לנו את האתר כשהקמנו את בית יולדות ובמשך השנים הוספנו לו עוד ועוד חומרים וממש אהבנו אותו. הרגשנו שהוא מלא חומרים ויפה ומתאים לנו אבל הוא נהיה לא מעודכן טכנולוגית עם הזמן שחלף. אתר מותאם לנייד? ברור שחשוב, אבל החיים היו כל כך אינטנסיביים שזה עוד לא קרה. וגם… משהו בשתינו אהב כנראה להישאר קצת מאחור.

אבל זהו. עכשיו החלטנו שאנחנו הולכות על זה כי אי אפשר ככה. לא ייתכן שאשה נכנסת לאתר שלנו ורואה שיש מרכז לידה בשם בית יולדות ברחוב פוקס 15 בגדרה. זה כבר בגדר הפדיחה. ומה עם כל הדברים האחרים שקורים אתנו? או! בשביל זה צריך אתר חדש.

*

עם קריאת החומרים באתר הישן והמיון של מה ניקח איתנו הלאה , ממה נפרד ומה כדאי לכתוב חדש, עולים  המון זכרונות.

מכיוון שאני עסוקה בחומרים הללו כבר שבוע ובין לבין יש חיים, הזכרונות לא תמיד באים בסינכרוניזציה למציאות. לפעמים אני ממש לא מבינה איך צץ לי דוקא זכרון ספציפי באמצע ארוחת ערב או מקלחת או באמצע הנהיגה ומה הקשר.

*

היום בבוקר, נסעתי לים לפגוש חברה אחרי שהורדתי את הילדים בבית ספר. הראש היה יחסית ריק. המחשבות כנראה נדדו. בפניה שמאלה מכביש 4 לחוף דור פתאום נחתה עלי הרגשה מתוך לידה. זו היתה הרגשה מאוד ספציפית. עד שהגעתי לחנייה בים (2 דקות נסיעה) החוויה בגוף התבהרה לי והבנתי עליה עוד ומתוך מה היא נובעת.

זה היה זכרון גופני של ציפייה לצירים בתוך לידה שכבר מתרחשת. ציפייה לצירים שלא מגיעים.

נזכרתי בהמון לידות כאלו. בבית יולדות, בבתים של נשים. אנחנו בלידה אבל משהו לא קורה.

*

אחד הדברים המאתגרים כמיילדת היה להיות נוכחת בלידה שלא קורית. גם אני , גם עפרית ובעיקר האשה היולדת (וכמובן גם הנוכחים האחרים אם קיימים) מרגישות את האנרגיה הזו ממש חזק בחדר, בבית. משהו קורה או – משהו ממש התחיל , אבל לא מתרומם. יש ציפייה באויר . גם אם ננסה להשתחרר ממנה היא כאן . לעיתים הציפייה הזו מנהלת אותנו בשקט שלה ובדרכה, אבל הלידה? הלידה לא אוהבת שמחכים לה או מאיצים בה.

הנה מגיע ציר חזק ונראה שזה אוטוטו  קורה אבל אחר כך אין כלום.  הנה כמה צירים "טובים" ואז שוב רגיעה. לפעמים לשעה לפעמים לשעות ארוכות ולפעמים לימים ארוכים ארוכים.

לא מזמן סיפרה לנו סיגל בשיחה על הלידה שלה, שזה היה החלק הכי קשה בלידה . הצירים התחילו בערב , נמשכו לילה שלם והיו סדירים וארוכים ואז הכל הפסיק והגיעו שבועיים של ציפייה, חיכיון, חוסר סבלנות. מה קורה??

ההבנה שלעיתים, הידיעה שהלידה מתבוששת להגיע, מקיפה וחודרת. לפעמים יש התלבטות – לעשות או לא לעשות. מה רע בלחכות? מה רע בלעשות?

בבית יולדות היו לא מעט מקרים שכאשר הכל פסק הלכנו לישון, קמנו בבוקר וכלם נסעו הביתה. גם הזוג, גם המיילדות. זה קשה. לפעמים יש ילדים בבית שמחכים לתינוק, לפעמים האשה מאוכזבת , לפעמים עולה דאגה לעובר. לפעמים ממש ממש קשה להכיל את זה.

אבל איך זה יכול להיות?? כבר היו לי צירים , חשבתי שאני עוד רגע יולדת, הכל עבד "טוב"… מה קרה?

לפעמים זה תלוי בתנוחת העובר וממש פזיולוגי – הראש לא לוחץ מספיק על הצואר וכמה תרגילים יכולים לשנות את התמונה, לפעמים זוהי הססנות פנימית של העובר או של אמא שלו, לפעמים משהו שעוד לא בשל , לפעמים גם וגם, ולפעמים זה קורה בגלל סיבות רבות שאת רובן אנו כמיילדות לא נדע בזמן אמת ואולי אף לא לעולם.

*

מה זה הדבר הזה שאין לנו כל שליטה עליו? מה זו הלידה הזו שמחליטה עלינו?

*

עפרית ואני יושבות בסלון, הולכות לקרוא או לעסוק במלאכת יד או לבשל. הזוג מנמנם בחדר. לפעמים היינו הולכות לבית קפה לכמה שעות. לפעמים הצירים חוזרים ולפעמים החבילה מתפרקת ונוסעים הביתה. בתוך תוכנו אנחנו מחזיקות את הידיעה הוודאית שבמוקדם או במאוחר האשה תלד.

אנחנו מחזיקות לה את האכזבה, את הכעס אם עולה, את הרצון והתשוקה ללדת, או את ההקלה שעדיין זה לא קורה. אנחנו מחזיקות עבורה, כמיילדות, את הודאות שאנחנו פה. שהיא תלד. שכל דבר קורה בעיתו ובזמנו.

 

30. כוננות

אני מתנסה בלישון בלי טלפון. אני מתאמצת לא לקחת איתי את הטלפון כשאני יוצאת להליכה. אני משתדלת להשאיר אותו בבית כשאני משקה את הגינה.

אחרי שבע שנים של כוננות בלתי פוסקת וציפייה ללידות של בית יולדות ועוד שנה אחת לפני זה כמיילדת פרטית בלניאדו, אני כבר לא בטוחה שהגוף שלי זוכר איך זה בלי.

********

הכוננות הזו, ששותפות לה מיילדות בית, מיילדות שעושות לידות פרטיות בבי"ח וכמובן דולות , תפסה את המרחב שלי עשרים וארבע שעות ביממה כל השנה. המרחב הזה, שכלל את הלב, המח וכל שאר התאים בגוף תפס אותי חזק. בשנים הראשונות בבית יולדות לא שמתי אליו לב. הייתי כל כולי מושקעת במיזם המדהים והיומיומי שלנו ובעובדה שהוא בכלל קורה. כל כך הרבה פעמים הייתי מסתכלת מבחוץ על הסיטואציה – או רגע קט בתוך לידה או רגע קט בתוך פגישת לווי הריון ואומרת לעצמי ולפעמים גם לעפרית: תראי. זה קורה. יש פה אשה, יש פה לידה. הקמנו בית שמתגשמים בו רצונותינו ותפילותינו העמוקות ביותר.

ההבנה כי בית יולדות חי וקיים אף פעם לא נראתה לי מובנת מאליה.

במשך שנים ניסינו לבסס ולשכלל את המודל שלנו. הרצון להגדיל את הצוות שלנו לעוד מיילדות, המורכבות בלבנות תהליך שלם של לויי הריון, המחשבה על שיתוף פעולה עם בי"ח קפלן הסמוך, השזירה של פעילות בית יולדות במרחב המיילדותי בארץ, בנייה של תוכנה שתכיל את כל הנתונים שלנו ותיעוד של הפגישות והנתונים הסטטיסטיים, נסיונות להדברות עם משרד הבריאות, ההגעה לעוד ועוד נשים והחשיפה שלנו ושל בית יולדות לציבור – כל אלו היו מונחים על שולחננו. הריקמה והשזירה של הפתרונות והמהלכים הללו בתוך חיי היומיום של העבודה בבית יולדות היתה בלתי פוסקת. פעלנו תוך כדי תנועה ותוך כדי לידות. הכל קרה בין הלידות – הלידות היו העיקר ובזכותן כל השאר היה רלוונטי.

"קבלת" הלידות היה הדבר הכי רדיקלי שעשינו.

הדיבורים , המחקרים והחזון לחופש בלידה והעצמת האשה חשובים ומשותפים לנו ולעוד אין ספור נשים יולדות ומיילדות בארץ, אבל הקיום של מקום שמקבל לידות מחוץ לבית חולים והמחוייבות  שלנו למודל של שתי מיילדות בלידה וללידות המתקבלות רק בתום תהליך של לווי הריון היה ייחודי.

ידענו שאנחנו מקיימות "בגופנו" את ההבנות שלנו לגבי לידה, מה זה אומר ללוות אשה, לראות אותה כמיטב יכולתנו, לתת לה להוביל תוך כדי הידיעה שאנו כאן בשבילה כמיילדות, לתת לה ללמוד עוד על עצמה. ידענו שאנו משתדלות לקיים את מה נדרש ממיילדות שנמצאת בתוך התהליכים הללו ולקחנו על זה אחריות מלאה. ידענו שעצם המעשה הוא מבחן התוצאה פה. כלומר – עצם הקיום של בית יולדות ועצם האפשרות של לבוא וללדת פה, עצם הנוכחות שלנו כמיילדות בבית יולדות  – היא השינוי עצמו. לא הדיבור עליו. אם מתעקשים על סדרי עדיפויות אז העשייה קדמה פה למילים.

*

כשאת עסוקה בעשייה שכל כך חשובה לך, ולא משנה בכלל מהי, דברים מסוימים פשוט נמצאים ברקע ודברים אחרים נעלמים מעיניך. ככה זה.

*

בשנים הראשונות של בית יולדות "סיפור" הכוננות היה מינורי ולא חשוב בעיני. לא הרגשתי אותו כמעט בכלל. ליתר דיוק – לא נתתי לו מקום. העובדה שכל רגע יכולה להיות לידה ואני יוצאת לדרך, עושה סידורים לגבי הילדים וההסעות בזמן שאני בכביש 6 היתה פשוטה וברורה. הכל מסתדר סביב הלידה. הלידות  קודמות לכל כי ככה זה. האשה לא מחליטה מתי יגיעו הצירים. לא משנה איפה אני נמצאת או מה התכניות שלי. עופר והילדים הסתגלו וגלשו לתוך המציאות הזו. לפעמים אהבו אותה ולפעמים פחות. פגישות בוטלו, לוח הזמנים השתנה כל הזמן. אולי זה תרגול בחוסר שליטה, אולי זה תרגול בלהיות כאן ועכשיו …. הייתי מספרת לעצמי.

לאט לאט זה התחיל להיות קשה. הנוכחות של בית יולדות בארץ כבר היתה ברורה. המציאות של הלידות הלכה והתבהרה  והפכה לשיגרה. הפסקתי לראות בה משהו שלא יאמן.

בשנתיים האחרונות ובעיקר מאז ההפסקה של קבלת הלידות בבית יולדות במרץ 2017 , ה"סיפור" הזה של הכוננות, הסיפור שלא רציתי לשים לב אליו, התחיל לצוץ אצלי בכל מיני אופנים ומכל מיני חריצים כמו עשבים שגדלים בין המדרכות ולא אכפת להם שאין למטה אור ואף אחד לא משקה אותם.

ה"סיפור" הזה תפס חלק נכבד בהחלטה שלי ושל עפרית להפסיק לקבל לידות ולהשקיע זמן ואנרגיה בפעילות של זכותי ללדת למען הקמת מרכזי לידה עצמאיים.

אנחנו יודעות שכאשר יקומו מרכזי לידה ומדינת ישראל תבקש לראות את הסטטיסטיקה של בית יולדות ותסכים ללמוד מהניסיון שלנו, נציע מודל שבו המיילדות לא יהיה בכוננות 24/7 כל השנה ברצף.

********

העבודה כמיילדת בית היתה מספקת מהנה ומאתגרת מהרבה בחינות. אני לא מוותרת על אף רגע ועל אף רובד ממנה. בנינו מקום שבו נשים יכלו ללדת, תינוקות נולדו. אהבתי כל כך הרבה דברים: הנוכחות והחופש שלי בלידות, האחריות והעצמאות, הקשר והמפגש האנושי, העבודה בזוג. זכיתי לכל כך הרבה טוב. הטוב הזה הסתיר מעיני לעיתים דברים אחרים.

עכשיו אני מנסה לתת מקום לכל התחושות שעולות בעקבות שנות הכוננות המאתגרות שהסתיימו. במקביל לתחושות הלא נעימות בסגנון של איך נתתי לזה לקרות לי ואיך הבאתי את הגוף שלי לכזה סטרס, היד שהפסיקה לתפקד ועוד, עולות גם תחושות אחרות. אני מרגישה שאני אשה חופשית. ההחלטות לגבי מהלך חיי הן שלי. אם אני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות משהו אני עושה אותו ואם אני מרגישה שמשהו מסוים לא עושה לי טוב אני יכולה להפסיק אותו.

29. על היופי / ליודית באהבה

כשחזרתי מהחופשה המשפחתית שלנו לפני שבועיים כתבתי את הפוסט הבא ואחרי כמה ימים מת דניאל, חבר מהמושב. כך, בפתאומיות, הוא כבר לא כאן. הפוסט שכתבתי כמה ימים לפני מותו על יופי ועל לידות פתאום איבד ממשמעותו והשארתי אותו בצד. היום, אחרי כמעט שבוע של אבל עצב ומחשבות על המוות ועל החיים חזרתי אליו, קראתי אותו, והחלטתי להקדיש אותו ליודית, אשתו של דניאל, חברתי.

 

*********

בחופשה האחרונה הבנתי על עצמי עוד כמה דברים. אחד מהם היה שהיופי מרחיב את ליבי באופן שלעיתים אני חשה שאין לי מספיק מקום להכיל אותו.

ומהו אותו יופי? אני עוצרת ושואלת את עצמי . היופי הנראה לעין בולט לי בשיא תפארתו כאשר אני מתבוננת בטבע. זה יכול להיות עלה או אבן וזו יכולה להיות התבוננות בנוף גדול ועצום – תמונת מציאות שכוללת פרטים רבים, גוונים על גוונים של צבעים , שילובים בלתי נתפסים של ים ויבשה, עוצמות של הרים ועוד.

היופי יכול להיות יופין של בנותי או יופיו של בני. תווי הפנים שלהם ברגע אחד של התבוננות. רגע שבו אני בפליאה מול הדבר הניסי הזה.

היופי יכול להיות פנימי – מחשבה על אדם אהוב ויפה מבחוץ או מבפנים והוא יכול להיות גם דבר חכמה שנתקלתי בו לפתע. הבנה משמעותית על עצמי. הוא יכול להיות התפעמות ממעשה של יצירה ספרותית או פסל או תמונה.

ההבנה שהיופי לעיתים חולף ולעיתים נשאר איתי היתה חזקה מאוד. הוא יכול להיות ממשי ובתוכי.

*******

בטיול שהתרחש בארץ זרה רחוקה ויפה נזכרתי בשנות פעילותו של בית יולדות ובעשרות (אולי מאות) נשים יפות, אמיצות, חזקות, חלשות, שפגשתי בלידות. ההשתאות שלי מהיופי של אשה בלידה – בזמן החשוף הזה, בזמן הפגיע הזה, בזמן הטראומטי או המעצים הזה , התחילה אי שם בזמן עבודתי בלניאדו . עדיין הולכות איתי נשים שאת חלקן אני זוכרת בשמותיהן ואת חלקן בהוויתן.

********

כאשר פתחנו את בית יולדות והתחלתי ללוות עם עפרית נשים לאורך ההריון המפגש בעת הלידה כבר היה שונה. הוא היה מפגש לאחר הכרות ולכן הביא עמו איכות אחרת. ההבנה שנשים (וכנראה גם גברים) אוצרות בתוכן כל כך הרבה ידע ויופי היממה אותי כל פעם מחדש.

ההבנה שתפקידי כמיילדת הוא ללוות אותן בדרכן להכיר את עצמן ואת העובר או התינוק שלהן שמחה אותי כל פעם יותר ויותר. הן הלא יולדות בעצמן והעובר הלא נולד לבד (ברוב המקרים) אז מה אני מיילדת בעצם? הייתי שואלת את עצמי. למה שם התפקיד הזה הוא פועל? אני לא רוצה או לא חייבת לפחות אמרתי לעצמי לפעול כדי שתהיה לידה.

אני עדה ליופי. אני עדה לפוטנציאל היופי הטמון בלידה. ואולי אני מיילדת את האפשרות לנגוע ביופי הפנימי הזה. אני מיילדת בכל  פעם את המרחב שמאפשר לזה להתרחש ואולי גם בגלל העובדה הזו – זה כל כך חשוב לי.

*******

השיחות עם עצמי על היופי, הזכירו לי את הפילוסוף היווני סוקרטס, שאתו נפגשתי אי שם באונ' ת"א כשהייתי בת עשרים ושלש. אמו הייתה מיילדת ואביו פסל – שילוב שכנראה הוליד אדם שעסק בחכמה וביופי. במהלך חייו פגש סוקרטס את דיוטימה – הכוהנת הגדולה של מקדש אפולו והיא השפיעה עליו רבות.  דיוטימה, הסבירה לסוקרטס כי התשוקה לגוף היפה היא רק השלב הראשון בסולם שעלייה בו מובילה אל הבנה מלאה של היופי עצמו. כדי להבין מהו יופי אנו מתחילים ביופיו הפיזי של האהוב או האהובה שלנו, אח"כ אנו מעריכים את יופים הפיזי של אחרים. אח"כ אנו מבינים שהיופי שוכן מעבר למראית עין – יופי החכמה והידע, ואז אנו אוהבים גם נפשות יפות. השלב האחרון, הגבוה, הוא ההבנה על מהות היופי – הרעיון המופשט  של אהבה אוניברסאלית ומשם מבחינתי השמים הם הגבול.

*******

ככה פתאום, באמצעו של יום, כשליבי עולה על גדותיו בארץ רחוקה, הבנתי שההיסטוריה האנושית, מלבד מלחמות, מלאה גם ביופי. סיסמתו המפורסמת והעתיקה של סוקרטס – דע את עצמך – התחברה לי יותר מכל עם רגשות התרחבות הלב הפרטי שלי, מול היופי הנשגב שראיתי והרגשתי בטיול, והבנתי שאני יכולה לנצור אותו בכל רגע שאחפוץ.

28. שבע שנים ביחד

אתמול, ישבתי לכוס קפה עם ליאת חברתי ודיברנו על תמונות. אני התלוננתי על כך שלא הדפסנו כמעט תמונות בעשר השנים האחרונות ואין לנו הרבה תמונות של חיי היומיום עם הילדים. מכאן גלשה השיחה להבניית הזהות הנפרסת מול עינינו כשאנו מתבוננות בתמונות.

בעצם , אמרנו, התמונות מאפשרות לנו לספר לעצמנו את הסיפור של חיינו כפי שאנחנו בוחרות לזכור אותו ולחיות אותו. את הדברים הפחות טובים אנחנו בד"כ משתדלות לשים בצד  והתמונות הלא מחמיאות לא ייכנסו לספרי התמונות המודפסות.

********

ההרהור בתמונות תופס אותי בבליל של זכרונות ומחשבות על בית יולדות. בשבועיים האחרונים, עפרית ואני מוצאות את עצמנו נזכרות בהרבה דברים שקרו במהלך שבע השנים שבהן פעל בית יולדות. לפני שבוע שוחחנו בטלפון, על הבוקר, את השיחה היומית שלנו, ומצאנו את עצמנו גולשות  עם הזכרונות לתוך החודשים הראשונים ראשונים של בית יולדות. הבנו שלכל אחת מאתנו היה בראש סיפור קצת שונה. השוונו גרסאות והתרגשנו. כל כך הרבה דברים קרו שם בתקופת הטרום בית יולדות הזו. עפרית עדיין עבדה עם טובה בלידות בית, אני עבדתי בלניאדו וחודשים ארוכים קנינו רהיטים, עיצבנו, תכננו וצבענו.

כשאמרתי לאריאלה, האחות האחראית על  חדר לידה בלניאדו שאני עוזבת ומתכננת לפתוח מרכז לידה עצמאי, זה היה בפסח. הפתיחה היתה מתוכננת לראש השנה. אריאלה לא הופתעה ומאוד פירגנה . קבענו שאעבוד עד סוף אוגוסט ואכן היום האחרון שלי כמיילדת בחדר לידה לניאדו היה ב31/8/2011.

מכיוון שעפרית כבר גרה בפוקס 15 גדרה , מעל בית יולדות, יכולנו להתחיל לפגוש נשים גם לפני הפתיחה הרשמית וכך קרה שכמה לידות "הסתננו" עוד לפני הפתיחה. שלי ואסנת ילדו בחדר הקטן כשעדיין לא היו רהיטים בשאר החדרים. נטלי ונעמה התחילו להיפגש אתנו בקיץ והיו אמורות להיות היולדות הראשונות לאחר הפתיחה הרשמית. הן היו הראשונות שבאו ללווי הריון במתכונת של שתי מיילדות (אז עוד היינו נוכחות שתינו בכל פגישה!). בין לבין תכננו את ערב הפתיחה החגיגי וקבענו אותו ל21/9 כדי שיהיה לנו יעד מדויק ונסיים הכנות אחרונות.

********

מי בכלל חשבה על כל מה שאנו הולכות לעבור ביחד. לא יכולנו לדמיין. אני מרגישה היום שמעבר לחדשנות של המודל שהצבנו כאן במרחב והמשמעות העמוקה של ליווי נשים בהריון בלידה ואחרי הלידה , העובדה הכי משמעותית עבורי בשבע השנים האחרונות היתה העבודה המשותפת עם עפרית. כשהחלטנו לעבוד במודל של שתי מיילדות בלידה ולהקים ביחד, בשיתוף מלא את בית יולדות לא תארנו כמה העובדה הזו תהיה משמעותית עבורנו כי לא יכולנו בכלל לדעת מה היא תביא איתה – גם ללידות וגם לחיים הפרטיים של כל אחת ואחת מאתנו. כשאת עובדת בזוגיות כל כך צמודה אי אפשר להתעלם מדברים. מישהי אחרת תמיד רואה אותך.

אני מאמינה שכל זוגיות היא מקום שמאוד מאפשר גדילה והתפתחות. כשדיברתי עם ליאת אתמול על הבנות שלנו ועל בני הזוג שלנו אמרתי לה שבגלל שזוגיות (כמו הורות) היא כל כך אינטנסיבית ויש הרבה חיכוך, דוקא בגלל זה, אנחנו יכולות להבין עוד על עצמינו ולהגיע למקומות יותר טובים עם עצמינו (ורק אז גם הביחד יכול להרויח מזה). הצמידות הזו לא מאפשרת לברוח. בני בזוג שלנו  יודעים לזהות אצלנו את תנועות הגוף הקטנות, את העוית בפנים, בעין , בקצה הפה, את הטון המשתנה פנים מול פנים או בטלפון כשמשהו קורה. בני או בנות הזוג שלנו מכירים אותנו מבפנים לעיתים כפי שאנו מכירות את עצמינו או יותר מכך ובעיקר – מכירים אותנו בדרך אחרת. התמונה הנגלית לנו בבואנו לראות אדם אחר היא שונה מהתמונה בה רואה האדם את עצמו.

********

עפרית ואני התמודדנו עם המציאות הזוגית הזו לא פעם. מכיוון שתנועת החיים היא גלית לעיתים היה קל ולעיתים קשה. היה לנו מזל – היעוד המיילדותי היה כל כך חזק ועמוק אצל שתינו שלא ויתרנו ולמען המשך קיומו של בית יולדות המשכנו הלאה. ברוב המקרים החלטנו לקחת את הקשיים בינינו לטובת גדילה והתרחבות פנימית . במבט לאחור אני יכולה לומר היום  שזה היה (ועדיין) אדיר, שזה היה החלק הכי מלמד ומצמיח מבחינתי בכל שנותיו של בית יולדות. ככל שהבנו עוד על עצמנו – על הילדות שלנו, על הדפוסים שלנו שגורמים לנו לפעול בהווה כך או אחרת, יכולנו להרחיב  עוד את האפשרות והרצון שלנו להיות ביחד, וגם את אפשרות ההכלה והתמיכה שלנו בתהליכים עם נשים אחרות שליווינו.

*******

בואי נעשה לעצמנו טקס קטן של פרידה מבית יולדות, אמרה לי  עפרית השבוע. זה צריך להיות משהו נעים ונחמד, אולי נלך להרים כוסית באחת ממסעדות הדגים  בנמל אשדוד שפעם הלכנו אליה אחרי לידה. אנחנו צריכות לציין זאת לעצמינו אפילו שאנחנו לא נפרדות. עברו שבע שנים עם כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה תינוקות, כל כך הרבה רגשות.

********

אני מרגישה שאנו רק מתחילות להבין מה היה פה. במהלך השנים היינו כל כך עסוקות בלעשות, להבין, לעודד, להכיל, לתמוך, לכעוס, ללמוד, ליפול, לקום, לבכות, לצחוק וגם – לדבר בטלפון ולהיות בכוננות.

ועכשיו ? לאט לאט יתחיל משהו חדש. המשהו החדש הזה יכיל בתוכו את כל מה שהיה והיינו עד כה – כמו נבט שבוקע מתוך האדמה ונראה לעיננו לראשונה, אבל בעצם מכיל את כל מה שהאדמה יכלה לתת לו כצידה לדרך.

הנבט שלנו יכיל המון אהבה ואת כל התמונות שעולות – אלו שאנו רוצות לזכור ואלו שאנו רוצות לשכוח, אבל יהיה בו גם משהו חדש לגמרי.

27. תנועה במישור

מה זה "זכותי ללדת"? שואל אותי ינון מהאוזן בר בתל אביב, בעוד אני מתכתבת איתו לגבי חשבונית מהאירוע שלנו אצלם לפני שלושה חודשים. זו עמותה? זו תנועה? מפלגה? מלכ"ר? קטעים, אני אומרת לו, זו שאלה שעולה לעיתים קרובות ולי עצמי לא ממש ברור איך מגדירים מה.  על דרך השלילה, אני חושבת איתו בקול רם – זו לא עמותה, לא מפלגה, לא מלכ"ר. אז כנראה "תנועה". תנועת נשים שקמה כשהחליטו לסגור את בית יולדות שלנו לפני שנה וחצי (עוד מעט).

המילה "תנועה" חביבה עלי ואני ממשיכה לגלגל אותה על הלשון.

"האיבר היפה ביותר בגוף הוא התנועה" כותבת רירי סילביה מנור בשיר קצרצר שאני אוהבת.

כן, נכון, אנחנו תנועה. רוצות לזוז, להזיז, לשנות. אנחנו חולמות ביחד, חושבות ביחד, מתכננות ביחד, מתעייפות ביחד וממשיכות ביחד. הכל תוך כדי תנועה.

רק ביחד אפשר היום לעשות דברים – אנחנו מחזקות אחת את השניה . בזכות העובדה שעפרית ואני מפתחות זוגיות מיוחדת כבר לא מעט שנים, אנחנו מביאות לתוך תבשיל הביחד של זכותי את נסיונינו האישי-זוגי. למעשה כל אחת מצוות הניהול מביאה  ומוזגת פנימה את נסיונה שלה. לכולנו ברור שכל אחת ואחת משמעותית וחשובה כולל אלו מאתנו שהיו בפנים ויצאו. כיום, אנחנו שבע נשים שמובילות את העגלה. המיקום שלנו משתנה כלפיה – מישהי דוחפת מאחור ועוברת קדימה, מישהי הולכת בצד ושמה יד מצידי העגלה , מישהי שמה יד על כתף חברתה ושוב משנה מקום וכך הלאה. התנועה בלתי פוסקת , הקצב שלנו והנוף שלנו משתנה גם הוא. כן, הנוף משתנה ממש.

בימים אלו אנחנו נמצאות במישור. החלטת בגץ הדרמטית מלפני חודש גורמת לנו לתהיות ומחשבות לגבי אנה פנינו כעת, ההבנות כי הדרך ארוכה ורבה מתיישבות במקומן , נשים ואנשים רבים רוצים לעזור ולתמוך. רעיונות נפלאים לכוונים נוספים חדשים וישנים מתווספים כל הזמן. ההבנה כי אנו זקוקות למימון ארוך טווח קמה איתנו בבוקר והולכת איתנו לישון בערב. יש המון אתגרים.

תחושת המישור נעימה מחד כי היא מאפשרת הליכה מדודה ונעימה ומצד שני בגלל העדר דרמה, פחות סוחפת אחריה את הציבור.

"אני הולך במישור ונהנה" כתבה יונה וולך, בגוף זכר, ואני מנסה להתחקות אחר צעדיה.

********

תנועת זכותי ללדת נולדה מתוך שבר וכאב ויצרה שינוי במציאות. כבר היום אנחנו מרגישות שהשיח על לידות בית, על הקמת מרכזי לידה הוא אחר מאשר היה מלפני שנה או שנתיים. המון נשים שפעם לא היו מעלות על הדעת ללדת בבית חושבות על זה ועושות את זה והגענו למצב שאין מספיק מיילדות בית בישראל. כל כמה ימים מתקשרת אשה שלא מצליחה למצוא מיילדת בית כי כולן מלאות.

אני מאמינה שמציאות זו – שבה השיח גדל, הידע הפנימי של המוני נשים מתחיל להתגלות, גברים שפעם לא התחברו משום כוון לנושא רואים בו שליחות או לפחות נושא חשוב ממש בהווית החיים – אבל ה"שטח" עדיין לא מוכן – היא זמנית, והיא חלק מהותי מהאופי של המישור הנוכחי. זוהי מציאות של בין לבין. כמו בהנקה: לעיתים התינוק רוצה יותר ממה שיש כרגע ולוקח לאמו יום יומיים לייצר מספיק  חלב כדי להשביע את רעבונו. בזכות הדרישה שלו, הבלתי פוסקת, הגוף שלה מבין שצריך לשנס מתניים מח ושדיים ומייצר עוד.

*********

לאורך כל כתיבת הפוסט הזה אני מהרהרת במילה מישור שעולה לי שוב ושוב ואחרי שגלגלתי על הלשון את המילה תנועה אני עושה את זה איתה. זוהי מילה סגורה ולא פתוחה כמו תנועה ועם זאת את ה- או ניתן להגייה ארוכה ארוכה. גם הוא יכול להיות המשכי ורציף.

כאשר אני נתקלת במילה כזו שמושכת את תשומת ליבי בטקסט של מישהו אחר או שצצה ועולה מתוכי אני אוהבת לפתוח מילון. החיפוש במילוג המילון האינטרנטי לא מספק אותי בד"כ ואני פותחת גם הפעם מילון אמיתי- מילון ספיר עברי עברי.

מישור: 1. שטח ישר שאין בו גבעות  ובקעות. 2. תחום , שטח (מישור אישי) 3. צדק, יושר.

ואו, לא זכרתי את ההקשר לצדק ויושרה. גילוי של בוקר.

גם התנועה שכתבה עליה רירי סליביה מנור וגם ההנאה שכתבה עליה יונה וולך מתחברות לי עכשיו יותר מאשר קודם לזכותי ללדת ולהליכה במישור.

 

26. פירוק

כל תא בגוף חייב להתפרק כדי להתחלק אומרת לנו אפרת, כשאנו יושבות ביחד לפגישת "סיכום" אחרי הלידה. עברו כבר כמעט שבעה שבועות ואנחנו יושבות ביחד ומדברות על הלידה ועל התקופה האינטנסיבית של האחרי.

כדי להגיע לפעולת החלוקה התאית שהיא הפעולה שמאפשרת את הגדילה וההתרחבות של הגוף שלנו, והפעולה המאפשרת את יצירת העוברים שלנו, התא  – המקום הכל כך מרוכז, "קטן" ועם זאת המקום שהוא גם עולם ומלואו – חייב להתפרק.

********

רוב הנשים חוות פירוק כלשהו בלידה. יש כאלו שזה קורה להן כבר בסוף ההריון ויש כאלו שזה קורה להן אחרי הלידה , אבל רובנו מרגישות את החויה המטלטלת הזו של פירוק הגוף בלידה.

עבורי תחושת הפירוק נחוותה בלידה הראשונה והשלישית. בלידה השניה  זה קרה לי אחרי.

בלידה הראשונה, ממש לקראת הסוף, כפות הידיים והפה שלי נתקעו במין מצב מוזר ולא יכולתי להזיז אותם. הצוות הרפואי נלחץ בטירוף. נכנסו עוד ועוד רופאים לחדר – עובדה שהחמירה את המצב לחלוטין. היום, 19 שנה אחרי, אני מבינה את הסיטואציה ויודעת להסבירה במונחים פיזיולוגיים ונפשיים. אני יודעת שפגשתי שם משהו מאוד עמוק . משהו שידע שאני עומדת להפוך לאמא. שני המקומות הללו – הידיים והפה, שמסמלים את המגע והתקשורת יותר מכל ידעו משהו על חווית האימהות שחוויתי בתור ילדה ופחדו מאוד. התאים שלי ידעו  שאני עומדת להיות אמא בעוד דקות ספורות והגיבו. אני הרגשתי שאין לי כל שליטה על הגוף שלי ועופר חשב שאני הולכת למות. ברגע ששירה נולדה והושמה עלי הכל השתחרר.

בלידה השלישית לקראת הסוף היה לי כאב מוזר שלא קשור לכאב הצירים – כאב חזק ומטלטל בעצמתו בצד ימין שהסיט את תשומת הלב שלי מהעובדה שעוד רגע נעמי יוצאת והיא תהיה פה איתי. הכאב היה כל כך חזק ורציף. לחשתי לעפרית ומאיה המיילדות שלי – "תעזרו לי" . לא היו לי כוחות, הייתי חלשה, ופשוט ויתרתי. כשנעמי נולדה דקות אחר כך- זה עבר.

*******

היום, נסעתי עם עופר לגדרה וביחד עם עפרית התחלנו "לפרק" את בית יולדות. התחלנו למיין, לארוז, לפרק מדפים ולהוציא רהיטים. ניקינו פרקנו מיינו, קראנו ברכות שקיבלנו, הסתכלנו שוב בתמונות מהלידות. בינות לעצב וההתרגשות, הזיכרונות הרבים הצפונים בקירות ובחפצים, הזכרנו לעצמנו שאנו עושות זאת גם כדי לפנות מקום למשהו חדש.

********

כשאפרת נתנה לנו אתמול במתנה את הדימוי של הפירוק התאי ראיתי לנגד עיני את פירוק בית יולדות הפיזי (כי הרוחני לעולם לא יתפרק) ובעקבותיו צמיחה ובניה של עשרות בתי יולדות בישראל- מרכזי  לידה עצמאיים שקמים בכל עיר.

כמו שבלידה אנו צריכות להתפרק, להשיל, ורק אז להתרחב אל עבר עוד ילד ואל עבר האימהות, גם פעולת הפירוק הנוכחית, אני אומרת לעפרית ועופר בזמן העבודה ובזמן שהדמעות שלי מציפות את עיני והכל מטשטש, הכרחית כנראה בשביל שינוי וצמיחה.

25. I think its not possible for you

( סיפור בעקבות החלטת בג"ץ והמחשבות להמשך )

כשהיינו בני 28 נסענו עופר ואני לנפאל לטרק של חודש באזור ההימלאיה. היינו יחסית "מבוגרים" מול כל התרמילאים שפגשנו, שהיו פחות או יותר בשנות ה-20 המוקדמות של החיים. שנינו עבדנו, היינו אחרי שנות לימודים באוניברסיטה ואחרי הכרות עם עצמינו ואחד עם השני. המחשבה על טיול בהימלאיה עלתה ביחד עם ההבנה המשותפת שאני אוהבת טיולים וטבע אבל הגוף שלי יחסית חלש ולפעמים פשוט אין לי כח. אבל ממש. בצבא, הייתי מדריכת טיולים ופעמים רבות כאשר היה טיפוס רציני הייתי מסיימת את המסלול בסוף… אחרונה.

********

כשהגענו לפוקרה בנפאל , העיר ממנה יצאנו לטרק, בעודנו מבררים פרטים על הטיול עצמו, הבנו שיש מקצוע שנקרא "פורטר" שזה סבל שסוחב לתרמילאים את התיקים וכך הם יכולים לתת פרנסה למקומיים ולהנות מטיול ללא המוצ'ילה הגדולה. שנים לפני כן, כאשר טיילנו בדרום אמריקה, לא היה דבר כזה . בהתחלה, האפשרות הזו – שמישהו יסחוב עבורנו את התיקים נראתה  מוזרה עד כדי לא אפשרית עבורנו אך עד מהרה התרגלנו לרעיון והחלטנו לחפש פורטר כזה.

מצאנו את האם, שהיה נפאלי נחמד שידע אנגלית טובה ויחד איתו התחלנו במסענו. מכיוון שטסנו במטוס קטן לתחילת המסלול היה נראה לנו שהטיפוסים יהיו סבירים ואין לנו בעיה לעמוד בהם. ככל שעברו הימים התחברנו עם האם וניהלנו שיחות פתוחות על החיים. הוא הבין די מהר שאני לא "מיטיבת לכת" גם בגלל הקצב שלי וגם כי בסוף כל יום נשפכתי לגמרי, והיה מציע לנו לעצור לישון במקומות שלא איתגרו אותנו יתר על המידה מבחינת המרחקים. אנחנו מצדנו נהנו בטירוף מעצם השהייה במקומות המדהימים האלו, ממזג האויר, מלהיות ביחד ופשוט מההתמסרות לדרך ולהליכה עצמה.

ההליכה בהרים היתה מדהימה והדרך כל יום יפה יותר ויותר. לא זוכרת כמה ק"מ הלכנו כל יום אבל הסיפוק היה אדיר. יום לפני אחרון כשהגענו למקום בו אנו רוצים לשכב לישון הוא סיפר לנו שישנו הר בקרבת מקום , שנהוג לטפס עליו השכם בבוקר כדי לראות ממנו את הזריחה ויש נוף ממש יפה. הוא שאל האם נרצה לעלות, כי לא ממש חייבים. הוא ציין שוב ושוב שזה טיפוס רציני. לסיכום אמר שאפשר פשוט להמשיך לכוון סוף המסלול ולוותר על זה.

גם אני וגם עופר חייכנו ושמחנו על הצעתו.

אוקי, בסדר אנחנו בעד. אמרנו כמעט פה אחד….

כמה זמן זה ייקח עד למעלה? שאלנו.

שעה שעתיים.

סבבה. ברור שנלך על זה, אמרנו.

ואז השתררה דממה.

I THINK ITS NOT POSSIBLE FOR YOU

הוא אמר והסתכל עלי.

*********

מאז, עברו 21 שנים. שנים בהם נולדו לנו ילדים, עזבנו את תל אביב, החלפנו עבודות , גדלנו ביחד ולחוד והתפתחנו כל אחד בכוון שלו. המשפט הזה, שאמר לי האם בערב לפני הטיפוס, מלווה אותי ואותנו כל הזמן. מדי פעם כשאנחנו מרגישים צורך להזכיר לעצמינו שאנחנו יכולים , כשעולה משהו שממש מאתגר אותנו או אפילו נראה בלתי אפשרי  – אנחנו אומרים אותו אחד לשני וצוחקים.

24. אקטיביזם

אתמול בבוקר הלכתי למכולת במושב. שכנה פגשה אותי ואמרה שהצטערה לקרוא בפייסבוק על התוצאות של הדיון בבג"ץ.  ממש מתסכל היא אמרה, והרגשתי שהיא פותחת בנאום קטן. כשהיא ראתה שאני מקשיבה ומחכה להמשך, היא שאלה בעדינות האם אני מתכוונת להמשיך עם כל הבג'רס הזה. קשה לחיות פה גם ככה, היא אמרה. למה את צריכה להשקיע כל כך הרבה בשביל נשים תינוקות ומצב הלידה בישראל… זה לוקח ממך המון אנרגיה, מוסיף שיערות לבנות, פחות זמן להיות בבית, ומישהו משלם לך על זה? את עושה עבודה חשובה, ברור, אבל אולי זה סימן ש… די?  סגרו את בית יולדות, ניסיתן, התאמצתן, ו..? אולי מעכשיו תעשי לביתך ותפסיקי עם כל האקטיביזם הזה? את עם רגליים על הקרקע ועיניים פקוחות – רואה מה קורה פה. כל דבר נגוע בפוליטיקה ושמרנות. מה הסיכוי שיקרה שינוי?

********

הלכתי ברגל הביתה ובדרך  עברתי ליד הקרוואן של בר שבו הייתי בלידה לא מזמן. נזכרתי בשיחה שלנו כמה חודשים אחרי הלידה.

את יודעת, אמרתי לבר, אני כל כך אוהבת להיות בלידות, כל כך אוהבת את העבודה שלי, אבל אני גם רוצה משהו יותר גדול. אני רוצה שינוי אמיתי ועמוק שיקרה מסביב. אני רוצה שאנשים יבינו את משמעות הלידה. את הכח שלה כשער בין לבין. את הפוטנציאל הטמון בה. אני רוצה שתהיה אפשרות אמיתית פשוטה ללדת ללא הפרעות מיותרות. בתשומת לב, בתמיכה, בהקשבה, בבריאות. אי אפשר להמשיך עם המציאות הנוכחית . הידע חייב להיות זמין ופשוט עבור הנשים והגברים, ההחלטה לגבי הלידה צריכה להיות שלהם, לווי בלידה מחוץ לבי"ח לא אמור לעלות כסף, הפריפריה שוב מפסידה – גם בנושא הלידה… ועוד.

בהמשך השיחה, אמרתי לבר : את יודעת, הדרך הזו, שבחרתי ללכת בה והיא כנראה בחרה אותי, היא גם הדרך אלי. לתמי. גם לתמי הילדה הקטנה וגם לתמי האשה הגדולה.

הדרך הזו, ואולי אקרא לה מהיום דרך הלידה , מאפשרת לי לבוא לידי ביטוי ולכן אני אוהבת אותה והיא חשובה לי. היא מאפשרת לי עוד קצת להבין אותי את הילדים את עופר ואת העולם ומראה לי לעיתים דברים נסתרים. מאפשרת לי עוד ועוד להיות גם בלא נודע ובעכשיו.

********

כשהגעתי הביתה, הבנתי למה השאלות ששאלה אותי השכנה במכולת אף פעם לא הטרידו אותי, ועם זאת לא ידעתי מה לענות לה. הבנתי שאני עושה את "זה" עבור עצמי.

********

ברור שאני רוצה מציאות טובה יותר של לידות, מציאות שבה הבריאות הפיזית והנפשית שלנו תוכל להתקיים בלידה ואני רוצה זאת עבור כולנו . ברור שאני פועלת  עם צוות של נשים מופלאות שמאמינות בכל ליבן בדרך ומוכנות גם הן להשקיע המון עבודה כדי שיקרה שינוי – כדי שנוכל ללדת בחופש באחריות ברוך באהבה . כדי שנשים וגברים יוכלו להתחיל את ההורות שלהם בתמיכה ויקבלו הכרה לצרכים שלהם. אני עושה מה שאני עושה כדי שתינוקות יוכלו להיוולד לידיים אוהבות.  אבל…

אקטיביזם זה לא אלטרואיזם. אני משננת מה לומר לשכנה בפעם הבאה שנפגש…. זה דיוק של הצרכים שלי, של היכולות שלי, של הלב והרחם שלי. של מי שאני. לכן, השאלה מבחינתי היא לא האם אני ממשיכה ואנחנו ממשיכות לנסות להשיג את מטרותינו – אלא איך ובאיזו דרך או דרכים נעשה זאת. פסק הדין הנוכחי הוא רק נקודה על פני רצף של שינוי שהחל וימשיך.

לעצמי, אני ממשיכה ואומרת, שאני מקווה להצליח לעשות ולהיות בדרך הזו במידה הנכונה.  במידה של איזון בין מי שאני יכולה להיות בעולם בכל עוצמתי לבין אפסיותי מול הטבע והכוחות הגדולים ממני בהרבה. ואז עולה חיוך, וכל הרצינות התהומית הופכת לקלילה. נכון, גם כאן אני חושבת לעצמי, זה כמו בלידה.

 

 

23. לידה

לאחר חודשיים וארבעה ימים של המתנה וציפייה דרוכה קיבלנו אתמול את פסק דין שלו חיכינו. שני שופטים כתבו שמרכז לידה טבעי הוא כמו בית חולים ולכן צריך רישיון של בית חולים, ושופט אחד, ששמו ייזכר לעולמים, עופר גרוסקופ, כתב: לא נכון. מרכז לידה הוא לא כמו בית חולים כי לידה היא דבר טבעי. היא אינה הליך רפואי. הטיפול שניתן על ידי הצוות המקצועי במרכז הלידה אינו הופך אותה להליך רפואי.

העצב שעלה עם ההבנה שהפסדנו במערכה עדיין נמצא. השעות שעברו מאז הן רבות אבל גם מעטות. המחשבות המתרוצצות במח, הדמעות שצצות ונעלמות, הילדים שלי, עופר עפרית וחברות צוות זכותי ללדת – כל הזמן פה. כל הזמן איתי ובתוכי.

אנחנו כל כך רוצות לעשות שינוי. אנחנו מביאות כל כך הרבה טוב. משהו חייב לקרות. זה כל כך מתסכל.

********

בבוקר אתמול, כמה שעות טובות לפני שהגיע לידי פסק הדין, נתקלתי בסרטון על בחורה יהודיה בת 27 מאמסטרדם, שמתה באשויץ – אתי הילסום. את ספרה של אתי קראתי לפני שנה והרגשתי שאם הייתי צריכה לבחור ספר אחד לקחת עמי לאי בודד הייתי לוקחת אותה. את אתי. את ספרה. אתי כותבת יומן במשך שנתיים ובו היא מתארת את חייה התוססים מלאי האהבה, היופי, האכזבות, הקשיים, בזמן הכיבוש הנאצי. אתי מצליחה לראות את היופי העז והברור גם כשהמציאות היא קשה מנשוא. גם בגרמני היא מוצאת טוב. היא בוחרת להכנס למחנה ריכוז למרות שיש לה אפשרות בחירה כדי לתמוך באנשים ולהראות להם את הטוב שבתוכם. את הטוב שבחוץ. לא יכול להיות שנתקלתי בך שוב אתי, אתמול בבוקר, במקרה.

********

עפרית ואני, צוות זכותי ללדת ועוד נשים רבות היום בארץ, בוחרות להביא טוב למציאות שלנו דרך הלידה. אנחנו בטוחות שיש בלידה אפשרות אמתית לתיקון. אנחנו רוצות אפשרות ללדת בבריאות בתמיכה ובכבוד כדי לשנות עוד משהו קטן בעולם . אנחנו רוצות להסיט את כף המאזניים טיפה לעבר  הטוב. אנחנו יודעות שלא משנה הטרמינולוגיה שנבחרה בפסק הדין או השפה המשפטית בכללותה או הפרשנות הזו או האחרת. אנחנו יודעות שאנחנו בדרך הנכונה וקורים בה כל מיני דברים ואנחנו ממשיכות.

********

בערב, לאחר שיחה עם עפרית דינה מור נועה וסיון (צוות זכותי) הלכתי לישון ולקחתי לידי את הספר שאותו אני קוראת עכשיו. היו לי עוד כמה עמודים אחרונים ופתחתי במקום שבו הייתה הסימנייה. זה מה שהיה כתוב בו:

"פשעים נגד ילדים ונשים לא נחשבו פעם פשעים. רק בעת האחרונה הוכר השימוש בכח נגד נשים וילדים כהפרה של זכויות אדם בסיסיות… עד שהתנועה הפמיניסטית הגדירה אותם ככאלה הפושעים נהנו מחסינות של החוק.(…) בעשרים השנה האחרונות נערכו רפורמות במערכת המשפט בהשראת התנועה הפמיניסטית והן פתחו את הדלת מעט יותר בפני נפגעי פשעים מיניים ומשפחתיים שדרשו משפט צדק בבית המשפט. התמיכה העממית הרחבה עודדה עוד ועוד קורבנות להיחשף ". (ג'ודית הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 266 ,1997, ארה"ב).

********

מערכת המשפט הישראלית אינה שונה ממערכת המשפט האמריקאית : גם אצלנו החוק והצדק לא תמיד הולכים ביחד. גם אצלנו כנראה יידרש עוד זמן לשינוי של ממש. אני מאמינה שגם פה התמיכה העממית הרחבה של הנשים והגברים, שמתחילים להבין את המשמעות של ההריון הלידה והתקופה שאחריה – יכו גלים והאדוות שלהם בסופו של דבר יצרו את השינוי. אני גאה להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

22. המתנה

המתנה מלשון להמתין או המתנה מלשון מתנה (כמו מתנה ליומולדת), מזכירה לי את המילה באנגלית PRESENT שזה גם הווה וגם מתנה. השפה או הלשון טומנת בחובה פעמים רבות צרופים או "איחודים" שכאלו שמעניין אותי להסתכל עליהם עוד.

אנחנו ממתינות לפסק הדין. כמו בחודש האחרון להריון, גם כאן ברור שתהיה בסוף לידה. אבל מתי יגיע הסוף הזה? קרן גדסי לימדה אותנו פעם תרגיל שאנו עושות עם נשים לקראת הלידה, שנקרא: "מה אני יודעת ומה אני לא יודעת על הלידה הקרובה". זהו תרגיל שאני אוהבת כי הוא מנכיח בעת ובעונה אחת ודאויות וחוסר ודאויות. בדרך כלל אין ביניהם איזון אבל אני אומרת לעצמי שזה בסדר.

אז מה אנחנו יודעות ומה אנחנו לא יודעות על פסק הדין? אנחנו יודעות שהוא יגיע. תהיה לידה. אנחנו לא יודעות איך יראה התינוק ולמי / למה הוא יהיה דומה ואם בכלל יהיה דומה. אנחנו יודעות שזה יקרה בקרוב אבל לא יודעות מתי. אנחנו יודעות שהוא ישפיע על חיינו ועל המציאות בארץ לא משנה מה הוא יביא איתו. אנחנו יודעות שההריון איתו כבר השפיע ונתן את אותותיו. אנחנו יודעות שעשינו כל מה שאנו יכולות בשביל הלידה. אנחנו יודעות שאנו אמהות טובות דיינו.

ואני יודעת שהדבר הכי בולט בתקופה זו של הידיעה והאי ידיעה הוא ההמתנה.

אני מרגישה אותה בעיקר בקושי לעשות דברים אחרים. אני מרגישה שההמתנה לתינוק הזה, לפסק הדין, תופסת נפח ממש כמו המתנה ללידה. רוב הנשים בסוף ההריון מאותגרות על ידי הציפייה. זו ציפייה שונה ממה שאנו בדרך כלל מכירים. לפני אירוע גדול אנחנו בדרך סופרים את הימים, לעיתים את השעות. אנחנו מכינים רשימה ויודעים פחות או יותר לעשות סדרי עדיפויות לפי השעון המתקתק. וכאן? בחודש התשיעי? אנחנו מחכות לאירוע גדול, משמעותי, לעיתים מטלטל ואיננו יודעות כלל מתי יגיע! איפה אהיה כשיתחילו צירים, איפה יהיה בן הזוג שלי באותו הרגע, האם זה יהיה יום או לילה. נכון שיש תאריך משוער אבל הוא פרוס על פני חודש ימים! יש נשים שיולדות בשבוע 37 ויש נשים שיולדות בשבוע 42 ואלו הן נשים שיולדות "במועד". זוהי המתנה שלעיתים נעימה ולעיתים קשה מנשוא. לפעמים יש יום כזה ויום כזה. ככה זה.

אז מה יהיה? איך אחזיק מעמד עד ללידה? אין לי כבר סבלנות! נמאס לי, חם לי, קר לי, כבד לי, כואב לי. כמיילדות, אנחנו שומעות את זה לא מעט. כמיילדות, אנחנו משתדלות לתת הכרה למקומות האלו כי הם מאוד מאוד מאתגרים- לעיתים יותר מן הלידה עצמה. אמרה לי פעם מורה ליוגה שליווינו בהריון שהיא מלמדת כל הזמן על להיות בהווה, על הרגע הזה, אבל כאן – בסוף ההריון – זה קשה מנשוא.

אז מתי יהיה פסק דין לבגץ שלנו? אני לא יודעת אבל כנראה שהוא יוולד בקרוב, בשבועות הקרובים. אני נותנת לעצמי הכרה ומפנה מקום להמתנה. אני נזכרת בה בדרך כלל או כשמישהו שואל אותי "יש חדש"? או "מה קורה עם הבגץ?"  או כשאני מרגישה שיש בי פחות אנרגיה מבדרך כלל. הציפייה ללידה או ההמתנה למשהו יכולה להיות "תירגול" או "מתנה" או "שיעור" אבל היא גם ילדה בפני עצמה. אני מזכירה לעצמי שהילדה הזו תופסת מקום ויש לה נוכחות וזה בסדר גמור להפנות גם אליה תשומת לב, לתת לה הכרה, ויש סיכוי שאז תכנס עוד נשימה.

21. הכל צפוי והרשות נתונה

כל כך הרבה פעמים בחיים הרהרתי במשפט הזה שנאמר על ידי רבי עקיבא. הכל צפוי והרשות נתונה. מה זה אומר. מה החלק שלי אם הכל צפוי ומתוכנן, האם אני יכולה באמת להיות אחראית על חיי, מה קודם למה ואיך שתי האמירות הללו מתיישבות בכלל יחד. האם יש לנו בחירה חופשית?

השבוע, כאשר בעוד כמה ימים אגיע בפעם הראשונה להיכל הצדק – בית המשפט הגבוה, נזכרתי בו שוב.

תוך כדי ההכנות לבג"ץ יש רגעים מכוננים. רגעים כאלה שגורמים לי לחשוב שהיה שווה. לפני כמה ימים היה לי רגע כזה. עפרית נתנה לי טקסט בודהיסטי שמדבר על לעשות טוב ועל לשחרר. "כשאנחנו בשטח, עובדים ללא תוקפנות למען שינוי, חשוב לזכור שגם אם העניין המסויים שלנו לא ייפתר אנחנו מוסיפים שלום לעולם. עלינו לעשות ככל יכולתנו ובעת ובעונה אחת לוותר על כל תקווה לתוצאות", כתוב שם. קראתי את המשפט שוב ושוב. האם זה אפשרי לוותר על תקווה לתוצאות חשבתי לעצמי. לאט לאט, ככל שעבר אותו יום הבנתי שכן. זה אפילו לא כל כך קשה.

המסקנה עצמה – שמה שלא יהיה, מה שלא יקרה, יתווסף שלום לעולם בזכות כל מה שעשינו בשנה האחרונה בנושא הלידות מחוץ לבית חולים מאוד עזרה לי, ואז ניסיתי לשחרר גם אותה. אבל אם הכל צפוי אז למה בכלל לטרוח כל כך, מתפרצת מחשבה חדשה.

********

כל כך הרב פעמים במסע האמהות שלי אני מרגישה את אותו הדבר: איך אני יכולה לרצות הכי טוב עבור ילדיי ובמקביל לשחרר אותם לחלוטין? לתמוך, לחזק, להביע את דעתי, לכוון, להגן וגם לסמוך שבאמת הכל קורה כפי שהוא צריך לקרות גם בלעדי?  בלידה זה יותר קל עבורי. אני סומכת לחלוטין על הגוף ועל הלידה אבל יודעת שאם צריך לפעול אני פועלת.

לא מזמן אמרה לי אשה אחרי לידה, שהיא חושבת שהיתה לידה טובה כי כל מה שהיא ציפתה לו בלידה קרה. כששאלתי מה זאת אומרת, היא אמרה: ידעתי שמה שצריך לקרות יקרה וזה אכן מה שקרה.

********

כשהגענו עפרית אני וסיון ביום ראשון לפגישה מסכמת אצל עורכי הדין נדרכתי שוב. מי יהיו השופטים, מה יהיו הטיעונים שלנו בסופו של דבר. האם העובדה שהתמקדנו בטיעונים המשפטיים/ חוקיים ולא המקצועיים/ רפואיים תועיל? איך אצליח להיפרד מהעלבון שחשתי בקוראי את תגובת משרד הבריאות לעתירה שלנו? למרות שאני יודעת שהתגובה שלהם לא אישית נעלבתי. ממש. איך אצליח לא להתרגש שוב מהפער התפיסתי האדיר בתפיסות העולם. האם זה בכלל יכול לקרות לי.

לקראת הפגישה וגם במהלכה הרגשנו שאנו סומכות במאה אחוז על גלי גרי ואיציק עורכי הדין שמלווים אותנו, אבל האם השופטים יתנו להם בכלל במה לדבר?

איך אפשר להתחיל הסביר לשופטים מהו ההבדל בין חדר לידה טבעי בבית חולים ובין מרכז לידה עצמאי?? איך ניתן לגשר על הפער בין תפיסה שקודם כל סומכת על הגוף ורק אחר כך תתערב (אם בכלל), לבין גישה שאומרת: לידה היא איזור אסון ולכן היא קודם כל סכנה ולכן יש להתערב מראש – להכניס את האשה לבי"ח.

ראו זה פלא. לקראת סיום הפגישה, הגענו כולנו ביחד למסקנה של רבי עקיבא והמסקנה הבודהיסטית. אפילו שאנו יושבות ויושבים במשרד עורכי דין מכובדים במרכז תל אביב, למרות שאנו יודעים שיש חוק ויש דין ויש משנות סדורות , הבנו שאין לדעת. עשינו מה שיכולנו  אבל שום דבר לא יכול להכין אותנו למה יקרה באותו יום, באותה שעה. איך יקום השופט בבוקר, מה הוא יאכל ומה יהיה מצב רוחו. האם שלושת השופטים ידברו ביניהם ויגיעו להחלטות קודם. האם העתירה שלנו תעניין אותם. האם למישהו מהם קרה  במשפחה מקרה אישי דרמטי כזה או אחר שקשור ללידה. מה יהיה הדיון שלפני וכמה זמן הוא יארך והאם זה ישפיע. אולי הם יפסלו את העתירה שלנו על משהו טכני? האם יבקשו מאתנו להתדיין עם פקידי משרד הבריאות? ככל שהתקדמנו בשיחה ניסינו במקביל  גם למצוא פתרונות יצירתיים וגם לשחרר אותם. לאט לאט הבנו שעשינו כמיטב יכולנו ובאמת ובתמים עשינו טוב.

אנחנו יודעות שעבודתנו מרבה את הטוב בעולם וזה כבר הרבה מאוד.

********

כשיצאנו מהפגישה, הלכתי לבקר את אבי שהיה מאושפז באיכילוב במחלקה כירורגית. בכניסה לבניין פגשתי את אמי ויחד איתה נכנסנו למעלית גדולה בבניין האשפוז. במרכז המעלית עמדה עובדת בית חולים עם חלוק ישן ומרופט ומלפניה עגלת פסולת גדולה המכוסה בבד מלוכלך ביותר. מימיני ישבה על כסא גלגלים אשה מבוגרת חולה משתעלת. משמאלי עמדו זוג אנשים צעירים מודאגים. בעומק המעלית עמד איש זקן חולה שנראה מותש ועייף. אולי מבירוקטיה, אולי ממחלה. הריצפה היתה דביקה להחריד.  אמא שלי, שאיננה חובבת לידות בית מטבעה הסתכלה על כולם גם היא , ואז שאלתי אותה בשקט: נראה לך שאשה בלידה צריכה להגיע לכאן? האמת שלא. ענתה לי אמי.

אולי אצלם מהר בטלפון את הסיטואציה ואשלח לעורכי הדין? זה נראה כל כך הזוי ומוכיח את הטיעון שלנו … עברה מחשבה במוחי. זה  הרי ממש כמו סצנה מתוך סרט שבה נאמר כבר הכל… אין טוב ממראה עיניים.

יאללה, תשחררי, עניתי לעצמי. הכל צפוי והרשות נתונה. עשינו מה שאפשר ועכשיו נותר רק לחכות.

%d בלוגרים אהבו את זה: